שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - מערכה 2, תמונה 7 קדימה >

מוזיקה. נכנסים שניים או שלושה משרתים העורכים את המשתה.

משרת 1:  הם תיכף באים פה, בן-אדם. כמה מהם כבר שתולים די רע על השורש; הרוח הכי קטנה בעולם תפיל אותם.

משרת 2:  לפידוס אדום עד האוזניים.

משרת 1: הוא שותה בתור כפרה של כולם.

משרת 2:  כשהם מכניסים אחד לשני עקיצות, כל אחד בסגנון שלו, הוא צועק "די, די", טורח שהם ישלימו ומשלים בעצמו עוד כוסית. 

משרת 1:  אבל זה מגביר את הסכסוך בינו לבין השכל הישר שלו.

משרת 2:  טוב, ככה זה כשאתה בובה בליגה של הגדולים. הייתי מעדיף קנה קש  שלא יועיל לי מאשר חנית שאני לא יכול להניף.

משרת 1:  להיות מוזמן לספֵירות הגבוהות בלי שאתה יכול לזוז בהן, זה כמו  חורים במקום עיניים, שמחרבים את הפרצוף משהו מחריד.

               (תרועה חגיגית. נכנסים אוקטביוס, פומפאוס, לפידוס, אגריפה, מסינס, אנובארבוס, מנאס ועוד קצינים, ונער)

אנטוניוס (לאוקטביוס): כן, ככה הם עושים; הם מחשבים את

               מפלס הנילוס לפי מד שְעל

               הפירמידה; הם יודעים, לפי

               הגובה, הנומך או האמצע אם

               צפוי רעב או שפע. ככל שהוא

               גואה, הנילוס, הוא מבטיח עוד;

               ואז, בַּשפל, החקלאי על טין

               ורפש מפזר את הזרעים,

               והיבול בפתח.

לפידוס:  יש 'ךָ נחשים משונים שם, אה?

אנטוניוס: אה-הה, לפידוס.

לפידוס:  הנחש המצרי ש'ךָ, כן?, הבִּיצה, כן?, משריצה לך אותו מהשפעה של השמש, כן? הקרוקודיל גם כן.

אנטוניוס: נכון מאד.

פומפאוס:  שבו – וקצת יין! לחיי לפידוס!

               (הם יושבים ושותים)

לפידוס: אני לא לגמרי כמו שצריך, אבל לשפוך לי פוּל-כפול!       

אנובארבוס (הצידה): עוד מעט תצנח ותיפול פוּל-שפוך.

לפידוס:  לא, בהחלט, אני שמעתי שהפּירָמיסות הפְּרֶה-מיסטוריות הם משהו מוצלח מאד. ככה שמעתי בלי יוצא מן הכלל.

מנאס (הצידה, לפומפאוס): מלה, פומפאוס.

פומפאוס (הצידה, למנאס):                          מה? תגיד באוזן.

מנאס (הצידה, לפומפאוס): קום רגע, המפקד, בבקשה,

               תקשיב לי רק מלה.

פומפאוס (הצידה, למנאס): תמתין, שניה. – היין בשביל לפידוס?

לפידוס:   איזה מין דבר זה הקרוקודיל ש'ךָ הזה?

אנטוניוס:  בצורתו, אדוני, הוא מאד הוא עצמו, והוא רחב ממש בַּמידה שיש לו רוחב. הוא גבוה בדיוק כמוהו, והוא זז במו איבריו שלו. הוא ניזון ממה שמזין אותו, וכשיוצא ממנו האוויר – עם שאר האלמנטים– הוא מתגלגל לגוף אחר.

לפידוס:  מה הצבע שלו?

אנטוניוס:  גם הצבע שלו - שלו.

לפידוס:  זה נחש משונה.

אנטוניוס:  מאד, והדמעות שלו רטובות.

אוקטביוס: התיאור הזה יספק אותו?

אנטוניוס:  בתוספת הכוס שפומפאוס נותן לו. אחרת הוא אפיקורוס בריבוע.   

               (מנאס לוחש שוב)

פומפאוס (הצידה למנאס): אח, לך לעזאזל! אתה ממשיך?

          תעוף! עשה מה שאומרים לך.  

          איפה היין שביקשתי?

מנאס (הצידה לפומפאוס):               אם

               למען עברִי וּפְעלַי

               תקשיב לי, קום מהשרפרף. 

פומפאוס (הצידה, למנאס):                     אני

               חושב שאתה מטורף.

               (הוא קם, והם פוסעים הצידה) מה העניין?

מנאס:   תמיד נרתמתי למען מזלך.

פומפאוס:  שֵרַתָּ אותי באמונה. מה עוד

               יש להגיד? – לשמוח, רבותי!

אנטוניוס:  חולות טובעניים שם, לפידוס,   

               שתיזהר, אתה שוקע.

               (מנאס ופומפאוס מדברים בצד)

מנאס:   תרצה להיות אדון כל העולם?

פומפאוס:  מה אתה אומר?

מנאס:                            תרצה להיות אדון

               עולם כולו? פעם שניה.

פומפאוס:                                  איך זה

               יכול לקרות?

מנאס:                          רק שקול זאת, ולמרות

               שאני נראה לך סתם כלום, אני

               האיש שיתן לך את העולם

               כולו.

פומפאוס:               שתית טוב?

מנאס:                                      פומפאוס, לא

               נגעתי בטיפה. אתה, לו רק

               תעז - אֵל, אֵל על פני האדמה.  

               מה שהים מקיף או המרום

               חובק – שלך, אם רק תיקח.

פומפאוס:                                          תראה             

                לי איך.

מנאס:                       שלושת שותפי תבל האלה,

               היריבים האלה, בַּספינה

               שלך. תן לי לחתוך את הכבלים,

               וכשנפליג - לקרוע את גרונם.

               הכל שם רק שלך הוא.

פומפאוס:                                    אה, את זה

               היית צריך לעשות, לא לדבר

               על זה! ממני זוהי תועבה,

               ממך זה שרות טוב. תדע לך,

               אצלי לא התועלת מובילה

               את הכבוד, אלא כבוד – אותה.

               לך תתחרט שלשונך יכלה

               לבגוד כך בפעולתך. אילו

               זה נעשָה בסוד, בדיעבד

               יכולתי להגיד "כי טוב". כעת

               יש להוקיע זאת. הרפּה, ושתה.

          (הוא שב לחגיגה)   

מנאס (הצידה): על זה,

          לא אֲלַווה יותר את מזלך

          בשקיעתו. מי שמחפש ולא

          לוקח כשמוּצע לו, לא ימצא

          את זה יותר.

פומפאוס:                      כוס לחייו של לפידוס!

אנטוניוס: תקחו אותו לַחוף. אני אשתה

          בִּשמו, פומפאוס.

אנובארבוס:                         מנאס, לחייך!

          (שותים)

מנאס: בְּכָבוד, אנובארבוס!

פומפאוס:                           למלא

          עד שהכוס תוצף!

אנובארבוס: בחור חזק זה, מנאס.  

          (הוא מצביע על משרת הנושא את לפידוס החוצה)

מנאס:                                    למה?

אנובארבוס:                                            הוא

          סוחב שם שליש עולם, אחי; 'תה לא

          רואה?

מנאס:                 אז שליש עולם שתוי. חבל

          שלא כולו, שיסתובב – פורפרה!

אנובארבוס: שתה, שתה; שנסתחרר יותר, אה?

מנאס: בוא.

פומפאוס:       זאת עוד לא הילולה מצרית.

אנטוניוס:                                             זה די

          קרוב. בַּקנקנים הקישו, הו!

          ו - לחיי אוקטביוס.

אוקטביוס:                         דעתי –

          מוטב אפסיק פה. זה עמל בלתי

          טבעי: ככל שאני שוטף ת'שכל

          הוא נהיה יותר עכור.

אנטוניוס:                             זרום עם

          הָרֶגע.

אוקטביוס:          תפוס אותו, אני אומר.

          אך הייתי צם ארבעה ימים טוטאלית

          במקום לשתות כל כך הרבה ביום.

אנובארבוס (לאנטוניוס): או-הו, קיסר שלי, נרקוד עכשיו

          את מחולות מצריים לאל בַּכְּכוּס

          ונקדש את המשקה?

פומפאוס:   תביא לנו את זה, חייל!

אנטוניוס:                                        כולם

         קדימה, יד ביד, עד שישטוף

          היין הכובש כל חוש בִּנהר

          השכחה המלטף.

אנובארבוס:                     כולם

          קחו יד! תתקיפו לנו ת'אוזניים

          ברעש מוזיקה כשאמקם

          אתכם. ואז שיזמר הנער.

          את הפזמון שכל אחד יפציץ

          הכי חזק שהצלעות תתקענה.

          (מוזיקה מתנגנת. אנובארבוס מציב אותם יד ביד)

            השיר

נער:              מלך גפן, בוא בזמן,    

                    בַּכְּכוּס אל פוזל, שמנמן!

                    שפוֹך משקה לָעצובים,

                    קשור כתרים של ענבים.

כולם:            בּקבֵּק ת'יְקוּם בְּסיבובים!

                    בּקבֵּק ת'יקום בסיבובים!

אוקטביוס:    אפשר יותר מזה? ליל מנוחה,

               פומפאוס. גיס יקר, בוא בטובך

               לחוף. העסק הרציני שלנו

               מזעיף פרצוף על קלות ראש כזאת.

                נזוז. הלחיים בוערות.

               גם אנובארבוס החזק חלש

               יותר מיין, והלשון שלי

               מועכת כל מלה. מרוב קרקס

               פרוע כמעט התמקיָינוּ. מה

               יש לדבר עוד? לילה טוב. תן יד,

               אנטוניוס טוב.

פומפאוס:                          עוד אתחרה אתך

          בַּחוף.

אנטוניוס:              סָגוּר. תן יד.

פומפאוס:                                  אנטוניוס, איי,

               לקחת את בית אבי. אבל מה יש?

אנחנו חברים. בואו נרד

          אל הסירה.

אנובארבוס:   שלא תפלו לי רק!

          (יוצאים כולם לבד מאנובארבוס ומנאס)

          מנאס, אני לחוף - לא.

מנאס:                                    לא, אלַי

          לתא. אַיי התופים, החצוצרות,

          החלילים האלה! מה! שהים

          ישמע שאנחנו נפרדים בקול רם

          מהגדולי-עולם האלה. תנו

          בקול ותיחנקו, בקול!

          (נשמעת תרועה, עם תופים)

אנובארבוס: הוּ! הה! אני אומר. וגם הכובע!

          (זורק את כובעו באוויר)

מנאס: הוּ! כבוד הקפיטן, תבוא.

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - מערכה 2, תמונה 7 קדימה >