| < אחורה |  אנטוניוס וקלאופטרה -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנסים אנובארבוס ולפידוס.
לפידוס: אנובארבוס טוב, יאה וגם הולם
אותך אילו תפציר בַּמפקד
שלך שידבר מתון, עדִין.
אנובארבוס: אני אפציר בו לענות כפי
שהוא. אם יחמם אותו אוקטביוס,
אז שאנטוניוס יסתכל עליו
מלמעלה, וידבר חזק כמו אל
המלחמה. נשבע ביופיטר,
לוּ הזקן של אנטוניוס הוא שלי,
היום לא הייתי מתגלח, לא;
נראה אותו, את אוקטביוס, רק מעז
למשוך!
לפידוס: זה לא הרגע לעלבון פרטי.
אנובארבוס: כל רגע הוא מתאים לְמה שנולד בו.
לפידוס: דברים קטנים בְּטלים בפני גדולים.
אנובארבוס: לא אם הקטנים הם ראשונים.
לפידוס: אתה מדבר מסַחף רגש. אנא,
אל תלבה אש. הנה כבוד אנטוניוס.
(נכנסים אנטוניוס ו-וונדיטיוס [תוך שיחה])
אנובארבוס: ושם אוקטאביוס.
(נכנסים אוקטאביוס, מסינס ואגריפה [מן הצד השני, גם הם בתוך שיחה])
אנטוניוס: אם פה נסכים יפה – יוצאים, אל פַּרְתְיָה.
ונדיטיוס, שמע.
(הם דנים לחוד)
אוקטביוס: אין לי מושג, מסינס. שאל את אגריפה.
לפידוס: ידידים:
מה שחיבּר אותנו הוא גדול
מאד, ולא ניתֵן לְמעשים
רזים לחצות בינינו. אם נצעק
בקול על מחלוקות קטנות, אז רק
נרצח פצעים שמחלימים. לכן
אני מפציר כפליים, שותפים,
טַפּלו בעדינות בכל נושא
כאוּב, לא להרגיז מה שרָגיש.
אנטוניוס: יפה דיברת. לו היינו מול
צְבאנו, טרם יציאה לקרב,
הייתי עושה ככה.
[כנראה לוחץ את יד אוקטביוס או משהו כזה]
(תרועה)
אוקטביוס: ברוך הבא לרומא.
אנטוניוס: תודה.
אוקטביוס: שב.
אנטוניוס: שב, אדוני.
אוקטביוס: נו טוב.
(הם מתיישבים)
אנטוניוס: הבנתי שאתה מוצא פְּסוּל בִּדברים
שאינם כאלה, או, אם כן, שאינם
מעניינך.
אוקטביוס: אני אהיה לְלעג
אילו אחשיב עצמי פגוע על
לא כלום או על זוטות, ועוד ממך.
וּלְלעג מכופל אילו דברתי
עליך בזלזול, כשלדבר בך
כלל לא היה מענייני.
אנטוניוס: שהותי במצריים, מה היא היתה לך?
אוקטביוס:לא יותר משישיבתי ברומא פה
היתה במצריים בשבילך. אבל
אם שם חתרת נגד סמכותי,
אז היותך במצריים הוא בהחלט
עסקי.
אנטוניוס: מה אתה מתכוון "חתרתי"?
אוקטביוס: כוונתי אולי תהיה יותר
ברורה לך לפי מה שנפל
עלי פה. אשתך וגם אחיך
עשו לי מלחמות, ועל דגלם
היה האינטרס שלך. אתה
היית הסיסמה של מלחמתם.
אנטוניוס: אתה טועה. אחי לא השתמש בי
לִהצדקתו. חקרתי בָּעניין,
והמידע שלי בא ממקורות
מהימנים שלחמו בצד
שלך. להיפך: מה, הוא לא הזיק
לְסמכותי כמו לְשלך? נלחם
שלא לטובתי, כי מטרתך
היא גם שלי? קְרא את המכתבים
אשר שלחתי, הם יעידו. אם
החלטת לתפור פה מריבה,
ולהקים עליה תיק שלם,
זה לא בסיס מוצלח.
אוקטביוס: אתה
מגדיל את עצמך כשאתה מייחס לי
שיפוט קלוקל, אבל התירוצים
שלך הם ש"תפורים".
אנטוניוס: לא כך, לא כך;
אני יודע - לא, אני בטוח –
שלא היתה לך עילה לחשוד
בי, שותפך לָדרך שנֶגדה
יצא אחי, או שיכולתי כלל
לתמוך במלחמה זאת שסִכּנה
גם את שלומי. בנוגע לאשתי,
הלוואי אתה היית מתחתן
עם אישיות כזאת: שליש העולם
אמנם שלך, ובְמושכות אתה
יכול בלי קושי לתמרן אותו,
אבל אשה כזאת – לא-לא.
אנובארבוס: הלוואי על כולנו בנות-זוג כאלה, שהגברים ייצאו למלחמות עם הנשים ביחד!
אנטוניוס: אשה בלתי נשלטת; הדייסות
שהיא בִּשלה - מעצבּים, אוקטביוס,
אך בלי מחסור גם בתחכּום – אני
מודה בצער, הן גרמו לך
יותר מדי טרדה. אבל על כך
אפשר לומר רק שזה לא היה
בשליטתי.
אוקטביוס: כתבתי לך בזמן
שהתהוללת באלכסנדריה;
הִכנסְתָּ את המכתבים לַכּיס,
ובעקיצות נפנפת את השליח.
אנטוניוס: אדון, הוא התפרץ בלי הזמנה;
שלושה מלכים אירחתי אז, ולא
הייתי רענן כמו בבוקר.
אבל למחרת הִסברתי לו
הכל, שזה כמעט כמו שהייתי
מבקש סליחה. שלבחור הזה
לא יהיה חלק בריב שלנו;
אם יש לנו סכסוך, אותו תוריד
מהשולחן.
אוקטביוס: הֵפרְתָּ בְּרית שלה
נשבעת, ובזה אף פעם לא
תוכל להאשים אותי.
לפידוס: לאט, אוקטביוס!
אנטוניוס: לא, לפידוס, שידבר.
נוגעים פה בדבר קדוש: כבוד,
שהוא טוען שאין לי. בוא תמשיך,
אוקטביוס: "ברית שלה נשבעתי"...
אוקטביוס: לשלוח לי סיוע ותגבורת
בעת הצורך. לשניהם סירבת.
אנטוניוס: אם כבר: הזנחתי; וגם זה היה
רק כששעות של רעל טשטשו
לי את ההכרה. מתי שרק
אפשר, תראה אותי מכה על חטא,
אך הכנות שלי - היא לא תגרע
מסמכותי, וכל כוחי גם הוא
מושתת עליה. האמת היא כי
פולביה, רק כדי לגרור אותי מתוך
מצריים, ניהלה פה מלחמות,
ועל כך אני, על תקן הגורם
שלא בידיעתו, ככל אשר
כבודי מתיר לי, מבקש סליחה,
בתוקף הנסיבות.
לפידוס: יפה אמר.
מסינס: אם רק תואילו לא להעמיק
את המשקעים; לשכוח, ובמקום
זאת רק לזכור כי צורך ההווה
דורש אחדות.
לפידוס: יפה דרש מסינס.
אנובארבוס: או אם אתם מלווים אחד לשני אהבה בשביל הרגע, תוכלו, כשלא תשמעו יותר דיבורים על פומפאוס, להחזיר אותה אחר כך. יהיה לכם זמן להתכתש כשלא יהיה לכם מה לעשות.
אנטוניוס: אתה חייל וזהו. אף מלה.
אנובארבוס: שהאמת צריכה לשתוק כמעט שכחתי.
אנטוניוס: אתה מבזה את המעמד. תחריש.
אנובארבוס: מה שתגיד. שלך, המאובּן המתבּונן.
אוקטביוס: מפריע לי לא מה שהוא אומר
אלא ה"איך". לידידותנו אין
סיכוי לשרוד עם אופי ותגובות
כל כך שונים. אבל לו רק ידעתי
איזה חישוק יכול לקשור אותנו,
הייתי מחפש אותו מקצה
עולם ועד קצה.
אגריפה: תרשה לי, אוקטביוס.
אוקטביוס: דבּר, אגריפה.
אגריפה: מצד האמא יש לך אחות,
אוקטביה הנכבדה. אנטוניוס הוא
עכשיו אלמן.
אוקטביוס: אגריפה, אל תאמר
זאת. קלאופטרה לוּ שמעה אותך –
היית על פזיזות כזאת חוטף
כהוגן.
אנטוניוס: אני לא נשוי, אוקטביוס.
תן לי לשמוע מה יגיד אגריפה.
אגריפה: כדי לאחד אתכם בידידות
עַד, כמו אחים, לקשור את לבבכם
בְּקשר שלא יינתק, ייקח
אנטוניוס את אוקטביה לְאשה;
יוֹפְיה תובע בעל שהוא לא
פחוֹת מן המובחר שבַּגברים;
מעלותיה ונפשה אומרות
שִבְחה יותר מכל לשון אחרת.
בַּנישואים האלה כל חשד
קטן שכעת נראה גדול, כל פחד
שנראה כרגע מסוכן, יהיו
שום כלום. אמת תהיה סיפור, לא כמו
עכשיו כשכל סיפור נחשב אמת.
אהבתה לזה גם זה תמשוך
את זה לזה, וְעם זה את אהבת
כולם. סליחה על הנאום, הוא לא
אלתור רגעי אלא פרי מחשבה,
מאחריות.
אנטוניוס: אוקטביוס ידבר?
אוקטביוס: לא עד שהוא ישמע כיצד אנטוניוס
מגיב לנאמר.
אנטוניוס: מה כוח יש לאגריפה,
אילו אגיד "אגריפה, יהי כך",
כדי לממש את זה?
אוקטביוס: כוחו של אוקטביוס,
וכן הכוח שיש לו על אוקטביה.
אנטוניוס: בל יעלה בדעתי לשים
מכשול מול כוונה טובה כזאת!
בוא תן לי יד. אם תקדם ערוץ
ברכה זה, מעכשיו לב של אחים
ימשול באהבתנו, נתכנן
ונעשה גדולות!
אוקטביוס: הנה ידִי.
(הם לוחצים ידיים)
אני נותן לך אחות שאף
אח לא אהב כמותי. שהיא תחיה
כדי לאחד את ממלכתנו גם
לבנו; וּלְעולם אהבתנו
בל תסתלק שנית.
לפידוס: אמן, באושר!
אנטוניוס: לא האמנתי שאיאלץ ללחום
נגד פומפאוס; הוא הציף אותי
לאחרונה בְּמֶחֱוֹות שונות
ומשונות. מחובתי להודות
לו, רק בכדי שלא ייצא לי שם
של כפוי טובה; ואז מיד אקום
נגדו.
לפידוס: אין לנו זמן. אנו צריכים
ליפול 'חת-שתיים על פומפאוס, כי
אם לא הוא יתנפל עלינו.
אנטוניוס: איפה הוא?
אוקטביוס: בָּאזוֹר של הר מיסֶנָה.
אנטוניוס: איזה מין כוח יבשתי יש לו?
אוקטביוס: גדול ומִתְחזק, אבל בים
יש לו שלטון מוחלט.
אנטוניוס: כך מדווחים.
חבל שלא דיברנו קודם! יש
לפעול מהר. אבל, לפני שנלבש
מדים, בוא נבצע את העסק
שעליו דיברנו.
אוקטביוס: בשמחה. נזמין
אותך לראות את אחותי, לשם
אוביל אותך מיד.
אנטוניוס: את חֶברתך שלא תחסוך לי, לפידוס.
לפידוס: גם מחלה לא תעצור אותי.
(תרועה. יוצאים כולם לבד מאנובארבוס, אגריפה, מסינס)
מסינס: ברוך הבא ממצריים, אדוני.
אנובארבוס: מסינס, איש, חצי-לב של אוקטביוס!
כבוד החבר אגריפה!
אגריפה: אנובארבוס גבר!
מסינס: אנחנו צריכים להיות שמחים שהעניינים התעכלו להם יפה כל כך. אתם שיחקתם אותה במצריים.
אנובארבוס: כן, אדוני, הוצאנו ליום את העיניים בשינה והארנו את הלילה בשתייה.
מסינס: שמונָה חזירי-בר צלויים לארוחת-בוקר של שנים-עשר איש בקושי. זה נכון?
אנובארבוס: זה כלום, זבוב מול נשר. טַחַנּוּ שם הילולות מפלצתיות פי כמה, בהחלט שווה לשמוע.
מסינס: היא חתיכת כוכבת, אם מה שמספרים עושה לה צדק.
אנובארבוס: כשהיא פגשה את אנטוניוס פעם ראשונה, היא נרתקה לו את הלב. ליד נהר סידְנוּס.
אגריפה: שם היא נתנה הופעה גדולה, אם זה שדיוֵוח לי לא הגזים בסיפורים.
אנובארבוס: אני אספר לכם.
הדוברה שבה ישבה, כמו כס בוהק,
דלקה בַּמים; הסיפון - זהב
רקוע; והמפרשים, סגולים,
הדיפו בושם עד שמשבֵי
רוחות חלו באהבה להם;
המשוטים, כְּסופים, חתרו לִצליל
של חלילים, והגלים בהם
הרביצו רצו אחריהם ממש
מאוהבים במגעם. והיא -
היא רוששה לשון מכל תיאור:
שרועה באפיריון – משי ואטלס -
מְּגָמְגָמֶדֶת ציורים של וֶנוּס
שהדמיון עולה בהם על טֶבע.
משני צִדֵיה נערים יפים,
כמו קופידונים עם חיוך וגומות
חן, והרוח שהקימו מן
המניפות בשלל צבעים כמו
הפיחה בַּלחיים הענוגות
שהם צננו עוד אש, מה שכּיבּוּ
הִדְלִיקה.
אגריפה: איי, גדול בשביל אנטוניוס!
אנובארבוס: המלוות שלה, כמו נימפות, בנות
ים, נשמעו לכל מבט שלה,
רכנו וקדו ברוב חן. בָּהֶגה
ניווטה בתולת ים של ממש. חֶבְלֵי
המשי מתנפחים עם המגע
של הידיים הזריזות, רכוֹת
כמו פרחים. ניחוח זר מוזר
מן הדוברה מכה בחושיהם
של רציפים סמוכים. העיר פלטה
את תושביה לקראתה, ואנטוניוס
בככר השוק ישב, לבד, על כס,
שורק אל האוויר , שאילו לא
פחד מרִיק, היה יוצא אף הוא
לבהות בקלאופטרה, ופוער
חלל בטבע.
אגריפה: מצריה גדולה!
אנובארבוס: כשהיא עגנה, אנטונִיוס שלח
לה הזמנה לִסעודה. והיא
ענתה: מוטב שהוא יהיה
אורחה שלה בבקשה. אנטוניוס
האדיב שלנו, שאת המלה
"לא" אין אשה אשר שמעה מפיו,
אחרי טיפול מקיף מהספּר,
הולך אל המשתה, ועל עסקית
שילם יקר בלב שלו, למרות
שרק עיניו אכלו.
אגריפה: מלכה שדה
זאת! בשביל המיטה שלה יוליוס
הניח את החרב. הוא חרש
בה, היא הוציאה פרי.
אנובארבוס: פעם ראיתי
איך היא מדלגת ארבעים קפיצות
ברחוב ראשי, וכשהאוויר נגמר לה,
והיא דברה והתנשפה, הפכה
את המגבלה למעֲלָה: גם בלי
אוויר היא התיזה אווירה.
מסינס: עכשיו חייב אנטוניוס לעזוב
אותה סופית.
אנובארבוס: אין. בחיים לא!
גיל לא מחליד אותה, וההרגל
לא מייבש בה אינסוף חידושי
קסמים. אצל אשה אחרת, עם
האוכל פג התיאבון, אך היא,
דווקא כשהיא מספקת, מגרָה
רעב; דברים הכי שפלים נראים
יפים עליה, עד שכוהני
הקודש מברכים אותה כשהיא
במוּזה של זימה.
מסינס: אם יכולים צניעות, חכמה ויופי
להרגיע את לב אנטוניוס, אז אוקטביה
היא בשבילו זכיה בפיס.
אגריפה: בואו.
כל זמן שאתה שוהה פה, אנובארבוס,
תהיה אורחי.
אנובארבוס: מודה בהכנעה.
יוצאים.
| < אחורה | אנטוניוס וקלאופטרה -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |