< אחורה | ![]() |
קדימה > |
תרועות מרחוק, של קרב ימי. נכנסים אנטוניוס וסקארוס.
אנטוניוס: לא נלחמים עדיין. שם ליד
האורן אצפה בכל. אגיד לכם מיד
מה מתפתח.
(יוצא)
סקארוס: סנוניות בנו
קִנים באניות של קלאופטרה.
הידעונים אומרים שהם לא יודעים,
לא מנחשים; מסתובבים קודרים,
לא מעזים לומר מה הם רואים.
אנטוניוס גם נועז וגם נואש, [/אנטוניוס מלא אומץ ונואש,]
ומזלו המסוכסך מביא
לו התקפים של פחד ותקווה
ממה שיש ואין לו.
(נכנס אנטוניוס)
אנטוניוס: הכל אבוד.
המצריה המסריחה בגדה בי.
הצי שלי הסגיר את עצמו לאויב;
הם שם, מנופפים בְּמגבעות,
שותים יחדיו כמו חברים אחרי
פרידה בלי סוף. זונה כפול שלוש!
זאת אַת מכרת אותי לַטירון הזה,
ורק נגדך לבי בְּמלחמה.
אמור לכולם לברוח! כי אחרֵי
שאנקום בזאת שכשפה אותי, אני
גמור. אמור לכולם לברוח! לך!
(יוצא סקארוס)
הו שמש, לא אראה את זריחתך שוב.
אנטוניוס והמזל פה נפרדים.
ממש פה אנו לוחצים ידיים.
שככה זה נגמר! הלבבות
שכְּלִבְלְבוּ לרגלַי, שאת משאלתם
מילאתי, נמסים ומזילים
על אוקטביוס המשגשג את הסוכריות
שלהם, ואורן זה (מסמן על עצמו) שהעניק
לכולם צל – גזעו קוּלף. אני
נבגד. אח, הנשמה השקרנית
הזאת של בת מצריים! המִקְסם
המר הזה שבִּקריצה שלח
אותי ללחום והשיב אותי הביתה,
שחֵיקו היה לי כתר, מטרה -
הִתל בי כמו טריק צועני אל תוך
לב התבוסה. הֵיי, ארוס, ארוס!
(נכנסת קלאופטרה)
איי,
כישוף! לסוּר!
קלאופטרה: מדוע אדוני
רותח על אהובתו?
אנטוניוס: תגוּזי,
או שאתן לך מה שמגיע לך
ואפגום בנצחון אוקטביוס. שהוא ייקח
אותך, יניף מול אספסוף צורח!
לווי את המרכבה שלו בתור
הכתם הגדול של בנות מינך;
תוצגי כמו תפלץ יריד בשתי
פרוטות בפני מטומטמים, ואוקטביה
הסבלנית תחרוש את הפרצוף
שלך בציפורניים מושחזות.
(יוצאת קלאופטרה)
טוב שהלכת, אם טוב לחיות. אבל
מוטב היה אילו נפלת טרף
לזעמי: מוות אחד היה
חוסך רבים. היי, ארוס! על גופי
חולצת הרקולס המורעלת. בוא,
למד אותי, הרקולס, אב קדמון,
את טרופך; אזרוק את המשרת
שלי כמוך על קרני ירח,
ובידיים אלה שאחזו
את הכבדה שבאלות, תכריע
את כְּבוד עצמי. המכשפה תמות.
לַילדון הרומאי מכרה אותי,
ובַמזימה הזאת אני נופל.
על זה בת-מוות היא. הו, ארוס!
יוצא.
< אחורה | ![]() |
קדימה > |