שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים דמטריוס ופילו.

פילו:   לא, אבל הַדְביקוּת הזאת של הגנרל

          כבר אין לה גבול. עיניו המעולות

          שנצצו על חַיִל, על גדודים,

          כמו אֵל המלחמה עם השריון,

          עכשיו מַפנות מבט של מסירות 

          ושל חובה לאיזה מצח שחום. 

          הלב, לב המפקד שלו, אשר

          בהתנגשות קרבות גדולים פוצץ [/ העיף] 

          ת'אבזמים שעל החזה, איבד  

          תִּפקוד, נהיה מפּוח שיחמם 

          ומניפה שתאוורר  תשוקה

          של מצרייה.

(תרועה. נכנסים אנטוניוס, קלאופטרה, גבירותיה [כארמיאן ואיראס], הפמליה, עם סריסים המאווררים אותה במניפות)

                                   תביט, זה הם. תשים

          טוב לב: עמוד התווך השלישי

          של העולם, אחד משלישיית  

          השליטים של האימפריה הרומית, 

          גולגל להיות ליצן פרוצה. תראה.

קלאופטרה: אם זוהי אהבה, תגיד עד כמה.

אנטוניוס: לספּור דְמֵי אהבה זו קבצנות. [/ זה קטנוני לספור סכום אהבה.] 

קלאופטרה: אני אקבע גבול לאהבתך לי. 

אנטוניוס:  אז תבראי מרוֹם חדש, ואֶרץ.

          (נכנס שליח)

שליח: יש חדשות, כבודו, מרומא.

אנטוניוס:  זה מעצבן! תקציר.

קלאופטרה: לא, שְמע אותן, אנטוניוס.

          פולביה שֶמא כועסת, או אולי

          אוקטביוס הקטן בלי הזקן        [/ בלי  הזיפים]   

          שלח לך צו אימתני "עשֵה

          את זה, או זה; כְּבוש ממלכה זו או

          שחרר את זו. לטיפולך, ואם

          לא - אוי לך."

אנטוניוס:                   איך, אהובה שלי?

קלאופטרה: מה "שמא"? לא, בטוח!

          אסור לך להישאר פה; צו

          פינוי בא מאוקטביוס. אז הקשב,

          אנטוניוס. איפה הזימון מפולביה?

          אֶה, מאוקטביוס? משניהם? הכנס

          את השליחים. כשם שאני מלכת

          מצריים, 'תה מסמיק, אנטוניוס, עם

          דם עבד של אוקטביוס. או אולי

          כך לחייךָ מתביישות כשפולביה

          הצווחנית נוזפת. השליחים!

אנטוניוס: תימס רומא בַּטיבֶּר, ותיפול

          קשתה הרחבה של האימפריה!

          פה המקום שלי. הממלכות

          הן חרס; והאדמה היא דוֹמן

          לִבְהמות כמו לבני-אדם.

          תפארת החיים היא לעשות

          את זה (מנשק אותה), כשצמד משותף כזה,

          כשזוג כזה יכול – ואני תובע

          שהעולם יודה, פן ייענש,  

          כי אין דומים לנו.

קלאופטרה:                 סילוף מופתי!

          למה הוא התחתן עם פולביה ולא   

          אהב אותה? טוב, אשחק פתיה -

          שאני לא. אנטוניוס יהיה

          עצמו.

אנטוניוס:          אבל בהשראת קלאופטרה.

          עכשיו, באהבת האהבה

          ושעות הרוך שלה, בואי לא נשחית

          זמן במלים קשות; ולא נמשוך

          דקה בלי איזה עונג מִיָּדִי.

          איזה בילוי ממתין הערב?

 קלאופטרה:                               שמע

          את השליחים.

אנטוניוס:                     אח, את, מלכת הדווקא,

          שכל דבר הולם אותך – לגעור,

          לצחוק, לבכות, כל מצב-רוח בך

          נראֶה יפה להתפעל! שליחים –

          לא, רק ממך, ושנינו לבדנו

          הלילה נשוטט ברחובות,

          נשקיף על טיפוסים של בני-אדם.

          בואי, מלכה שלי, אתמול בלילה

          חשקת בזה. (לשליח) אל תדבר אלינו.

          (יוצאים אנטוניוס וקלאופטרה, עם הפמליה, הגבירות, הסריסים)

דמטריוס:  כך מזלזל אנטוניוס באוקטביוס?

פילו:   שמע, לפעמים, כשהוא לא אנטוניוס, הוא

          רחוק מן הגדוּלה שאמורה

          להיות סימן היכר לאנטוניוס.

דמטריוס:                                  צר לי

          שהוא מצדיק מה שאומר עליו

          כל סתם שקרן מצוי ברומא. אך

          הלוואי שאתבדה מחר. כל טוב!

          יוצאים.