שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

נכנסים קלאופטרה, כארמיאן, אלכסס ואיראס.

קלאופטרה: איפה הוא?

כארמיאן:                         לא ראיתי אותו מאז.

קלאופטרה (לאלכסס): בדוק איפה הוא, מי אתו, מה הוא עושה.

          לא אני שלחתי אותך. תמצא אותו

          עצוב – תגיד שאני רוקדת; אם

          עליז – תודיע שפתאום חליתי.

          מהר, ושוב.

          (יוצא אלכסס)

כארמיאן:                   גברתי, לדעתי

          אילו אהבת אותו ממש, זאת לא

          הדרך כדי שהוא ישיב באותו

          מטבע.

קלאופטרה:         מה אני צריכה לעשות

           ולא עושה?

כארמיאן:                      לבוא רק לקראתו;

          לא להתנגד.

קלאופטרה:             את מלמדת כמו

          טפשה: זאת דרך לאבד אותו.

כארמיאן:  אל תתגרי, ותרי, תראי כניעה.     

          בסוף מה שמפחיד מוליד שנאה. 

          (נכנס אנטוניוס)

          אנטוניוס פה.

קלאופטרה:   אני חולה ורע לי.

אנטוניוס: צר לי לומר מה שבדעתי -

קלאופטרה: קחי אותי, כארמיאן מותק! אני אפול!

          זה לא יכול להימשך עוד; גוף

          אנוֹש לא יעמוד בזה.

אנטוניוס:                            עכשיו,      

          מלכה ויקרה שלי –

קלאופטרה:                      עמוד

          בבקשה רחוק!

אנטוניוס:                 מה יש?

קלאופטרה:                           אני

          רואה בְּשוֹרות שם בָּעיניים. מה,

          הנשואה אומרת שאתה

          רשאי לחזור? הלוואי שלא נתנה

          לך לבוא! היא לא תגיד שאני זו

          שמחזיקה אותך כאן. לי עליך

          אין שום השפעה. שלה אתה.

אנטוניוס:   יעידו האלים –

קלאופטרה:                        איי, לא היתה

          מלכה שנבגדה כל כך! אבל

          מהתחלה ראיתי את הבגידה

          נזרעת.

אנטוניוס:          קלאופטרה –

קלאופטרה:                               איך לחשוב

          שתהיה שלי ונאמן –

          גם אם תרעיד אלים מרוב שבועות –

          כשכך רימית את פולביה? זה טרוף

          מופרע, להסתבך בים שְבועות

          תוצרת-פה שמוּפרות תוך כדי

          שהן מושמעות!

אנטוניוס:                           מלכה, מתוקתי –

קלאופטרה: לא, אל תמציא תירוץ לָהסתלקות,

          תגיד שלום ולךְ. כשהתחננת

          להישאר, אז היה זמן בשביל

          מלים. מי אז שמע על "לעזוב"!

          היה נצח בְּפינוּ, בעינינו,      

          ואושר בַּקימור של הגבות.

          האיברים העלובים היו

          משורֶש אלוהי. הם כך עדיין,

          אלא אם כן אתה, גדול חיילי

          תבל, הפכת גדול השקרנים.

אנטוניוס:  איך, גברת?

קלאופטרה:                    לו היה בי רק חלקיק

          ממך! היית כבר רואה שיש

          עוז נפש במצריים!          [/ קצת אומץ במצריים!]

אנטוניוס:                          תשמעי

          אותי, מלכה. כורח הזמן דורש

          את שירותינו לעת עתה, אבל

          לבי, מלא, נשאר לשימושך.

          איטליה שלנו מבריקה כולה

          בחרבות אחים; סֶקְסְטוּס פּוֹמְפֶּאוּס

          הולך ומתקרב לַחוף של רומא.

          שוויון של שני כוחות באותו בית

          מוליד שלל פילוגים קטנוניים;

          שנואים אשר זכו בכוח גם

          זוכים פתאום באהבה; פומפאוס

          המנודה, עטוּר בִּכְבוד אביו, 

          זוחל אל תוך לב אלה שבַּמִּמְשל

          הנוכחי לא שגשגו, והם

          איוּם שמתרבה. והשלווה,

          חולה ממנוחה, תקפוץ על כל

          שינוי בתור תרופת-נס. המניע

          האישי יותר שלי – שבוודאי

          ישקיט אותך בקשר ללכתי – הוא

          מותה של פולביה.

קלאופטרה: הגיל אולי עוד לא עשה אותי

          פחות טפשה, אך בהחלט פחות

נאיבית. פולביה יכולה למות?

אנטוניוס:  מלכה שלי, היא מתה.

          (נותן לה את המכתבים)

            הנה, קראי בשעות פנאי מלכותי

          על כל הסכסוכים שהיא הקימה.

          ואחרון – חביב! -  תראי מתי

          היא מתה והיכן.  

קלאופטרה:                   אח, אהבה

          של שקר! איפה הכדים אשר

          עליך למלא במי יגון? 

          אני רואה לפי זה, בלי אולי,

          רואה ברור איך יתאבלו עלי.

אנטוניוס:   מספיק לריב, שמעי את התוכניות

          שלי; אשר יחיו או יגוועו

          בעצתך. חי החמה אשר

          מפרה בַּנילוס טיט, אני הולך

          מכאן, חייל שלך, ומשרת,

          כדי להביא שלום או מלחמה –

          מה שתגידי.

קלאופטרה:                כארמיאן, חתכי

          לי את התחרה, מהר! לא-לא,

          עזבי; אני חולה מהר, בריאה

          מהר – כמו אהבת אנטוניוס.

אנטוניוס:                                      די,

          מלכה שלי, תודי באהבת

          זה שמוכן למבחני כבוד.

קלאופטרה: זה מה שפולביה ספרה לי, כן.  

          בבקשה, הפנה ראש, בְּכה עליה,

          אז תיפרד ממני ותגיד

          שהדמעות - לִכבוד מלכת מצריים.

          כן, בוא, חמוד, שחק תמונה שלמה

          של העמדת פנים צרופה, ודאג

          שהיא תיראה כמו הפגנת כבוד.

אנטוניוס:  עוד רגע תחממי אותי. מספיק.

קלאופטרה: תוכל להשתפר עוד; אבל זה

          לא רע.

אנטוניוס:              לא, חי החרב -  

קלאופטרה:                                  והשריון!

          הוא מתקדם. אבל זה עוד לא השיא.

          הביטי, כארמיאן, כמה יפה

          ההרקולס הרומאי הזה

          מציג רגזן סומר.

אנטוניוס:  אעזוב אותך, גברתי.

קלאופטרה: אדון אדיב, מלה:

          כבודו, אתה ואני צריכים לומר

          שלום - אך זה לא זה; כבודו, אתה

          ואני אהבנו – לא, גם זה לא זה.

          כל זאת אתה יודע. משהו

          אני רוצה ל – איי, הַזכרון

          שלי ממש אנטוניוס. ואני

          כולי נשכחת!

אנטוניוס:                   אילו לא שלטה

          הוד מלכותך בַּשטוּת כבכף ידה,

          הייתי מאמין שאת ממש

          בת-שטות.

קלאופטרה:             בעצב ובזיעת אפיים

          נושאים מין שטות כזאת כל כך קרוב

          ללב כמו קלאופטרה. אבל סלח

          לי, אדוני, כי כל החן שלי

          הורג אותי אם לעיניך לא

          ינעם. כבודך מזעיק אותך מכאן;

          הֱיֶה חירש, אם ככה, לַשטויות

          שלי, בלי רחמים, והאלים

          כולם ילכו אתך! על חרבך

          יישב זר נצחון, והצלחה

          לפני רגליך תיפרש!

אנטוניוס:                             נלך.

          בואי. פרידתנו רצה ורובצת -    

          כי אתי תלכי, אַת שנשארת לך,

          ואני, אשר עוזב, נותר אתך.

          לדרך!

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >