שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - מערכה 4, תמונה 15 קדימה >

נכנסות למעלה קלאופטרה עם נערותיה, וכן כרמיאן ואיראס.

קלאופטרה: הו כארמיאן, לא אצא מכאן אף פעם.  

כארמיאן:    גבירתי, קצת רוגע.      

קלאופטרה:                             לא, בשום פנים

ואופן. כל מקרה מוזר, מחריד -

          ברוך הבא, אבל מרגוע - בוז לו.

          מידת הצער מוכרחה להיות

          כבדה בהתאם לגודל הסיבה.

     (נכנס דיומדס, למטה)

          מה, מה? הוא מת?

דיומדס:                             המוות כבר עליו,

          אבל לא מת. הביטי לצד שני

          של הגַלְעֵד שלך; חיל המשמר           

          שלו הביא אותו לכאן.   

          (נכנס אנטוניוס, נישא בידי המשמר)

קלאופטרה: הו שמש,

          שרפי את המסלול שבו את נעה!

          יהיה חוף העולם לא אור-וצל,

          רק אופל! הו אנטונִיוס, אנטונְיוס,

          אנטונְיוס! כארמיאן, עזרי! איראס,

          עזרי! עזרו שם, חברים למטה!

          נגרור אותו לכאן!

אנטוניוס:                           שה! לא עוצמת

          אוקטבִיוס הכריעה את אנטונְיוס,

          אנטונִיוס ניצח את עצמו.

קלאופטרה: וכך יאה, שאיש חוץ מאנטוניוס

          לא יביס את אנטוניוס, אבל אוי שכך.

אנטוניוס:  אני מת, מצריים, מת. רק 

          מפציר בַּמוות שימתין קצת עד

          שמתוך ים נשיקות אניח עוד         

         אחת, סופית ועלובה, על זוג

          שפתייך.

קלאופטרה:           יקירי, אני לא מעזה.  

          סלח לי, יקר שלי - לא מעזה,

          פן יקחו אותי בַּשֶבי. בַּמצעד

          הקיסרי של אוקטביוס המנצח

          לא אהיה סיכת נוי. אם לְרעל,

          סכין או נחשים יש השפעה,

          להב או ארס, אני בטוחה.

          אוקטביה אשתך שקולת הראש,

          צנועת העין, לא תביט עלי

          שבעת רצון, שטופת כבוד. אבל 

           בוא, בוא, אנטוניוס – תנו עזרה, נשים

          שלי – אנחנו חייבות לגרור

          אותך למעלה. חברים טובים,

          תנו יד פה!

          (מתחילים להעלות אותו)

אנטוניוס:                   איי, מהר, או שאני נגמר!

קלאופטרה: הנה בילוי! כמה שאדוני שוקל!   

                                           [/ זה כושר! כמה שאדוני שוקל!]

          כוחנו מתכלה מכובד לב;

          זה, זה מה ששוקל. אילו היה

          לי כוח של אֵלה, היה מלאך

         אדיר כנף נושא אותך, מציב

          על כס מרום. בוא, עוד קצת; משאלות

          הן טפשיות תמיד. ההה, בוא, בוא, בוא.

     (מרימים את אנטוניוס למעלה, אל קלאופטרה)

            וברוך הבא, ברוך הבא! מוּת רק

          אחרי שעוד תחיה; המְרֵץ את הדוֹפֶק

          בנשיקה. לו לשפתי היה

          כוח כזה, הייתי מכלָה

          אותן כך.

     (מנשקת אותו)

כל המשמר: נורא לראות!

אנטוניוס:  אני מת, מצריים, מת.

          תביאי לי יין, ותני לי לדבר

          מעט -

קלאופטרה:          לא, תן לי לדבר, תן לי

          לצרוח עד שיישבר לאֵלת 

          המזלות, זנזנונת, הגלגל

          מהקללות שלי –

אנטוניוס:                              מלה אחת,

          מלכה שלי: בקשי מאוקטביוס את

          כבודך ובטחונך.

קלאופטרה:                    זה לא הולך  

          ביחד.

אנטוניוס:             מתוקה, תקשיבי לי.

          אל תבטחי באיש אצל אוקטביוס 

          חוץ מפְּרוֹקוּלֶיוּס.

קלאופטרה:                     בַּנחישות שלי

          אבטח, ובידַי; באף נפש של

          אוקטביוס לא.

אנטוניוס:                       המהפך האומלל

          בסוף חיי - אל תְּבַכּי אותו,

          פנקי את מחשבתך בְּמזלי

          לשעבר, כשהייתי הנסיך

          של העולם, המלך; ואני 

          לא מת בְּבזיון עכשיו, לא כמו

          מוג-לב מסיר קסדה מול בן ארצי;

          לא: רומאי מובס בעוז ביד

          של רומאי. עכשיו נפשי הולכת;

          לא יכול יותר.

קלאופטרה:               מלך בני האדם,

          באמת תמות? לא אכפת לך ממני?

          אני אשב בעולם הזה התפל

          שבלעדיך הוא דיר חזירים?

          ראו, נשים שלי, הכתר של

          האדמה נמֵס. אדון שלי! 

     (אנטוניוס מת)

            הו נֵזר הקרבות נָבל, נפל

          דגלו של החייל; גברים שווים

            עכשיו כמו ילדים וילדות;

          הלכו ההבדלים, ולא נשאר

          כלום יוצא דופן תחת הירח

          האורח.

          (היא מתעלפת)

כארמיאן:   הה, גברתי, מנוֹח! 

איראס:   גם היא מתה, השליטה שלנו.

כארמיאן: כבודךְ!

איראס:    גברתי!

כארמיאן: איי גברת, גברת, גברת!

איראס:   מלכת מצריים! קיסרית!

כארמיאן: ששש, איראס, שקט.

          (קלאופטרה זעה)

קלאופטרה: אשה, סתם, לא יותר, ונתונה

          לאותו רגש עלוב כמו שפחה

          חולבת, מזיעה בעבודות בזויות.

          יכולתי להשליך את שרביטִי

          מול יהירות אֵלים, לומר להם

          שעולמנו לא נחוּת מעולמם -

          עד שגנבו את היהלום שלנו.

          הכל לא כלום; הסבלנות - טמטום,

          וקוצר סבלנות יאה לכלב

          עם כלבת. אז זה חטא לשעוט אל בֵּית

          המוות הכּמוס לפני שהמוות

          מעז לבוא אלינו? מה שלומכן,

          נשים? די, די, חיוך! לא, מה זה, כארמיאן?

          בנות אצילִיות שלי! נשים,

          נשים! ראינה, נֶאכל הנר

          שלנו, הוא כּבָה. התעודדו

          נא, רבותי. נקבור אותו, ואז,  

         מה שאמיץ, מה שאציל, הבה

          נעשה זאת בסגנון הרומאי,

          נגרום לַמוות להיות גאה כשהוא

          ייקח אותנו. בואו, נסתלק.

         מכסֶה הנשמה הענקית

         הזאת הוא קר עכשיו. איי לי, נשים,

         נשים! בואו. אין לנו ידיד אֶחד, 

          חוץ מנחישות וסוף מהיר וחד.

     יוצאים, גוררים את גופת אנטוניוס.


< אחורה הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - מערכה 4, תמונה 15 קדימה >