שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - קדימה >


הנפשות הפועלות


אנטוניוס וקלאופטרה

ANTONY AND CLEOPATRA

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

שלושת השליטים: מארקוס אנטוניוס

          אוקטאביוס קיסר

          לֶפּידוס

קלאופטרה, מלכת מצריים

סקסטוס פומפיאוס ( פומפיי), מורד בשלושת השליטים

אנשי אנטוניוס: דמטריוס, פילו, דומיטיוס אנובארבוס, ונדיטיוס, סיליוס, ארוס, קאנידיוס,

          סְקארוס, דֶקְרֶטוס,  

מורה, שגריר של אנטוניוס

אוקטביה, אחותו של אוקטביוס קיסר

אנשי קיסר: מאקֶנאס, אגריפה, טאורוס, דולאבֶּלה, טידיאס, גאלוס, פְּרוקוּלֶאוס

פמליית קלאופטרה: כארמיאן, איראס, אַלֶכְּסָס

          מארדיאן, סריס

            דיומדס, סֶלֶאוּקוס

אנשי פומפיי: מנאס, מֶנֶקְראטס, וָאריוס

שליחים

מגיד עתידות

משרתים של פומפיי

נער מזמר

קפיטן בצבא אנטוניוס

זקיפים ושומרים

ליצן

סריסים, מלווים, קצינים, חיילים, משרתים


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים דמטריוס ופילו.

פילו:   לא, אבל הַדְביקוּת הזאת של הגנרל

          כבר אין לה גבול. עיניו המעולות

          שנצצו על חַיִל, על גדודים,

          כמו אֵל המלחמה עם השריון,

          עכשיו שמוטות, מטוֹת את הסמכות

          והמסירוּת של מבטן לִכְבוד

          מצח שחוּם. לב המפקד שלו,

          שבהתנגשות קרבות גדולים פקע

          את אבזמיו, נכנע, הפך למין  

          מפּוח, מניפה, כדי לצנן

          תשוקה של צועניה.

(תרועה. נכנסים אנטוניוס, קלאופטרה, גבירותיה [כארמיאן ואיראס], הפמליה, עם סריסים המאווררים אותה במניפות)

                                   תביט, זה הם.

          שים לב: עמוד התווך השלישי

          של העולם, אחד משלישיית  

          השליטים של האימפריה הרומית, 

          גולגל להיות ליצן פרוצה. תראה.

קלאופטרה: אם זוהי אהבה, תגיד עד כמה.

אנטוניוס:      לספּור דְמֵי אהבה זו קבצנות.

קלאופטרה: אני אקבע גבול לאהבתך לי. 

אנטוניוס:      אז תבראי מרוֹם חדש, ואֶרץ.

          (נכנס שליח)

שליח: יש חדשות, כבודו, מרומא.

אנטוניוס:      זה מעצבן! תקציר.

קלאופטרה: לא, שְמע אותן, אנטוניוס.

          פולביה שֶמא כועסת, או אולי

          אוקטביוס הקטן בלי הזקן        [/ בלי  הזיפים]   

          שלח לך צו אימתני "עשֵה

          את זה, או זה; כְּבוש ממלכה זו או

          שחרר את זו. לטיפולך, ואם

          לא - אוי לך."

אנטוניוס:                   איך, אהובה שלי?

קלאופטרה: מה "שמא"? לא, בטוח!

          אסור לך להישאר פה; צו

          פינוי בא מאוקטביוס. אז הקשב,

          אנטוניוס. איפה הזימון מפולביה?

          אֶה, מאוקטביוס? משניהם? הכנס

          את השליחים. כשם שאני מלכת

          מצריים, 'תה מסמיק, אנטוניוס, עם

          דם עבד של אוקטביוס. או אולי

          כך לחייךָ מתביישות כשפולביה

          הצווחנית נוזפת. השליחים!

אנטוניוס: תימס רומא בַּטיבֶּר, ותיפול

          קשתה הרחבה של האימפריה!

          פה המקום שלי. הממלכות

          הן חרס; והאדמה היא דוֹמן

          לִבְהמות כמו לבני-אדם.

          תפארת החיים היא לעשות

          את זה (מנשק אותה), כשצמד משותף כזה,

          כשזוג כזה יכול – ואני תובע

          שהעולם יודה, פן ייענש,  

          כי אין דומים לנו.

קלאופטרה:                 סילוף מופתי!

          למה הוא התחתן עם פולביה ולא   

          אהב אותה? טוב, אשחק פתיה -

          שאני לא. אנטוניוס יהיה

          עצמו.

אנטוניוס:          אבל בהשראת קלאופטרה.

          עכשיו, באהבת האהבה

          ושעות הרוך שלה, בואי לא נשחית

          זמן במלים קשות; ולא נמשוך

          דקה בלי איזה עונג מִיָּדִי.

          איזה בילוי ממתין הערב?

 קלאופטרה:                               שמע

          את השליחים.

אנטוניוס:                     אח, את, מלכת הדווקא,

          שכל דבר הולם אותך – לגעור,

          לצחוק, לבכות, כל מצב-רוח בך

          נראֶה יפה להתפעל! שליחים –

          לא, רק ממך, ושנינו לבדנו

          הלילה נשוטט ברחובות,

          נשקיף על טיפוסים של בני-אדם.

          בואי, מלכה שלי, אתמול בלילה

          חשקת בזה. (לשליח) אל תדבר אלינו.

          (יוצאים אנטוניוס וקלאופטרה, עם הפמליה, הגבירות, הסריסים)

דמטריוס:  כך מזלזל אנטוניוס באוקטביוס?

פילו:   שמע, לפעמים, כשהוא לא אנטוניוס, הוא

          רחוק מן הגדוּלה שאמורה

          להיות סימן היכר לאנטוניוס.

דמטריוס:                                  צר לי

          שהוא מצדיק מה שאומר עליו

          כל סתם שקרן מצוי ברומא. אך

          הלוואי שאתבדה מחר. כל טוב!

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים אנובּארבּוס, לאמפְּריוס, מגיד עתידות, ראניוס, לוּקילוס, כארמיאן, איראס, מארדיאן הסריס ואַלֶכְּסָס.

כארמיאן:  אַלֶכְּסָס נכבד, אלכסס חמוד, אלכסס הכי שבכלל, אלכסס כמעט כְּליל שלמוּת, איפה מגיד-העתידות שהיללת כל כך למלכה? איי, הלוואי שידעתי מי זה הבעל הזה שאתה אומר יסתובב לו מרומה וטוב לב!

אלכסס:    מגיד-עתיד!

מגיד-עתידות: רצונך?

כארמיאן:  זה האיש? – זה אתה, אדוני, זה שיודע דברים?

מגיד-עתידות: בְּספר-סוד של טבע אינסופי

               אני יכול טיפה לקרוא. 

אלכסס (לכארמיאן):                     תַּראי

               לו את ידך.

אנובארבוס:   תביאו את הכיבוד

               מהר; יין מספיק לשתות לחיי

               קלאופטרה.

כארמיאן (נותנת את ידה למגיד העתידות): אדון טוב, תן לי מזל טוב.

מגיד-עתידות: אני לא עושה, רק חוזה.

כארמיאן:  אז בבקשה, תחזה לי כזה.

מגיד-עתידות: את עוד תהיי נאוה ממה שאת.

כארמיאן:  נאוה? הוא מתכוון עבה.

איראס:     לא, תמרחי איפור כשתזדקני.

כארמיאן:  שלא נדע עוד קמט!

אלכסס:    לא להפריע להוד ניבּוּיוֹ. הקשיבו טוב.

כארמיאן:  ששש!

מגיד-עתידות: תהיי יותר אוהבת מנאהבת.

כארמיאן:  הייתי מעדיפה לשרוף את הכבד בשתייה.

אלכסס:    לא, הקשיבי לו.

כארמיאן:  נו כבר, תן איזה מזל מצטיין! תביא שאתחתן עם שלושה מלכים עד הצהריים ואתאלמן מכולם. תן לי ללדת בגיל חמשים ילד שהורדוס מלך היהודיוּת יסגוד לו. תמצא לי שאני אתחתן לי עם אוקטביוס, ותעשה אותי שווה לגברת שלי.

מגיד-עתידות: תחיי אחרי הגברת שאותה את משרתת.

כארמיאן:  או, מצוין! אני אוהבת חיים ארוכים יותר מתאנים.

מגיד-עתידות: ראית וחשת עד כה מזל יפה

               מזה אשר יגיע.

כארמיאן:  אז כנראה הילדים שלי יהיו בני-בלי-שם. תגיד לי, כמה בנים ונקבות צריכים להיות לי?

מגיד-עתידות: לו לכל משאלה שלך יש רחם,

               ופורייה כל משאלה – מיליון.

כארמיאן:  סתוֹם, טפש! אני אתן לך חנינה בתור מכשף.    

אלכסס:    נדמה לך שרק הסדינים שלך שומרים את סוד המשאלות שלך.

כארמיאן:  טוב, קדימה, תנבא לאיראס.

אלכסס:    כולנו נדע את הגורלות שלנו.

אנובארבוס: שלי - ורוב הגורלות פה הלילה – ליפול שיכורים למיטה.

איראס (מושיטה את ידה): הנה יד שמבשרת צניעות, לכל הפחות. 

כארמיאן:  ממש כמו שנילוס שופע מבשר בצורת.

איראס:     לכי-לכי, חברת מיטה פרחחית, את לא יודעת לְמַגֵד.

כארמיאן:  לא, אם יד שמנונית זה לא תמרור של פריוֹן, אני לא אשה ולא מתגרדת לרכילות. 'בקשה תנבא לה מזל אפור.  

מגיד-עתידות: מזלכן הוא זהה.

איראס:     אבל איך, אבל איך? תן לי פרטים.

מגיד-עתידות: אני אמרתי.

איראס:     אין לי סנטימטר מזל יותר טוב משלה?

כארמיאן:  אם היה לך סנטימטר אחד מזל יותר מלי, איפה היית בוחרת שיהיה?

איראס:     אצל בעלי - ולא באף.

כארמיאן:  שהשמיים ינקו את המחשבות המלוכלכות שלנו! אלכסס – קדימה, אֶת הגורל שלו! אח, איזיס אלָה מתוקה, תעשי שיתחתן עם אשה שלא תיתן, ותעשי שהיא גם תמות, ותני לו יותר גרועה, ושגרועה יותר תחליף את היותר גרועה עד שהכי גרועה תלווה  אותו צוחקת אל הקבר, עם חמישים בגידות על הקרניים! איזיס טובה, שמעי לתפילתי, גם אם את מסרבת לתת לי משהו יותר גדול, איזיס טובה, אני מפצירה בך!

איראס:     אמן, אלה יקרה, הקשיבי לתפילת העם! כי כמו שזה שובר-ת'לב לראות גבר יפה עם אשה פרפרית, זה עצוב עד מוות לראות שֶרץ מפוצלח שלא הצמיחו לו קרניים! לכן, איזיס מותק, תנהגי בהגינות ותְמזלי אותו כהוגן!

כארמיאן:  אמן.

אלכסס:    תראו מה זה, אם זה היה תלוי בהן לעשות אותי בעל מרומה, הן היו מוכנות להפוך לזונות העיקר שזה יקרה.

               (נכנסת קלאופטרה)

אנובראבוס: ששש, הנה בא אנטוניוס.

כארמיאן:  לא הוא. המלכה.

קלאופטרה: ראיתם את אדוני?

אנובארבוס: לא, גברת.

קלאופטרה: הוא לא היה כאן?

אנובארבוס: לא, גברת.

קלאופטרה: הוא היה עליז, אבל פתאום חלפה

               בו מחשבה מרומא. אנובארבוס!

אנובארבוס: גבירה?

קלאופטרה: חפש, תביא אותו.

               (יוצא אנובארבוס)        איפה אלכסס?

אלכסס:    לפקודתך, כאן. הנה האדון.

               (נכנס אנטוניוס עם השליח)

קלאופטרה: בל נסתכל עליו. בואו נלך.  

               (יוצאים כולם לבד מאנטוניוס והשליח)

שליח:       ראשית יצאה להילחם פולביה

               רעייתך.

אנטוניוס:              כנגד אחי לוקיוס?

שליח:       כן.

               קרב זה נגמר מהר. הנסיבות

               חִבּרו אותם להתאחד נגד

               אוקטביוס, אשר כבר בקרב ראשון

               ניצח וגירש אותם מאיטליה.

אנטוניוס:  ו? מה יותר גרוע?

שליח:       בשורות רעות פוגעות בַּמְּדווח.

אנטוניוס:  כשמדובר במוג-לב או טפש.

               פְּתח פה. מבחינתי, מה שעבר

               עבר. זה כך: מי שאומר אמת לי,

               אפילו סיפורו מביא לי מוות,

               אקשיב כאילו הוא מחניף.

שליח:                                      לאבּיניוס -

               זה חדשות קשות – אחז באסיה

               עם כוח הפּרְתים שלו. מנהר

               הפְּרת נופף בדגל נצחון,

               מסוריה ועד לידיה ואִיוֹנְיה,

               בעוד –

אנטוניוס:              "אנטוניוס", התכוונת –

שליח:                                                  איי,

               אדון!

אנטוניוס:            דבּר אתי פשוט, כל מה

               שמשמיצים, אל תייפה. תקרא

               לקלאופטרה כמו שקוראים לה שָם

               ברומא; שפוך קללות עם פֶּה של פולביה,

               דקור את פגמַי חופשי כמו שמותר   

               גם לַזדון גם לָאמת לצעוק      

               אותם. כשמוח נח עצל צומחים 

               בו עשבים שוטים; לומר לנו

               מה פְּסוּל בנו זה לנכש אותם.

               לעת עתה כל טוב.

שליח:                                   לפקודתך.

          (יוצא השליח. נכנס שליח אחר)

אנטוניוס:  מסיקיון, היי, החדשות! דבר שם.

שליח 2:   האיש מסיקיון – יש אחד כזה פה?

שליח 3:   ממתין שם לפקודה.

אנטוניוס:                           שייכנס!

          (יוצאים שליחים 2 ו -3)

            מחוֹזק אזיקֵי מצריים אלה

          אני חייב להשתחרר, אם לא –

          אטבע בְּדֶבק רֶגש.

          (נכנס שליח 4 עם מכתב)

                                  מי אתה?

שליח 4:  פולביה רעייתך מתה.

אנטוניוס: איפה מתה?

שליח 4: בסיקיון.

          מהלך מחלתה, ועוד דברים

          רציניים שחובתך לדעת

          מתועדים בזה. (מוסר מכתב)

אנטוניוס:                    עזוב אותי.

          (יוצא שליח)

            נפש גדולה הלכה! וּלזה ייחלתי.   

            מה שאנחנו משליכים בבוז,

          אותו נִרְצה שנית. ותענוג

          הרגע, שגלגל הזמן שוחק,

          הופך להיות ההיפך מעצמו.

          עכשיו כשהיא הלכה היא נהדרת.

          היד שדחפה אותה כְּמהה

          למשוך אותה בחזרה. אני

          חייב להתנתק מן המקסם

          של המלכה הזאת. פגעים כפולים

          מאלה שכבר יש לי נולדים

          מן הדשדוש שלי. – היי, אנובארבוס!

          (נכנס אנובארבוס)

אנובארבוס: מה תרצה, אדוני?

אנטוניוס:   אני חייב לעוף מכאן דחוף.

אנובארבוס: לא, אז אנחנו רוצחים את כל הנשים שלנו. ראינו איך כל פגיעה היא קטלנית בשבילן. אם נפיל עליהן נטישה, מדובר במוות.    

אנטוניוס:   אני חייב להסתלק.

אנובארבוס: תחת נסיבות לוחצות - שכל הנשים יגְמרו וימותו. זה חבל לזרוק אותן בשביל כלום, אם כי כשהברירה היא בינן לבין מטרה נעלה הן לא שוות כלום. קלאופטרה, אם היא רק שומעת רשרוש על זה, מתה סופית על המקום. אני ראיתי אותה נגמרת עשרים פעם על דברים יותר עלובים. אני ממש חושב שיש משהו מעורר בַּמוות, שמְבצע בה איזה מעשה אהבה, כל כך בחשק היא נגמרת.

אנטוניוס:   היא ערמומית שאין לתאר.

אנובארבוס: צר לי, אדוני, אבל לא, הרגשות שלה עשויים מהחומר הכי אנין של אהבה טהורה. אי אפשר לקרוא לָהוריקנים ולָאוקיינוסים שלה אנחות ודמעות; אלה סערות וסופות שאף חזאי עוד לא חזה. זאת לא יכולה להיות ערמומיות; כי אם כן, היא יכולה להוריד גשם לא פחות מאל הרעם.  

אנטוניוס:   הלוואי שאף פעם לא הייתי פוגש אותה!

אנובארבוס: אח אדוני, אז היית מחמיץ יצירת מופת, שלא להתברך בה זה היה כתם על המסע שלך בחו"ל.

אנטוניוס:   פולביה מתה.

אנובארבוס: אדוני?

אנטוניוס:   פולביה מתה.

אנובארבוס: פולביה?

אנטוניוס:   מתה.

אנובארבוס: אז, אדוני, תן לאלים זבח של תודה. כשמתחשק להוד אלוהותם לקחת מאדם את אשתו, זה מראה לָאדם מי הם חייטי האדמה; וזה מעודד לדעת שאם בגד ישן מתבלה, משחילים את החוט למחט חדשה. אם לא היו בעולם נשים חוץ מפולביה, אז באמת לא היה לך חריץ של תקווה, והמקרה שלך היה טראגי. היגון הזה מוכתר בנחמה. מהחלוק הישן מפציעה תחתונית חדשה, ובינינו, על הצער הזה רק בצל היה מזיל דמעות.

אנטוניוס:  את מה שהיא תקעה למדינה

          אין לסדר בהיעדרי.

אנובארבוס: ומה שאתה תקעת פה לא יסתדר בלעדיך, בפרט לא קלאופטרה, שתלויה לחלוטין בשהותך.

אנטוניוס:  מספיק שנינות. דוֵוח לַקצינים

          שלנו מה הֶחלטְתי. לַמלכה

          אני כבר אבשר מה פה בהול,

          ואשיג אישור ממנה לעזוב.

          כי זה לא רק מות פולביה, וגורמים

          אף בוערים יותר, שדוחקים בי,

          גם מכתבים רבים מידידים

          שבוחשים ברומא מפצירים

          לחזור. סֶקְסְטוּס פּוֹמְפֵּאוּס קם לקרוא

          תיגר נגד אוקטביוס, ושולט

          בְּצי ימי. העם ההפכפך

          שלנו, שאוהב מי שראוי

          רק אחרי זמנו, בדיעבד,

          קורא לו כבר "פומפאוס הגדול"     

          כמו לאביו, סוגד לבן הזה

          שעם עוצמה ושם טוב, ויותר

          מזה עם דם לוהט ומרץ, שם

          עצמו כ"גדול הלוחמים". אם לא

          יוצב לו גבול, הוא יסכן את כל

          גוף האימפריה. רוחשים דברים

          שרק בקעו מן הביצה ואין

          להם עדיין ארס של נחש.

          תודיע לכל הכפופים לנו

          שהכרחי לזוז, ובהקדם.

אנובארבוס: עלַי.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים קלאופטרה, כארמיאן, אלכסס ואיראס.

קלאופטרה: איפה הוא?

כארמיאן:                         לא ראיתי אותו מאז.

קלאופטרה (לאלכסס): בדוק איפה הוא, מי אתו, מה הוא עושה.

          לא אני שלחתי אותך. תמצא אותו

          עצוב – תגיד שאני רוקדת; אם

          עליז – תודיע שפתאום חליתי.

          מהר, ושוב.

          (יוצא אלכסס)

כארמיאן:                   גברתי, לדעתי

          אילו אהבת אותו ממש, זאת לא

          הדרך כדי שהוא ישיב באותו

          מטבע.

קלאופטרה:         מה אני צריכה לעשות

           ולא עושה?

כארמיאן:                      לבוא רק לקראתו;

          לא להתנגד.

קלאופטרה:             את מלמדת כמו

          טפשה: זאת דרך לאבד אותו.

כארמיאן:  אל תתגרי, ותרי, תראי כניעה.     

          בסוף מה שמפחיד מוליד שנאה. 

          (נכנס אנטוניוס)

          אנטוניוס פה.

קלאופטרה:   אני חולה ורע לי.

אנטוניוס: צר לי לומר מה שבדעתי -

קלאופטרה: קחי אותי, כארמיאן מותק! אני אפול!

          זה לא יכול להימשך עוד; גוף

          אנוֹש לא יעמוד בזה.

אנטוניוס:                            עכשיו,      

          מלכה ויקרה שלי –

קלאופטרה:                      עמוד

          בבקשה רחוק!

אנטוניוס:                 מה יש?

קלאופטרה:                           אני

          רואה בְּשוֹרות שם בָּעיניים. מה,

          הנשואה אומרת שאתה

          רשאי לחזור? הלוואי שלא נתנה

          לך לבוא! היא לא תגיד שאני זו

          שמחזיקה אותך כאן. לי עליך

          אין שום השפעה. שלה אתה.

אנטוניוס:   יעידו האלים –

קלאופטרה:                        איי, לא היתה

          מלכה שנבגדה כל כך! אבל

          מהתחלה ראיתי את הבגידה

          נזרעת.

אנטוניוס:          קלאופטרה –

קלאופטרה:                               איך לחשוב

          שתהיה שלי ונאמן –

          גם אם תרעיד אלים מרוב שבועות –

          כשכך רימית את פולביה? זה טרוף

          מופרע, להסתבך בים שְבועות

          תוצרת-פה שמוּפרות תוך כדי

          שהן מושמעות!

אנטוניוס:                           מלכה, מתוקתי –

קלאופטרה: לא, אל תמציא תירוץ לָהסתלקות,

          תגיד שלום ולךְ. כשהתחננת

          להישאר, אז היה זמן בשביל

          מלים. מי אז שמע על "לעזוב"!

          היה נצח בְּפינוּ, בעינינו,      

          ואושר בַּקימור של הגבות.

          האיברים העלובים היו

          משורֶש אלוהי. הם כך עדיין,

          אלא אם כן אתה, גדול חיילי

          תבל, הפכת גדול השקרנים.

אנטוניוס:  איך, גברת?

קלאופטרה:                    לו היה בי רק חלקיק

          ממך! היית כבר רואה שיש

          עוז נפש במצריים!          [/ קצת אומץ במצריים!]

אנטוניוס:                          תשמעי

          אותי, מלכה. כורח הזמן דורש

          את שירותינו לעת עתה, אבל

          לבי, מלא, נשאר לשימושך.

          איטליה שלנו מבריקה כולה

          בחרבות אחים; סֶקְסְטוּס פּוֹמְפֶּאוּס

          הולך ומתקרב לַחוף של רומא.

          שוויון של שני כוחות באותו בית

          מוליד שלל פילוגים קטנוניים;

          שנואים אשר זכו בכוח גם

          זוכים פתאום באהבה; פומפאוס

          המנודה, עטוּר בִּכְבוד אביו, 

          זוחל אל תוך לב אלה שבַּמִּמְשל

          הנוכחי לא שגשגו, והם

          איוּם שמתרבה. והשלווה,

          חולה ממנוחה, תקפוץ על כל

          שינוי בתור תרופת-נס. המניע

          האישי יותר שלי – שבוודאי

          ישקיט אותך בקשר ללכתי – הוא

          מותה של פולביה.

קלאופטרה: הגיל אולי עוד לא עשה אותי

          פחות טפשה, אך בהחלט פחות

נאיבית. פולביה יכולה למות?

אנטוניוס:  מלכה שלי, היא מתה.

          (נותן לה את המכתבים)

            הנה, קראי בשעות פנאי מלכותי

          על כל הסכסוכים שהיא הקימה.

          ואחרון – חביב! -  תראי מתי

          היא מתה והיכן.  

קלאופטרה:                   אח, אהבה

          של שקר! איפה הכדים אשר

          עליך למלא במי יגון? 

          אני רואה לפי זה, בלי אולי,

          רואה ברור איך יתאבלו עלי.

אנטוניוס:   מספיק לריב, שמעי את התוכניות

          שלי; אשר יחיו או יגוועו

          בעצתך. חי החמה אשר

          מפרה בַּנילוס טיט, אני הולך

          מכאן, חייל שלך, ומשרת,

          כדי להביא שלום או מלחמה –

          מה שתגידי.

קלאופטרה:                כארמיאן, חתכי

          לי את התחרה, מהר! לא-לא,

          עזבי; אני חולה מהר, בריאה

          מהר – כמו אהבת אנטוניוס.

אנטוניוס:                                      די,

          מלכה שלי, תודי באהבת

          זה שמוכן למבחני כבוד.

קלאופטרה: זה מה שפולביה ספרה לי, כן.  

          בבקשה, הפנה ראש, בְּכה עליה,

          אז תיפרד ממני ותגיד

          שהדמעות - לִכבוד מלכת מצריים.

          כן, בוא, חמוד, שחק תמונה שלמה

          של העמדת פנים צרופה, ודאג

          שהיא תיראה כמו הפגנת כבוד.

אנטוניוס:  עוד רגע תחממי אותי. מספיק.

קלאופטרה: תוכל להשתפר עוד; אבל זה

          לא רע.

אנטוניוס:              לא, חי החרב -  

קלאופטרה:                                  והשריון!

          הוא מתקדם. אבל זה עוד לא השיא.

          הביטי, כארמיאן, כמה יפה

          ההרקולס הרומאי הזה

          מציג רגזן סומר.

אנטוניוס:  אעזוב אותך, גברתי.

קלאופטרה: אדון אדיב, מלה:

          כבודו, אתה ואני צריכים לומר

          שלום - אך זה לא זה; כבודו, אתה

          ואני אהבנו – לא, גם זה לא זה.

          כל זאת אתה יודע. משהו

          אני רוצה ל – איי, הַזכרון

          שלי ממש אנטוניוס. ואני

          כולי נשכחת!

אנטוניוס:                   אילו לא שלטה

          הוד מלכותך בַּשטוּת כבכף ידה,

          הייתי מאמין שאת ממש

          בת-שטות.

קלאופטרה:             בעצב ובזיעת אפיים

          נושאים מין שטות כזאת כל כך קרוב

          ללב כמו קלאופטרה. אבל סלח

          לי, אדוני, כי כל החן שלי

          הורג אותי אם לעיניך לא

          ינעם. כבודך מזעיק אותך מכאן;

          הֱיֶה חירש, אם ככה, לַשטויות

          שלי, בלי רחמים, והאלים

          כולם ילכו אתך! על חרבך

          יישב זר נצחון, והצלחה

          לפני רגליך תיפרש!

אנטוניוס:                             נלך.

          בואי. פרידתנו רצה ורובצת -    

          כי אתי תלכי, אַת שנשארת לך,

          ואני, אשר עוזב, נותר אתך.

          לדרך!

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 4 -


 נכנסים אוקטביוס, קורא מכתב, לֶפּידוּס ופמלייתם.

אוקטביוס:  תראה ותשתכנע, לֶפּידוּס,

          שאין לאוקטביוס נטייה לשנוא

          מי שחולק אתו שלטון. אלה

          החדשות מאלכסנדריה:

          הוא דג דגים, שותה, ומכלה

          את מנורות הלילה בהילולות;

          הוא לא גברי יותר מקלאופטרה,

          והוד מלכותה – היא לא נשית יותר

          ממנו; לשליחַי עשה טובה

          שהתייחס, בקושי הוא מודה

          שיש לו שותפים. תמצא פה בן-

          אדם שהוא תמצית כל הפגמים

          שאנשים חוטאים בהם.

לפידוס:                                   קשה

          לי להאמין שהרע בו מאפיל

          על כל הטוב. אצלו פגמים נראים

          כמו הנקודות שבשמיים, שְחור

          הלילה רק מבליט בהם בְּרק אש;

          זאת ירושה, לא רכישה; הוא לא

          יכול להשתנות, כי לא בחר 

          בזה.

אוקטביוס:           אתה סלחן מדי. נאמר

          שלא פָּסוּל להתקפץ כך על

          מיטת מצריים, לוותר בשם

          התענוג על ממלכה, לרבוץ

          ולהתחרות עם עבד בלגימות,

          או לדדות ברחוב בצהריים,

          להתגושש עם טיפוסים זולים

          שמסריחים זיעה. נגיד שזה

          הולם לו - גם אם די נדיר האופי

          שמדברים כאלה לא מוכתם –

          בכל זאת אין לאנטוניוס שום תירוץ

          על קלקוליו כשאנו פה נושאים

          משקל כבד כפול כי הוא קליל.

          אילו מִלֵּא את שעות הפנאי שלו

          בחשקיו – שייענש בסיפליס  

          וכאב בטן. אבל להשחית

          זמן שמזעיק אותו בְּתוף, קורא

          לו להתייצב לַדגל המשותף

          שלנו – זה ראוי לנזיפה

          כמו בילדים אשר רכשו תבונה

          ומשליכים אותה למען רגע

          של תענוג, מורדים בשיקול דעת.

          (נכנס שליח)

לפידוס:  עוד חדשות.

שליח:                     בִּצעו את פקודתך,

          וכל שעה, שליט גדול, תשמע

          דיווח מהשטח. הוא חזק

          בים, פומפאוס, ונראֶה אהוב

          על אלה שהיו נאמנים

          לך רק מתוך פחד. בַנמֵלים

          נאספים כל מרירי הנפש,

          והלשונות אומרות שנעשה

          לו עוול.

אוקטביוס:                זה צפוי. לִמדו אותנו

          בשיעור ממשל ראשון: רוצים אותך

           שם עד שאתה שם. את המפסיד

          לא אוהבים עד הרגע שהוא מפסיד,  

          אז הוא פתאום אהוב מאד, כי הוא

          חסר. הגוף הזה ששמו הוא "עם"

          נסחף לו, כמו קְנה קש על הגלים,

          קדימה ואחורה, מתרפס

          לכל חילוף של זרם, עד שהוא

          נרקב לו תוך תנועה.

          (נכנס שליח שני)

שליח שני:  אדון, אני מביא מידע:

          שני הפיראטים הידועים, מֶנָאס

          וּמֶנֶקְרָאטֶס מפקדים בים,

          חורשים בו ושורטים בו עם ספינות;

          עורכים פשיטות בזק על חוף איטליה –

          משמר החוף מחוויר כשהוא רק חושב

          על זה – ונוער משולהב נוהר

          לצבא פורקי העול. כל כלי משוט

          שרק מגיח כבר נחטף; כי שֵם

          פומפאוס אימתני יותר מכל

          תקיפה שהוא היה יוזם.

אוקטביוס:                              אנטוניוס,

          עזוב את הזנוּנים המופקרים!

          כשנהדפת בְּמוֹדֶנָה, אז,

          כשרצחת את הקונסולים,

          רדף בעקבותיך הרעָב,

          ולמרות התפנוקים בהם גדלת

          לחמת בו בְּסיבּולת שפראים

          לא ישרדו כמותה. שתית מֵי

          שלולית דלוחים שבהמות יקיאו

          ושתן של סוסים. הִרגלת את

          החֵך לגרגרים של שיח בר.

          ניזונת מקליפות של גזע כמו

          אַיָל כששלג נח על אחו. על

          האלְפּים, מספרים, אכלת מין

          בשר מוזר שחלק מתו רק

          מלהסתכל עליו. ואת כל זאת –

          כבודך נפצע כשאני אומר את זה –

          נשאת כמו חייל, ולחְייך

          לא הצטמקה בכלל.

לפידוס:   חבל עליו.

אוקטביוס:                   שחרפּותיו יקחו

          אותו מהר לרומא. בא הזמן

          ששנינו נֵרָאה בשדה הקרב כבר.

          יש לזמן את המועצה דחוּף.

          כשאנחנו מתבטלים פומפאוס רק

          מרוויח.

לפידוס:                אדוני, מחר אוכל

          למסור לך במדויק אילו

          כוחות של ים ויבשה אפשר

          כרגע לארגן.

אוקטביוס:                   ועד אז גם

          אני אבדוק את זה. שלום.

לפידוס:  שלום לך. בכל מה שתשמע

          בינתיים מן השטח תשתף

          אותי בבקשה.

אוקטביוס:                 שלא תדאג.

          אני יודע מה אחריותי.  

     יוצאים.


מערכה 1, תמונה 5 -


נכנסות קלאופטרה, כארמיאן ואיראס וכן מארדיאן.

 

קלאופטרה: כארמיאן!

כארמיאן:   גברתי!

קלאופטרה (מפהקת): הה הה! תני לי משקה מצמח דוּדאים!

כארמיאן:   למה, גברתי?

קלאופטרה: לישון את בּוֹר הזמן הזה שאנטוניוס

          שלי איננו.

כארמיאן:   את חושבת עליו יותר מדי.

קלאופטרה: אאא, זאת בגידה!

כארמיאן:                           גברתי, אנ' לא חושבת.

קלאופטרה: אתה-שם, מארדיאן-סריס!

מארדיאן:   מה חֵפץ מעלתך?

קלאופטרה: לא שתשיר. מה שיש לסריס

          אין לי שום חפץ בו. למזלך,

          כְּרוּת זרע, ממצריים לא תחלום

          לעוף רחוק. יש לך חשקים?

מארדיאן:    כן, גברת נעלה.

קלאופטרה: באמת ובתמים?            / ממש?

מארדיאן:  לא באמת, גברתי, באמת אני   

          מוגבל רק למה שתמים. אבל     

                                [/לא, לא ממש, גברתי, כי המימוש

                                   ממש אצלי הוא רק ניחוש. אבל]

          כן יש לי חשקים גדולים, ואני

          חושב על מה עשתה ונוס עם מארס.

קלאופטרה: הו כארמיאן, איפה הוא לדעתך

          הרגע? הוא עומד? יושב? או שהוא

          הולך? או שהוא על הסוס שלו?

          הו בר-מזל, סוס שנושא את כובד

          אנטוניוס! בראבו, סוס, בגאווה,

          אתה תופש את מי אתה מרכיב?

          את הענק שעל כתפיו שליש גלובוס,

          את גבר הגברים, אלוף החַיִל.

          הוא מדבר עכשיו, או ממלמל,

          "איפה היא, הנחש-נילוס שלי?"

          כי ככה הוא קורא לי. איזה רעל

          מתוק אני בולעת! הוא - חושב

          עלי - ? שאֵל השמש, מאוהב,

          צובט, משחיר ומקמט אל תוך

          זִקנה? יוליוס קיסר, מצח רחב,

          כשחיית בעולם הייתי

          פרוסה שווה לסעודת שליט.

          וגְנֵיוּס מגנוס המצביא עמד

          לו ושתל עיניים בפני;

          שם הוא תקע עוגן מבט, בוהה,

          גוֹוֵע ונגמר באור חייו.

          (נכנס אלכסס, הבא מאנטוניוס)

אלכסס:   שלומות, מלכת מצריים!     

קלאופטרה: כמה לא כמו אנטוניוס אתה!

          אבל, בגלל שאתה בא ממנו,

          סם כישופים הזהיב אותך ממש

          כמוהו.

          מה שלום אנטוניוס הגדול שלי?

אלכסס:   בַּסוף, כבוד המלכה,

          נישק – עוד נשיקה מני רבות -

          את הפנינה המבהיקה הזאת.

          מה שאמר ננעץ בתוך לבי.

קלאופטרה: אוזנִי צריכה לשלוף את זה משם.

אלכסס:   "חבר", אמר, "מסוֹר שהרומאי

          הנאמן שולח למלכת

          מצריים הגדולה אוצר זה של

          צדפות, ולרגלה, כדי לפצות

          על שי כה דל, אשטח גם ממלכות

          שיעשירו את הכס שלה.

          כל המזרח, אמוֹר, יקרא לה גברת."

          כך הוא הנהן, ובקדרוּת עלה על

          סוסו כְּחוּש הקרבות, אשר צהל

          כל כך חזק שכל תשובה שלי

          שותקה באופן חייתי.

קלאופטרה: מה, הוא היה עצוב, שמח?

אלכסס:  כמו העונה של השנה בין כפור

          לְחום, הוא לא היה עצוב ולא

          שמח.

קלאופטרה:          אח, פיצול יפה של מזג!

          תראי אותו, תראי-נא, כארמיאן,

          זה בדיוק הוא; רק תראי אותו.

          הוא לא עצוב, כי עליו לשפוך אור על

          כל אלה שמעוצבים על פיו;

          ולא שמֵח, כדי לרמוז להם

          שזכרונו פה במצרים עם

          משוש לבו; לכן הוא בֵּין לְבין.

          מיזוג נשגב! הֱיה עצוב, הֱיה

          שמח, כי עוצמת שניהם יפָה

          לך יותר מלכל אחד אחר. -

          נתקלת בשליחַי?

אלכסס:                          אה-הה, גברתי,

          אולי עשרים. מה הדחיסוּת הזאת?

קלאופטרה: כל מי שייוולד ביום שבו

          אשכח לשלוח מֶסר לאנטוניוס

          ימות קבצן. נייר ודיו, תני, כארמיאן!

          ברוך הבא, אלכסס טוב. אני

          אהבתי ככה, כארמיאן, את יוליוס?

כארמיאן:   הו, יוליוס הנפלא!

קלאופטרה:                         שתיחנקי

          עם עוד מין הדגשה כזאת! תאמרי

          "אנטוניוס הנפלא".

כארמיאן:                         יוליוס אדיר!

קלאופטרה: חי איזיס, דם יתיז לך מהשיניים

          אם רק תשווי לי עוד פעם את יוליוס

          עם גבר הגברים שלי.

כארמיאן:                             אלפי

          סליחות, כבוד המלכה, אני רק שרה

          זמירות שלך.

קלאופטרה:                ימי סלט שלי,

          הייתי ירוקת שיפוט, קרה

          בַּדם, לומר מה שאמרתי אז.

          אבל מהר, קדימה, תני לי דיו,

          נייר. הוא יקבל כל יום אינסוף

          דרישות שלום, אפילו ארוקן

          את כל מצריים.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים פומפאוס, מנקראטס, מנאס, באורח מלחמתי.

פומפאוס:  אם לָאלים יש צדק, יעזרו

          לבני-אדם צודקים. 

מנאס:                          זכור, כבוד פומפאוס,

          גם כשהם מתעכבים, זה לא סירוב.    

פומפאוס:  בזמן שאנחנו מפצירים תפילות,

          מה שאנחנו מפצירים הולך

          לעזאזל.

מנאס:              אנחנו לא יודעים

          כלום על עצמנו; לפעמים נִשְטח

          תפילה לרעתנו, והאלים

          בחוכמתם חוסמים לטובתנו,

          אז מהפסד אנחנו מרוויחים. 

פומפאוס:   אני אצליח טוב. העם אוהב

         אותי, הים שלי; כוחי עולה,

          וניחושֵי תקווה שלי אומרים

          שהוא יזרח מלא. אנטוניוס סתם

          יושב זולל לו במצריים, לא 

          יעשה שום מלחמה מחוץ לדלת.

          אוקטביוס מתעשר בְּהון אך לא

          בלבבות. ולֶפּידוּס מחניף

          לזה גם זה, ומשניהם מוחנף.

          אבל הוא לא אוהב אותם, ואיש

          מהם גם לא סופר אותו.

מנאס:                                  אוקטביוס

          ולפידוס יצאו לשטח. עם

          צבא עצום.

פומפאוס:                   איפה שמעת? זה

          שקרים.

מנאס:              מסילביוס.

פומפאוס:                             הוא חולם. אני

          יודע שהם ברומא, בהמתנה

          לאנטוניוס. אך הלוואי שירככו

          לך, קלאופטרה מיוחמת, כל

          קסמי האהבה את בְּדל שפתך

          המתייבשת! שכישוף יחבור

          לְיופי, לשניהם התאווה,

          ויקשרו את הזנאי בִּנְווה

          זימה, יערפלו לו את המוח.

          תחדדו לו, טבחי גוּרמֶה,

          ת'תיאבון עם רוטב מגרה,

          שינה ואוכל ידכאו בו כל

          תמריץ לפעול, עד שקהות חושים –

          (נכנס ואריוס)

            כן, וָאריוס?

ואריוס:                    חדשות בדוקות. אנטוניוס

          צפוי ברומא כל דקה. מאז

          יצא לדרך ממצריים כבר

         יכול היה לנסוע עוד רחוק

          יותר.

פומפאוס:          דבר שולי יותר

          הייתי בשמחה שומע. מנאס,

          לא האמנתי שהגרגרן

          המאוהב יחבוש את הקסדה

           לכבוד מין מלחמונת שכזאת.

                          [/ לכבוד מין מלחמה שטותית כזאת.]

          הוא איש צבא שווה כפליים מן

         הצמד השני. אבל נזקוף

         זאת לזכותנו, שאם אנו רק

          זזים קצת, זה ישר קוטף מחיק

          של אלמנת מצריים את אנטוניוס

          חולה החשקנות.

מנאס:                         אני לא חושב

          שאוקטביוס ואנטוניוס ייפגשו

          בלבביות. אשתו שנפטרה

          חתרה נגד אוקטביוס, ואחיו

          נלחם נגדו, אם כי, לדעתי,

          לא בעידוד אנטוניוס.  

פומפאוס:                            אני לא

          בטוח, מנאס, אם קטטות קטנות

          לא נמחקות מול הגדולות. לולא

          ניצבנו מול כל השלושה, סביר

          שהיו אוכלים אחד את השני,

          יש להם די סיבות להסתייף.

         אך איך ידביק הפחד מפנינו

         את מחלוקותיהם ויאחה

          קרעים קטנים, אנחנו לא יודעים עוד.

          יחליטו האלים! הכל יוכרע

          אם נילחם בְּעוז וּבִגְבוּרה.  

           בוא, מנאס.

      יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסים אנובארבוס ולפידוס.

לפידוס:   אנובארבוס טוב, יאה וגם הולם

          אותך אילו תפציר בַּמפקד

          שלך שידבר מתון, עדִין.

אנובארבוס: אני אפציר בו לענות כפי

          שהוא. אם יחמם אותו אוקטביוס,

          אז שאנטוניוס יסתכל עליו

          מלמעלה, וידבר חזק כמו אל

          המלחמה. נשבע ביופיטר,

          לוּ הזקן של אנטוניוס הוא שלי,

          היום לא הייתי מתגלח, לא;

          נראה אותו, את אוקטביוס, רק מעז

          למשוך!

לפידוס:  זה לא הרגע לעלבון פרטי.

אנובארבוס: כל רגע הוא מתאים לְמה שנולד בו.

לפידוס:  דברים קטנים בְּטלים בפני גדולים.

אנובארבוס: לא אם הקטנים הם ראשונים.

לפידוס:  אתה מדבר מסַחף רגש. אנא,

          אל תלבה אש. הנה כבוד אנטוניוס.

          (נכנסים אנטוניוס ו-וונדיטיוס [תוך שיחה])

אנובארבוס: ושם אוקטאביוס.

          (נכנסים אוקטאביוס, מסינס ואגריפה [מן הצד השני, גם הם בתוך שיחה])

אנטוניוס:  אם פה נסכים יפה – יוצאים, אל פַּרְתְיָה. 

          ונדיטיוס, שמע.

          (הם דנים לחוד)

אוקטביוס:  אין לי מושג, מסינס. שאל את אגריפה.

לפידוס:  ידידים:

          מה שחיבּר אותנו הוא גדול

          מאד, ולא ניתֵן לְמעשים

          רזים לחצות בינינו. אם נצעק

          בקול על מחלוקות קטנות, אז רק

          נרצח פצעים שמחלימים. לכן

          אני מפציר כפליים, שותפים,

          טַפּלו בעדינות בכל נושא

          כאוּב, לא להרגיז מה שרָגיש.

אנטוניוס:   יפה דיברת. לו היינו מול

          צְבאנו, טרם יציאה לקרב,

          הייתי עושה ככה.

          [כנראה לוחץ את יד אוקטביוס או משהו כזה]

          (תרועה)

אוקטביוס:  ברוך הבא לרומא.

אנטוניוס:    תודה.

אוקטביוס:  שב.

אנטוניוס:   שב, אדוני.

אוקטביוס:  נו טוב.

          (הם מתיישבים)

אנטוניוס:      הבנתי שאתה מוצא פְּסוּל בִּדברים

          שאינם כאלה, או, אם כן, שאינם

          מעניינך.

אוקטביוס:              אני אהיה לְלעג

          אילו אחשיב עצמי פגוע על

          לא כלום או על זוטות, ועוד ממך.

          וּלְלעג מכופל אילו דברתי

          עליך בזלזול, כשלדבר בך

          כלל לא היה מענייני.

אנטוניוס:  שהותי במצריים, מה היא היתה לך?

אוקטביוס:לא יותר משישיבתי ברומא פה

          היתה במצריים בשבילך. אבל

          אם שם חתרת נגד סמכותי,

          אז היותך במצריים הוא בהחלט

          עסקי.

אנטוניוס:                מה אתה מתכוון "חתרתי"?

אוקטביוס:  כוונתי אולי תהיה יותר

          ברורה לך לפי מה שנפל

          עלי פה. אשתך וגם אחיך

          עשו לי מלחמות, ועל דגלם

          היה האינטרס שלך. אתה

          היית הסיסמה של מלחמתם.

אנטוניוס:  אתה טועה. אחי לא השתמש בי

          לִהצדקתו. חקרתי בָּעניין,

          והמידע שלי בא ממקורות

          מהימנים שלחמו בצד

          שלך. להיפך: מה, הוא לא הזיק

          לְסמכותי כמו לְשלך? נלחם

          שלא לטובתי, כי מטרתך

          היא גם שלי? קְרא את המכתבים

          אשר שלחתי, הם יעידו. אם

          החלטת לתפור פה מריבה,

          ולהקים עליה תיק שלם,

          זה לא בסיס מוצלח. 

אוקטביוס:                             אתה

          מגדיל את עצמך כשאתה מייחס לי

          שיפוט קלוקל, אבל התירוצים

          שלך הם ש"תפורים".

אנטוניוס:                            לא כך, לא כך;

          אני יודע - לא, אני בטוח –

          שלא היתה לך עילה לחשוד

          בי, שותפך לָדרך שנֶגדה

          יצא אחי, או שיכולתי כלל

          לתמוך במלחמה זאת שסִכּנה

          גם את שלומי. בנוגע לאשתי,

          הלוואי אתה היית מתחתן

          עם אישיות כזאת: שליש העולם

          אמנם שלך, ובְמושכות אתה

          יכול בלי קושי לתמרן אותו, 

          אבל אשה כזאת – לא-לא.

אנובארבוס: הלוואי על כולנו בנות-זוג כאלה, שהגברים ייצאו למלחמות עם הנשים ביחד!

אנטוניוס:   אשה בלתי נשלטת; הדייסות

          שהיא בִּשלה - מעצבּים, אוקטביוס,

          אך בלי מחסור גם בתחכּום – אני

          מודה בצער, הן גרמו לך

          יותר מדי טרדה. אבל על כך

          אפשר לומר רק שזה לא היה

          בשליטתי.

אוקטביוס:                 כתבתי לך בזמן

          שהתהוללת באלכסנדריה;

          הִכנסְתָּ את המכתבים לַכּיס,

          ובעקיצות נפנפת את השליח.

אנטוניוס:   אדון, הוא התפרץ בלי הזמנה;

          שלושה מלכים אירחתי אז, ולא

          הייתי רענן כמו בבוקר.

          אבל למחרת הִסברתי לו

          הכל, שזה כמעט כמו שהייתי

          מבקש סליחה. שלבחור הזה

          לא יהיה חלק בריב שלנו;

          אם יש לנו סכסוך, אותו תוריד

          מהשולחן.

אוקטביוס:                 הֵפרְתָּ בְּרית שלה

          נשבעת, ובזה אף פעם לא

          תוכל להאשים אותי.

לפידוס:   לאט, אוקטביוס!

אנטוניוס:  לא, לפידוס, שידבר.

          נוגעים פה בדבר קדוש: כבוד,

          שהוא טוען שאין לי. בוא תמשיך,

          אוקטביוס: "ברית שלה נשבעתי"...

אוקטביוס:  לשלוח לי סיוע ותגבורת

          בעת הצורך. לשניהם סירבת.

אנטוניוס:   אם כבר: הזנחתי; וגם זה היה

          רק כששעות של רעל טשטשו

          לי את ההכרה. מתי שרק

          אפשר, תראה אותי מכה על חטא,

          אך הכנות שלי - היא לא תגרע

          מסמכותי, וכל כוחי גם הוא

          מושתת עליה. האמת היא כי

          פולביה, רק כדי לגרור אותי מתוך

          מצריים, ניהלה פה מלחמות,

          ועל כך אני, על תקן הגורם

          שלא בידיעתו, ככל אשר

          כבודי מתיר לי, מבקש סליחה,

          בתוקף הנסיבות.

לפידוס:                           יפה אמר.

מסינס:    אם רק תואילו לא להעמיק

          את המשקעים; לשכוח, ובמקום

          זאת רק לזכור כי צורך ההווה

          דורש אחדות.

לפידוס:                        יפה דרש מסינס.

אנובארבוס: או אם אתם מלווים אחד לשני אהבה בשביל הרגע, תוכלו, כשלא תשמעו יותר דיבורים על פומפאוס, להחזיר אותה אחר כך. יהיה לכם זמן להתכתש כשלא יהיה לכם מה לעשות.

אנטוניוס:   אתה חייל וזהו. אף מלה. 

אנובארבוס: שהאמת צריכה לשתוק כמעט שכחתי.

אנטוניוס:    אתה מבזה את המעמד. תחריש.

אנובארבוס: מה שתגיד. שלך, המאובּן המתבּונן. 

אוקטביוס:    מפריע לי לא מה שהוא אומר

          אלא ה"איך". לידידותנו אין

          סיכוי לשרוד עם אופי ותגובות

          כל כך שונים. אבל לו רק ידעתי

          איזה חישוק יכול לקשור אותנו,       

          הייתי מחפש אותו מקצה

          עולם ועד קצה.

אגריפה:                         תרשה לי, אוקטביוס.

אוקטביוס:  דבּר, אגריפה.

אגריפה:   מצד האמא יש לך אחות,

          אוקטביה הנכבדה. אנטוניוס הוא

          עכשיו אלמן.

אוקטביוס:                    אגריפה, אל תאמר

          זאת. קלאופטרה לוּ שמעה אותך –

          היית על פזיזות כזאת חוטף

          כהוגן.

אנטוניוס:                אני לא נשוי, אוקטביוס.

          תן לי לשמוע מה יגיד אגריפה.

אגריפה:  כדי לאחד אתכם בידידות

          עַד, כמו אחים, לקשור את לבבכם

          בְּקשר שלא יינתק, ייקח

          אנטוניוס את אוקטביה לְאשה;

          יוֹפְיה תובע בעל שהוא לא  

          פחוֹת מן המובחר שבַּגברים;

          מעלותיה ונפשה אומרות

          שִבְחה יותר מכל לשון אחרת.

          בַּנישואים האלה כל חשד

          קט שכעת נראה גדול, כל פחד

          שנראה כרגע מסוכן, יהיו

          שום כלום. אמת תהיה סיפור, לא כמו

          עכשיו כשכל סיפור נחשב אמת.

          אהבתה לזה גם זה תמשוך

          את זה לזה, וְעם זה את אהבת

          כולם. סליחה על הנאום, הוא לא

          אלתור רגעי אלא פרי מחשבה,

          מאחריות.

אנטוניוס:                 אוקטביוס ידבר?

אוקטביוס:    לא עד שהוא ישמע כיצד אנטוניוס

          מגיב לנאמר.

אנטוניוס:  מה כוח יש לאגריפה,

          אילו אגיד "אגריפה, יהי כך",

          כדי לממש את זה?

אוקטביוס:                         כוחו של אוקטביוס,

          וכן הכוח שיש לו על אוקטביה.

אנטוניוס:  בל יעלה בדעתי לשים

          מכשול מול כוונה טובה כזאת!

          בוא תן לי יד. אם תקדם ערוץ

          ברכה זה, מעכשיו לב של אחים

         ימשול באהבתנו, נתכנן

          ונעשה גדולות!

אוקטביוס:                     הנה ידִי.

          (הם לוחצים ידיים)

          אני נותן לך אחות שאף

          אח לא אהב כמותי. שהיא תחיה

          כדי לאחד את ממלכתנו גם

          לבנו; וּלְעולם אהבתנו

          בל תסתלק שנית.

לפידוס:                            אמן, באושר!

אנטוניוס: לא האמנתי שאיאלץ ללחום   

          נגד פומפאוס; הוא הציף אותי

          לאחרונה בְּמֶחֱוֹות שונות

          ומשונות. מחובתי להודות

          לו, רק בכדי שלא ייצא לי שם

          של כפוי טובה; ואז מיד אקום

          נגדו.

לפידוס:             אין לנו זמן. אנו צריכים

          ליפול 'חת-שתיים על פומפאוס, כי

          אם לא הוא יתנפל עלינו.

אנטוניוס:   איפה הוא?

אוקטביוס: בָּאזוֹר של הר מיסֶנָה.

אנטוניוס:   איזה מין כוח יבשתי יש לו?

אוקטביוס: גדול ומִתְחזק, אבל בים

          יש לו שלטון מוחלט.

אנטוניוס:                            כך מדווחים.

          חבל שלא דיברנו קודם! יש

          לפעול מהר. אבל, לפני שנלבש

          מדים, בוא נבצע את העסק

          שעליו דיברנו.

אוקטביוס:                    בשמחה. נזמין

          אותך לראות את אחותי, לשם

          אוביל אותך מיד.

אנטוניוס:   את חֶברתך שלא תחסוך לי, לפידוס.

לפידוס:    גם מחלה לא תעצור אותי.            

          (תרועה. יוצאים כולם לבד מאנובארבוס, אגריפה, מסינס)

מסינס:         ברוך הבא ממצריים, אדוני.

אנובארבוס: מסינס, איש, חצי-לב של אוקטביוס!

         כבוד החבר אגריפה!

אגריפה:   אנובארבוס גבר!

מסינס:     אנחנו צריכים להיות שמחים שהעניינים התעכלו להם יפה כל כך. אתם  שיחקתם אותה במצריים.

אנובארבוס: כן, אדוני, הוצאנו ליום את העיניים בשינה והארנו את הלילה בשתייה.

מסינס:     שמונָה חזירי-בר צלויים לארוחת-בוקר של שנים-עשר איש בקושי. זה נכון?

אנובארבוס: זה כלום, זבוב מול נשר. טַחַנּוּ שם הילולות מפלצתיות פי כמה, בהחלט שווה לשמוע.

מסינס:     היא חתיכת כוכבת, אם מה שמספרים עושה לה צדק.

אנובארבוס: כשהיא פגשה את אנטוניוס פעם ראשונה, היא נרתקה לו את הלב. ליד נהר סידְנוּס. 

אגריפה:    שם היא נתנה הופעה גדולה, אם זה שדיוֵוח לי לא הגזים בסיפורים.     

אנובארבוס: אני אספר לכם.

               הדוברה שבה ישבה, כמו כס בוהק,

               דלקה בַּמים; הסיפון - זהב

               רקוע; והמפרשים, סגולים,

               הדיפו בושם עד שמשבֵי

               רוחות חלו באהבה להם;          

               המשוטים, כְּסופים, חתרו לִצליל

               של חלילים, והגלים בהם

               הרביצו רצו אחריהם ממש

               מאוהבים במגעם. והיא -

               היא רוששה לשון מכל תיאור:

               שרועה באפיריון – משי ואטלס - 

               מְּגָמְגָמֶדֶת ציורים של וֶנוּס

               שהדמיון עולה בהם על טֶבע.             

               משני צִדֵיה נערים יפים,

               כמו קופידונים עם חיוך וגומות

               חן, והרוח שהקימו מן

               המניפות בשלל צבעים כמו

               הפיחה בַּלחיים הענוגות          

               שהם צננו עוד אש, מה שכּיבּוּ

               הִדְלִיקה.

אגריפה:                      איי, גדול בשביל אנטוניוס!

אנובארבוס: המלוות שלה, כמו נימפות, בנות

               ים, נשמעו לכל מבט שלה,

               רכנו וקדו ברוב חן. בָּהֶגה

               ניווטה בתולת ים של ממש. חֶבְלֵי

               המשי מתנפחים עם המגע

               של הידיים הזריזות, רכוֹת

               כמו פרחים. ניחוח זר מוזר

               מן הדוברה מכה בחושיהם

               של רציפים סמוכים. העיר פלטה

               את תושביה לקראתה, ואנטוניוס

               בככר השוק ישב, לבד, על כס,

               שורק אל האוויר , שאילו לא

               פחד מרִיק, היה יוצא אף הוא

               לבהות בקלאופטרה, ופוער

               חלל בטבע.

אגריפה:     מצריה גדולה!

אנובארבוס: כשהיא עגנה, אנטונִיוס שלח

               לה הזמנה לִסעודה. והיא

               ענתה: מוטב שהוא יהיה

               אורחה שלה בבקשה. אנטוניוס

               האדיב שלנו, שאת המלה

               "לא" אין אשה אשר שמעה מפיו,       

               אחרי טיפול מקיף מהספּר,

               הולך אל המשתה, ועל עסקית

               שילם יקר בלב שלו, למרות

               שרק עיניו אכלו.

אגריפה:                            מלכה שדה

               זאת! בשביל המיטה שלה יוליוס

               הניח את החרב. הוא חרש

               בה, היא הוציאה פרי.

אנובארבוס:                           פעם ראיתי     

          איך היא מדלגת ארבעים קפיצות

          ברחוב ראשי, וכשהאוויר נגמר לה,

          והיא דברה והתנשפה, הפכה

          את המגבלה למעֲלָה: גם בלי

          אוויר היא התיזה אווירה.

מסינס:    עכשיו חייב אנטוניוס לעזוב

          אותה סופית.

אנובארבוס: אין. בחיים לא!

          גיל לא מחליד אותה, וההרגל

          לא מייבש בה אינסוף חידושי

          קסמים. אצל אשה אחרת, עם

          האוכל פג התיאבון, אך היא,

          דווקא כשהיא מספקת, מגרָה

          רעב; דברים הכי שפלים נראים

          יפים עליה, עד שכוהני

          הקודש מברכים אותה כשהיא

          במוּזה של זימה.

מסינס:   אם יכולים צניעות, חכמה ויופי

          להרגיע את לב אנטוניוס, אז אוקטביה

          היא בשבילו זכיה בפיס.

אגריפה:                                בואו. 

          כל זמן שאתה שוהה פה,  אנובארבוס,

          תהיה אורחי.

אנובארבוס:                מודה בהכנעה.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנסים אנטוניוס, אוקטביוס; אוקטביה ביניהם.

אנטוניוס: יִקְרה שהעולם ותפקידִי

          הרם יפרידו אותי מחברתך.

אוקטביה:  בכל זמן שכזה ברכִּי תכרע

          בתפילותי עליך.

אנטוניוס:                      אדוני,

          ליל מנוחה. אוקטבִיה שלי,

          אל תקראי על המעידות שלי

          בדו"ח של העולם. בַּתֶּלם לא

          תמיד הלכתי, אבל העתיד

          יהיה לפי הספר. לילה טוב,

          גברתי היקרה.

אוקטביה:  לילה טוב, אדוני.

אוקטביוס: לילה טוב.

          (יוצאים אוקטביוס ואוקטביה. נכנס מגיד העתידות)

אנטוניוס:  בוא, בוא! מצריים חסֵרה לך, מה?

מגיד עתידות: הלוואי לא באתי משם, ואתה  

          לא באת כאן!

אנטוניוס:  מה הסיבה שלך, אפשר?

מגיד עתידות: אני רואה בְּחוש; זה לא על הלשון.

          אבל מהר חוש למצריים שוב.

אנטוניוס:  אמור לי, המזל של מי יאיר

          יותר, שלי או של אוקטביוס?

מגיד עתידות:                             של

          אוקטביוס.

          לכן שלצדו לא תישאר,

          אנטוניוס, לא. הרוח השומר

          שלך הוא טוב, אמיץ, בלי מתחרים,

          כשאין אוקטביוס. אבל לידו,

          אז המלאך שלך פוחד, כוחו

          מוכנע; על כן שמור על מרחק

          טוב ביניכם.

אנטוניוס:                 אל תדבר על זה עוד.

מגיד עתידות: לאיש לבד ממך; ורק לך.

          בכל משחק שתשחק אתו

          תפסיד. מטבע מזלו יביס

          אותך כנגד כל סיכוי. כשהוא

          זורח לידך הזיו שלך

          מועם. אני אומר שוב, המלאך

          שלך פוחד להובילך כשהוא

          קרוב; אבל בהתרחקו ישגב.

אנטוניוס:   לך תסתלק. קרא לוונדיטיוס הנה.

          (יוצא מגיד העתידות)

            הוא יֵצא אל פארתיה. מניחוש או חוש –

          האיש דבֵּר אמת. הקוביות

          עצמן סרות למרותו, ובכל

          סוג הִתחרות המיומנות שלי 

          קְמלה מול מזלו. כשמהמרים

          רק הוא לוקח; התרנגולים

          שלו, בקרב נגד שלי, גם אם

          הכל לטובתי וסיכוייו

          הם אפס, מנצחים. אני אצא

          למצריים. את השידוך הזה אני

          עושה לשם שלומי, אך במזרח

          התענוג שלי.

     (נכנס וונדיטיוס)

           או! בוא, וונדיטיוס.

          אתה יוצא אל פארתיה. המינוי

          שלך מוכן. בוא וקבל אותו.

     יוצאים.


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנסים לפידוס, מסינס ואגריפה.

לפידוס:    אל תטרחו פה עוד. זרזו

          בבקשה את המפקדים.

אגריפה:                                אדון,

אנטוניוס ינשק רק את אוקטביה,

          ואז נזוז.

לפידוס:                  עד שאראה אתכם

          בבגד חיילים, שיהלום

          אתכם, שלום.

מסינס:                         לפי חישוב שלי,

          נגיע לפניך, לפידוס,

          להר מיסֶנה.

לפידוס:                     דרככם קצרה

          יותר. המשימות שלי דורשות

          עיקוף גדול. יהיה לכם יתרון

          יומיים על פני.

מסינס ואגריפה:           בהצלחה!

לפידוס:   שלום.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 5 -


נכנסות קלאופטרה, כארמיאן ואיראס, וכן אלכסס.

קלאופטרה: תנו לי קצת מוזיקה. אה, מוזיקה,

          מזון עגום שלנו שבשוּק

          האהבה.

כולם:                  היי, מוזיקה!

          (נכנס מארדיאן הסריס)

קלאופטרה: עזבו. נשחק בביליארד. כארמיאן!

כארמיאן: כואבת לי היד. שחקי עם מרדיאן.

קלאופטרה: שגברת תשחק עם מסורס

          או עם אשה – אותו דבר. אתה

          בא לשחק אתי, אדון?

מארדיאן:                               ככל

          שביכולתי, גברתי.

קלאופטרה:                    כשהרצון

          הוא טוב, גם אם הכשרון קטן,   / הוא טוב, גם אם הכלי מדי קטן,

          סולחים לַמבצֵע. לא רוצָה כבר.

          תנו לי חכה; נלך אל הנהר.

          שינגנו לי מרחוק ואני

          אוליך שולל דגים שחומי זימים.          

          אנעץ את הקרס המעוקל שלי   

          בִּלְסתות חלקלקות, וכל

          דג שאמשוך לי אדמיין שהוא

          אנטוניוס, ואומַר "אה-הה! נתפסת!"

כארמיאן: היה מצחיק כשהתערבתם מי

          אלוף הדייג; כשהצוללן

          שלךְ תלה לו על הקרס דג

          מלוח, ובאיזה מרץ הוא

          משך.

קלאופטרה:        הרגע הזה? איי, רגעים!

          איך שהצחקתי עד שהשתנק,

          ואז בלילה שוב הצחקתי עד            

          שהשתתק, ולמחרת, לפני

          תשע בבוקר, כבר השקיתי אותו

          אל מיטתו, את הפאות שלי

          והגלימות שמתי עליו, ואני 

          חגרתי את חרבו מקְרב פיליפּי.

          (נכנס שליח)

            או, מאיטליה! דחוף לי את הבשורות

          הפוריות שלך באוזן, היא

          המון זמן עֲקָרָה!

שליח:                            גברתי, גברתי –

קלאופטרה: אנטוניו מת! תגיד את זה, נבל,

          ואתה הורג את גברתך; אך אם

          תמסור לי אותו חופשי וטוב,

          אז יש זהב, והנה הוורידים

          הכי כחולים שלי לנשיקה –

          יד ששפתי מלכים נִשקו בְּחִיל

          ורעד.  

שליח: ראשית, גברתי, שלום לו.  

קלאופטרה: אה טוב, יש עוד זהב. אבל, תקשיב-

          אתה, על המתים אומרים "שלום

          להם". אם ככה זה, את הזהב

          שאני מעניקה אתיך ואשפוך

          אל תוך גרונך דובר הרֶשע.

שליח: גברת טובה, הקשיבי לי.

קלאופטרה: טוב, מקשיבה, קדימה.

          אבל פניך לא אומרים טוב אם 

          אנטוניוס הוא חופשי וגם בריא –

          פרצוף כזה חמוץ בתור שופר    

          בשורות טובות כאלה?! אם שלומו

          לא טוב, אתה צריך לבוא בדמות

          שד זעם ועם כתר נחשים,

          לא בצורת אדם.

שליח:                         תואילי רק

          לשמוע לי?

קלאופטרה:                בא לי רק להרביץ

          לך לפני שתדבר. אך אם

          תגיד שאנטוניוס חי, שלום לו, או

          שהוא ידיד אוקטביוס, לא שָבוי

          שלו, אשפוך עליך גשם של

          זהב, אמטיר פנינים עליך.

שליח:                                   גברת,

          שלומו טוב.

קלאופטרה:           טוב אמרת.

שליח:                                  והוא

          ידיד של אוקטביוס.

קלאופטרה:                     אתה איש הגון.

שליח: הם ידידים יותר מאשר אי פעם. 

קלאופטרה: אתה תרוויח אצלי הון!

שליח:                                      אם כי,

          גברתי –

קלאופטרה:           אני לא אוהבת "אם כי". זה

          גורע מה"עד כה". בוז ל"אם כי"!

          "אם כי" הוא מין סוהר אשר מוביל

          פושע מפלצתי. בבקשה,

          חבר, שפוך לי את כל החבילה

          באוזן, טוב עם רע ביחד. הוא

          ידיד של אוקטביוס, בבריאות טובה,

          אתה אומר, ו, אתה אומר, חופשי.

שליח: חופשי, גברתי? לא, ככה לא דיווחתי. 

          הוא מחויב לאוקטביה.

קלאופטרה:                          על איזו מין

          טובה?

שליח:             על מין טובה ממין מיטה.  

קלאופטרה: אני חיוורת, כארמיאן.

שליח:                                   גברת, הוא

          נשוי לאוקטביה.

קלאופטרה:                   שתידבק

          בזיהומי כולרה ממאירה!

          (מרביצה לו)

שליח: גברתי, לאט לך!

קלאופטרה:                מה אמרת?

          (מרביצה)                               לךְ,

          לךְ, מנוול מחריד, או שאבעט

           'ךָ בעיניים  כמו בכדורים!

          אתלוש לך כל שערה בראש!

          (מטלטלת וגוררת אותו)

            תוצלף בְּשוט ותבושל בְּחומץ,

          תסבול שעות של מלח על כל פצע!

שליח: גברתי, אני רק המודיע, לא

          עשיתי ת'שידוך.

קלאופטרה:                 תגיד שזה

          לא נכון, אתן לך מחוז, תשחה

          בבור שומן. החבטות שכבר

          קיבלת יפצו על עוגמת הנפש,

          וכל שי שתבקש אתן - ועוד

          קצת.

שליח:              הוא נשוי, גברתי.

קלאופטרה:                                  יותר מדי

          חָיִיתָ, רפש!

שליח:                     לא, אני בורח.

          מה את רוצה? אנ' לא עשיתי כלום.

          (יוצא)

כארמיאן:  די, גברת, תיכנסי אל הכלים.   

          האיש הוא חף מפשע.

קלאופטרה: גם בְּחפּים, קורה, מכה הרעם.

          תימס מצריים בַּיְּאוֹר, וכל

          יצור בן טבע יהפוך נחש!

          קראי לעבד שוב. גם אם אני

          מוטרפת, לא אנשוך אותו. קראי לו!

כארמיאן: הוא מפחד לבוא.

קלאופטרה:                      אני לא אפגע בו.

          (יוצאת כארמיאן)

            לא לכבודן של הידיים האלה

          לחבוט באחד נחות ממני, מה

          גם שהכל רק אשמתי.

          (נכנס השליח שוב, עם כארמיאן)

                                      בוא, אדוני.

          גם אם זה בתום לב, אף פעם לא טוב

          למסור בשורות רעות. לִידיעה

          שמחה תנו מאה לשונות, אבל

          שחדשות גרועות תעדנה על

          עצמן כשהן תורגשנה.

שליח:                               את חובתי

          מילאתי.

קלאופטרה: הוא נשוי?

          לא אוכל לשנוא אותך יותר מכפי

          שאני שונאת כבר אם תגיד לי "כן" 

          שוב.

שליח:           הוא נשוי, גברתי.

קלאופטרה:                              שהאלים

          יפצפצו אותך! אתה ממשיך?

שליח: שאשקר, גברתי?

קלאופטרה:                   הו, הלוואי

          שיקרת, גם אם כל מצריים זו

          היתה נשטפת, נעשית בריכה

          לנחשים! לך, תסתלק! לוּ פְּני

          נרקיס היו לך לְיופי, הם

          היו מכוערים לי. הוא נשוי?

שליח: הוד מלכותך, סלחי לי.

קלאופטרה:                         הוא נשוי?

שליח: אל תיפּגעי שאין ברצוני

          לפגוע בך. להעניש אותי

          על מה שאת כופה עלי לעשות –

          אין בזה צדק. הוא נשוי לאוקטביה.

קלאופטרה: איי, איך החטא שלו הפך אותך -

          שלא חוטא, רק מתבטא - לְשרץ!

          החוצה! הסחורות שהבאת לי           

          מרומא יקרות מדי. הלוואי

          שתיתקענה אצלך ביד

          ותתרושש מהן.

          (יוצא השליח)

כארמיאן:                         מלכה טובה,

          בסבלנות.

קלאופטרה:              כשהיללתי את

          אנטוניוס, זלזלתי באוקטביוס.

כארמיאן:  כן, לא אחת.

קלאופטרה:                   עכשיו אני משלמת.

          לַוו אותי מכאן.

          אח, אני מתעלפת! אירס! כארמיאן!

          לא משנה. תלך אל הבחוּר,

         אלכסס, שיתאר את המבנה

          של אוקטביה, את הגיל, האישיות;

          שלא יפסח על צבע השיער.

         תחזור ותדווח לי מהר.

          (יוצא אלכסס)

            שהוא ילך לַנצח! – לא, שלא

          ילך, אח, כארמיאן! נכון שהוא

          דיוקן מפלצת, אבל הוא גם אל.

          (למארדיאן): תגיד לאלכסס לברר כמה

          גבוהה היא. – כארמיאן, רחמי עלי,

          אבל אל תדברי אתי. לווי

          אותי לחדר.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 6 -


תרועה. נכנסים פופמאוס ומנאס מצד אחד, בליווי תוף וחצוצרה; מצד שני אוקטביוס, לפידוס, אנטוניוס, אנובארבוס, מסינס, אגריפה עם חיילים צועדים.

פומפאוס:  לי יש בני ערובה וגם לכם יש;

          אז נדבר לפני שנילחם.

אוקטביוס: מלים הן בהחלט פתיחה טובה,

          לכן שלחנו הצעות בכתב

          מראש; ואם שקלת אותן, בוא

          נשמע האם תנצור את חרבך

          המרוגזת ותחזיר שוב אל

          סיציליה את הנוער הנועז

          שאחרת יאבד פה את חייו.

פומפאוס:  לשלושתכם, מושלי תבל שאין

          בִּלְתם, באי כוחם של האלים:

          איני רואה סיבה שלאָבי

          לא יהיו נוקמים, כשיש לו בן

          וידידים, כשם שיוליוס, הוא

          אשר רוחו הופיעה מול רוצחו

          כבוד ברוטוס ערב קרב, ראה אתכם

          עושים למענו שָם. מה דחף

          את קאסיוס החיוור לקשור נגדו?

          ומה הוביל את ברוטוס, רומאי

          טוב, איש כבוד, ושאר רודפי חרות,

          לשלוף כְּלֵי נשק ולשפוך דם אז

          בקפיטול, אם לא כדי לעצור

          אדם מלהפוך עצמו לאל?

          וזה מה שהביא אותי לבנות

          לי צי, שמכּוֹבדו מקציף הים

          בזעם, ואתו גם אפּרע

          מרומא על כפיות טובה נבזית

          לְאבא האציל.

אוקטביוס:                     תיקח אוויר.

אנטוניוס:  פומפאוס, לא תפחיד אותנו עם

          המפרשים שלך. חכֵּה, בים

          עוד נדבר. ביבשה אתה

          יודע שניקח, ובגדול.

פומפאוס: ביבשה לקחְת לי כבר את

          הבית של אבי. הקוקיה

          רק מתנחלת בקינים זרים, 

          אז תישאר שם כמה שתוכל.

לפידוס:   תואיל לומר – כי כל השאר שולי -

          כיצד אתה מגיב לָהצעות

          שלנו?

אוקטביוס:            זאת הנקודה.

אנטוניוס:                                  וְלא

          כדי לעשות טובות, תשקול פשוט

          מה כּדאִי.

אוקטביוס:                ואֵילו השלכות

          צפויות על עודף של שאפתנות.

פומפאוס:  הצעתם לי את סיציליה, את סרדיניה;

          שאֲפַנֶּה את הפיראטים מן

          הים; ושאשלח מִכְסת תבואה

          לרומא. אם אסכים, אז ניפרד

          בלי לשלוף חרב ובלי להכתים

          שריון.

אוקטביוס, אנטוניוס, לפידוס:  זוהי הצעתנו.

פומפאוס:                                            דעו

          אם כך, שבאתי הנה בנכונוּת

          להיענוֹת לָהצעה. אבל

          אנטוניוס קצת ערער לי את האיזון. 

          גם אם אין הנחתום מעיד וכוּלֵי,

          אתה צריך לדעת: כשאוקטביוס

          ואחיך התכתשו, אמא שלך

          הגיעה לסיציליה, וזכתה

          לקבלת פנים ידידותית.

אנטוניוס:  שמעתי כך, פומפאוס, ואשיב

          בחפץ לב את התודות שאני

          חייב לך.

פומפאוס:                בוא תן לי את ידך.

          (הם לוחצים ידיים)

          לא האמנתי שאפגוש אותך

          כאן.

אנטוניוס:            המיטות שם בַּמזרח רכות;

          תודָה לך שבזכותך עזבתי

          לפני שהתכוונתי, כי מזה

          יצא לי רווח.

אוקטביוס:                     משהו בך שוֹנֶה

          מאז הפעם האחרונה שנפגשנו.

פומפאוס:  טוב, לא יודע אֵילו סימנים

          אלת גורל קשָה חרצה לי על

         פני, אבל בטוח שהיא לא

         תשעבד לי את הלב.

לפידוס:                               פגישה

          מוצלחת!

פומפאוס:                    נקווה כך, לפידוס.

          אז זהו זה, סיכמנו. אבקש

          שהחוזה בינינו ייכתב

          וייחתם.

אוקטביוס:                זה השלב הבא.

פומפאוס:  לפני שניפרד – שכל אחד

          יזמין את השני לנשף. מי

          ראשון -  נפיל גורל.

אנטוניוס:                         אני ראשון,

          פומפאוס.

פומפאוס:                    לא, אנטוניוס, תשתתף

          בָּהגרלה כמו כולם. אבל

          ראשון או אחרון, התבשילים

          המצריים שלך יזכו בַּפְּרס.

          שמעתי שיוליוס קיסר השמין

          שם בַּנשפים.

אנטוניוס:   שמעת הרבה.

פומפאוס:   הכל בכוונה טובה.

אנטוניוס:   העיקר הכוונה.

פומפאוס:  כן, טוב, זה כל מה ששמעתי.

          וגם שמעתי שאחד – אַפּוֹלוֹדוֹרוּס -  

          הגניב –

אנובארבוס:           טוב, טוב, הגניב. עזוב את זה.

פומפאוס:   הגניב -

אנובארבוס:              מלכה אחת בּתוך מזרון

          ליוליוס.

פומפאוס:                 אה, עכשיו אני מזהה

          אותך. מה המצב, חייל?

אנובארבוס:                          לא רע,

          והולך להיות יותר טוב מלא רע:

          על הכּוֶונת ארבעה נשפים

          ברצף.

פומפאוס:                תן לי יד. אף פעם לא

          שנאתי אותך. ראיתי אותך נלחם,

          קינאתי בָּהתנהלות שלך.

אנובארבוס: אדון, אני אותך אף פעם לא

          ממש אהבתי, אבל שיבחתי אותך

          כשהגיעו לך שבחים כפולים

          מכמה שהודיתי.

פומפאוס:                       מְדבר

          פתוח! זה יפה לך, תמשיך כך. -

          אזמין אתכם אל הסיפון שלי.

          תובילו, רבותי?

אוקטביוס, אנטוניוס, לפידוס: לא, אחריך.

          (יוצאים. אנובארבוס ומנאס נשארים)

מנאס (הצידה): אביך, פומפאוס, בחיים לא היה הולך על ברית כזאת. – אתה ואני הכרנו, אדוני.    

אנובארבוס: בים, אני חושב.

מנאס: בדיוק, אדוני.

אנובארבוס: היית חזק על המים.

מנאס: ואתה על היבשה.

אנובארבוס: אני אומר בראבו למי שאומר לי בראבו, למרות שאי אפשר להכחיש מה שעשיתי על היבשה.

מנאס: ואני על המים.

אנובארבוס: כן, דבר אחד כדאי לך כן להכחיש, לבטחונך: היית גנב גדול על המים. 

מנאס: ואתה על היבשה.

אנובארבוס: על פעילות מבצעית אין תגובה. אבל תן לי יד, מנאס. אם לָעיניים  שלנו היה תג משטרתי, הן יכלו לעצור פה שני גנבים מתנשקים.

מנאס: אצל גבר הפרצוף זה האמת נֶטוֹ, בלי קשר לידיים.

אנובארבוס: אבל אין אף אשה יפה שהפרצוף שלה הוא אמיתי נטוֹ.

מנאס: בלי להשמיץ, הן גונבות לבבות.

אנובארבוס: באנו הנה להילחם בכם.

מנאס: אני מצדי מצטער שזה התהפך לפסטיבל שתיה. פומפאוס היום – זהו, עשה מהמזל שלו צחוק.

אנובארבוס: אם זה נכון, לא יעזור לו לבכות על מזל שנשפך.

מנאס: אתה אמרת. לא ציפינו לאנטוניוס כאן. תגיד לי, הוא נשוי לקלאופטרה?

אנובארבוס: לָאחות של אוקטביוס קוראים אוקטביה.

מנאס: נכון, אדוני. היא היתה אשתו של קאיוס מרצלוס.

אנובארבוס: אבל עכשיו היא אשתו של מרקוס אנטוניוס.

מנאס: סליחה?

אנובארבוס: זאת האמת.

מנאס: אז אוקטביוס והוא קשורים יחד לנצח.

אנובארבוס: אם הייתי צריך לנבא את העתיד של האיחוד הזה, לא הייתי חותם על זה.

מנאס:  אני חושב שפוליטיקה שיחקה בנישואים האלה תפקיד גדול יותר מהאהבה של שני הצדדים.

אנובארבוס: גם אני חושב. אבל אתה תגלה שהחבל שקשר את הידידות הזאת הוא זה שיחנוק אותה. לאוקטביה יש מזג מאד קדוש, קר ודומם.

מנאס:  מי לא היה רוצה שאשתו תהיה כזאת?

אנובארבוס: מי שבעצמו הוא לא כזה, כלומר אנטוניוס. הוא יחזור לַפשטידה המצרייה שלו. ואז האנחות של אוקטביה יציתו את הלב של אוקטביוס, ו – כמו שאמרתי קודם – מה שמחזק את האחווה שלהם יהיה מניע מיידי לַפּיצול ביניהם. אנטוניוס ילך אחרי החשק שלו. הוא התחתן פה רק לצרכי הרגע.    

מנאס: ככה זה. נו, אדוני, אתה בא לסיפון? יש לי כוס לחייךָ.

אנובארבוס: אני אשתה אותה. הגרונות שלנו התאמנו טוב במצריים.

מנאס:   בוא , קדימה.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 7 -


מוזיקה. נכנסים שניים או שלושה משרתים העורכים את המשתה.

משרת 1:  הם תיכף באים פה, בן-אדם. כמה מהם כבר שתולים די רע על השורש; הרוח הכי קטנה בעולם תפיל אותם.

משרת 2:  לפידוס אדום עד האוזניים.

משרת 1: הוא שותה בתור כפרה של כולם.

משרת 2:  כשהם מכניסים אחד לשני עקיצות, כל אחד בסגנון שלו, הוא צועק "די, די", טורח שהם ישלימו ומשלים בעצמו עוד כוסית. 

משרת 1:  אבל זה מגביר את הסכסוך בינו לבין השכל הישר שלו.

משרת 2:  טוב, ככה זה כשאתה בובה בליגה של הגדולים. הייתי מעדיף קנה קש  שלא יועיל לי מאשר חנית שאני לא יכול להניף.

משרת 1:  להיות מוזמן לספֵירות הגבוהות בלי שאתה יכול לזוז בהן, זה כמו  חורים במקום עיניים, שמחרבים את הפרצוף משהו מחריד.

               (תרועה חגיגית. נכנסים אוקטביוס, פומפאוס, לפידוס, אגריפה, מסינס, אנובארבוס, מנאס ועוד קצינים, ונער)

אנטוניוס (לאוקטביוס): כן, ככה הם עושים; הם מחשבים את

               מפלס הנילוס לפי מד שְעל

               הפירמידה; הם יודעים, לפי

               הגובה, הנומך או האמצע אם

               צפוי רעב או שפע. ככל שהוא

               גואה, הנילוס, הוא מבטיח עוד;

               ואז, בַּשפל, החקלאי על טין

               ורפש מפזר את הזרעים,

               והיבול בפתח.

לפידוס:  יש 'ךָ נחשים משונים שם, אה?

אנטוניוס: אה-הה, לפידוס.

לפידוס:  הנחש המצרי ש'ךָ, כן?, הבִּיצה, כן?, משריצה לך אותו מהשפעה של השמש, כן? הקרוקודיל גם כן.

אנטוניוס: נכון מאד.

פומפאוס:  שבו – וקצת יין! לחיי לפידוס!

               (הם יושבים ושותים)

לפידוס: אני לא לגמרי כמו שצריך, אבל לשפוך לי פוּל-כפול!       

אנובארבוס (הצידה): עוד מעט תצנח ותיפול פוּל-שפוך.

לפידוס:  לא, בהחלט, אני שמעתי שהפּירָמיסות הפְּרֶה-מיסטוריות הם משהו מוצלח מאד. ככה שמעתי בלי יוצא מן הכלל.

מנאס (הצידה, לפומפאוס): מלה, פומפאוס.

פומפאוס (הצידה, למנאס):                          מה? תגיד באוזן.

מנאס (הצידה, לפומפאוס): קום רגע, המפקד, בבקשה,

               תקשיב לי רק מלה.

פומפאוס (הצידה, למנאס): תמתין, שניה. – היין בשביל לפידוס?

לפידוס:   איזה מין דבר זה הקרוקודיל ש'ךָ הזה?

אנטוניוס:  בצורתו, אדוני, הוא מאד הוא עצמו, והוא רחב ממש בַּמידה שיש לו רוחב. הוא גבוה בדיוק כמוהו, והוא זז במו איבריו שלו. הוא ניזון ממה שמזין אותו, וכשיוצא ממנו האוויר – עם שאר האלמנטים– הוא מתגלגל לגוף אחר.

לפידוס:  מה הצבע שלו?

אנטוניוס:  גם הצבע שלו - שלו.

לפידוס:  זה נחש משונה.

אנטוניוס:  מאד, והדמעות שלו רטובות.

אוקטביוס: התיאור הזה יספק אותו?

אנטוניוס:  בתוספת הכוס שפומפאוס נותן לו. אחרת הוא אפיקורוס בריבוע.   

               (מנאס לוחש שוב)

פומפאוס (הצידה למנאס): אח, לך לעזאזל! אתה ממשיך?

          תעוף! עשה מה שאומרים לך.  

          איפה היין שביקשתי?

מנאס (הצידה לפומפאוס):               אם

               למען עברִי וּפְעלַי

               תקשיב לי, קום מהשרפרף. 

פומפאוס (הצידה, למנאס):                     אני

               חושב שאתה מטורף.

               (הוא קם, והם פוסעים הצידה) מה העניין?

מנאס:   תמיד נרתמתי למען מזלך.

פומפאוס:  שֵרַתָּ אותי באמונה. מה עוד

               יש להגיד? – לשמוח, רבותי!

אנטוניוס:  חולות טובעניים שם, לפידוס,   

               שתיזהר, אתה שוקע.

               (מנאס ופומפאוס מדברים בצד)

מנאס:   תרצה להיות אדון כל העולם?

פומפאוס:  מה אתה אומר?

מנאס:                            תרצה להיות אדון

               עולם כולו? פעם שניה.

פומפאוס:                                  איך זה

               יכול לקרות?

מנאס:                          רק שקול זאת, ולמרות

               שאני נראה לך סתם כלום, אני

               האיש שיתן לך את העולם

               כולו.

פומפאוס:               שתית טוב?

מנאס:                                      פומפאוס, לא

               נגעתי בטיפה. אתה, לו רק

               תעז - אֵל, אֵל על פני האדמה.  

               מה שהים מקיף או המרום

               חובק – שלך, אם רק תיקח.

פומפאוס:                                          תראה             

                לי איך.

מנאס:                       שלושת שותפי תבל האלה,

               היריבים האלה, בַּספינה

               שלך. תן לי לחתוך את הכבלים,

               וכשנפליג - לקרוע את גרונם.

               הכל שם רק שלך הוא.

פומפאוס:                                    אה, את זה

               היית צריך לעשות, לא לדבר

               על זה! ממני זוהי תועבה,

               ממך זה שרות טוב. תדע לך,

               אצלי לא התועלת מובילה

               את הכבוד, אלא כבוד – אותה.

               לך תתחרט שלשונך יכלה

               לבגוד כך בפעולתך. אילו

               זה נעשָה בסוד, בדיעבד

               יכולתי להגיד "כי טוב". כעת

               יש להוקיע זאת. הרפּה, ושתה.

          (הוא שב לחגיגה)   

מנאס (הצידה): על זה,

          לא אֲלַווה יותר את מזלך

          בשקיעתו. מי שמחפש ולא

          לוקח כשמוּצע לו, לא ימצא

          את זה יותר.

פומפאוס:                      כוס לחייו של לפידוס!

אנטוניוס: תקחו אותו לַחוף. אני אשתה

          בִּשמו, פומפאוס.

אנובארבוס:                         מנאס, לחייך!

          (שותים)

מנאס: בְּכָבוד, אנובארבוס!

פומפאוס:                           למלא

          עד שהכוס תוצף!

אנובארבוס: בחור חזק זה, מנאס.  

          (הוא מצביע על משרת הנושא את לפידוס החוצה)

מנאס:                                    למה?

אנובארבוס:                                            הוא

          סוחב שם שליש עולם, אחי; 'תה לא

          רואה?

מנאס:                 אז שליש עולם שתוי. חבל

          שלא כולו, שיסתובב – פורפרה!

אנובארבוס: שתה, שתה; שנסתחרר יותר, אה?

מנאס: בוא.

פומפאוס:       זאת עוד לא הילולה מצרית.

אנטוניוס:                                             זה די

          קרוב. בַּקנקנים הקישו, הו!

          ו - לחיי אוקטביוס.

אוקטביוס:                         דעתי –

          מוטב אפסיק פה. זה עמל בלתי

          טבעי: ככל שאני שוטף ת'שכל

          הוא נהיה יותר עכור.

אנטוניוס:                             זרום עם

          הָרֶגע.

אוקטביוס:          תפוס אותו, אני אומר.

          אך הייתי צם ארבעה ימים טוטאלית

          במקום לשתות כל כך הרבה ביום.

אנובארבוס (לאנטוניוס): או-הו, קיסר שלי, נרקוד עכשיו

          את מחולות מצריים לאל בַּכְּכוּס

          ונקדש את המשקה?

פומפאוס:   תביא לנו את זה, חייל!

אנטוניוס:                                        כולם

         קדימה, יד ביד, עד שישטוף

          היין הכובש כל חוש בִּנהר

          השכחה המלטף.

אנובארבוס:                     כולם

          קחו יד! תתקיפו לנו ת'אוזניים

          ברעש מוזיקה כשאמקם

          אתכם. ואז שיזמר הנער.

          את הפזמון שכל אחד יפציץ

          הכי חזק שהצלעות תתקענה.

          (מוזיקה מתנגנת. אנובארבוס מציב אותם יד ביד)

            השיר

נער:              מלך גפן, בוא בזמן,    

                    בַּכְּכוּס אל פוזל, שמנמן!

                    שפוֹך משקה לָעצובים,

                    קשור כתרים של ענבים.

כולם:            בּקבֵּק ת'יְקוּם בְּסיבובים!

                    בּקבֵּק ת'יקום בסיבובים!

אוקטביוס:    אפשר יותר מזה? ליל מנוחה,

               פומפאוס. גיס יקר, בוא בטובך

               לחוף. העסק הרציני שלנו

               מזעיף פרצוף על קלות ראש כזאת.

                נזוז. הלחיים בוערות.

               גם אנובארבוס החזק חלש

               יותר מיין, והלשון שלי

               מועכת כל מלה. מרוב קרקס

               פרוע כמעט התמקיָינוּ. מה

               יש לדבר עוד? לילה טוב. תן יד,

               אנטוניוס טוב.

פומפאוס:                          עוד אתחרה אתך

          בַּחוף.

אנטוניוס:              סָגוּר. תן יד.

פומפאוס:                                  אנטוניוס, איי,

               לקחת את בית אבי. אבל מה יש?

אנחנו חברים. בואו נרד

          אל הסירה.

אנובארבוס:   שלא תפלו לי רק!

          (יוצאים כולם לבד מאנובארבוס ומנאס)

          מנאס, אני לחוף - לא.

מנאס:                                    לא, אלַי

          לתא. אַיי התופים, החצוצרות,

          החלילים האלה! מה! שהים

          ישמע שאנחנו נפרדים בקול רם

          מהגדולי-עולם האלה. תנו

          בקול ותיחנקו, בקול!

          (נשמעת תרועה, עם תופים)

אנובארבוס: הוּ! הה! אני אומר. וגם הכובע!

          (זורק את כובעו באוויר)

מנאס: הוּ! כבוד הקפיטן, תבוא.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנס וונדיטיוס, כמנצח, עם סיליוס ועוד רומאים, קצינים וחיילים. גופת פאקורוס נישאת לפניהם.

וונדיטיוס: עכשיו, פארתיה יוֹרת חִצים, נמְחַצְת,

          ועכשיו הפכה אותי אלת גורל

          המסופקת לְנוקֵם מותו

          של מרקוס קְרָאסוס, שהובס לפני

          תריסר שנים פה. שאו את גווייתו

          של בן המלך בראש הצבא

          שלנו. ככה, מלך, משלם

          בנך על מרקוס קראסוס.

סיליוס:                                     כְּבוד וונדיטיוס,

          כל זמן שחרבך חמה מדם

          פרתים, תרדוף את הפליטים. חרוש את

          מָדַי, מסופּוטמיה, כל מקלט

          שמסתתרים בו. אז יציב אותך

          מפקדך הנערץ, אנטוניוס,  

          על מרכבות הנצחון, ישים

          זר על ראשך.

וונדיטיוס:                 הו סיליוס, סיליוס, די

          עשיתי. לפעמים מקום שני, 

          תזכור, עלול גם לעשות דברים

           גדולים מדי. כדאי שתשנן:

          מומלץ קצת להשאיר קצוות פרומים

          במקום לזכות בִּתהילה גדולה

          מדי כשהמעסיק לא בַּסביבה.

          אוקטביוס ואנטוניוס מצליחים

          יותר בזכות באי כוחם מאשר

          במו ידם. אחד בדרגתי,

          בסוריה, סוֹסיוּס, ראש פיקוד בשם

          אנטוניוס, שמיום ליום עשה

          לו שם גדול יותר, הפך לבן

          חורג. מי שעושה בַּמלחמה

          יותר מן המפקד שלו, נהיה

          המפקד של המפקד; ואיש

          צבא, שהצטיינות נר לרגליו,

          יבחר גם בְּהפסד במקום בְּרווח

          שמאפיל עליו.

          יכולתי לעשות עוד לטובת

          אנטוניוס, אבל זה ישפיל אותו,

          ובהשפלתו כל הישגַי

          יימחקו.

סיליוס:                לךָ, ונדיטיוס, יש

          את מה שבלעדיו אין שום הבדל

          בין חרב לחייל. תכתוב לאנטוניוס?

וונדיטיוס:  איידע על מה שבשמו – מלת

          הקסם של המלחמה – בצענו:

          איך בדגליו ובגדודיו - להם

          שילם ברוחב יד - נפנפנו את

          הסוס הלא מובס של פרתיה כמו

          סְמרטוט משדה הקרב.

סיליוס:                                  איפה עכשיו הוא?

וונדיטיוס:  יוצא לאתונה; שם, מהר ככל

          שנצליח, נתייצב לפניו. הי שם,

          לזוז!

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים אגריפה מצד אחד ואנובארבוס מן הצד השני.

אגריפה:    מה, נפרדו האחים?

אנובארבוס: סגרו ת'עסק עם פומפאוס; הוא

               עזב. שלושת האחרים חותמים

               את החוזה. אוקטביה מייבבת

               מהרעיון שהיא יוצאת מרומא;

               אוקטביוס די קודר; ולפידוס

               מאז הנשף של פומפאוס, כמו

               שמנאס מספר, ירוק, יורק

               ומתפרק.

אגריפה:                    איי הוא גדול, הלפידוס.   

אנוברארבוס: לפיד. ואיך שהוא אוהב את אוקטביוס!

אגריפה:  לא, אבל כמה הוא סוגד לאנטוניוס!

אנובארבוס: אוקטביוס? זה לא איש, זה יופיטר.

אגריפה:  אנטוניוס? אלוהים של יופיטר.

אנובארבוס: דיברת על אוקטביוס? אין דומה לו!

אגריפה:  אנטוניוס, פלא טבע, עוף החול!

אנובארבוס: איך לתאר את אוקטביוס? הוא אוקטביוס!

אגריפה:  כן, לשניהם הוא שר שירי הלל.

אנובארבוס: מת על אוקטביוס; משוגע על אנטוניוס.

               אין לב, לשון, מִספּר, פיטן, זַמָּר,         

               לחוש, לומר, לִמְנות, לכתוב, לשיר -

               הה! - את אהבתו לאנטוניוס. כן,

               אבל אוקטביוס – אַרְצה, אַרְצה, קוּד,

               כְּרע, השתאֶה!

אגריפה:                         את שניהם הוא אוהב.

אנובארבוס: כן, הם הזבל, הוא החיפושית.

               (חצוצרה מבחוץ)

               הנה, זזים. שלום, אגריפה.

אגריפה:    כל טוב, חייל נכבד, בהצלחה.

               (נכנסים אוקטביוס, אנטוניוס, לפידוס ואוקטביה)

אנטוניוס:  עד כאן, אדון.

אוקטביוס: אתה לוקח אתך פיסה גדולה

               ממני; נְהג בי טוב איתה. – אחות,

               היי אשתו כפי שאני מצפה

               ממך, כְּזו שהמלה שלי

               תלויה בהליכותיה. – כבוד אנטוניוס,

               אל תהפוך את טהורת הלב

               הזאת, אשר הוצבה כַּמֶּלט של

               אהבתנו, לְמוט ברזל אשר

               יִנְגח את המבצר; אם לא נדאג

               לה כְּבּבת עֵין שנינו, טוב היה

               אילו מצאנו כְּלי פיוס אחר.

אנטוניוס:  אל תעליב אותי בַּספקנות

               שלך.

אוקטביוס:              אני אמרתי.

אנטוניוס:                               לא תמצא,

          אפילו תפשפש, חצי סיבה

          לַחששות שלך. אז שהאלים

          יהיו אתך, ויכוונו את לב

          הרומאים לתמוך בך בַּכל.

          פה ניפרד.

אוקטביוס: שלום לךְ, אחותי היקרה,

          כל טוב! שהחיים יאירו לך,

          ושתדעי רק רווחה. כל טוב.

אוקטביה:    אחי אציל הנפש! (היא בוכה)

אנטוניוס:   עיניה הן אפריל. עכשיו אביב

          לאהבה, ואלה הממטרים

          שמבשרים עליה.  – תשמחי.

אוקטביה (לקיסר): שמור על בֵּית בעלי יפה. ו -

אוקטביוס:    מה, אוקטביה?

אוקטביה:                            אלחש לך באוזן.

          (לוחשת לאוקטביוס)

אנטוניוס:   איך לשונה לא משרתת את

          לבה, ואיך לבה אינו מושל

          בלשונה – היא כמו נוצה בַּזמן

          שבין גאות לְשפל – לא נוטָה

          לשום כיוון.

אנובארבוס (הצידה לאגריפה): אוקטבִיוס יבכה?

אגריפה (הצידה לאנובארבוס): יש לו ענן על הפרצוף.

אנובארבוס (הצידה לאגריפה): לסוס דבר כזה פוגם בָּערך.

          וגם לְגבר.

אגריפה (הצידה לאנובארבוס): אם כי, אנובארבוס,

          כשאנטוניוס מצא את יוליוס

          קיסר מת, הוא בכה, כמעט שאג;

          והוא הזיל דמעות על הגוויה

          של ברוטוס השחוט בקרב פיליפּי.

אנובארבוס (הצידה לאגריפה): באותה שנה באמת היתה לו מין

          אלרגיה; גם על כל אחד שהוא

          רצח הוא התייפח, תאמין

          לי, עד שגם אני ייבבתי.

אוקטביוס:                             לא,

          אוקטביה מתוקה, את תשמעי

          ממני בלי הפסק; ולא אחדל

          לחשוב עלייך.

אנטוניוס:                         אדוני, בוא הנה,

          בוא תיאבק אתי על אהבה.

תראה, אני לופת – (מחבק אותו) ו – משחרר,

          מוסר אותך לידי אלים.

אוקטביוס:                                   שלום.

          הרבה שמחה.

לפידוס:                            שכל כוכב יאיר

          את דרכך!

אוקטביוס:               שלום, שלום!

          (מנשק את אוקטביה)

אנטוניוס:                                שלום!

          חצוצרות. יוצאים, בחבורות נפרדות.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסות קלאופטרה, כארמיאן ואירס, וכן אלכסס.

קלאופטרה: איפה הוא הטיפּוס?

אלכסס:                                 חצי פוחד

          לבוא.

קלאופטרה:         שטויות, שטויות.

          (נכנס השליח, כמקודם)

                                             בוא, אדוני, פה. 

אלכסס:    רוממותך, אפילו הורדוס של

             היהודים כשאת נרגזת לא

             מעז להסתכל בך.

קלאופטרה:                      את הראש

          של הורדוס זה אני רוצה כּרוּת! [/ ערוּף!]      

          רק איך, כשאנטוניוס איננו?

          מי יבצע לי את זה? – 'תְקָרֵב.

שליח: הוד מלכותה ירום הודה!

קלאופטרה:                          אתה

          ראית את אוקטביה?

שליח:                              כן, מלכה

          גדולה.

קלאופטרה:          איפה?

שליח:                           גברתי, ברומא. שם

          הבטתי בפניה כשהובלה בין

          אחיה ואנטוניוס.

קלאופטרה:                    היא גבוהה

          כמותי?

שליח:              היא לא, גברתי.

קלאופטרה:                               שמעת אותה

          מדברת? יש לה קול צווח או

          נמוך?

שליח:             גברתי, שמעתי, יש לה קול

          נמוך.

קלאופטרה:           זה לא לטובתה. הוא לא

          יאהב אותה הרבה.

כארמיאן:                             יאהב אותה?

          הו איזיס! בלתי אפשרי!

קלאופטרה:                           כן, גם

          אני חושבת, כארמיאן. קול חד-

          גוני וגמדה. – איזה מין הוד

          מלכות יש בהילוך שלה? תזכור,

          אם הזדמן לך לראות מלכוּת.

שליח: היא מזדחלת. אין שום שוני בין    [/ היא מזדחלת. אם היא זזה או

          מצב נייד לבין נייח. גופה,      / עומדת אין הרבה הבדל. גופה,

          לא גוף; אנדרטה, ואנטי נוֹשֵמִית.

קלאופטרה: זה וודאי?                            [/ זה מדויק?]

שליח:                       אם לא, אז אין לי עין.

כארמיאן:   מומחים כמוהו לאבחון אין לךְ

          בכל מצריים.

קלאופטרה:                יש לו רגישות.       [/ הוא מאד מבין.]

          אני קולטת. אין בה כלום עד כה.

          יש לַבּחור שיפוט טוב.

כארמיאן:                            מצוין.

קלאופטרה: נחֵש לי את הגיל שלה, 'בקשה.

שליח: גברתי, היא אלמנה כבר –

קלאופטרה:                             אלמנה?

          תקשיבי, כארמיאן!

שליח:                              ואני חושב -

          היא בת שלושים.

קלאופטרה: והפרצוף הוא איך? צר או עגול?

שליח: עגול. עגול מדי.

קלאופטרה: זה על פי רוב באמת אות לטפּשות.

          באיזה צבע השיער?

שליח:                              חוּם, גברת,

          ומצח צר כזה, כמעט לא מצח.

קלאופטרה: יש בשבילך זהב. שלא תיקח

          לַלב את הנביחוֹת שלי מקודם.

          תצא לרומא שוב. אתה יעיל 

          בָּעבודה הזאת. לך תתכונן.

         המכתבים שלנו מוכנים.

       (יוצא השליח)

כארמיאן:  איש על רמה.

קלאופטרה:                   רמה מובחרת. צר

          לי שעשיתי לו ת'מוות. אם

          להאמין לו, היצוּרה הזאת

          היא שום דבר.

כארמיאן:                     שום כלום, גברתי.

קלאופטרה:                                            האיש

          ראה מספיק מלכוּת, הוא אמור לדעת.

כארמיאן: ראה מלכוּת?! שאיזיס תעזור,

          שָנִים הוא משרת שלך!

קלאופטרה: יש לי אליו רק שאלה אחת

          עוד, כארמיאן מותק– אבל לא חשוב.

          שיבוא לחדר בו אני כותבת.

          עוד יש סיכוי שהכל יהיה בסדר.

כארמיאן:  אני חותמת לך.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסים אנטוניוס ואוקטביה.

אנטוניוס:  לא, לא, אוקטביה, לא רק זה – על זה

          ועוד אלפי דברים באותו משקל

          אפשר למחול, אך הוא פתח עוד פעם

          חזית נגד פומפאוס, הוא כתב

          גם צוואה עִם מתנות לָעם,

          הקריא אותה פומבית, אותי הזכיר

          ממש בקושי. כשהיה מוכרח

         בּלֵית ברירה לחלוק לי הוקרה, 

          פלט אותה בקור ובמיאוס,

          את תרומתי כמעט שהעלים;

          עקף כל הזדמנות פִרגון, או רק

          סינן מלה מבין שיניו.

אוקטביה:                                   הו בעל

          יקר, אל תאמין לכל דבר,

          ואם אתה מוכרח להאמין,

          אז אל תנטור. אם יתחולל פילוג זה,

          לא נבראה עוד אומללה כמוני,

          לעמוד בתווך ולהתפלל

          לשלום שני הצדדים.

          כל האלים בן-רגע ילעגו לי,

          כשאתפלל "ברכו את בעלי",

          ובאותה עוצמה אזעק ""ברכו את

          אחי!" יזכה האח, יזכה הבעל -   

         המתפללת תיהרס. אין שביל

          בּינַיים בין שני הקטבים.

אנטוניוס:                                 אוקטביה

          זכּה, כווני את מיטב אהבתך

          לַקוטב שייטיב לשמור אותה.

          אם אני מאבד את הכבוד

          שלי, אני מאבד את עצמי; מוטב

          לי לא להיות שלך מאשר שלך 

          קצוץ מכל הענפים. אבל,           [/ומגולח מענפים. אבל,]

          כפי שביקשת, תהיי המתווכת. 

          בינתיים, גברת, אאסוף גדודי

          צבא שיעמידו את אחיך

          בַּצֵּל. צאי לדרכך מהר. רצית,

          ותקבלי.

אוקטביה:                  תודה, אישי. הלוואי

          בכוח אֵל אני, החלשה,

          כה חלשה, אביא לכם פיוס.

          ריב בין שניכם יהיה כאילו העולם

          נבקע, ואת התהום יוכלו לסתום

          רק הגוויות של הנופלים.

אנטוניוס:  כשתגלי מי התחיל בזה, הפְנִי

          את כעסך כלפיו; כי הפגמים 

          שלנו בכל זאת לא זהים כל כך

          שתקבלי את שניהם באהבה.   [/ שבאהבתך תכילי את שניהם.]

          התכונני לדרך. תבחרי

          מי ילווה אותך, וההוצאות –

          כמה שתחפצי.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 5 -


נכנסים אנובארבוס וארוס, נפגשים.

אנובארבוס: מה קורה, ארוס חבר?

ארוס: חדשות מוזרות הגיעו, אדוני.

אנובארבוס: מה, בן-אדם?

ארוס: אוקטביוס ולפידוס יצאו למלחמות עם פומפאוס.

אנובארבוס: זה ישן. ו - ?

ארוס: אוקטביוס, אחרי שהוא ניצֵל את לפידוס בשביל המלחמות, בבת אחת סילק אותו מהשותפות, לא נתן לו שום חלק בתהילה המבצעית; ואם זה לא מספיק, הוא מאשים אותו גם בהתכתבות עם פומפאוס בעבר; בְּצַו עצמו מעל החוק אוסר אותו. אז השְליש-תבל המסכן יושב בפנים, עד שהמוות יביא לו שחרור.   

אנובארבוס: עולם, אז יש 'ךָ רק זוג לסתות.

          זרוק ביניהם את כל המזונות         

          שיש לך - והם רק יטחנו

           אחד את השני. איפה אנטוניוס?

ארוס: הוא מתהלך לו בַּגינה שם – ככה -

          בועט בָּעֶשב לפניו, צועק

          "לפידוס מטומטם!" ומאיים

          על הגרון של הקצין שלו,

          שבידיו נרצח פומפאוס.

אנובארבוס:                            הצי

          הגדול שלנו ערוך לצאת.

ארוס:                                  לְאיטליה

          ואוקטביוס. עוד דבר: האדון קורא

          לך דחוּף. יכולתי לחכות

          עם החדשות.  

אנובארבוס:               אח, זה יהיה כלום. לא

          חשוב. קח אותי אל אנטוניוס.

ארוס:                                           בוא.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 6 -


נכנסים אגריפה, מסינס ואוקטביוס.

אוקטביוס:  יורק על רומא; כל זאת הוא עשה -

           ועוד - באלכסנדריה. הנה

          דוגמה: באיצטדיון, על מין בימה

          מוכספת, בפרהסיה, הוא ישב

           עם קלאופטרה על כסאות זהב.            

          לרגליהם ישבו גם קיסריון,

          זה שאומרים שהוא בנה מאבי

          המאמץ, וכל הָעֶדר של

          הממזרים שעד כה תשוקתם

          השריצה. הוא הסמיך אותה לשלוט על

          מצריים; והכתיר אותה בתור

          מלכה של סוריה התחתית, לִידְיָה

          וקפריסין.

מסינס:                       מה, כל זה בפומבי?

אוקטביוס:  בתוך זירת לחם ושעשועים.   

          הודיע שבניו מַלְכֵי מלכים:

          את פַּרתיה, את מָדַי וארמניה הוא

          מסר לאלכסנדר; את תלמַי

          המליך על סוריה, על קיליקיה, על

          פֶניקיה. היא הופיעה בתלבושת

          של איזיס האלה באותו היום –

          כפי שעל פי הדיווחים עשתה

          לא פעם בציבור.

מסינס:   צריך שידעו על זה ברומא.

אגריפה: לעם נמאס כבר מהיהירות שלו,

          עכשיו הוא יאבד כל אהדה.

אוקטביוס:  העם יודע, ושמע גם את

          כל אישומיו.

אגריפה:                         את מי הוא מאשים?

אוקטביוס:  את אוקטביוס; שבַּחלוקה של שְלל

          פומפאוס שבזזנו בסיציליה

          קיפחנו אותו מחלקו בָּאי;

          שלא קיבל בחזרה ספינות

          שכביכול הלווה לי; ואחרון,

          משגע אותו שלפידוס, חבר

          המשולש, הודח, ואני אוחז

          בנכסיו.

אגריפה:                   יש לענות על זה.

אוקטביוס: בוצע; והשליח כבר בדרך.

          מסרתי לו שלפידוס נהיה

          אכזר מדי, ניצֵל את סמכותו

          לרעה, והשינוי הגיע לו.

          באשר לכיבושַי, אני שומר

          לו נתח; אך תמורת זאת בארמניה

          ובכל הממלכות שהוא כבש,

          אני דורש כנ"ל.

מסינס:                         אין שום סיכוי

          שיקבל את זה.

אוקטביוס:                   לא יקבל –

          אז אנו בטח שלא נתקפל.

          (נכנסת אוקטביה עם פמלייתה)

אוקטביה:   יחי אוקטביוס, אדוני, יקר לי!

אוקטביוס:  לחשוב שעלי לקרוא לך מגורשת!

אוקטביה:   אז אל תקרא, אין לך שום סיבה.

אוקטביוס:  למה את מגיעה כך בגניבה?  

          לא באת לכאן כמו אחות אוקטביוס.

          אשת אנטוניוס ראויה לחֵיל

          צבא של מלווים, שצהלות   

          סוסים יכריזו על בואה הרבה

          לפני שתופיע. העצים בדרך

          אמורים לשאת קהל רב, מתעלף

          מרוב שקיקה. כן, האבק צריך

          להיתמר אל על כשהוא מועף

          לו מנחשול גדודייך. אבל את

          באה לרומא – בחורונת שוּק;

          מנעת מאתנו להפגין לך את

          אהבתנו, וכשזו אינה

          מוצגת, לא אחת אינה מורגשת.

          היה עלינו לפגוש אותך בַּים,

          בַּיבשה, בכל תחנה לחגוג לך

          קבלת פנים פי שניים.

אוקטביה:                              אדוני

          הטוב, איש לא כפה עלי לבוא כך,

          מרצוני עשיתי זאת. אישי,

          אנטוניוס, ששמע כי אתה ערוך

          ללחום נגדו, גילה לי זאת לִיְגון

          אוזנַי, אז התחננתי לרשותו

          לחזור.

אוקטביוס:              והוא העניק אותה מיד,

          שלא יהיה מכשול בינו לבין

          תאוותו.

אוקטביה:                לא, אל תגיד את זה.

אוקטביוס:  עיני פקוחות עליו, כל ענייניו

          שטים אלי בָּרוח. איפה הוא

          עכשיו?

אוקטביה:             אדון, הוא באתונה.

אוקטביוס:                                       לא,

          אחות שלי מושפלת. קלאופטרה

          שם הנהנה לו "בוא". האיש מסר

          את האימפריה שלו לְזונה,

          הם מגייסים עכשיו לְמלחמה

          את כל מלכי הארץ. הוא אסף

          את בּוֹקוּס מלך לוב, את אַרְכֵלָאוּס

          מקָפָּדוֹקְיה, מלך פָּפְלָגוֹנְיה

         פִילָדֶלְפוֹס, מלך תְרָקְיה אָדָאלָס,

          מלך ערב מַנְכוּס ומלך פּוֹנְטוּס,

          מיהודה את הורדוס, מיטְרִידָאטֶס

          מלך קוֹמָגֶנָה, אַמִינְטָס, פּוֹלֶמוֹן,

          מלכי מָדַי וליאַקוֹניה, עם

          עוד מגילה של אוחזי שרביט.

אוקטביה:  איי, כמה אני מאוּמללת,

          הלב חצוי לי בין שני ידידים

          שמענים אחד את השני.

אוקטביוס:ברוך בואך. המכתבים שלך 

          רִסְנוּ אותנו מלתקוף לפני

           שנראה הן כמה את הוּלכת שולל

          הן כמה שאננוּת היא מסוכנת

          לנו. תתעודדי. אל תתייסרי

         מן המצב שדורס את שמחתך

          בְּחוזק נסיבות; תני לַגורל

          להתגלגל בְּמסלולו בלי בֶּכי.

          ברוך בואך לרומא, יקרה

          מכל! בִּזוּ אותך באופן לא

          נתפּס, והאלים, כדי לעשות

          לך צדק, יְמנו אותי ואת

          כל אוהבייך לְבָאֵי כוחם.

          התנחמי, לנו תמיד ברוּך

          בואך.

אגריפה: ברוכה הבאה, גברת.

מסינס:  ברוכה הבאה, גברתי היקרה.

          כל לב ברומא אוהב אותך, חומל

          עלייך; רק אנטוניוס הנואף,

          המשתולל בתועבות, משליך

          אותך ושם את כוח שלטונו

          בידי פרוצה שמרעישה עולם

          נגדנו.

אוקטביה:               זו אמת, אדון?

אוקטביוס:                                       בדוּק.

          אחות, ברוכה הבאה. בבקשה

          דעי סבלנות. אחות שלי יקרה!

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 7 -


נכנסים קלאופטרה ואנובארבוס.

קלאופטרה: אני אחזיר 'ךָ יופי, אל תדאג.

אנובארבוס: אבל למה, למה, למה?

קלאופטרה: דִבּרת נגד ההשתתפות שלי

          בַּמלחמה הזאת, אתה אומר

          שזה לא יאה.

אנובארבוס:                למה, זה כן? זה כן?

קלאופטרה: לא כנגדי יוצאים? למה שלא

          אהיה שם בעצמי?

אנובארבוס:                       טוב, פה יכולתי

          לענות שאם נוציא לַקרב סוסים

          וגם סוסות, הסוס יהיה מִסְמוּס, 

          והסוסה תרכיב חייל פְּלוס סוס.

קלאופטרה: מה אתה אומר?

אנובארבוס:                         נוכחותךְ תבלבל

          את אנטוניוס, היא תמשוך לו מהלב,

          תמשוך לו מהמוח, מהזמן

          שלא סובל בזבוז. הוא כבר מואשם

          בקלות דעת, ואומרים ברומא

          שת'מלחמה הזאת מנהלים

          נערותייך וסריס.

קלאופטרה:                      תטבּע

          כל רומא, ושתירקב לכל

          המשמיצים אותנו הלשון!

          בַּמלחמה הזאת השקעתי כסף,

          וּכשַליטה אבוא לשם כמו גבר.

          אל תתווכח סתם. לא אשאר

          בעורף.

          (נכנסים אנטוניוס וקאנידיוס)

אנובארבוס:          טוב, אני – עד כאן. הנה

          בא הקיסר.

אנטוניוס:                   זה לא מוזר, קאנידיוס,

          שמטָארֶנטוּם ובְּרוּנְדוּסְיוּם הוא

          חתך כל כך מהר לים היוֹני

          והשתלט על טוֹרינֶה? את שמעתְ

          על זה כבר, מתוקה?

קלאופטרה:                         לְבטלנים

          זריזות נראית כמו פלא.

אנטוניוס:                                נזיפה

          יפה, שהולמת גבר בַּגברים 

          כדי להקניט בה עצלנים. קאנידיוס,

          אנחנו נילחם אתו בַּים.

קלאופטרה: בַּים, איך לא?

קאנידיוס:                          מדוע ככה, אדון?

אנטוניוס:  כי הוא מזמין אותנו לָאתגר.

אנובארבוס: ואתה קראת לו לִקרב אחד

          נגד אחד.

קאנידיוס:                ועוד בשדה פארסאליה,

          ששם לחם יוליוס נגד פומפאוס.

          אך הצעות שהן לא ליתרונו

          הוא מנפנף, וגם לך כדאי.

אנובארבוס: האניות ש'ךָ מאוישות גרוע,

          הספּנים נהגי פרדות, קוצרים,                    

          קובצו בגיוסֵי בזק. בְּצי

          אוקטביוס יש כאלה שלחמו

          בעבר נגד פומפאוס; הספינות

          אצלם קלות, שלך כבדות. זו לא

          בושה אם תסרב ללחום בַּים, אתה  

          ערוך ליבשה.

אנטוניוס:                   בַּים, בַּים.

אנובארבוס: אדון נכבד מאד, אתה משליך

          בזה יתְרון צבאי מוחלט שיש

          לך ביבשה; 'תה מפרק

          את הצבא שלך, שרוב רובו

          הוא חיל רגלִים; לא מנצל את שלל

          הידע הקרבי שלך; מחמיץ

          מראש סיכוי להצלחה; פשוט

          מפקיר את עצמך ליד מקרה,

           לְסכנה במקום לְוודאות.         

אנטוניוס:   אלחם בּים.

קלאופטרה:                  יש לי ששים ספינות,

          של אוקטביוס לא טובות יותר.

אנטוניוס:                                         נשרוף

          את עודף הספינות שלנו, ו –

          כשנְתַגְבּר ת'שאר טוב –  מכֵּף אקטיום

          נכה את אוקטביוס כשהוא יתקרב.

          אם לא נצליח שם – תמיד אפשר

          ביבשה.

          (נכנס שליח)

                        מה הספור שלך?

שליח: זה מאומת, אדון. ראו אותו.

        אוקטביוס שם יד על טורינֶה.

אנטוניוס:                                     הוא

          עצמו שם? לא יכול להיות. מספיק

          מוזר שכוחותיו כבר שם. קאנידיוס,

          שמוֹר את תשעה-עשר הלגיונות

          שלנו, שנים-עשר-אלף הסוסים,

          ביבשה. אנחנו לַספינות.

          קדימה, אלת ים שלי!

     (נכנס חייל)

                                       מה יש,

          אדון חייל?

חייל:                    קיסר, אל תילחם

          בַּים. לא, אל תסמוך על קרש עץ

          רקוב. 'תה מפקפק בחרב זאת,

          ובאלֶה, הפצעים? תן לַמִּצְרִים

          וְלַפֶניקים להתברווז במים!

          אנחנו התרגלנו לְנצח 

          בעמידה על קרקע וללחום

          רגל ברגל.

אנטוניוס:                     טוב, טוב, די, שלום.

          (יוצאים אנטוניוס, קלאופטרה ואנובארבוס)

חייל:   בחי הרקולס, אני צודק בטוח.

קאנידיוס:  נכון, חייל. אבל פעולתו

          לא מבוססת כבר על עוצמתו.

          המְנהל שלנו מנוהל,

          ואנחנו בשרות נשים.

חייל:                                 אתה

          מחזיק ביבשה את הלגיונות

          והסוסים ביחד, כן?

קאנידיוס:                           מרקוס,

          יוּסְטֶאוּס, עם פּובְּליקוֹלה וקאלֶיוּס

          יוצאים לַים, אך אנו נישאר,

          כוח מלא, בקרקע. הזריזות

          הזאת של אוקטביוס - פלא.

חייל:                             עוד מרומא

          הוא שיגר כוחות לדרך בְּתפזורת

          שהטעתה את כל המרגלים.

קאנידיוס:   מיהו הסגן שלו, אתה יודע?

חייל:   אומרים, טאורוס אחד.

קאנידיוס:                               מכיר אותו.

          (נכנס שליח)

שליח: קאנידיוס, הקיסר קורא.

קאנידיוס:                           הזמַן

          אחוז צירים של חדשות, וכל

          דקה ממליט עוד כמה.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 8 -


נכנסים אוקטביוס וטאורוס, עם הצבא, צועדים.

אוקטביוס:  טאורוס!

טאורוס:    אדוני?

אוקטביוס: שלא תתקוף ביבשה; דאג לא

          לפצל כוחות; אל תגרה אותם

          לִקרב עד שנגמור עניין בים.  

          מן הפקודות האלה אל תחרוג.

          (נותן לו מגילה)

          הכל תלוי בָּהימור הזה.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 9 -


נכנסים אנטוניוס ואנובארבוס.

אנטוניוס: נציב את היחידות בצד ההוא

          של הגבעה, לצפות על חֵיל אוקטביוס,

          משם נוכל לספור את הספינות,

          ולהתארגן בהתאם.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 10 -


קאנידיוס חוצה עם צבאו את הבמה לצד אחד, וטאורוס, סגנו של אוקטביוס, לצד השני. לאחר שהם יוצאים, נשמע רעש של קרב ימי.

תרועה. נכנס אנובארבוס.

אנובארבוס: כלום, כלום, הכל כלום! לא יכול לראות

          יותר! ספינת הדגל המצרית,

          האנטוניאדה, עם כל הששים                               

          האחרות, בורחות, הופכות כיוון.

          שורפות לי העיניים רק לראות זאת!

          (נכנס סְקָארוס)

סקארוס:  אלים, אלות! כל צוות עדן!   [/ כל סגל קודש!]   

אנובארבוס:                              מה

          אתה שוצף?

סקארוס:                   הפֶּלח הגדול

          של העולם נמחק בגלל טמטום

          צרוּף. נישקנו לשלום שטחים

          וממלכות.

אנובארבוס:           איך שם נראה הקרב?

סקארוס: מהצד שלנו – כמו כתמי כולרה,

          מוות מאה אחוז. זאת, הסוסה

          המחורמנת של מצריים – אח,

          צרעת על נפשה! – בשיא הקרב,

          כשהיתרון בא כמו זוג תאומים

          ביחד – לא, שלנו כמו הבכור –

          עקץ אותה זבוב, כמו פרה ביוּני –

          נִפּחה מפרש ועפה.

אנובארבוס: את זה ראיתי.

          עינַי חטפו בחילה מזה ולא

          יכולתי להביט עוד.

סקארוס:                            איך שהיא

          התנדנפה - אנטוניוס, שבר-כלי

          אציל של הכשפים שלה, מניף

          כנף, ו - כמו ברווז שמאוהב –

          נוטש ת'קרב בשיא, טס אחריה.

          בושה כזאת אף פעם לא ראיתי.

          איך נסיון, כבוד וגבריות

          השפילו את עצמם!

אנובארבוס:               זוועה, זוועה! 

          (נכנס קאנידיוס)

קאנידיוס: לַמזל שלנו על הים כבר אין

          אוויר והוא שוקע שם, עלוב.

          לוּ המפקד זכר מה הוא היה, 

          זה היה מצליח. איי, המנוסה

          המחפירה שלו נתנה דוגמה

          לכולנו להסתלק.

אנובארבוס:                   'תה בְּעניין

          להסתלק? אז באמת נגמר, שלום.

קאנידיוס: לכיוון פֶּלוֹפּוֹנֶסוּס הם ברחו.

סקארוס:  קל להגיע. אז שם אחכה

          לראות מה יתפתח.

קאנידיוס:                          לאוקטביוס

          אמסור את הלגיונות והסוסים

          שלי. ששה מלכים מראים לי כבר      

          איך נכנעים.

אנובארבוס:             אני אלך עדיין

          עם המזל הפצוע של אנטוניוס,

          גם אם ההגיון נושף נגדי

          ברוח. 

          יוצאים לחוד.


מערכה 3, תמונה 11 -


נכנס אנטוניוס עם מלווים.

אנטוניוס:  שמעו! האדמה קוראת לי לא

          לדרוך עליה. מתביישת עוד

          לשאת אותי. בואו הנה, חברים.

          העולם הפיל עלי לילה כזה

          שאיבדתי את דרכי לנצח. יש לי

          ספינה מלאה זהב. קחו, התחלקו

          בכל. ברחו, והשלימו עם אוקטביוס.

כולם:  לברוח? לא אנחנו.

אנטוניוס:                         אני ברחתי

          מעצמי והדרכתי פחדנים לנוס

          ולהפנות כתפיים. חברים,

          לכו. אני החלטתי על מסלול

          שבו אתם לא נחוצים. לכו.

          האוצר שלי בנמל שם. קחו אותו. הו,

          בעקבות מה הלכתי – אני מסמיק לחשוב.

          השֹערות עצמן מתקוממות.

          הלבנות מאשימות חומות

          בעוון פזיזוּת, והן אותן על לב

          דביק [/ רופס] ועל פחד. חברים, לכו.

          תקבלו ממני מכתבים לכמה

          ידידים שיפלסו לכם את השביל.

          בבקשה, אל תיראו עצוב,

          אל תתנגדו. קפצו על ההזדמנות

          שייאושִי נותן. עִזבו את זה

          שעוזב את עצמו. ישר, לחוף, קדימה.

          מוסר לכם את הספינה הזאת

          והאוצר. אני מבקש, עזבו אותי

          מעט – בבקשה מכם, עכשיו.

          לא, תעשו את זה. אני באמת

          איבדתי פיקוד. על כן, אני

          מבקש. אפגוש אתכם, מתישהו.

          (יוצאים המלווים. אנטוניוס מתיישב.

            נכנסת קלאופטרה, ולפניה כארמיאן, אירס וארוס)

ארוס: לא, בטובך, אליו! נחמי אותו.

אירס:  תעשי את זה, מלכה טובה. 

כארמיאן:   תעשי. ברור, איך לא?

קלאופטרה: תנו לי לשבת. איי, אלת שחקים!

אנטוניוס:   לא, לא, לא, לא, לא!

ארוס: רואֶה פה, אדוני?

אנטוניס:  טפו, בוז, בוז, בוז!

כארמיאן:  גברתי!

איראס:    גברתי! הו קיסרית!

ארוס: אדון, אדון!

אנטוניוס: כן, אדוני, בפיליפּי הוא שמר  

          את חרבו כמו מין רקדן כשאני קטלתי

          את קאסיוס הכחוש המקומט,

          וזה אני חיסלתי את ברוטוס המשוגע.

          הוא רק פעל דרך תתי-סגנים,

          ולא לכלכך ידיו במבצעֵי

          קרבות. אבל עכשיו – לא משנה.

קלאופטרה: אה, תעמדו קרוב.

ארוס: המלכה, אדון! כבוד המלכה!

אירס:  לכי אליו, גברתי, דברי אתו.

          הוא מתאייד מרוב בושה.  

קלאופטרה: אז טוב, תמכו בי. הוי!

ארוס: אדון אציל, קום. המלכה קרבה.

          ראשה מושפל, אם לא תציל אותה

          בְּנחמה יחטוף אותה המוות.

אנטוניוס: אני ביזיתי את הכבוד, בגידה

          סוטָה בָּאצילות. 

ארוס:                        כבודו, המלכה!

אנטוניוס: הו, לאן הובלת אותי, מצריים? רק

          ראי איך אני מושך את בושתי

          מעינייך ומביט אחורה על

          מה שהשארתי בְּקלון מושמד שם.

קלאופטרה: הו אדוני, אדון שלי, תסלח

          למפרשַי הפחדנים! אני לא

          דמיינתי שתבוא אתם.

אנטוניוס:                            מצריים,

          ידעת טוב שלבי קשור אלייך

          בְּמיתרים לָהֶגה, ושאת

          גוררת אותי כרצונך. ידעת

          עד כמה את שולטת על נפשי,

          ושאיתות ממך יזעיק אותי

          מצַו של האלים.

קלאופטרה:                    סלח לי!

אנטוניוס:                                     עכשיו

          עלי לשלוח עתירות כנועות

          לַנער, לגמגם ולהתפתל

          במיקוחים של נחותים – אני,

          שבחצי-עולם שיחקתי כרצוני,  

          הרמתי והרסתי מזלות.

          ידעת כמה כבשת אותי, ואיך

          חרבי, שנחלשה מאהבה,

          כפופה לכל תנאיה.

קלאופטרה:                      סלח לי, סלח לי!

אנטוניוס: לא, אף דמעה! אחת לבד שווה

          כל מה שהורווח והופסד. נשקי אותי.  

     (הם מתנשקים)

          זה כבר פיצוי מספיק לי.

          שלחנו את המורה בתור שליח.

          הוא שב? אהובתי, אני מלא

          עופרת. היי, תביאו יין שם,

          בשר! אלת מזל, הן את יודעת:

          בזים לך פי כמה כשמכבידה את.

     יוצאים.


מערכה 3, תמונה 12 -


נכנסים אוקטביוס, אגריפה, דולאבֶּלה, תידיאס ואחרים.

אוקטביוס:  שיכנס ההוא שבא מאנטוניוס.

          מי זה, יודעים?

דולאבֶּלָה:                     מורה של ילדיו.

          זאת הוכחה שהוא מרוּט, לשלוח

          נוצה כה עלובה מהכנף

          שלו, הוא שרק תמול שלשום שיגר

         מלכים בתור שליחים.

     (נכנס שליח מטעם אנטוניוס)

אוקטביוס:                         בוא, ודבּר.

שליח: אני, שמי אני, בא מאנטוניוס.

          רק לא מזמן הייתי עבורו

          שולי כמו טל הבוקר על עלה

          הדס לעומת אוקיינוס.

אוקטביוס:                               שיהיה.  [/ טוב, הדס.]

          תכריז על מה נשלחת.  

שליח:                                 כשליט

          גורלו הוא מצדיע לך, ומבקש 

          לחיות לו במצריים; במקרה

          שיסורב, ינמיך עוד ציפיות,

          ומשאלתו - שתרשה לו רק לנשום

          בין ארץ ושמיים, כאדם

          פרטי באתונה. זה באשר לו. בי"ת,

          קלאופטרה מכירה בגדולתך,

          נכנעת לידך, ומפצירה

          שרק תתן לה וליורשיה את

          כתר מצריים, שהתגלגל כעת

          לחסדך.

אוקטביוס:            לגבי אנטוניוס, אין

          לי אוזן לבקשתו. המלכה

          תזכה גם בחפצה גם בשימוע,

          בתנאי שממצריים היא תעיף

         את ידידה איש החרפה, או שם

          תביא קץ לחייו. תפעל כך, לא

          אהיה חירש. תן לשניהם תשובות.

שליח: עלה והצלח!

אוקטביוס:                    תנו לו ליווי לשער.  

          (יוצא השליח, עם ליווי.

     לתידיאס): זה זמן לבחון את כושר הביטוי

          שלך. צא. תנתק את קלאופטרה

          מאנטוניוס. מה שהיא רוצה הבטח,

          בשמי. ועוד כהנה וכהנה 

           כמיטב המצאתך. נשים, גם כשהן

          בשיא כוחן, לא חזקות מאד,

          אך במצוקה – בתולה שהתקדשה

          לָאֵל תפתח רגליים. תשתמש

          טוב, תידיאס, בערמתך. כל שכר טרחה

          שרק תקבע יהיה לנו כמו חוק.

תידיאס:   אדון, אני הולך.

אוקטביוס:                        בחן איך אנטוניוס

          נושא את אסונו, מה משמעות

          כל מהלך ופעולה שלו

          לדעתך.

תידיאס:                 אדון, אני מבטיח.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 13 -


נכנסים קלאופטרה, אנובארבוס, כארמיאן ואירס.

קלאופטרה: מה נעשה, אנובארבוס?

אנובארבוס:                                נהרהר

          ונמות.

קלאופטרה:        מי אשם פה, אנטוניוס או אני?

אנובארבוס: אנטוניוס, רק הוא, שנתן לַחשק

          לשלוט לו על הראש. אז מה אם אַת

          ברחת מן הפרצוף האימתני

          של מלחמה, כשכל צד הפחיד צד?

          הוא היה חייב לרוץ בעקבותייך?

          אסור היה לַיֶּצר שגֵירד לו

          לקצוץ לו את הפיקוד, בדיוק בָּרגע

          שהעולם נלחם חֵצי בְּחצי,

          והוא סלע המחלוקת. זה היה

          מביש לא פחות מההפסד שלו:

          לשעוט אחרי דגלייך שבורחים,

          ולהשאיר את הצי שלו בוהה.

קלאופטרה: שקט, בבקשה.

          (נכנס השליח עם אנטוניוס)

אנטוניוס: זו תשובתו?

שליח: כן, אדוני.

אנטוניוס:  אז המלכה תזכה בִּמבוקשה

          אם היא תוותר עלי.

שליח:                           כך הוא אומר.

אנטוניוס: שהיא תדע זאת. לַילדון אוקטביוס

          שלחי את הראש המאפיר הזה,

          והוא יציף בממלכות את כוֹס

          משאלותייך.

קלאופטרה:            הראש הזה, אדון?

אנטוניוס:  חזור אליו! אמור לו שהוא עטוּר

          בשושן העלומים, והעולם

          מצפה ממנו לאיזה מעשה

          גדול. הון, צי ולגיונות יש גם

          לסתם פחדן, ולַכּפופים לו לא

          אכפת אם ישרתו קיסר או ילד.

          לכן אני קורא לו שיָשים

          את קישוטיו הנוצצים בצד,

          ויתמודד אתי - אדם שוקע -    

          חרב מול חרב, שנינו לבדנו.

          אכתוב זאת. בוא אתי.

          (יוצאים אנטוניוס והשליח)

אנובארבוס (הצידה): כן, בטח, אה? אוקטביוס, מגובּה

          צבאות, יזרוק את כל טוב מזלו

          ויתגושש על הבמה נגד

          גלדיאטור! אני רואה שהשיפוט

          של בני-אדם הולך בחבילה

          אחת עם מצבם, ונסיבות

          מחוץ מושכות אחריהן תכונות

          מפְּנים, שיסבלו כולם ביחד.

          שהוא חולם בכלל, הוא שמכיר

          את קשת המזל כולה, שאוקטביוס

          המלא ייענה לָרִיק שלו! אוקטביוס,

          הבסת לו גם את השיפוט.

     (נכנס משרת)

משרת:                                  שליח

          מאוקטביוס.

קלאופטרה:                 ככה, בלי טקסים? אתן

          רואות, נשים, מול שושנה קְמלה

          סותמים אף אלה שהשתחוו

          מול הניצן. – תכניס אותו, אדון.

     (יוצא המשרת)

אנובארבוס (הצידה): אני וההגינות על סף סכסוך פה.

          נאמנות לאיש טפש עושָה

          מהיושר סתם סוג של טפשות. אם כי

          מי שבכל זאת נצמד לאדון נופל,

          מביס את מה שהביס את אדונו,

          ומקומו מובטח טוב בהיסטוריה. 

          (נכנס תידיאס)

קלאופטרה: רצון אוקטביוס?

תידיאס:    לחוד, בצד.

קלאופטרה: פה יש רק חברים. דבּר חופשי.

תידיאס:   אולי הם חברים גם של אנטוניוס. 

אנובארבוס: דרושים לו המונים, כמו לאוקטביוס,

          או שגם בנו אין לו צורך. אם

          טוב בעיני אוקטביוס, אדוננו

          יזנק להיות ידיד שלו. אנחנו,

          אתה יודע, שייכים למי

          שהוא שייך, כלומר לאוקטביוס.

תידיאס:                                             ככה.

          גבירה דגולה: אוקטביוס מבקש

          לשקול את מצבך ולזכור טוב           

          שהוא אוקטביוס.

קלאופטרה:                  אצילי. תמשיך.

תידיאס:  ידוע לו כי אֶת אנטוניוס אַת

          אימצת לַחֵיק לא כי אהבת, אלא כי

          פחדת ממנו.

קלאופטרה:               אה!

תידיאס:                                ומשום כך

          הצלקות שעל כבודך נראות

          לו ראויות לרחמים: כתמים

          כפויים, לא מרצונך.

קלאופטרה:                       הוא אֵל ומי

          כמותו יודע מה נכון. כבודי

          אף פעם לא הוגש, הוא רק נכבש.

אנובארבוס (הצידה): להיות בטוח בזה, אשאל את אנטוניוס.

          אדון, אדון, אתה כל כך דולף

          שעלינו להשאיר אותך לטבוע,

          כי היקרה לך מכל נטשה

          אותך.         

          (יוצא אנובארבוס)

תידיאס:                אז שאמסור לאוקטביוס מה

          את מבקשת? כי הוא כמעט מפציר

          לתת לו להגשים. מאד ינעם

          לו אם תישעני על חסותו.

          אך יחמם לו את הלב לשמוע כי

          אֶת אנטוניוס עזבת ואַת מפקידה

          אֶת נשמתך רק בידיו, אדון

          עולם וארץ. 

קלאופטרה:                מה שמך?

תידיאס:                                   שמי תידיאס.

קלאופטרה: ברוב טובך, שגריר, אמור לו כך,

          לאוקטביוס הגדול: אני נושקת

          לידו המנצחת. והגד

          לו שאני מוכנה ומזומנה

          לשטוח את כתרי לרגליו, ושם

          לכרוע עד שמהבל פיו הכל-

          יכול אשמע גזר-דין מצריים.

תידיאס:                                          זו

          בחירה של אצילה. כשהחכמה

          בְּריב עם המזל, אם היא תעז

          להישאר כפי שהיא, אז אף

          מקרה לא יערער אותה. הרשי

          לי להפגין את חובתי כלפי

          ידך.

קלאופטרה (מושיטה לו את ידה):

            אביו של אוקטביוס שלך לא פעם,

          כשדמיין לו ממלכות לכבוש, המטיר

          על המקום הדל הזה מבול

          של נשיקות שפתיים.

     (נכנסים אנטוניוס ואנובארבוס)

אנטוניוס:                            חסדים?

          אח, יופיטר ורעם! מי אתה,

          פרצוף?

תידיאס:                  אחד שממלא רק את

          פקודות האיש הכי כביר ורם

          שרצונו הוא חוק.

אנובארבוס (הצידה):            בך יצליפו.

אנטוניוס (קורא למשרתים):

          הֵנה! – אח, עוף פגרים! – עכשיו, אלים,

          שדים, זולגת הסמכות ממני.                     

          עד לא מזמן, כשרק צעקתי "הו!"

          כמו ילדים לג'וּלות מלכים

          זנקו לצעוק "מה תבקש?"

          (נכנסים משרתים)

                                               אין לכם

          אוזניים? אני אנטוניוס עדיין.

          קחו את הזֶרג ותצליפו בו!

אנובארבוס (הצידה): עדיף להשתעשע עם גור אריה,

          לא עם אריה זקן גוסס.

אנטוניוס:                              ירח

          וכוכבים! תצליפו בו! אִילו

          תפסתי גם עשרים סוגדֵי אוקטביוס

          מתמזמזים כך עם היד של זאת פה –

          מה שְמה מאז שהיא היתה קלאופטרה?

          תצליפו, בחורים, עד שתראו 

           אותו כמו ילד מעוֵות פרצוף

          ומיילל לרחמים. תקחו

          אותו!

תידיאס:                 מרקוס אנטוניוס –

אנטוניוס:                                          תגררו

          אותו מפה! אחרי שהוא יוצלף,

          תחזירו. הזרגיג של אוקטביוס עוד

          יישא ממני הודעה אליו.

          (יוצאים המשרתים עם תידיאס)

           היית חצי בלויה כבר כשהכרנו. אה?

          את מיטתי ברומא השארתי בלי  [/ אה? לא הכבדתי על המזרון שלי

          חותָם גופי, לא הקמתי צאצא         ברומא, לא הקמתי צאצא]

          חוקי - מיהלום בדמות אשה -    

          כדי להיות מושפל מאחת שמתחנחנת  

          לאוכלי חינם?

קלאופטרה:                   אדון שלי טוב –

אנטוניוס:                                             אַת

          תמיד היית שבשֶבת.

          אבל כשאנו מתבצרים בְּרֶשע –         

          אוי לנו! – האלים החכמים

          קושרים את עינינו, משליכים לַסחי

          של עצמנו את שכלנו הישר,

          דואגים שנקדש את שגיאותינו,  

          וצוחקים עלינו כשאנחנו

          מרקדים לאבדון.          [/ מדלגים לאבדון.]

קלאופטרה:                 לְמה הגענו!

אנטוניוס:  כשמצאתי אותך היית פרור, פרור

          קר על מגש יוליוס המת – לא, היית

          שאריות של גְנֶאוּס פומפאוס, חוץ

          מעוד אלפי שעות חמות שקטפת

           בהפקרוּת וְשִמְצָתן עוד לא

          נודעת. כי אני בטוח, גם אם

          את יכולה בערך לנחש

          צורת צניעות, את לא יודעת מה זה.

קלאופטרה: לְמה כל זה?

אנטוניוס:                        לתת למין שכיר

          שמקבל תגמול ואומר "חן חן"

          לשחק חופשי עם הצעצוע שלי,

          ידך, חותמת המלכות הזאת,

          קושרת הלבבות! שימו אותי   

          על הר בשן, ואשאג יותר מכל

          עדר פרים מקורננים! לי יש

          סִבּה פְּראית, ולדבר אותה

          כמו בן-תרבות זה להיות צוואר

          קשור אשר מודה לו לתליין

          שהוא חונק אותו.

          (נכנס משרת עם תידיאס)

                                    הִצְליפו בו?

משרת: כָּהוגן, אדוני.

אנטוני:                         הוא צרח? הפציר

          לִמחילה?

משרת:                   ביקש קצת חסד.

אנטוניוס (לתידיאס): אביךָ, אם הוא חי, שיצטער

          שלא נולדְת בת שלו; ואתה -

          שליווית את אוקטביוס בנצחון,

           כי על הליווי הוצלפת. מעכשיו

          יד ענוגה של גברת תעשה

          לך רק חום. תרעד להסתכל בה.

          שוב אל אוקטביוס, תספר לו על

          האירוח. זכוֹר לומר לו שהוא מרגיז

          אותי. כי הוא מלא בוז וזלזול,

          רק מנגן על מה שנהייתי, לא

          על מה הייתי – והוא יודע. הוא

          מרגיז אותי, וזה לא קשה כרגע,

          כשכוכבֵי מזלי, שבעבר

          הורו לי שביל, נטשו את מסלולם,

          וְ – בוערים – התגלגלו לתהום.

          אם לא נראֶה לו מה שאני אומר

          ומה שנעשָה, תגיד לו שבידיו

         היפּארכוס המשרת המשוחרר 

          שלי, והוא מוזמן אם מתחשק לו

          להצליף בו, או לתלות, או לְענות,

          אם הוא רוצה להחזיר לי. כן, תמליץ לו!

          לךְ עם פַּסֵי הדם שלך, 'סתלק!

            (יוצאים המשרת ותידיאס)

קלאופטרה: מספיק לך כבר?

אנטוניוס:                             איי, הלבנה

          של עולמנו בְּליקוי עכשיו,

          היא מבשרת את נפילת אנטוניוס.

קלאופטרה: אני צריכה לתת לו זמן.

אנטוניוס: כדי להחניף לאוקטביוס את עושה

          עיניים לְזוטר חצר?

קלאופטרה:                      עוד לא

          מכיר אותי?

אנטוניוס:                    עם קור בלב אלי?

קלאופטרה: יקר, אם זה נכון, שיבראו

          שחקים מהלב הקר שלי ברד,       

          ושכולו יהיה מורעל, והאבן

          הראשונה תיפול לי לגרון;

          כשהיא תפשיר, שכך יתמוססו

          חיי! אז שיוכּה בני קיסריון,

          עד שכל זכר של רחְמִי, עם כל

          בנֵי עַם מצריים הנפלאים שלי,

          כולם, בְּשוֹך סופת המרגמות      

          הזאת ינוחו בלי בור קבר עד

          שהזבובים והיבחושים של הנילוס 

          יקברו אותם כְּטרף.

אנטוניוס:                           אני רגוע.

          אוקטביוס התמקם באלכסנדריה,

          שם אלחם מול המזל שלו.

          חיל הרגלים שלי נשמר טוב, גם

          הצי המפורק שוב התחבר,

          שט, מאיים כמו הים. איפה

          היית, נפשי? שומעת, גברת? אם

          אחזור משדה הקרב כדי לנשק

          את השפתיים האלה שוב, אני

          אבוא תוסס בדם. אני וחרבי

          נרוויח את מקומנו בָּהיסטוריה.

          יש עוד תקווה בכל זה.

קלאופטרה: זה הגבר שלי!

אנטוניוס: אהיה כפול שלושה בכוח גיד,

          בעוז לב, באורך נשימה, ואלְחם

          כמו חיה רעה. כשהייתי קל

          ובר-מזל שבויים קנו אצלי

          חרות בעד בדיחה. אבל עכשיו

          אנעץ שיניים ואזרוק לַחושך

          כל מי שיעצור בי. בואי נדליק

          עוד לילה אחד של ניצוצות. קראי

          לכל המפקדים העצובים

          שלי. שימלאו גביעים שוב. בואי

          נלעג לפעמון חצות.

קלאופטרה:                           זה יום

          ההולדת שלי. חשבתי שאחגוג

          אותו צנוע; אבל אם אישי 

          הוא אנטוניוס שוב, אני אהיה קלאופטרה.

אנטוניוס: עוד ילך לנו טוב.

קלאופטרה (למלווים): קראו למפקדים אל אדוני.

אנטוניוס:  קדימה. אדבר אתם, והלילה

          יחלחל להם אצלי היין דרך

          הצלקות. בואי, מלכה שלי,

          עוד יש פה, יש קצת מיץ. פעם הבאה

          שאלחֵם המוות יתאהב בי,

          כי אקצור יותר מחרמש המגפות

          שלו.

          (יוצאים כולם חוץ מאנובארבוס)

אנובארבוס: עכשיו הוא יחשמל ברק. זעם 

          שמשתולל מבריח את הפחד

          מרוב פחד, ובמצב כזה יונה

          מנקרת נץ. אני רואה יפה

          שהדלדול בְּמוח המפקד

          מחזק לו את הלב. כשהאומץ

          מתנפל על התבונה, הוא טורף לעצמו

          את הנשק. אחפש לי איזו דרך

          לעזוב אותו.

     יוצא.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים אוקטביוס, אגריפה ומסינס, עם צבאו, אוקטביוס קורא מכתב.

אוקטביוס:  הוא קורא לי ילד, ומתגרה כאילו

          יש לו כוח להעיף אותי ממצריים.

          לַשליח שלי הצליף שם במקלות;

          מזמין אותי לקרב אחד על אחד,

          אוקטביוס מול אנטוניוס. שיידע,

          בריון זקן, שיש לי עוד הרבה

          דרכים למות. בינתיים, נא למסור:

          אני צוחק על ההזמנה.

מסינס:   אוקטביוס צריך לתפוש:

          כשאחד גדול כזה מתחיל להשתולל,

          הוא צבי בסבך, על סף הנפילה.

           אל תניח לו לנשום, נצל עכשיו

          את השגעון שלו. זעם אף פעם

          לא יודע איך לשמור טוב על עצמו.

אוקטביוס:  יֵדעו טובי המפקדים שלנו:

          מחר כוונתי ללחום את הקרב

          האחרון שלנו. יש אצלנו,

          בין אלה ששרתו את אנטוניוס לא 

          מזמן, מספיק בשביל ללכוד אותו.

          טפלו שזה יבוצע, ולַצבא

          תנו יין. יש לנו הרבה, והם

          הרוויחו זאת. אנטוניוס המסכן!

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים אנטוניוס, קלאופטרה, אנובארבוס, כארמיאן, איראס, אלכסס ואחרים.

אנטוניוס:  לא יילחם אתי, אנובארבוס?

אנובארבוס:                                      לא.

אנטוניוס:   ולמה לא?

אנובארבוס: הוא חושב, אם מזלו טוב פי עשרים,

          כוחו עשרים נגד אחד.

אנטוניוס:                              מחר,

          חייל, אלְחם בים וביבשה.

          או שאחיה, או שאת כבודי הגוסס

          אטבול באמבט של דם שיַחיה אותו. 

         תיתן קרב טוב אתה?

אנובארבוס:                          אני אכּה

          ואצעק "על החיים ועל המוות!"         

אנטוניוס:  כל הכבוד! קדימה! נא לקרוא

          לַמשרתים שלי.

          (יוצא אלכסס)

                                הלילה פה

          שולחן פתוח.    

         (נכנסים שלושה או ארבעה משרתים)

                              תן לי יד. תמיד

          היית גבר יושר; גם אתה,

          אתה, ואתה, ואתה. שֵרתם אותי טוב -

          אתם ומלכים, כמו שותפים לצוות.  

קלאופטרה (הצידה לאנובארבוס): מה זה מביע?

אנובארבוס (הצידה לקלאופטרה):                       אחד מהתעלולים

          המשונים שצער מעולל

          לַמוח.

אנטוניוס (לעוד משרת): גם אתה ישר. הלוואי

          יכולתי להתפצל לחבורת

          גברים כְּמוכם, ואתם להידחס

          יחד בתור אנטוניוס, שאשיב

          לכם שרוּת כמו שנתתם לי.

כל המשרתים: חס וחלילה!

אנטוניוס:                         טוב, אז בחורים

          שלי, תמלצרו לי הלילה. אל

          תשאירו לי את הכוס ריקה, תנו לי

          כבוד כמו בזמן שקיסרותי

          היתה אתכם בַּסגל רתומה

          לפקודתי.        

קלאופטרה (הצידה לאנובארבוס): מה הכוונה שלו?

אנובארבוס: שההולכים אחריו יבכו.

אנטוניוס:                                     תדאגו

          לי עוד הלילה. אולי זה קו הגמר

          של שירותכם. יכול להיות שלא

          תראו אותי יותר, או, אם כן, רק

          צל רוח בלהות. אני מביט

          בכם כמו אחד אשר נפרד. חברים

          נאמנים שלי, אני לא מגרש אתכם,

          אלא נשאר, כמו אדון שנשוי

          לשירותכם הטוב, עד שיפריד

          המוות. תדאגו לי שעתיים

          הלילה, אני לא מבקש יותר,

          ויגמלו לכם אלים על זה.     

אנובארבוס: מה הרעיון, אדון, ככה להעיק

          עליהם? תראה, הם בוכים. וגם אני –

          החמוֹר – יש לי בצל בעין. 'תבּייש,

          אל תהפוך אותנו לנשים.

אנטוניוס: הו, הו, הו! שהמכשפה תיקח אותי

          אם התכוונתי כך! ברכה שתצמח

          מן הדמעות האלה. נשמות

          שלי, אתם לוקחים אותי מדי

          קשה, כי אני דיברתי לעודד

          אתכם, ביקשתי שתדליקו את

          הלילה בלפידים. דעו, לבבות

          שלי, אני מקווה לטוב מחר,

          ואוביל אתכם לאן שאני צופה

          חיים של נצחון, לא מוות עם

          כבוד. לארוחה, קדימה, בואו,

          נטביע הגיגים כבדים.

     יוצאים.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסים חיילים, משני צדי הבמה.

חייל 1: לילה טוב, אחי. מחר הוא היום.

חייל 2: הוא יקבע ככה או ככה. להתראות.

          לא שמעת על משהו מוזר ברחובות?

חייל 1: כלום. מה החדשות?

חייל 2: כנראה זה רק שמועה. לילה טוב לך.

חייל 1: טוב, לילה טוב.

          (חיילים אחרים מצטרפים אליהם)

חייל 2: חיילים, תשמרו טוב-טוב.

חייל 3: אתם גם. לילה טוב, לילה טוב.

          (הם מציבים את עצמם בכל פינות הבמה)

חייל 2: אז אנחנו פה. ואם מחר

          הצי שלנו ינצח, אני בטוח

          שכוחות היבשה לא יפגרו.

חייל 1: זה צבא מצוין, חדור בנחישות –

          (מוזיקה של אבובים מתחת לבמה)

חייל 2: שקט! מה הצליל?

חייל 1: תשמעו, תשמעו!

חייל 2: תקשיבו!

חייל 1: מוזיקה באוויר.

חייל 3: מתחת לאדמה.

חייל 4: זה סימן טוב, לא?

חייל 3: לא.

חייל 1: שקט, אמרתי! מה זה אמור להביע?

חייל 2: זה האל הרקולס שאנטוניוס אהב

          עכשיו עוזב אותו.

חייל 1:                         לצעוד. נראה

          אם עוד שומרים שמעו כמונו.

חייל 2: מה קורה, רבותי?

כולם (מדברים ביחד): מה קורה? מה קורה? אתם שומעים את זה?

חייל 1: כן. זה לא מוזר?

חייל 3: אתם שומעים, רבותי? שומעים?

חייל 1: נלך אחרי הצליל בתוך התחום

          של הפטרול. נראה איך ייפסק.

כולם:  מקובל. זה מוזר.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 4 -


נכנסים אנטוניוס וקלאופטרה עם כרמיאן ואחרים.

אנטוניוס: ארוס! השריון שלי, ארוס!

קלאופטרה:                               תישן קצת.

אנטוניוס:  לא, פרגית שלי! בוא, ארוס, השריון

          שלי, ארוס!

          (נכנס ארוס עם השריון)

          בוא, חבר, חגור לי את הברזל שלך.

          אם אלת מזל לא תהיה היום איתנו,

          זה כי התגרינו בה. בוא כבר!

קלאופטרה:                                לא, גם

          אני אעזור. לְמה זה זה?

אנטוניוס:                                עזבי,

          עזבי! אַת הנַשָקִית של הלב שלי!

    (היא רוכסת את שריונו לא כהלכה)

               להיפך, להיפך! זה, זה!

קלאופטרה:                                  באמת, לא,

          אני אעזור. ככה זה צריך להיות.

אנטוניוס: אוּ אָה! עכשיו כבר ננצח. ראית,

          חבר טוב? לך שים ת'מגן שלך.

ארוס: כבר, אדוני.

קלאופטרה: זה לא מאובזם יפה?            

אנטוניוס:  אדיר, אדיר! מי שיפרום את זה

          לפני שלי יתחשק להתפשט

          לִמְנוחה, יחטוף סופה. אתה

          כמו גולם, ארוס, ונושא-הכלים

          של מלכּתי דרוּך יותר ממך.

          'זְדרז. הו אהובה, אילו יכולת

          לראות אותי במלחמה היום,

          והיית בקיאה במקצוע המלכותי,

          היית רואה מומחה בפעולה.

          (נכנס חייל חמוש)

          יום טוב! ברוך הבא! אתה נראה

          אחד שיודע מהי חובה צבאית.

          לְעמל אהוב אנו קמים מוקדם

          והולכים אליו בחדווה.

חייל:                                 אלף, אדון,

          אפילו שמוקדם, כבר חגוּרים

          הדוּק ומחכים לך בשער.

          (צעקות. תרועת חצוצרות. נכנסים מפקד וחיילים)

מפקד: היום יפה. בוקר טוב, המפקד.

כל החיילים: בוקר טוב, המפקד!

אנטוניוס:                               יפה חצרצתם,

          בחורים! הבוקר, כמו רוח של עלם

          ששואף להשאיר חותם, מתחיל מוקדם. 

   (לקלאופטרה): כן, ככה. תני לי. הֵנה. מצוין.

          שלום, גבירה. יקרה מה שיקרה לי,

          זאת נשיקת חייל.

     (נושק לה)

                                  יהיה מביש

          ומגונה לעמוד עוד על טקסי

          פרידה כמו אחד-העם. אני עוזב

          אותך עכשיו כמו איש פלדה. - כל מי

          שרוצה להילחם, שייצמד אלי,

          אוביל אתכם לַמטרה. שלום.

          (יוצאים כולם חוץ מקלאופטרה וכארמיאן)

כארמיאן:   תרצי לפרוש לחדר?

קלאופטרה:                        קחי אותי.

          הוא יוצא כמו אביר. לו רק היו

          הוא ואוקטביוס מכריעים את כף

          המלחמה הזאת בדו-קרב. אז

          אנטוניוס – אבל עכשיו – טוב, בואי.

          יוצאות.


מערכה 4, תמונה 5 -


נשמעות חצוצרות, נכנסים אנטוניוס וארוס. חייל פוגש אותם.

חייל:   שהאלים יתנו לאנטוניוס יום שמח!

אנטוניוס: הלוואי שאתה והצלקות שלך

          הייתם משכנעים אותי אז כן

          ללחום ביבשה!

חייל:                          אם כך היה, אז

          המלכים שהתמרדו והחייל

          שערק ממך הבוקר עוד היו

          הולכים בעקבותיך.

אנטוניוס:                          מי ערק

          הבוקר?

חייל:                מי? אחד שתמיד היה

          קרוב לך. קרא לאנובארבוס, הוא לא

          ישמע אותך, או שממחנה אוקטביוס

          הוא יענה "אני לא משלך".   

אנטוניוס:   מה אמרת?

חייל:                          אדוני, הוא עם אוקטביוס.

ארוס: אדוני, הוא לא לקח את הארגזים

          והאוצר שלו.   

אנטוניוס:                     הוא הלך?

חייל:                                          בדוּק.

אנטוניוס:  לך, ארוס, שלח לו את האוצר שלו.

          מהר. אל תשתהה שניה, אני

          דורש. כתוב לו – אני אחתום – מילות

          פרידה, ברכות יפות. הגד שאני

          מקווה כי לעולם שוב לא ימצא

          סיבה להחליף אדון. הו המזלות

          שלי השחיתו בני-אדם ישרים! –

          מהר כבר. – אנובארבוס!

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 6 -


תרועה. נכנסים אגריפה, אוקטביוס, עם אנובארבוס ודולאבּלה.

אוקטביוס:  אגריפה, צעד קדימה, פתח בַּקרב.

          אנו רוצים את אנטוניוס חי, שבוי.

          דאג שיידעו זאת.

אגריפה:                       בהחלט.

          (יוצא)

אוקטביוס: זמן השלום העולמי קרוב.

          לו יהי יום זה מוצלח, כי אז בשְלוש

          קצות האימפריה יתנוסס עלה

          של זית.

        (נכנס שליח)

שליח:              אנטוניוס בא לשדה הקרב.

אוקטביוס: תן לאגריפה הוראה לשתול

          את אלה שמרדו בו בראש-החץ,            

          שייראה שאנטוניוס שופך

          את חמתו על עצמו.

          (יוצאים כולם חוץ מאנובארבוס)

אנובארבוס: אלכסס – גם ערק: נסע "בשם

          אנטוניוס" לִיהודה,  ושם הסית

          את הורדוס הגדול לחבור לאוקטביוס,

          ולעזוב את אנטוניוס אדונו.

          כשכר טרחה, אוקטביוס תלה אותו.

          קאנידיוס וכל שאר העריקים

          קבלו תעסוקה אך בלי אמוּן

          ובלי כבוד. אני עשיתי עוול,

          ואני מאשים את עצמי כל כך

          שלא אדע שמחה עוד.

          (נכנס חייל של אוקטביוס)

חייל:   אנובארבוס, אנטוניוס

          שלח אחריך את כל אוצרך,

          עם תוספות ממנו. השליח

          הגיע כששמרתי, ואצלך 

          באוהל הוא פורק את זה עכשיו

          מהפרדים.

אנובארבוס:             תיקח, על חשבוני.

חייל:   אל תתבדח, אנובארבוס.

          זאת האמת. כדאי שתחפה

          על הבחור כשהוא יוצא מפה.

          הייתי עושה זאת בעצמי, אבל           

          יש לי משמרת. הקיסר שלך

          ממשיך לנהוג כמו אל.

          (יוצא)

אנובארבוס: אני לבד חלאת כל העולם,

          ומי כמוני חש זאת. הו אנטוניוס,

          מכרה של נדיבות, כיצד היית

          משלם על שירותי הטוב, אם אתה  

          מכתיר כך בזהב את הנבזוּת

          שלי! זה מפוצץ לי את הלב.

          אם מחשבות יאוש לא ישבּרו

          אותו מהר, אז אמצעִי מהיר

          אחר ישבור כל מחשבה; אבל

          יאוש יעשה את זה, אני מרגיש.

          אני – נלחם בך? לא-לא, אלך

          ואחפש לי איזו תעלה

          למות בה; סחי וזוהמה יָאִים

          לפֶרק סוף של החיים שלי. 

     יוצא.


מערכה 4, תמונה 7 -


תרועה. תופים וחצוצרות. נכנס אגריפה, עם אחרים.

אגריפה:    לסגת! התקדמנו והסתבכנו.

          אוקטביוס בעצמו חוצב קשה שם,

          הלחץ הוא כבד משציפינו.

          (תרועות. נכנס אנטוניוס, וסקארוס הפצוע)

סקארוס:  איי, זה נקרא להילחם, קיסר

          גיבור שלי! אילו עשינו כך

          מההתחלה, היינו מעיפים

          אותם עם תחבושות על הראשים!

אנטוניוס:  אתה מדמם בכמויות.

סקארוס:                              היה

          לי פצע פה דומה לחי"ת. עכשיו

          הוא מדמ"ם סופית.

          (נשמעת נסיגה)

אנטוניוס:                           הם נסוגים.

סקארוס:  נכה אותם לְחוֹרים של מחראות.

          יש לי מקום לְשש שריטות עוד.

          (נכנס ארוס)

ארוס: הם מובסים, אדון, ויתרוננו

          מבטיח נצחון יפה.

סקארוס:                         בואו

          נחרוץ להם בַּגב, נתפוס אותם

          כמו שפנים – מאחור! משחק חביב:

          תן ביס במי שנָס.

אנטוניוס:                        אגמול לך -

          פעם על העידוד וההומור

          ועשר פעמים על אומץ לב.  

          קדימה!

סקארוס:              אני אצלע מאחורה.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 8 -


תרועה. נכנס אנטוניוס שוב במצעד; סקארוס ואחרים.

אנטוניוס: הברחנו אותו לַמחנה שלו.

          שאחד ירוץ קדימה ויבשר

          על מבצעינו לַמלכה.

          (יוצא חייל)

                                      מחר,

          לפני שתראה אותנו שמש, נשפוך

          את הדם של אלה שהיום נצלו.           

          אני מודה לכולכם, כי נמרים

          אתם, לחמתם לא כמשרתֵי

          המטרה, אלא כאילו היא

          של כל אחד מכם כפי ששלי היא.

          הייתם שמשונים פה. היכנסו

          לָעיר, תנו לַנשים, לַחברים

          חיבוק; סַפּרו להם על מעללינו,

          כשבִּדמעות שמחות הם ישטפו

          את פצעיכם שנקרשו, וכל

          חֲתָך הם יאחו בִּנשיקה.

     (נכנסת קלאופטרה. לסקארוס):

          תן יד, ואהלל אותך בפני

          קוסמת אדירה זו, שתודותיה

          יברכו אותך.

     (לקלאופטרה):   אור יום של העולם,

          רתקי את צווארי המשוריין!

          דלגי, עם כל המחלצות, דרך

          ברזל חסין אש אל הלב שלי,

          ושם רכבי על ההתנשפויות 

          בנצחון!

          (הם מתחבקים)

קלאופטרה:           אדון האדונים!

          אומץ אינסוף! אתה בא מחייך

          מן המלכודת הגדולה בַּיקום,

          חופשי?

אנטוניוס:                זמיר שלי, גירשנו אותם

          למיטתם. נו מה, ילדה! למרות

          שמתערבב לו כבר טיפה אפוֹר

           בַּחוּם-צעיר שלנו, יש לנו

          עוד מוח שמזִין את השרירים

          ויכול לצאת תֵיקו מול צעירים.

          ראי את האיש הזה. הפקידי את

          ידך המברכת בשפתיו.

          (היא מושיטה לסקארוס את ידה)

            נַשק, לוחם שלי. הוא נאבק

          היום כמו אל נקמות, שונא

          של גזע האדם.

קלאופטרה:                  אתן לך,

          חבר, שריון זהב. הוא היה של מלך.

אנטוניוס: מגיע לו, גם אם היה משובץ

          אבני-חן כמו מרכֶּבת אל. תן יד.

          חצו את אלכסנדריה במצעד

          עולץ. את שריונינו הכתושים

          שאו כמו הגברים שחוגרים אותם.

          לו יכולנו לאכסן בארמוננו

         את הצבא הרב הזה, היינו

          סועדים כולנו יחד, ומרוקנים

          כוסות לכבוד מחר אשר מבטיח

          סיכונים מלכותיים. חצוצרנים,

          ברעשי מתכת פוצצו

          את אוזני העיר, עם בליל של טמבורים

          משקשקים, שיצלצלו יחדיו

          שמיים ואדמה כדי לבשר

          שאנחנו מגיעים.

     נשמעות חצוצרות. יוצאים.


מערכה 4, תמונה 9 -


נכנס זקיף עם חבורת המשמר שלו. אנובארבוס אחריהם.

זקיף:   אם לא יחליפו אותנו תוך שעה,

          נצטרך לחזור לבסיס. הלילה הוא

          בהיר, ואומרים שנתארגן לַקרב

          בשתיים לפנות בוקר.

שומר 1:  חת'כת יום די לחוץ עברנו.

אנובארבוס: הו, לילה, תהיה לי עֵד –

שומר 2:   מי זה האיש הזה?

שומר 1: עמדו קרוב, תקשיבו לו.

     (הם עומדים בצד)

אנובארבוס: היי עדה לי, לבנה קדושה,

          כשבהיסטוריה זֵכֶר עריקים    

          יהיה חקוק לדיראון, שמול

          פנייך אנובארבוס המסכן         

          כאן התחרט.

זקיף:   אנובארבוס?

שומר 2:               שקט! להקשיב.

אנובארבוס: אַת שמושלת על תוגת אמת,

          סחטי עלי את רטיבות הרעל

          של הלילה; שהחיים, אשר מורדים

          ברצוני, לא יהיו תלויים

          עלי יותר. זרקי לי את הלב

          על אבן צור וסלע של החטא

          שלי, עד שהלב, כשיתייבש

          מצעַר, יתפורר ויחסל

          כל מחשבה של רפש. הו אנטוניוס,

          אציל יותר מן הנבזות שלי,

          סלח לי אישית אם רק תוכל, אך דאג

          שבספר העולם אהיה רשום

          בתור נוטש אדון ואיש נמלט.

          אנטוניוס! הו אנטוניוס!

          (הוא צונח ארצה)

שומר 1:  בואו נדבר אתו.

זקיף:   בואו נשמע אותו, כי הדברים שהוא אומר אולי נוגעים לאוקטביוס.

שומר 2: בסדר. אבל הוא נרדם.

זקיף:   התעלף, אם כבר, כי תפילה כזאת רעה לא מביאה שינה.

שומר 1: ניגש אליו.

שומר 2: תתעורר, אדוני! תתעורר! דבר אלינו!

שומר 1: אתה שומע, אדוני?

זקיף:   תפסה אותו היד של המוות.

          (תופים מרחוק)

                                              הִנה!

          תופים כבדים מעירים את הישנים.

          בואו נגרור אותו אל הבסיס.

          הוא איש חשוב. סגרנו בדיוק

          את המשמרת.

שומר 2:  אז בואו. אולי הוא יתאושש עוד.

          יוצאים, עם הגופה.


מערכה 4, תמונה 10 -


נכנסים אנטוניוס וסקארוס עם צבאם.

אנטוניוס:   היום הם נערכים בים; לא היה

          להם שמח אתנו ביבשה.

סקארוס:  הם נערכים לשניהם, אדוני.

אנטוניוס: שיתקפו בָּאש או בָּאוויר,

          גם שם נלְחם. אבל זה העניין:

          חיל הרגלים יישאר על הגבעות

          ליד העיר אתנו – הפקודה

          לַצי נִתנה; הם כבר הפליגו מן

          הנמל – ותהיה לנו תצפית

          נוחה על פעילותם.

     יוצאים.


מערכה 4, תמונה 11 -


נכנס אוקטביוס עם צבאו.

אוקטביוס:  לא נזוז בַּיבשה אלא אם כן

          נותקף, ולהערכתי זה לא יקרה,

          כי המיטב של כוחותיו יצא

          לאייש את הספינות שלו. לָעֶמק,  

          ותפסו עמדה טובה.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 12 -


תרועות מרחוק, של קרב ימי. נכנסים אנטוניוס וסקארוס.

אנטוניוס: לא נלחמים עדיין. שם ליד

         האורן אצפה בכל. אגיד לכם מיד  

          מה מתפתח.

          (יוצא)

סקארוס:                    סנוניות בנו

          קִנים באניות של קלאופטרה.

          הידעונים אומרים שהם לא יודעים,

          לא מנחשים; מסתובבים קודרים,

          לא מעזים לומר מה הם רואים.

          אנטוניוס גם נועז וגם נואש,   [/אנטוניוס מלא אומץ ונואש,]

          ומזלו המסוכסך מביא

          לו התקפים של פחד ותקווה

          ממה שיש ואין לו.

       (נכנס אנטוניוס)

אנטוניוס:                           הכל אבוד.

          המצריה המסריחה בגדה בי.

          הצי שלי הסגיר את עצמו לאויב;

          הם שם, מנופפים בְּמגבעות,

          שותים יחדיו כמו חברים אחרי

          פרידה בלי סוף. זונה כפול שלוש!        

          זאת אַת מכרת אותי לַטירון הזה,

          ורק נגדך לבי בְּמלחמה.

          אמור לכולם לברוח! כי אחרֵי

          שאנקום בזאת שכשפה אותי, אני

          גמור. אמור לכולם לברוח! לך!

     (יוצא סקארוס)

          הו שמש, לא אראה את זריחתך שוב.

          אנטוניוס והמזל פה נפרדים.

          ממש פה אנו לוחצים ידיים.

          שככה זה נגמר! הלבבות

          שכְּלִבְלְבוּ לרגלַי, שאת משאלתם

          מילאתי, נמסים ומזילים

          על אוקטביוס המשגשג את הסוכריות

          שלהם, ואורן זה (מסמן על עצמו) שהעניק

          לכולם צל – גזעו קוּלף. אני

          נבגד. אח, הנשמה השקרנית

          הזאת של בת מצריים! המִקְסם

          המר הזה שבִּקריצה שלח

          אותי ללחום והשיב אותי הביתה,

          שחֵיקו היה לי כתר, מטרה -

          הִתל בי כמו טריק צועני אל תוך

          לב התבוסה. הֵיי, ארוס, ארוס!

     (נכנסת קלאופטרה)

                                                     איי,

         כישוף! לסוּר!

קלאופטרה:               מדוע אדוני

          רותח על אהובתו? 

אנטוניוס:                           תגוּזי,

          או שאתן לך מה שמגיע לך

          ואפגום בנצחון אוקטביוס. שהוא ייקח

          אותך, יניף מול אספסוף צורח!

          לווי את המרכבה שלו בתור

          הכתם הגדול של בנות מינך;

          תוצגי כמו תפלץ יריד בשתי

          פרוטות בפני מטומטמים, ואוקטביה

          הסבלנית תחרוש את הפרצוף

          שלך בציפורניים מושחזות.

     (יוצאת קלאופטרה)

          טוב שהלכת, אם טוב לחיות. אבל

          מוטב היה אילו נפלת טרף

          לזעמי: מוות אחד היה

          חוסך רבים. היי, ארוס! על גופי  

          חולצת הרקולס המורעלת. בוא,

          למד אותי, הרקולס, אב קדמון,

          את טרופך; אזרוק את המשרת

         שלי כמוך על קרני ירח,

          ובידיים אלה שאחזו

         את הכבדה שבאלות, תכריע

          את כְּבוד עצמי. המכשפה תמות.

          לַילדון הרומאי מכרה אותי,

          ובַמזימה הזאת אני נופל.

          על זה בת-מוות היא. הו, ארוס!

     יוצא.


מערכה 4, תמונה 13 -


נכנסות קלאופטרה, כארמיאן, איראס, וכן מרדיאן.

קלאופטרה: נשים שלי, הצילו! הוא מטורף

          יותר מהגיבור היווני

          ההוא שהשתגע, אייאקס; גם

          חזיר הבר שהאלה דיאנה

          שִסְתה באלֶה שלא זבחו לה לא

          נָשַף קֶצף כמותו.

כארמיאן:                      אל הגַלעֵד!

          שם תסתגרי, ושלחי לו ידיעה

          שאת מתה. פּרידה של נפש מן

          הגוף היא פחות מוחצת מהסתלקות

          של אישיות גדולה.

קלאופטרה:                      אל הגַלעד!

          לך, מארדיאן, ותמסור לו שהתאבדתי.

          אמור שמִלתי האחרונה

          היתה "אנטוניוס", ובטא את זה,

          בבקשה, בְּאופן מכמיר לב.

          קדימה, מארדיאן, וספר לי איך

          מגיב הוא למותי. אל הגַלעד!

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 14 -


נכנסים אנטוניוס וארוס.

אנטוניוס:  ארוס, אתה רואה אותי עוד?

ארוס:                                               כן,

          אדון.  

אנטוניוס:            קורה שאנו רואים ענן

          צורת דרקון, מין ערפל דמוי דוב, 

         אריה, מגדל רם, סלע מתגלגל,  

         הר חד, או צוק כחול שעליו עצים

         נדים ראש לָעולם, אוויר לועג

         לעינינו. ראית סימנים כאלה?

         הם מופעֵי ראווה של שעת ערבית 

         שחורה.

ארוס:              כן, אדוני.

אנטוניוס:                           מה שהיה

          הרגע סוס, נמחק בָּעננים

          מהר כמו מחשבה ומאבד

          צורה כמו מים בתוך מים.

ארוס:                                      זה

          נכון, אדון.

אנטוניוס:               בחור-שלי-טוב, ארוס,

          המפקד שלך כעת - ממש

          מין גוף כזה. לרגע אני אנטוניוס,

          אך לא מסוגל להחזיק את הצורה

          הזאת, בחור. עשיתי מלחמות

          לכבוד מצריים, והמלכה – אשר

          לִבּה היה שלי, חשבתי, כי

          לבי היה שלה; כשהוא היה

          שלי, היו כרוכים בו עוד מיליונים,

          שעכשיו אָבדו – היא שמה את הקלפים

          שלה על אוקטביוס, ארוס, ורִמתה

         את התהילה שלי ליפול בִּקלף

         אַס של אויב.

         לא, אל תבכה, ארוס מתוק. נשאר

         לנו עצמנו כדי לגמור את עצמנו.

         (נכנס מארידאן)

          אח, הגבירה המחליאה שלך!

          היא נִשלה אותי מחרב גבר!

מארדיאן:                                  לא,

          אנטוניוס, הגבירה שלי אהבה

          אותך וגורלה בגורלך

          כּרוּך לנצח.

אנטוניוס:                 לך, סריס חצוף!

          שתוק! היא בגדה בי ותשלם במוות!

מארדיאן: תשלום של מוות הוא חד פעמי,

          והיא פרעה אותו. מה שאתה

          רוצה לעשות נעשָה כבר במקומך.

          דְברה האחרון היה "אנטוניוס!

          אנטוניוס האציל!" ואז, בָּאמצע,

          גניחה חדה חתכה את שם אנטוניוס;

          הוא נחְצָה בין לבה לבין שפתיה.

          היא ותרה על החיים, כששמך

          קבור בה.

אנטוניוס:                מתה, כלומר?

מארדיאן:                                    מתה.

אנטוניוס:                                             פְּרוק

          את הנשק, ארוס. תם עמל של יום

          ארוך, ואנו צריכים לישון.(למארדיאן): שאתה

          יוצא מכאן שלם זה כבר שכר

          כיד המלך. לך.

          (יוצא מארדיאן).

          תלוֹש! תלוֹש!

          שריון אייאקס על שבע שִכבותיו

          לא יעצור את ההרעשה על הלב

         שלי. אח, תתפקעו, צלעות! לב, פעם

          אחת תהיה חזק מן המעטפת;

          סְדוק את האריזה החלושה שלך!

          מהר, ארוס, מהר! כבר לא חייל;

         פיסות שבורות – ללכת; בְּכבוד

          נשאו אתכן. עזוב אותי לרגע.

     (יוצא ארוס)

          אשיג אותךְ, קלאופטרה, ואבכה

          לִמחילה. כך זה חייב להיות,

          כי כל המשך עכשיו הוא רק עינוי.

          אם הלפיד כּבָה, שְכב, אל תמשיך

          עוד לשוטט. עכשיו כל מאמץ 

          רק יקלקל – הכוח בעצמו

          מכשיל את עוצמתו. חתוֹם, אם כך,

          והכל תם. ארוס! – אני בא, מלכה

         שלי. – ארוס! – חכי לי. בַּמקום

         בו נשמות נחות על כר פרחים    

          נצא לשוח יד בְּיד, ורוחות

          הרפאים יבהו בעליצותנו.

          לְאוהבים דגולים כמו דידו ואניאס

           תצטמק הפמליה, כל גדוד התוהו

          שלנו יהיה. בוא, ארוס! ארוס!

          (נכנס ארוס)

ארוס: מה, אדוני?

אנטוניוס:                    מאז שקלאופטרה

          מתה, חייתי בקלון כזה

          שהאלים מתעבים את שפלותי.

          אני, שבחרבִּי את העולם

          ביתרתי, והקמתי על גב אֵל

         הים הירקרק ערי ספינות,

          אשם שאין לי אומץ של אשה;

          אציל פחות ממנה, שבמותה

         אומרת לאוקטביוס "רק אני

         כובשת את עצמי." נשבעת, ארוס,

         שכשיבוא מצב חרום – ועכשיו

         הוא בהחלט בא – כשמאחורַי

         אראה מִרדף ללא מוצא של בוז

          וחלחלה, שאז לפקודתי

          תקטול אותי. עשה זאת. בא הזמן.

          אינך מכה אותי - אתה מביס

          את אוקטביוס. אז קצת צבע בלחיים.

ארוס: אלים שישמרו! אני אעשה

          מה שחִצֵי פרתים כולם – אויבים –

          החמיצו, לא יכלו?

אנטוניוס:                         ארוס, רוצה

          לראות מתוך חלון ברומא

          את אדונך כך בזרועות צלובות,

          בגב כְּפוף ייסורים, פניו כנועות

         חרפה חודרת, והמרכבה

         של אוקטביוס הצוחק חורטת בו,

          כשהוא נגרר, חותם של השפלה?

ארוס: אני לא ארצה לראות זאת.

אנטוניוס:                                  אז קדימה!

          אותי יש לרפא עם פצע. שלוף

          את חרבך ההגונה שאותה

          שָחקת בשרות מדינתך. 

ארוס: אדון, תסלח לי!

אנטוניוס:                      כששחררתי אותך

          מעבדות אז, לא נשבעת לעשות זאת

          כשאבקש? עשה את זה מיד,

          אם לא – כל שרותיך הקודמים

          מקרים תפלים, לשווא. שלוף וקדימה!

ארוס: הפנה ממני רק את הקלסתר  

          האצילי, תפארת העולם.

אנטוניוס (פונה ממנו): בבקשה.

ארוס: חרבי שלופה.

אנטוניוס:                  שתעשה מיד

          מה שהיא נשלפה למענו.

ארוס: אדון יקר שלי, המפקד,

          קיסר שלי, תן לי לומר, טרם

          אכה את מכת הדם הזאת, שלום.

אנטוניוס:  אמרת, גבר, ושלום.

ארוס: שלום, מנהיג גדול. להכות עכשיו?

אנטוניוס:  עכשיו, ארוס.

ארוס:                        אז הנה!

          (הורג את עצמו)

                                             כך אני

          נמלט מהיגון על מות אנטוניוס.

אנטוניוס: אציל ממני פי שלושה! אתה

          מלמד אותי, הו ארוס הנועז,

          שאני חייב את מה שלא יכולת.

          ארוס ומלכתי בהדרכתם

          האמיצה שברו מולי שיאים

          של אצילות. אבל אני אהיה

         חתן בַּמוות וארוץ אליו

          כמו אל מיטה של אהובה. קדימה!

          וארוס, אדונך מת כתלמיד

          שלך. לעשות זאת - ככה.

     (נופל על חרבו)

          ממך למדתי. מה. לא מת? לא מת?

         משמר, הו! איי, חסלו אותי.

     (נכנס המשמר, אחד מהם הוא דֶרְקֶטוּס) 

שומר 1:                                   מה הרעש?

אנטוניוס: דפקתי את העסק, חברים. איי,  

                               [/ עשיתי את המלאכה רע, חברים.]

          סיימו מה שהתחלתי.

שומר 2:                            הכוכב

          נפל.

שומר 1:           הזמן שֹם נקודה וסוף. 

כל המשמר: אסון, איום!

אנטוניוס:                        מי שאוהב אותי,

          שיהרוג.

שומר 1:               אני לא!

שומר 2:                             לא אני!

שומר 3:    לא אף אחד!

          (יוצא כל המשמר חוץ מדרֶקְֶטוּס)

דֶרְקֶטוּס:  מותך ומזלך מייעצים

          למקורביך "נוסו". חרב זו,

          אילו אראה אותה לאוקטביוס עם

          בשורה כזאת, תִקנה לי אצלו כרטיס

          כניסה.

       (מרים את חרבו של אנטוניוס. נכנס דיוֹמֶדֶס)

דיומדס:  איפה אנטוניוס?

דרקטוס:  שם, דיומדס, שם.

דיומדס:   חי? אתה לא עונה לי, בן אדם?

          (יוצא דרקטוס עם חרבו של אנטוניוס)

אנטוניוס:   אתה שם, דיוֹמד? שלוף את חרבך,

          תן לי מספיק דקירות שיהרגו.

דיומדס:   אדון, שלחה אותי גברתי קלאופטרה. 

אנטוניוס: מתי שלחה אותך?

דיומדס:                            עכשיו, אדון.

אנטוניוס:   איפה היא?

דיומדס:                    נעולה שם בַּגלעד

          שלה. פחד נִבֵּא לה מה אירע, 

          כי כשתפשה שאתה חושד כי היא -

          מה שאף פעם לא יקרה – סגרה

          תנאים עם אוקטביוס, ושזעמך

          בוער ולא כּבֶה, הפיצה מין

          שמועה שהיא מתה, אך מפּחד מה

         תהיה השפעתה, שלחה אותי

          להודיע את האמת, ואני בא,

          אבוי לי, מאוחר מדי.

אנטוניוס:  מאוחר מדי, דיומד. בבקשה

          קרא למשמר שלי.

דיומדס:                            היי שם! משמר

          קיסר! היי, בואו, אדונכם קורא!

          (נכנסים ארבעה או חמישה ממשמר אנטוניוס)

אנטוניוס:  שאו אותי, חברים, לאן שקלאופטרה

נמצאת. זה השרות האחרון

          שאבקש מכם.

שומר 1:                      אוי לנו, אוי,

          אדון! איי, לא תזכה לחיות אחרי

          אנשי שלומך!

כל המשמר:                     זה יום כבד.      

אנטוניוס: לא, בחורים, אל תְשמחו גורל

          אכזר בָּעצב שלכם. חייכו

          אל מה שבא להעניש אותנו, 

          כך נעניש אותו, כשנעמיד    

          פנים שקל לשאת אותו. הרימו

          אותי. אני אתכם הובלתי לא

          אחת; כעת, אחים, סִחבו אותי.

          ותודותַי לַכּל.

          יוצאים, כשהם גוררים את אנטוניוס. [וארוס].


מערכה 4, תמונה 15 -


נכנסות למעלה קלאופטרה עם נערותיה, וכן כרמיאן ואיראס.

קלאופטרה: הו כארמיאן, לא אצא מכאן אף פעם.  

כארמיאן:    גבירתי, קצת רוגע.      

קלאופטרה:                             לא, בשום פנים

ואופן. כל מקרה מוזר, מחריד -

          ברוך הבא, אבל מרגוע - בוז לו.

          מידת הצער מוכרחה להיות

          כבדה בהתאם לגודל הסיבה.

     (נכנס דיומדס, למטה)

          מה, מה? הוא מת?

דיומדס:                             המוות כבר עליו,

          אבל לא מת. הביטי לצד שני

          של הגַלְעֵד שלך; חיל המשמר           

          שלו הביא אותו לכאן.   

          (נכנס אנטוניוס, נישא בידי המשמר)

קלאופטרה: הו שמש,

          שרפי את המסלול שבו את נעה!

          יהיה חוף העולם לא אור-וצל,

          רק אופל! הו אנטונִיוס, אנטונְיוס,

          אנטונְיוס! כארמיאן, עזרי! איראס,

          עזרי! עזרו שם, חברים למטה!

          נגרור אותו לכאן!

אנטוניוס:                           שה! לא עוצמת

          אוקטבִיוס הכריעה את אנטונְיוס,

          אנטונִיוס ניצח את עצמו.

קלאופטרה: וכך יאה, שאיש חוץ מאנטוניוס

          לא יביס את אנטוניוס, אבל אוי שכך.

אנטוניוס:  אני מת, מצריים, מת. רק 

          מפציר בַּמוות שימתין קצת עד

          שמתוך ים נשיקות אניח עוד         

         אחת, סופית ועלובה, על זוג

          שפתייך.

קלאופטרה:           יקירי, אני לא מעזה.  

          סלח לי, יקר שלי - לא מעזה,

          פן יקחו אותי בַּשֶבי. בַּמצעד

          הקיסרי של אוקטביוס המנצח

          לא אהיה סיכת נוי. אם לְרעל,

          סכין או נחשים יש השפעה,

          להב או ארס, אני בטוחה.

          אוקטביה אשתך שקולת הראש,

          צנועת העין, לא תביט עלי

          שבעת רצון, שטופת כבוד. אבל 

           בוא, בוא, אנטוניוס – תנו עזרה, נשים

          שלי – אנחנו חייבות לגרור

          אותך למעלה. חברים טובים,

          תנו יד פה!

          (מתחילים להעלות אותו)

אנטוניוס:                   איי, מהר, או שאני נגמר!

קלאופטרה: הנה בילוי! כמה שאדוני שוקל!   

                                           [/ זה כושר! כמה שאדוני שוקל!]

          כוחנו מתכלה מכובד לב;

          זה, זה מה ששוקל. אילו היה

          לי כוח של אֵלה, היה מלאך

         אדיר כנף נושא אותך, מציב

          על כס מרום. בוא, עוד קצת; משאלות

          הן טפשיות תמיד. ההה, בוא, בוא, בוא.

     (מרימים את אנטוניוס למעלה, אל קלאופטרה)

            וברוך הבא, ברוך הבא! מוּת רק

          אחרי שעוד תחיה; המְרֵץ את הדוֹפֶק

          בנשיקה. לו לשפתי היה

          כוח כזה, הייתי מכלָה

          אותן כך.

     (מנשקת אותו)

כל המשמר: נורא לראות!

אנטוניוס:  אני מת, מצריים, מת.

          תביאי לי יין, ותני לי לדבר

          מעט -

קלאופטרה:          לא, תן לי לדבר, תן לי

          לצרוח עד שיישבר לאֵלת 

          המזלות, זנזנונת, הגלגל

          מהקללות שלי –

אנטוניוס:                              מלה אחת,

          מלכה שלי: בקשי מאוקטביוס את

          כבודך ובטחונך.

קלאופטרה:                    זה לא הולך  

          ביחד.

אנטוניוס:             מתוקה, תקשיבי לי.

          אל תבטחי באיש אצל אוקטביוס 

          חוץ מפְּרוֹקוּלֶיוּס.

קלאופטרה:                     בַּנחישות שלי

          אבטח, ובידַי; באף נפש של

          אוקטביוס לא.

אנטוניוס:                       המהפך האומלל

          בסוף חיי - אל תְּבַכּי אותו,

          פנקי את מחשבתך בְּמזלי

          לשעבר, כשהייתי הנסיך

          של העולם, המלך; ואני 

          לא מת בְּבזיון עכשיו, לא כמו

          מוג-לב מסיר קסדה מול בן ארצי;

          לא: רומאי מובס בעוז ביד

          של רומאי. עכשיו נפשי הולכת;

          לא יכול יותר.

קלאופטרה:               מלך בני האדם,

          באמת תמות? לא אכפת לך ממני?

          אני אשב בעולם הזה התפל

          שבלעדיך הוא דיר חזירים?

          ראו, נשים שלי, הכתר של

          האדמה נמֵס. אדון שלי! 

     (אנטוניוס מת)

            הו נֵזר הקרבות נָבל, נפל

          דגלו של החייל; גברים שווים

            עכשיו כמו ילדים וילדות;

          הלכו ההבדלים, ולא נשאר

          כלום יוצא דופן תחת הירח

          האורח.

          (היא מתעלפת)

כארמיאן:   הה, גברתי, מנוֹח! 

איראס:   גם היא מתה, השליטה שלנו.

כארמיאן: כבודךְ!

איראס:    גברתי!

כארמיאן: איי גברת, גברת, גברת!

איראס:   מלכת מצריים! קיסרית!

כארמיאן: ששש, איראס, שקט.

          (קלאופטרה זעה)

קלאופטרה: אשה, סתם, לא יותר, ונתונה

          לאותו רגש עלוב כמו שפחה

          חולבת, מזיעה בעבודות בזויות.

          יכולתי להשליך את שרביטִי

          מול יהירות אֵלים, לומר להם

          שעולמנו לא נחוּת מעולמם -

          עד שגנבו את היהלום שלנו.

          הכל לא כלום; הסבלנות - טמטום,

          וקוצר סבלנות יאה לכלב

          עם כלבת. אז זה חטא לשעוט אל בֵּית

          המוות הכּמוס לפני שהמוות

          מעז לבוא אלינו? מה שלומכן,

          נשים? די, די, חיוך! לא, מה זה, כארמיאן?

          בנות אצילִיות שלי! נשים,

          נשים! ראינה, נֶאכל הנר

          שלנו, הוא כּבָה. התעודדו

          נא, רבותי. נקבור אותו, ואז,  

         מה שאמיץ, מה שאציל, הבה

          נעשה זאת בסגנון הרומאי,

          נגרום לַמוות להיות גאה כשהוא

          ייקח אותנו. בואו, נסתלק.

         מכסֶה הנשמה הענקית

         הזאת הוא קר עכשיו. איי לי, נשים,

         נשים! בואו. אין לנו ידיד אֶחד, 

          חוץ מנחישות וסוף מהיר וחד.

     יוצאים, גוררים את גופת אנטוניוס.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנס אוקטביוס עם מועצת המלחמה שלו: אגריפה, דולַאבֶּלָה, מסינס, פְּרוֹקוּלֶיוּס, גאלוס.

אוקטביוס:  לך אליו, דולאבֶּלָה, ותלחץ

          שייכּנע. במצבו, בלי שום

          סיכוי, אמור לו, מגוחך למשוך

          את זה יותר.

דולאבלה:                   אמסור, אוקטביוס.

          (יוצא. נכנס דֶרְקֶטוּס עם חרבו של אנטוניוס)

אוקטביוס:  מה זה צריך להיות? ומי אתה

          שמעז להופיע כאן ככה?

דרקטוס:                                   שמי דֶרְקֶטוּס.

          שֵרַתִּי את אנטוניוס, שהיה ראוי

         מכל לַשרות הטוב מכל. כל עוד

          עמד, כל עוד דיבר, הוא היה אדון לי,

          כיליתי את חיי יורק דם מול

          שונאיו. תואיל לקבל אותי - ואז

          אהיה לאוקטביוס מה שהייתי לו.

          אם לא תואיל, מוסר לך את פתיל

          חיי.

אוקטביוס:       מה בדיוק אתה אומר?

דרקטוס:  אני אומר, אוקטביוס, שאנטוניוס מת.

אוקטביוס: כשמשהו אדיר כל כך נשבר,

          על ההתנפצות להיות עזה יותר.

          כדור הארץ היה צריך לשפוך

          לִרחובות-עיר אריות, ואזרחים

          לִמאוּרות אריה. המוות של

          אנטונִיוס הוא לא גורל יחיד;

          בַּשם הזה שכן חצי עולם.

דרקטוס: הוא מת, אוקטביוס, לא בְּיד נְציג

          החוק, לא בְּסכין שכיר: אותה

          יד שכתבה את כבודו בְּמעשיו

          שִסעה, בָּאומץ שלבו נתן

          לה, את הלב. זוהי חרבו; אני

          שדדתי אותה מפִּצעוֹ. רְאה

          אותה ספוגה בַּדם האצילי

          שלו.

אוקטביוס:         הביטו, חברים נוּגים.

          האלים נוזפים בי... אלה בשורות

          לשטוף עינֵי מלכים.

אגריפה:                                  וזה מוזר

          איך הטבע מאלץ שנקונן

          על מה שחתרנו אליו ללא מנוח.

מסינס:  מוּמיו ומעלותיו שקלו שווה בו.

אגריפה: נפש כה מופלאה עוד לא ניווטה

          כך בן-אנוש. אבל, אלים, אתם

          נותנים בנו פגמים, שנהיה בכל

          זאת בני אדם. אוקטביוס מרוגש.

מסינס:  כשמוצב מולו ראי ענק כזה,

          הוא חייב לראות את עצמו.

אוקטביוס:                                    אנטונִיוס,

          אני דחפתי אותך לזה; אבל

          אנחנו מקיזים מוגלות מגופנו.

          אם לא היתה זו השקיעה שלך,

          היא היתה שלי. בָּעולם כולו לא היה

          מקום לשנינו יחד. אבל תן

          לי לקונן בכל זאת בִּדמעות

          שוצפות כמו דם-הלב שאתה, אחי,

          יריב שלי במבצעֵי מופת,

          שותף לי בַּשלטון, בן-לוויה

          ורֵע בחזית, זְרוע בַּגוף

          שלי, הלב שבו לבי ניצת –

          שכוכבינו, נטולי פיוס,

          חצו את שוויוננו עד כדי סוף

          כזה. הקשיבו, חברים טובים –

    (נכנס מצרי)

          אבל אמשיך בהזדמנות אחרת.  

          האיש הזה נראֶה דחוף בהול.

          נשמע מה הוא אומר. מניין אתה?

מצרי:  מצרי מסכן, עדיין. המלכה,

          גברתי - סגורה בכל מה שנשאר לה,

          הגַלעד שלה - תרצה לדעת מה

          כוונותיך, כדי שהיא תוכל

          להתארגן כפי שנכפָּה עליה.

אוקטביוס: מסור לה לא לדאוג. היא בקרוב

          תדע, מנציגַי, באיזה כבוד

          ונדיבות כוונתי לנהוג בה.

          כי אוקטביוס לא יכול להיות קשה לב.

מצרי:  שככה ישמרו אותך האלים!

          (יוצא)

אוקטביוס: בוא הנה, פְּרוֹקוּלֶיוּס. לך, ואמוֹר

          שלא נועיד לה שום חרפה. הענק 

          לה כל תמיכה שמצבה הרגשי  

          דורש, כדי שחלילה היא לא תשלח

          בִּגדולתה יד בנפשה ותביס

          אותנו. כי נוכחותה, ברומא,

          בחיים, תנציח את נצחוננו. לך,

          ותודיע לנו במהירות מה היא

          אמרה ואיך אתה מוצא אותה.

פרוקוליוס: מיד, אוקטביוס.

אוקטביוס:                      גאלוס, לך אתו.

          (יוצאים פרוקוליוס וגאלוס)

           ואיפה דולאבלה שיתלווה

          לפרוקוליוס?

כולם (חוץ מאוקטביוס):  דולאבלה!

אוקטביוס:                                     לא,

          עִזבו, נזכרתי במה הוא מועסק.

          כשצריך, הוא יהיה מוכן. בואו אתי

          לָאוהל, ואַראה לכם באיזה אי-

          רצון נגררתי אל המלחמה

          הזאת, בכמה נועם ומתינות

          כתבתי לו לאורך כל הדרך.

          בואו אתי, תראו בעצמכם.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסות קלאופטרה, כארמיאן ואיראס.

קלאופטרה: מהשממה שלי נשפך קצת אור         

          על החיים. עלוב להיות קיסר.               

          הוא לא המזל, הוא עבד המזל,

          סתם כלי. מה שגדול הוא לעשות

          את הדבר שלכל המעשים    

         שֹם קץ, כובל מקרים, כולא תמורות, 

          ישן ולא טועם עוד אדמה -  

          אומנת של קבצן ושל קיסר.

          (נכנס פְּרוֹקוּלֶיוּס)

פרוקוליוס: קיסר שולח בִּרכּתו לְמלכּת

          מצריים, ומציע לך לחשוב

          על בקשות הוגנות שיעניק

          לךְ.

קלאופטרה:  מה שמך?

פרוקוליוס:                   פְּרוֹקוּלֶיוּס שמי.

קלאופטרה:                                       אנטוניוס

          סִפּר לי עליך, ביקש שאתן בך

          אמון, אבל לי לא אכפת כהוא

         זה להיות מרוּמָה, כי אין לי צורך

          בְּאמון. אם אדונך רוצה מלכה

          בתור פושטת-יד, אמור לו כי   [/ כְּקבצנית שלו, אמור לו כי]

          מלכוּת, אם יש לה קצת כבוד עצמי,

          לא תבקש פחות מממְלכה

          כִּנדבה. אם הוא יואיל לתת לי

          את מצריים הכבושה למען בני,

          ייתן לי כָּראוי, ואני אכרע

          לפניו על ברך בתודה.

פרוקוליוס:                            זקפי ראש.

          נפלת לִיְדֵי שליט נאור; אל פחד.

          פְּנִי בלי חשש לאדוני, כי הוא

          שופע חסד שמציף כל מי

          שרק נזקק. תני לי לדווח לו על

          כניעותך העֲנָוָוה, ותמצאי          

          כובש אשר מן המתחננים

          לְחסד יבקש רשות להיות

          נדיב.

קלאופטרה:        אמור לו בבקשה, אני

          שפחה של מזלו ושולחת לו

          את הגדוּלה שיש לו. כל שעה

          אני לומדת עוד שיעור בצייתנות,

          ואשמח לראות את זיו פניו.

פרוקוליוס:                                אמסור

          זאת, גברת יקרה. התעודדי,

          אני יודע כמה צר לו על אסונך,

          לזה שהביא אותו.

     (נכנסים גאלוס וחיילים רומאיים)

                              אתם רואים

          באיזו קלות אפשר ללכּוד אותה.

          שמרו עליה עד שיבוא אוקטביוס.

אירס:  הוד מלכותך!

כארמיאן:                    הו קלאופטרה, איך

          נתפּסְת, מלכה!

קלאופטרה:                 מהר, מהר, ידיים

          טובות!

     (שולפת פגיון)

פרוקוליוס:            עצור, גברת גדולה, עצור!

          (מפרק אותה מנשקה)

            אל תחטאי כך לעצמך. את לא

          נבגדְת, את הוצלְת.

קלאופטרה:                      מִמה, ממוות,

          אשר פּוֹטר גם כֶּלב מייסורים?

פרוקוליוס: קלאופטרה, אל תבזי את הנדיבות

          של אדוני במעשה אבדן.

          תני לָעולם לראות אותו מפגין

          את מלוא אצילותו, מה שמוֹתך

          ימנע ממנו.

קלאופטרה:              איפה אתה, מוות?

          בוא הֵנה, בוא! בוא, בוא וקח מלכה

          במקום ים תינוקות וקבצנים!

פרוקוליוס: אח, מתינות, גברתי!

קלאופטרה:                           אדון, אני לא

          אוֹכַל; אני לא אשתה, אדון; ולא

          אֶשן, גם אם המחיר הוא פטפוטים

          תפלים; אחריב את המשכן הבן-

          תמותה הזה. שיעשה אוקטביוס כל

          מה שהוא יכול. דע לך, אדוני,

          שלא אמתין כבולת זרועות בחצר

          של אדונך, ואוקטביה המשמימה

          בי לא תגער במבט חסוד פעם

          אחת. אותי יניפו על במה

          לְראווה מול אספסוף שואג

          של רומאים מאשימים? מוטב

          לי תְעלה במצריים בתור קבר

          מלטף! מוטב לי שעל בוץ הנילוס

          ישכיבוני עירומה והזבובים

          יטילו בי ביצים וינפּחו

          אותי לְתועבה! מוטב שמִן

          הפירמידות הגבוהות אעשה

          גרדום לי, ואֶתָּלה בְּשלשלאות!

פרוקולֶיוס: נסחפְת בְּדמיונות-אימה בלי צורך

          לעומת מה שצפוי לך מאוקטביוס.

          (נכנס דולאבלה)

דולאבלה: פְּרוקולֶיוס, לאוקטביוס כבר נודע

          מה עשית פה, והוא קורא לך.

          בקשר למלכה, היא תעבור

          להשגחתי.

פרוקוליוס:                    מתאים לי, דולאבלה.

          תהיה עדין איתה. (לקלאופטרה): אמסור לאוקטביוס

          מה שאת רוצה, אם תייפי

          את כוחי.

קלאופטרה:             תגיד שאני רוצה למות.

          (יוצאים פרוקוליוס, גאלוס והחיילים)

דולאבלה:  מלכה גדולה, שמעת עלי?

קלאופטרה:                                אין לי

          מושג.

דולאבלה:           ודאי את יודעת מי אני.

קלאופטרה: לא משנה, אדון, מה שמעתי או

          ידעתי. אתה צוחק כשילדים

          או נשים מספרים מה הם חלמו, נכון         

          כזה אתה?                        

דולאבלה:                 אני לא מבין,  גברתי.

קלאופטרה: חלמתי שהיה קיסר אנטוניוס.

          אח, תנו לי עוד שינה כזאת, שרק

          אראה אדם כזה שוב!

דולאבלה:                                  בטובך -

קלאופטרה: פניו היו כמו שחק, ננעצו

          שם שמש וירח שחרשו

          במסלולם והאירו את הבלון

          הקט הזה, הארץ.

דולאבלה:                             הוד מלכות -

קלאופטרה: רגליו רכבו על שתי גדות ים; זרועו

          הונפה כמו דגל העולם; קולו

          הִנְעים כמו מוזיקה שמימית - אך רק

          לידידיו; כשרצה לִרדות

          ולטלטל את הפּלנטה, הוא

          היה לְנֶפץ רעם. בִּנדיבות

          לא היה לו חורף; הוא היה עונת

          אסיף שאין לו סוף. בְּתענוגות

          היה ממש דולפין: גבו קיפץ

          מעליהם, ולא טבע. בִּגדוד

          פְּקודיו צעדו נושאי שרביט; אִיִים

          וממלכות נשרו כמו מטבעות

          מתוך כיסיו.

דולאבלה:                  קלאופטרה –

קלאופטרה:                                  יש, אתה

          חושב, או שיכול להיות אדם

          כמו זה עליו אני חולמת?

דולאבלה:                               לא,

          גברתי הענוגה. 

קלאופטרה:                    אתה משקר

          באוזני אלים! אבל אם אין ולא

          היה אחד כזה, אין שום חלום

          שיכיל אותו. לַטֶבע אין דַי חומר

          להתחרות ביצירֵי דמיון

          המופלאים; אך לְדמיֵין כזה

          אנטוניוס, זוהי התשובה של הטבע

          לַדמיון, בִּזְיון כל צל תעתועים.  [/ בִּזְיון צללים והזיות.]

דולאבלה: הקשיבי, גברת. אובדנך הוא כמו

          לבך: גדול, ואת נושאת אותו

          בהתאם למלוא כובדו. שלא אדע

          אי פעם הצלחה אם אני לא

          מרגיש, מול ההֶחזר שלך, יגון

          מכֶּה בְּשורש נשמתי ממש.

קלאופטרה: אני מודה לך, אדון. אתה

         יודע מה אוקטביוס מתכוון

          לעשות אתי?

דולאבלה:                     הלב רוצה שתדעי,

          הפה לא מאפשר.

קלאופטרה:                    לא, בבקשה,

          אדון.

דולאבלה:         למרות שהוא איש כבוד -

קלאופטרה:                                      אז הוא

          יגרור אותי, אה? בתהלוכת

          הנצחון.

דולאבלה:               זה כך. אני יודע.

          (תרועה. נכנסים פרוקוליוס, אוקטביוס, גאלוס, מסינס ואחרים מן הפמליה שלו)

כולם:  פנו דרך! אוקטביוס!

אוקטביוס:  מי פה מלכת מצריים?

דולאבלה:  זה הקיסר, גברתי.

          (קלאופטרה כורעת על ברכיה)

אוקטביוס:  תקומי. את לא תכרעי.

          אני מבקש, לקום. קומי, מצריים.

קלאופטרה: אדון, אֵלים גזרו כך. לאדוני

          מוֹשלי אני חייבת לציית.

          (היא קמה)

אוקטביוס:  אל תתייסרי במחשבות קשות.

          את הפגעים שהבאת עלינו, אף

          שעל בשרנו הם חרוטים, נזכור

          כתאונות בשוגג.     

קלאופטרה:                  שליט יחיד

          של העולם, קשה לי להסביר

          את עצמי ולהבהיר את הצד שלי,

          אך אני מודה – הוכֵּיתי בַּחוּלשות

          שביישו כבר בעבר את בנות

          מיני.

אוקטביוס:          קלאופטרה, דעי, אנו נקל,

          לא נתחשבן. אם תתיישרי לפי

          מגמותינו, שהן יפות כלפייך,

          שינוי גישה כזה יביא לך רווח.

          אך אם תנסי להדביק לי אכזריות

          ותלכי לך כמו אנטוניוס, תתייתמי

          מטוּב כוונותי, ועל ילדייך

          את תגזרי כליה, שתימָנע

          מהם אם תתרצי. אני הולך.

קלאופטרה: אתה יכול, בכל הגלובוס! הוא

          שלך, ואנחנו, שלל המלחמה

          וסמל הכיבוש שלך, נהיה

          תלויים היכן שרק תרצה. הנה,

          אדון.

     (מגישה לו נייר)

אוקטביוס:         את בעצמך תייעצי

          לי בְּנושא קלאופטרה.

קלאופטרה:                       זו רשימת

         מלאי של הכסף, הכלים ואבני-

          החן שברשותי. הכל חוּשב

          במדויק, לא הושמטה קליפה

          של שום. איפה סֶלֶאוּקוּס?

      (נכנס סלאוקוס)

סלאוקוס: כאן, גברתי.

קלאופטרה: זה הגזבר שלי. שיישבע,

          כבודו, במחיר חייו, שלא שמרתי

          לעצמי דבר. דבּר אמת, סלאוקוס.

סלאוקוס:  גברתי,

          אני מעדיף לשתוק מלהסתכן

          בדיבורים שאין להם שחר.

קלאופטרה:                             מה

          שמרתי בְּהסתר?

סלאוקוס:                           מספיק בכדי

          לרכּוש את כל מה שהצהרת עליו.

אוקטביוס: לא, אל תסמיקי, קלאופטרה. יש

          בזה תבונה, בהחלט.

קלאופטרה:                         רְאה, אוקטביוס!

          רְאה איך משרתים הוד והדר!

          מי ששלי עכשיו שלך, ואם

          נחליף מקום - שלך יהיו שלי.

          הכפוי-טובה הזה סלאוקוס, הוא

          מטריף לי את הדם. איי, עבד, לא

          נאמן יותר מאהבה בתשלום!

          אתה בורח? הו, אתה תברח

          עוד, מבטיחה! אבל אני אצוד

          את שתי עיניך גם אם יש להן

          כנפיים! עבד! מנוול בלי לב!

          בן כלב! רפש מרוכּז!

אוקטביוס:                            מלכה

          טובה, תני להפציר בך -

קלאופטרה:                          הו אוקטביוס,

          זו השפלה כל כך פוצעת, ש –

          כשאתה מואיל פה לבקר אותי,

          מרעיף את גדולתך על אסקופּה

          כל כך נדרסת – שמשרת שלי

        יוסיף על סך בזיונותי עוד רֶשע!

          נגיד, אוקטביוס טוב, שפה ושם

          שמרתי איזו שטות נשית, זוטות

          שמחלקים כְּשי למכּרה

          שמזדמנת; ונגיד שגם

          שמרתי איזה חפץ-נוי יקר

          יותר לאשתך ולאחותך,

          שיהיו לי מליצות יושר, אז עלי

          להיחשף בידי אחד שאני

          טיפחתי? האלים! זה המסמר

          האחרון בנפילתי! (לסלאוקוס): לךְ, לךְ,

          או שגחלת לבבי תפרוץ

          מאֵפֶר מזלי לחרוך אותך.

          לו היית גבר, אז היתה לך

          חמלה עלי.

אוקטביוס:                  עזוב, סלאוקוס, צא.

          (יוצא סלאוקוס)

קלאופטרה: ידוע שאותנו, הגדולים,

          מאשימים על עבירות של אחרים,

          ובנופלנו אנו משלמים

          על מה שעשו בשמנו, ועל כן

          יש לרחם עלינו.

אוקטביוס:                    קלאופטרה,

          בְּספר כיבושנו לא נרשום

          מה שהסתרת ולא מה שהצהרת.

          הכל שלך. חלקי זאת כרצונך.

          אל תחשבי שאוקטביוס הוא איזה

         סוחר שיתמקח אתך על מה

         שסוחרים מכרו. אז להתעודד.

          בלי מחשבות על כלא. לא, מלכה

          טובה, כוונתנו לטפל 

          בך כפי שאת עצמך תייעצי

          לנו. אכלי, תשני. אני דואג

          לך וחומל עלייך כמו חבר.

          טוב, אז שלום.

קלאופטרה:                     אדון שלי, שליט

          שלי!

אוקטביוס:         לא כך. שלום.

          (תרועה. יוצאים אוקטביוס ופמלייתו)

קלאופטרה: הוא מורח לי מלים, בנות, מלים

          מורח, כדי שלא אביא עלי

          מה שראוי. אבל הקשיבי, כארמיאן.

          (לוחשת לכארמיאן)

אירס:  די, גברת, סוף. אור יום הלך, ואנחנו -   

          אל החושך.

קלאופטרה:             תחזרי מהר. שלחתי

          הוראות כבר, וזה מוכן. לכי ועשי

          את זה זריז.

כארמיאן:                     גברתי, זה יבוצע.

          (נכנס דולאבלה)

דולאבלה:   איפה המלכה?

כארמיאן:                          הנה היא.

קלאופטרה:                                     דולאבלה!

דולאבלה:  גברתי, כיון שנשבעתי לך, וזו

          ממש מצווה דתית לאהבתי,

          אני אומֵר לך: אוקטביוס מתכנן

          לחצות בנצחון את סוריה, ותוך

          שלושה ימים ישלח אותך ואת

          ילדייך לפניו. עשי עם זה  

          מה שתרצי. אני מילאתי את

          מה שביקשת והִבְטחתי.

קלאופטרה:                          דולאבלה,

          אני בעלת חובך לעד.

דולאבלה:                             אני

          עבדך. שלום, מלכה טובה. עלי

          להתייצב  לשרות אוקטביוס.

קלאופטרה:                                  כל

          טוב ושלום.

          (יוצא דולאבלה)

                             אז, אירס, מה דעתך?

          תוצגי בתור בובה מצרית ברומא

          וגם אני. בעלי מלאכה גסים

          עם כִּתמי שמן, מערוֹך, פטיש,

          יניפו אותנו מול כל הקהל.

          נשימתם, נודפת אוכל רע,

          תהיה ענן סביבנו, נֵיאנס

          לגמוע הבל פה מסריח.

אירס:                              איי,

          ישמרו אלים!

קלאופטרה:               לא, זה בטוח, אירס.

          פקידים בהמיים ימשמשו

          אותנו כמו זונות, וחרזנים

          זולים יפזמנו ויזייפו

          אותנו. בדרנים יאלתרו

          אותנו על במה, יציגו את

          הילולות אלכסנדריה שלנו;

          אנטוניוס יעלה בדמות שיכור;

          ואני אֶרְאה שם שחקנית עושה 

                        [/ ואני אראה ילדון-שחקן עושה]

          מהוד רוממותי מין קלאופטרה

          צווחנית בפּוזה של זונה.

אירס:                                  אלים

          טובים!

קלאופטרה:           לא, זה בטוח.

אירס:                                     אני לא

          אראה זאת. ציפורנַי הן חזקות

          יותר מהעיניים!

קלאופטרה:                  זו הדרך

          לחבל להם בעסק, ולהביס

          את תכניתם המגוחכת.

          (נכנסת כארמיאן)

                                       כאן,

          כאן, כארמיאן! תנו לי, נשים שלי,

          הדר מלכה. הביאו את מיטב

          מחלצותי. אני יוצאת לפגוש

          שוב את אנטוניוס. היי קדימה, אירס.

          עכשיו, כארמיאן מתוקה, באמת

          נעשה את זה זריז. כשתסיימי

          את המטלה הזאת, תקבלי שחרור

          ממני להשתעשע [/ להתבדר] עד יום הדין.  

          הביאו את הכתר והכל.

     (יוצאת אירס. רעש מבחוץ)

          מה הרעש?

      (נכנס שומר)

שומר:                     פה יש איזה טיפוס כפרי                    

          שמתעקש לפגוש את מעלתך.

          הוא מביא לך תאנים.

קלאופטרה: שייכנס.

          (יוצא השומר)

                        איזה מכשיר עלוב

          יכול לעשות דבר גדול! הוא מביא לי

          חרות. הַחלטָתי קבועה, ואין

          בי כלום משל אשה יותר. עכשיו

          מראש עד רגל אני שַיִש קר.

          עכשיו הלבנה ההפכפכה

          כבר לא כוכב שלי.

       (נכנס השומר עם הליצן, הנושא סל)

שומר:                           זהו האיש.

קלאופטרה: עזוב, והשאר אותו.

          (יוצא השומר)

           יש לך את הבן-תולעת היפֶה

          של הנילוס שם, שהורג ולא מכאיב?

ליצן: יש לי, בהחלט; אבל אני לא הייתי רוצה להיות הצד שמציע לך לגעת בו, כי הנשיכה שלו משהו-בן-תמותה. מי שמת מזה מתאושש בקושי, או אף פעם.

קלאופטרה: אתה זוכר מישהו שמת מזה?

ליצן:   הרבה מאד; גברים ונשים גם-כן. שמעתי על אחת כזאת לא יותר מזמן מאתמול – אשה מאד הגונה, אבל גם די ערומה, כמו שאסור לאשה להיות אלא בדרך הצניעות – איך שהיא גמרה מהלשון שלו, איך כאב לה. האמת, שהיא נותנת חוות-דעת מאד טובה על התולעת; אבל מי שמאמין למה שנשים אומרות, לא יינצל מחצי ממה שהן עושות. אבל דבר אחד מוטל בלי ספק: התולעת הוא חתיכת נחש.

קלאופטרה: לך מכאן. שלום.

ליצן:   אני מאחל לך את כל עונג התולעת.

            (מניח את הסל שלו)

קלאופטרה: שלום.

ליצן:  את צריכה לזכור, תביטי-נא, שהתולעת יעשה את שלו.

קלאופטרה: כן, כן, שלום.

ליצן:  תביטי-נא, את התולעת צריך להפקיד רק בידיים חכמות; כי אין מה לדבר, בַּתולעת אין שום טוּב.

קלאופטרה: אל תדאג. זה נלקח בחשבון.

ליצן: טוב מאד. אל תתני לו כלום, אני אומר לך, כי לא שווה להזין אותו.

קלאופטרה: הוא יאכל אותי?

ליצן:  אל תחשבי שאני כזה אידיוט לא לדעת שאפילו השד לא יאכל אשה. אני יודע שאשה היא תבשיל לאלים אם השד לא בישל אותה. אבל ידוע שהשדים הבני-זונה עוגמים לָאלים את הנפש עם הנשים שלהם, כי על כל עשיריה שהאלים בוראים, השדים משבשים חמש.

קלאופטרה: טוב, תסתלק. שלום.

ליצן:  בהחלט. אני מאחל לך מעונג התולעת.

          (יוצא. נכנסת אירס עם גלימה, כתר ותכשיטים)

קלאופטרה: תני את הגלימה. חִבְשי לי את הכתר.

          יש בי כיסוף לאלמוות. מיץ עִנבֵי

          מצריים לא ירטיב שפתיים אלה עוד.

     (הנשים מלבישות אותה)

          מהר, מהר, אירס טובה! נדמה לי

          אני שומעת את אנטוניוס קורא.

          אני רואה אותו קם להלל

          את אצילות המעשה שלי.

          שומעת איך הוא לועג לְמזל אוקטביוס,

          שהאלים נותנים לבני-אדם

          כהקדמה לַזעם אשר הם 

          שופכים אחר כך. בעל, אני באה!

          יצדיק עכשיו אומץ לבי את השם

          הזה! אני אש ואוויר; את שאר

          היסודות אשאיר פה בחיים

          הנחותים. סיימתן? כן? אז בואנה,   

          קחו משפתַי חוֹם אחרון. שלום

          לך, כארמיאן. שלום ארוך לך, אירס.

     (מנשקת אותן. אירס נופלת ומתה)

          יש צפע בשפתַי? נפלת? אם את

          והטבע נפרדים בְּרוֹך כזה,

          מכת המוות היא צביטת אוהב,

          כואבת ונחשקת. את לא זזה?

          אם כך את נעלֶמת, את אומרת

          לָעולם שהוא לא שווה בּרכּת פרידה.

כארמיאן: תימס, ענן כבד, לְגשם, אז

          אוּכל לומר שהאלים עצמם

          בוכים!

קלאופטרה:          זה מבזה אותי. אם היא 

          תפגוש עוד לפנַי את אנטוניוס   

          על שפע תלתליו, ישאל, יבחן, 

          ויבזבז את נשיקת אושרי

          שלי.

    (לצפע, מצמידה אותו לחזה):

                  בוא, רמשֹ מוות, בְּניב חד

          פְּרוֹם קֶשר מהודק זה של חיים

          בבת אחת. טפש ארסי מסכן,

          תכעס ותחסל. הו, אילו רק

          יכולתָ לדבר, שאשמע אותך

          קורא לאוקטביוס הדגוּל חמוֹר

          פּוֹליטידְיוטי.  [/ אַנְדיפּלומטי.]

כארמיאן:                     הו כוכב מזרח!

קלאופטרה: הס, הס! את לא רואה את התינוק

          שעל חזי, יונק עד לשינה

          את האומנת?

כארמיאן:                     לב, שתישבר!  

קלאופטרה: מתוק כְּמו סם, [/ כשרף,] רך כאוויר, ענוג -               

          הו אנטוניוס! – כן-כן, גם ממך אקח.

          (מצמידה עוד צפע לזרועה)

            לְמה שאשאר –

          (מתה)

כארמיאן: בעולם המתועב הזה? לכי

          לך לשלום. עכשיו בוא תתרברב,

          מר-מוות, כי שוכנת ברשותך

          עלמה שאין דומָה לה. חלונות

          פְּלומה, להיסגר, ואל שמש

          מוזהב, לנצח לא תביט בך

          עין כה מלכותית. כִּתרךְ עקום;

          איישר אותו, ואז אשתעשע.   [/ אתבדר.]

        (נכנס המשמר, ברעש)

שומר 1:   איפה המלכה?

כארמיאן:                      דבר בשקט. אל

          תעיר אותה.

שומר 1:                    אוקטביוס שלח –

כארמיאן:  שליח אטי מדי.

           (מצמידה לעצמה צפע)

                              אה, בוא מהר!

          חסֵל! אני כבר חשה אותך כמעט.

שומר 1: לבוא! משהו פה לא כשר. מרמים

          את אוקטביוס.

שומר 2:                      דולאבלה שם, שנשלח

          ממנו. קרא לו.

     (יוצא שומר)

שומר 1:                         מה קורה כאן, כארמיאן?

          ככה יפה?

כארמיאן:                  יפה, כן, ויאה

          לִנסיכה שמלכים רבים

          הם אבותיה. הה, חייל!

     (כארמיאן מתה. נכנס דולאבלה)

דולאבלה:  מה פה הולך?

שומר 2:                      כולן מתות.

דולאבלה:                                    אוקטביוס,

          חָשַדְתָ בתוצאה כזאת. אתה

          בא בעצמך לראות כיצד קרה

          מה שכל כך נסית לסכּל.

     (נכנס אוקטביוס עם כל פמלייתו, בצעדה)

כולם חוץ מאוקטביוס: פנו שם דרך! דרך לאוקטביוס!

דולאבלה:  הו אדון, אתה נביא מוצלח מדי:

          אשר יגורת בא.

אוקטביוס:                    נועזֶת עד

          הסוף. קלעה לַכּוונות שלנו,

          ומלכותית הלכה לה בדרכה.

          סיבת המוות? אני לא רואה

          דם.

דולאבלה:          מי היה אחרון בחברתן?

שומר 1: כפרי פשוט שהביא לה תאנים.

          זה הסל שלו.

אוקטביוס:                    אז רעל.

שומר 1:                                   אדוני,

          כארמיאן זו חיה רק הרגע; היא

          עמדה, דברה. כשבאתי היא יִשְרה

          את העטרת על גברתה המתה.

          עמדה ברעד, ופתאום נפלה.

אוקטביוס: חולשה נשגבת! אילו בלעו רעל,

          היו התנפחויות חיצוניות שם;

          אך היא נראית בתוך שינה, כאילו

          מסוגלת בַּמלכודת-חן שלה

          לתפוס לה עוד אנטוניוס.

דולאבלה:                                    יש לה פה

          על החזה כמו פליטה של דם,

          ואיזו הפרשה; גם על הזרוע.

שומר 1:  זה עֲקֵבות של צפע, וגם על

          עלי התאנים פה יש אותו 

          סוג ריר שמותיר הצפע במערות

          הנילוס.

אוקטביוס:               הגיוני שכך היא מתה,

          הרופא שלה אומר לי כי

          חפשה אינסוף דרכים למוות קל.

          קחו את מיטתה, והורידו את הנשים

          שלה מן הגַלעד. היא תיקבר

          לצד אנטונִיוס שלה. אין קבר

          על האדמה שיאמץ לקרבו

          זוג מהולל כל כך. מאורעות

          ענק כמו אלה משתקים את מי

          שחוללו אותם, וסיפורם

          מעיר חמלה גדולה כמו תהילת

          זה שהביא להם סוף מר כל כך.  

          צבאנו יכבד את הלוויה 

          הזאת בראש מורכן, ואז

          ייצא לרומא. דולאבלה, בוא, סַדר

          ארגון מופתי לַטקס הקודר.

     יוצאים כולם [החיילים נושאים את הגופות].


< אחורה הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - מערכה 5, תמונה 2