שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים אנטוניוס וארוס.

אנטוניוס:  ארוס, אתה רואה אותי עוד?

ארוס:                                               כן,

          אדון.  

אנטוניוס:            קורה שאנו רואים ענן

          צורת דרקון, מין ערפל דמוי דוב, 

         אריה, מגדל רם, סלע מתגלגל,  

         הר חד, או צוק כחול שעליו עצים

         נדים ראש לָעולם, אוויר לועג

         לעינינו. ראית סימנים כאלה?

         הם מופעֵי ראווה של שעת ערבית 

         שחורה.

ארוס:              כן, אדוני.

אנטוניוס:                           מה שהיה

          הרגע סוס, נמחק בָּעננים

          מהר כמו מחשבה ומאבד

          צורה כמו מים בתוך מים.

ארוס:                                      זה

          נכון, אדון.

אנטוניוס:               בחור-שלי-טוב, ארוס,

          המפקד שלך כעת - ממש

          מין גוף כזה. לרגע אני אנטוניוס,

          אך לא מסוגל להחזיק את הצורה

          הזאת, בחור. עשיתי מלחמות

          לכבוד מצריים, והמלכה – אשר

          לִבּה היה שלי, חשבתי, כי

          לבי היה שלה; כשהוא היה

          שלי, היו כרוכים בו עוד מיליונים,

          שעכשיו אָבדו – היא שמה את הקלפים

          שלה על אוקטביוס, ארוס, ורִמתה

         את התהילה שלי ליפול בִּקלף

         אַס של אויב.

         לא, אל תבכה, ארוס מתוק. נשאר

         לנו עצמנו כדי לגמור את עצמנו.

         (נכנס מארידאן)

          אח, הגבירה המחליאה שלך!

          היא נִשלה אותי מחרב גבר!

מארדיאן:                                  לא,

          אנטוניוס, הגבירה שלי אהבה

          אותך וגורלה בגורלך

          כּרוּך לנצח.

אנטוניוס:                 לך, סריס חצוף!

          שתוק! היא בגדה בי ותשלם במוות!

מארדיאן: תשלום של מוות הוא חד פעמי,

          והיא פרעה אותו. מה שאתה

          רוצה לעשות נעשָה כבר במקומך.

          דְברה האחרון היה "אנטוניוס!

          אנטוניוס האציל!" ואז, בָּאמצע,

          גניחה חדה חתכה את שם אנטוניוס;

          הוא נחְצָה בין לבה לבין שפתיה.

          היא ותרה על החיים, כששמך

          קבור בה.

אנטוניוס:                מתה, כלומר?

מארדיאן:                                    מתה.

אנטוניוס:                                             פְּרוק

          את הנשק, ארוס. תם עמל של יום

          ארוך, ואנו צריכים לישון.(למארדיאן): שאתה

          יוצא מכאן שלם זה כבר שכר

          כיד המלך. לך.

          (יוצא מארדיאן).

          תלוֹש! תלוֹש!

          שריון אייאקס על שבע שִכבותיו

          לא יעצור את ההרעשה על הלב

         שלי. אח, תתפקעו, צלעות! לב, פעם

          אחת תהיה חזק מן המעטפת;

          סְדוק את האריזה החלושה שלך!

          מהר, ארוס, מהר! כבר לא חייל;

         פיסות שבורות – ללכת; בְּכבוד

          נשאו אתכן. עזוב אותי לרגע.

     (יוצא ארוס)

          אשיג אותךְ, קלאופטרה, ואבכה

          לִמחילה. כך זה חייב להיות,

          כי כל המשך עכשיו הוא רק עינוי.

          אם הלפיד כּבָה, שְכב, אל תמשיך

          עוד לשוטט. עכשיו כל מאמץ 

          רק יקלקל – הכוח בעצמו

          מכשיל את עוצמתו. חתוֹם, אם כך,

          והכל תם. ארוס! – אני בא, מלכה

         שלי. – ארוס! – חכי לי. בַּמקום

         בו נשמות נחות על כר פרחים    

          נצא לשוח יד בְּיד, ורוחות

          הרפאים יבהו בעליצותנו.

          לְאוהבים דגולים כמו דידו ואניאס

           תצטמק הפמליה, כל גדוד התוהו

          שלנו יהיה. בוא, ארוס! ארוס!

          (נכנס ארוס)

ארוס: מה, אדוני?

אנטוניוס:                    מאז שקלאופטרה

          מתה, חייתי בקלון כזה

          שהאלים מתעבים את שפלותי.

          אני, שבחרבִּי את העולם

          ביתרתי, והקמתי על גב אֵל

         הים הירקרק ערי ספינות,

          אשם שאין לי אומץ של אשה;

          אציל פחות ממנה, שבמותה

         אומרת לאוקטביוס "רק אני

         כובשת את עצמי." נשבעת, ארוס,

         שכשיבוא מצב חרום – ועכשיו

         הוא בהחלט בא – כשמאחורַי

         אראה מִרדף ללא מוצא של בוז

          וחלחלה, שאז לפקודתי

          תקטול אותי. עשה זאת. בא הזמן.

          אינך מכה אותי - אתה מביס

          את אוקטביוס. אז קצת צבע בלחיים.

ארוס: אלים שישמרו! אני אעשה

          מה שחִצֵי פרתים כולם – אויבים –

          החמיצו, לא יכלו?

אנטוניוס:                         ארוס, רוצה

          לראות מתוך חלון ברומא

          את אדונך כך בזרועות צלובות,

          בגב כְּפוף ייסורים, פניו כנועות

         חרפה חודרת, והמרכבה

         של אוקטביוס הצוחק חורטת בו,

          כשהוא נגרר, חותם של השפלה?

ארוס: אני לא ארצה לראות זאת.

אנטוניוס:                                  אז קדימה!

          אותי יש לרפא עם פצע. שלוף

          את חרבך ההגונה שאותה

          שָחקת בשרות מדינתך. 

ארוס: אדון, תסלח לי!

אנטוניוס:                      כששחררתי אותך

          מעבדות אז, לא נשבעת לעשות זאת

          כשאבקש? עשה את זה מיד,

          אם לא – כל שרותיך הקודמים

          מקרים תפלים, לשווא. שלוף וקדימה!

ארוס: הפנה ממני רק את הקלסתר  

          האצילי, תפארת העולם.

אנטוניוס (פונה ממנו): בבקשה.

ארוס: חרבי שלופה.

אנטוניוס:                  שתעשה מיד

          מה שהיא נשלפה למענו.

ארוס: אדון יקר שלי, המפקד,

          קיסר שלי, תן לי לומר, טרם

          אכה את מכת הדם הזאת, שלום.

אנטוניוס:  אמרת, גבר, ושלום.

ארוס: שלום, מנהיג גדול. להכות עכשיו?

אנטוניוס:  עכשיו, ארוס.

ארוס:                        אז הנה!

          (הורג את עצמו)

                                             כך אני

          נמלט מהיגון על מות אנטוניוס.

אנטוניוס: אציל ממני פי שלושה! אתה

          מלמד אותי, הו ארוס הנועז,

          שאני חייב את מה שלא יכולת.

          ארוס ומלכתי בהדרכתם

          האמיצה שברו מולי שיאים

          של אצילות. אבל אני אהיה

         חתן בַּמוות וארוץ אליו

          כמו אל מיטה של אהובה. קדימה!

          וארוס, אדונך מת כתלמיד

          שלך. לעשות זאת - ככה.

     (נופל על חרבו)

          ממך למדתי. מה. לא מת? לא מת?

         משמר, הו! איי, חסלו אותי.

     (נכנס המשמר, אחד מהם הוא דֶרְקֶטוּס) 

שומר 1:                                   מה הרעש?

אנטוניוס: דפקתי את העסק, חברים. איי,  

                               [/ עשיתי את המלאכה רע, חברים.]

          סיימו מה שהתחלתי.

שומר 2:                            הכוכב

          נפל.

שומר 1:           הזמן שֹם נקודה וסוף. 

כל המשמר: אסון, איום!

אנטוניוס:                        מי שאוהב אותי,

          שיהרוג.

שומר 1:               אני לא!

שומר 2:                             לא אני!

שומר 3:    לא אף אחד!

          (יוצא כל המשמר חוץ מדרֶקְֶטוּס)

דֶרְקֶטוּס:  מותך ומזלך מייעצים

          למקורביך "נוסו". חרב זו,

          אילו אראה אותה לאוקטביוס עם

          בשורה כזאת, תִקנה לי אצלו כרטיס

          כניסה.

       (מרים את חרבו של אנטוניוס. נכנס דיוֹמֶדֶס)

דיומדס:  איפה אנטוניוס?

דרקטוס:  שם, דיומדס, שם.

דיומדס:   חי? אתה לא עונה לי, בן אדם?

          (יוצא דרקטוס עם חרבו של אנטוניוס)

אנטוניוס:   אתה שם, דיוֹמד? שלוף את חרבך,

          תן לי מספיק דקירות שיהרגו.

דיומדס:   אדון, שלחה אותי גברתי קלאופטרה. 

אנטוניוס: מתי שלחה אותך?

דיומדס:                            עכשיו, אדון.

אנטוניוס:   איפה היא?

דיומדס:                    נעולה שם בַּגלעד

          שלה. פחד נִבֵּא לה מה אירע, 

          כי כשתפשה שאתה חושד כי היא -

          מה שאף פעם לא יקרה – סגרה

          תנאים עם אוקטביוס, ושזעמך

          בוער ולא כּבֶה, הפיצה מין

          שמועה שהיא מתה, אך מפּחד מה

         תהיה השפעתה, שלחה אותי

          להודיע את האמת, ואני בא,

          אבוי לי, מאוחר מדי.

אנטוניוס:  מאוחר מדי, דיומד. בבקשה

          קרא למשמר שלי.

דיומדס:                            היי שם! משמר

          קיסר! היי, בואו, אדונכם קורא!

          (נכנסים ארבעה או חמישה ממשמר אנטוניוס)

אנטוניוס:  שאו אותי, חברים, לאן שקלאופטרה

נמצאת. זה השרות האחרון

          שאבקש מכם.

שומר 1:                      אוי לנו, אוי,

          אדון! איי, לא תזכה לחיות אחרי

          אנשי שלומך!

כל המשמר:                     זה יום כבד.      

אנטוניוס: לא, בחורים, אל תְשמחו גורל

          אכזר בָּעצב שלכם. חייכו

          אל מה שבא להעניש אותנו, 

          כך נעניש אותו, כשנעמיד    

          פנים שקל לשאת אותו. הרימו

          אותי. אני אתכם הובלתי לא

          אחת; כעת, אחים, סִחבו אותי.

          ותודותַי לַכּל.

          יוצאים, כשהם גוררים את אנטוניוס. [וארוס].