שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים קלאופטרה, אנובארבוס, כארמיאן ואירס.

קלאופטרה: מה נעשה, אנובארבוס?

אנובארבוס:                                נהרהר

          ונמות.

קלאופטרה:        מי אשם פה, אנטוניוס או אני?

אנובארבוס: אנטוניוס, רק הוא, שנתן לַחשק

          לשלוט לו על הראש. אז מה אם אַת

          ברחת מן הפרצוף האימתני

          של מלחמה, כשכל צד הפחיד צד?

          הוא היה חייב לרוץ בעקבותייך?

          אסור היה לַיֶּצר שגֵירד לו

          לקצוץ לו את הפיקוד, בדיוק בָּרגע

          שהעולם נלחם חֵצי בְּחצי,

          והוא סלע המחלוקת. זה היה

          מביש לא פחות מההפסד שלו:

          לשעוט אחרי דגלייך שבורחים,

          ולהשאיר את הצי שלו בוהה.

קלאופטרה: שקט, בבקשה.

          (נכנס השליח עם אנטוניוס)

אנטוניוס: זו תשובתו?

שליח: כן, אדוני.

אנטוניוס:  אז המלכה תזכה בִּמבוקשה

          אם היא תוותר עלי.

שליח:                           כך הוא אומר.

אנטוניוס: שהיא תדע זאת. לַילדון אוקטביוס

          שלחי את הראש המאפיר הזה,

          והוא יציף בממלכות את כוֹס

          משאלותייך.

קלאופטרה:            הראש הזה, אדון?

אנטוניוס:  חזור אליו! אמור לו שהוא עטוּר

          בשושן העלומים, והעולם

          מצפה ממנו לאיזה מעשה

          גדול. הון, צי ולגיונות יש גם

          לסתם פחדן, ולַכּפופים לו לא

          אכפת אם ישרתו קיסר או ילד.

          לכן אני קורא לו שיָשים

          את קישוטיו הנוצצים בצד,

          ויתמודד אתי - אדם שוקע -    

          חרב מול חרב, שנינו לבדנו.

          אכתוב זאת. בוא אתי.

          (יוצאים אנטוניוס והשליח)

אנובארבוס (הצידה): כן, בטח, אה? אוקטביוס, מגובּה

          צבאות, יזרוק את כל טוב מזלו

          ויתגושש על הבמה נגד

          גלדיאטור! אני רואה שהשיפוט

          של בני-אדם הולך בחבילה

          אחת עם מצבם, ונסיבות

          מחוץ מושכות אחריהן תכונות

          מפְּנים, שיסבלו כולם ביחד.

          שהוא חולם בכלל, הוא שמכיר

          את קשת המזל כולה, שאוקטביוס

          המלא ייענה לָרִיק שלו! אוקטביוס,

          הבסת לו גם את השיפוט.

     (נכנס משרת)

משרת:                                  שליח

          מאוקטביוס.

קלאופטרה:                 ככה, בלי טקסים? אתן

          רואות, נשים, מול שושנה קְמלה

          סותמים אף אלה שהשתחוו

          מול הניצן. – תכניס אותו, אדון.

     (יוצא המשרת)

אנובארבוס (הצידה): אני וההגינות על סף סכסוך פה.

          נאמנות לאיש טפש עושָה

          מהיושר סתם סוג של טפשות. אם כי

          מי שבכל זאת נצמד לאדון נופל,

          מביס את מה שהביס את אדונו,

          ומקומו מובטח טוב בהיסטוריה. 

          (נכנס תידיאס)

קלאופטרה: רצון אוקטביוס?

תידיאס:    לחוד, בצד.

קלאופטרה: פה יש רק חברים. דבּר חופשי.

תידיאס:   אולי הם חברים גם של אנטוניוס. 

אנובארבוס: דרושים לו המונים, כמו לאוקטביוס,

          או שגם בנו אין לו צורך. אם

          טוב בעיני אוקטביוס, אדוננו

          יזנק להיות ידיד שלו. אנחנו,

          אתה יודע, שייכים למי

          שהוא שייך, כלומר לאוקטביוס.

תידיאס:                                             ככה.

          גבירה דגולה: אוקטביוס מבקש

          לשקול את מצבך ולזכור טוב           

          שהוא אוקטביוס.

קלאופטרה:                  אצילי. תמשיך.

תידיאס:  ידוע לו כי אֶת אנטוניוס אַת

          אימצת לַחֵיק לא כי אהבת, אלא כי

          פחדת ממנו.

קלאופטרה:               אה!

תידיאס:                                ומשום כך

          הצלקות שעל כבודך נראות

          לו ראויות לרחמים: כתמים

          כפויים, לא מרצונך.

קלאופטרה:                       הוא אֵל ומי

          כמותו יודע מה נכון. כבודי

          אף פעם לא הוגש, הוא רק נכבש.

אנובארבוס (הצידה): להיות בטוח בזה, אשאל את אנטוניוס.

          אדון, אדון, אתה כל כך דולף

          שעלינו להשאיר אותך לטבוע,

          כי היקרה לך מכל נטשה

          אותך.         

          (יוצא אנובארבוס)

תידיאס:                אז שאמסור לאוקטביוס מה

          את מבקשת? כי הוא כמעט מפציר

          לתת לו להגשים. מאד ינעם

          לו אם תישעני על חסותו.

          אך יחמם לו את הלב לשמוע כי

          אֶת אנטוניוס עזבת ואַת מפקידה

          אֶת נשמתך רק בידיו, אדון

          עולם וארץ. 

קלאופטרה:                מה שמך?

תידיאס:                                   שמי תידיאס.

קלאופטרה: ברוב טובך, שגריר, אמור לו כך,

          לאוקטביוס הגדול: אני נושקת

          לידו המנצחת. והגד

          לו שאני מוכנה ומזומנה

          לשטוח את כתרי לרגליו, ושם

          לכרוע עד שמהבל פיו הכל-

          יכול אשמע גזר-דין מצריים.

תידיאס:                                          זו

          בחירה של אצילה. כשהחכמה

          בְּריב עם המזל, אם היא תעז

          להישאר כפי שהיא, אז אף

          מקרה לא יערער אותה. הרשי

          לי להפגין את חובתי כלפי

          ידך.

קלאופטרה (מושיטה לו את ידה):

            אביו של אוקטביוס שלך לא פעם,

          כשדמיין לו ממלכות לכבוש, המטיר

          על המקום הדל הזה מבול

          של נשיקות שפתיים.

     (נכנסים אנטוניוס ואנובארבוס)

אנטוניוס:                            חסדים?

          אח, יופיטר ורעם! מי אתה,

          פרצוף?

תידיאס:                  אחד שממלא רק את

          פקודות האיש הכי כביר ורם

          שרצונו הוא חוק.

אנובארבוס (הצידה):            בך יצליפו.

אנטוניוס (קורא למשרתים):

          הֵנה! – אח, עוף פגרים! – עכשיו, אלים,

          שדים, זולגת הסמכות ממני.                     

          עד לא מזמן, כשרק צעקתי "הו!"

          כמו ילדים לג'וּלות מלכים

          זנקו לצעוק "מה תבקש?"

          (נכנסים משרתים)

                                               אין לכם

          אוזניים? אני אנטוניוס עדיין.

          קחו את הזֶרג ותצליפו בו!

אנובארבוס (הצידה): עדיף להשתעשע עם גור אריה,

          לא עם אריה זקן גוסס.

אנטוניוס:                              ירח

          וכוכבים! תצליפו בו! אִילו

          תפסתי גם עשרים סוגדֵי אוקטביוס

          מתמזמזים כך עם היד של זאת פה –

          מה שְמה מאז שהיא היתה קלאופטרה?

          תצליפו, בחורים, עד שתראו 

           אותו כמו ילד מעוֵות פרצוף

          ומיילל לרחמים. תקחו

          אותו!

תידיאס:                 מרקוס אנטוניוס –

אנטוניוס:                                          תגררו

          אותו מפה! אחרי שהוא יוצלף,

          תחזירו. הזרגיג של אוקטביוס עוד

          יישא ממני הודעה אליו.

          (יוצאים המשרתים עם תידיאס)

           היית חצי בלויה כבר כשהכרנו. אה?

          את מיטתי ברומא השארתי בלי  [/ אה? לא הכבדתי על המזרון שלי

          חותָם גופי, לא הקמתי צאצא         ברומא, לא הקמתי צאצא]

          חוקי - מיהלום בדמות אשה -    

          כדי להיות מושפל מאחת שמתחנחנת  

          לאוכלי חינם?

קלאופטרה:                   אדון שלי טוב –

אנטוניוס:                                             אַת

          תמיד היית שבשֶבת.

          אבל כשאנו מתבצרים בְּרֶשע –         

          אוי לנו! – האלים החכמים

          קושרים את עינינו, משליכים לַסחי

          של עצמנו את שכלנו הישר,

          דואגים שנקדש את שגיאותינו,  

          וצוחקים עלינו כשאנחנו

          מרקדים לאבדון.          [/ מדלגים לאבדון.]

קלאופטרה:                 לְמה הגענו!

אנטוניוס:  כשמצאתי אותך היית פרור, פרור

          קר על מגש יוליוס המת – לא, היית

          שאריות של גְנֶאוּס פומפאוס, חוץ

          מעוד אלפי שעות חמות שקטפת

           בהפקרוּת וְשִמְצָתן עוד לא

          נודעת. כי אני בטוח, גם אם

          את יכולה בערך לנחש

          צורת צניעות, את לא יודעת מה זה.

קלאופטרה: לְמה כל זה?

אנטוניוס:                        לתת למין שכיר

          שמקבל תגמול ואומר "חן חן"

          לשחק חופשי עם הצעצוע שלי,

          ידך, חותמת המלכות הזאת,

          קושרת הלבבות! שימו אותי   

          על הר בשן, ואשאג יותר מכל

          עדר פרים מקורננים! לי יש

          סִבּה פְּראית, ולדבר אותה

          כמו בן-תרבות זה להיות צוואר

          קשור אשר מודה לו לתליין

          שהוא חונק אותו.

          (נכנס משרת עם תידיאס)

                                    הִצְליפו בו?

משרת: כָּהוגן, אדוני.

אנטוני:                         הוא צרח? הפציר

          לִמחילה?

משרת:                   ביקש קצת חסד.

אנטוניוס (לתידיאס): אביךָ, אם הוא חי, שיצטער

          שלא נולדְת בת שלו; ואתה -

          שליווית את אוקטביוס בנצחון,

           כי על הליווי הוצלפת. מעכשיו

          יד ענוגה של גברת תעשה

          לך רק חום. תרעד להסתכל בה.

          שוב אל אוקטביוס, תספר לו על

          האירוח. זכוֹר לומר לו שהוא מרגיז

          אותי. כי הוא מלא בוז וזלזול,

          רק מנגן על מה שנהייתי, לא

          על מה הייתי – והוא יודע. הוא

          מרגיז אותי, וזה לא קשה כרגע,

          כשכוכבֵי מזלי, שבעבר

          הורו לי שביל, נטשו את מסלולם,

          וְ – בוערים – התגלגלו לתהום.

          אם לא נראֶה לו מה שאני אומר

          ומה שנעשָה, תגיד לו שבידיו

         היפּארכוס המשרת המשוחרר 

          שלי, והוא מוזמן אם מתחשק לו

          להצליף בו, או לתלות, או לְענות,

          אם הוא רוצה להחזיר לי. כן, תמליץ לו!

          לךְ עם פַּסֵי הדם שלך, 'סתלק!

            (יוצאים המשרת ותידיאס)

קלאופטרה: מספיק לך כבר?

אנטוניוס:                             איי, הלבנה

          של עולמנו בְּליקוי עכשיו,

          היא מבשרת את נפילת אנטוניוס.

קלאופטרה: אני צריכה לתת לו זמן.

אנטוניוס: כדי להחניף לאוקטביוס את עושה

          עיניים לְזוטר חצר?

קלאופטרה:                      עוד לא

          מכיר אותי?

אנטוניוס:                    עם קור בלב אלי?

קלאופטרה: יקר, אם זה נכון, שיבראו

          שחקים מהלב הקר שלי ברד,       

          ושכולו יהיה מורעל, והאבן

          הראשונה תיפול לי לגרון;

          כשהיא תפשיר, שכך יתמוססו

          חיי! אז שיוכּה בני קיסריון,

          עד שכל זכר של רחְמִי, עם כל

          בנֵי עַם מצריים הנפלאים שלי,

          כולם, בְּשוֹך סופת המרגמות      

          הזאת ינוחו בלי בור קבר עד

          שהזבובים והיבחושים של הנילוס 

          יקברו אותם כְּטרף.

אנטוניוס:                           אני רגוע.

          אוקטביוס התמקם באלכסנדריה,

          שם אלחם מול המזל שלו.

          חיל הרגלים שלי נשמר טוב, גם

          הצי המפורק שוב התחבר,

          שט, מאיים כמו הים. איפה

          היית, נפשי? שומעת, גברת? אם

          אחזור משדה הקרב כדי לנשק

          את השפתיים האלה שוב, אני

          אבוא תוסס בדם. אני וחרבי

          נרוויח את מקומנו בָּהיסטוריה.

          יש עוד תקווה בכל זה.

קלאופטרה: זה הגבר שלי!

אנטוניוס: אהיה כפול שלושה בכוח גיד,

          בעוז לב, באורך נשימה, ואלְחם

          כמו חיה רעה. כשהייתי קל

          ובר-מזל שבויים קנו אצלי

          חרות בעד בדיחה. אבל עכשיו

          אנעץ שיניים ואזרוק לַחושך

          כל מי שיעצור בי. בואי נדליק

          עוד לילה אחד של ניצוצות. קראי

          לכל המפקדים העצובים

          שלי. שימלאו גביעים שוב. בואי

          נלעג לפעמון חצות.

קלאופטרה:                           זה יום

          ההולדת שלי. חשבתי שאחגוג

          אותו צנוע; אבל אם אישי 

          הוא אנטוניוס שוב, אני אהיה קלאופטרה.

אנטוניוס: עוד ילך לנו טוב.

קלאופטרה (למלווים): קראו למפקדים אל אדוני.

אנטוניוס:  קדימה. אדבר אתם, והלילה

          יחלחל להם אצלי היין דרך

          הצלקות. בואי, מלכה שלי,

          עוד יש פה, יש קצת מיץ. פעם הבאה

          שאלחֵם המוות יתאהב בי,

          כי אקצור יותר מחרמש המגפות

          שלו.

          (יוצאים כולם חוץ מאנובארבוס)

אנובארבוס: עכשיו הוא יחשמל ברק. זעם 

          שמשתולל מבריח את הפחד

          מרוב פחד, ובמצב כזה יונה

          מנקרת נץ. אני רואה יפה

          שהדלדול בְּמוח המפקד

          מחזק לו את הלב. כשהאומץ

          מתנפל על התבונה, הוא טורף לעצמו

          את הנשק. אחפש לי איזו דרך

          לעזוב אותו.

     יוצא.