שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - מערכה 5, תמונה 2

נכנסות קלאופטרה, כארמיאן ואיראס.

קלאופטרה: מהשממה שלי נשפך קצת אור         

          על החיים. עלוב להיות קיסר.               

          הוא לא המזל, הוא עבד המזל,

          סתם כלי. מה שגדול הוא לעשות

          את הדבר שלכל המעשים    

         שֹם קץ, כובל מקרים, כולא תמורות, 

          ישן ולא טועם עוד אדמה -  

          אומנת של קבצן ושל קיסר.

          (נכנס פְּרוֹקוּלֶיוּס)

פרוקוליוס: קיסר שולח בִּרכּתו לְמלכּת

          מצריים, ומציע לך לחשוב

          על בקשות הוגנות שיעניק

          לךְ.

קלאופטרה:  מה שמך?

פרוקוליוס:                   פְּרוֹקוּלֶיוּס שמי.

קלאופטרה:                                       אנטוניוס

          סִפּר לי עליך, ביקש שאתן בך

          אמון, אבל לי לא אכפת כהוא

         זה להיות מרוּמָה, כי אין לי צורך

          בְּאמון. אם אדונך רוצה מלכה

          בתור פושטת-יד, אמור לו כי   [/ כְּקבצנית שלו, אמור לו כי]

          מלכוּת, אם יש לה קצת כבוד עצמי,

          לא תבקש פחות מממְלכה

          כִּנדבה. אם הוא יואיל לתת לי

          את מצריים הכבושה למען בני,

          ייתן לי כָּראוי, ואני אכרע

          לפניו על ברך בתודה.

פרוקוליוס:                            זקפי ראש.

          נפלת לִיְדֵי שליט נאור; אל פחד.

          פְּנִי בלי חשש לאדוני, כי הוא

          שופע חסד שמציף כל מי

          שרק נזקק. תני לי לדווח לו על

          כניעותך העֲנָוָוה, ותמצאי          

          כובש אשר מן המתחננים

          לְחסד יבקש רשות להיות

          נדיב.

קלאופטרה:        אמור לו בבקשה, אני

          שפחה של מזלו ושולחת לו

          את הגדוּלה שיש לו. כל שעה

          אני לומדת עוד שיעור בצייתנות,

          ואשמח לראות את זיו פניו.

פרוקוליוס:                                אמסור

          זאת, גברת יקרה. התעודדי,

          אני יודע כמה צר לו על אסונך,

          לזה שהביא אותו.

     (נכנסים גאלוס וחיילים רומאיים)

                              אתם רואים

          באיזו קלות אפשר ללכּוד אותה.

          שמרו עליה עד שיבוא אוקטביוס.

אירס:  הוד מלכותך!

כארמיאן:                    הו קלאופטרה, איך

          נתפּסְת, מלכה!

קלאופטרה:                 מהר, מהר, ידיים

          טובות!

     (שולפת פגיון)

פרוקוליוס:            עצור, גברת גדולה, עצור!

          (מפרק אותה מנשקה)

            אל תחטאי כך לעצמך. את לא

          נבגדְת, את הוצלְת.

קלאופטרה:                      מִמה, ממוות,

          אשר פּוֹטר גם כֶּלב מייסורים?

פרוקוליוס: קלאופטרה, אל תבזי את הנדיבות

          של אדוני במעשה אבדן.

          תני לָעולם לראות אותו מפגין

          את מלוא אצילותו, מה שמוֹתך

          ימנע ממנו.

קלאופטרה:              איפה אתה, מוות?

          בוא הֵנה, בוא! בוא, בוא וקח מלכה

          במקום ים תינוקות וקבצנים!

פרוקוליוס: אח, מתינות, גברתי!

קלאופטרה:                           אדון, אני לא

          אוֹכַל; אני לא אשתה, אדון; ולא

          אֶשן, גם אם המחיר הוא פטפוטים

          תפלים; אחריב את המשכן הבן-

          תמותה הזה. שיעשה אוקטביוס כל

          מה שהוא יכול. דע לך, אדוני,

          שלא אמתין כבולת זרועות בחצר

          של אדונך, ואוקטביה המשמימה

          בי לא תגער במבט חסוד פעם

          אחת. אותי יניפו על במה

          לְראווה מול אספסוף שואג

          של רומאים מאשימים? מוטב

          לי תְעלה במצריים בתור קבר

          מלטף! מוטב לי שעל בוץ הנילוס

          ישכיבוני עירומה והזבובים

          יטילו בי ביצים וינפּחו

          אותי לְתועבה! מוטב שמִן

          הפירמידות הגבוהות אעשה

          גרדום לי, ואֶתָּלה בְּשלשלאות!

פרוקולֶיוס: נסחפְת בְּדמיונות-אימה בלי צורך

          לעומת מה שצפוי לך מאוקטביוס.

          (נכנס דולאבלה)

דולאבלה: פְּרוקולֶיוס, לאוקטביוס כבר נודע

          מה עשית פה, והוא קורא לך.

          בקשר למלכה, היא תעבור

          להשגחתי.

פרוקוליוס:                    מתאים לי, דולאבלה.

          תהיה עדין איתה. (לקלאופטרה): אמסור לאוקטביוס

          מה שאת רוצה, אם תייפי

          את כוחי.

קלאופטרה:             תגיד שאני רוצה למות.

          (יוצאים פרוקוליוס, גאלוס והחיילים)

דולאבלה:  מלכה גדולה, שמעת עלי?

קלאופטרה:                                אין לי

          מושג.

דולאבלה:           ודאי את יודעת מי אני.

קלאופטרה: לא משנה, אדון, מה שמעתי או

          ידעתי. אתה צוחק כשילדים

          או נשים מספרים מה הם חלמו, נכון         

          כזה אתה?                        

דולאבלה:                 אני לא מבין,  גברתי.

קלאופטרה: חלמתי שהיה קיסר אנטוניוס.

          אח, תנו לי עוד שינה כזאת, שרק

          אראה אדם כזה שוב!

דולאבלה:                                  בטובך -

קלאופטרה: פניו היו כמו שחק, ננעצו

          שם שמש וירח שחרשו

          במסלולם והאירו את הבלון

          הקט הזה, הארץ.

דולאבלה:                             הוד מלכות -

קלאופטרה: רגליו רכבו על שתי גדות ים; זרועו

          הונפה כמו דגל העולם; קולו

          הִנְעים כמו מוזיקה שמימית - אך רק

          לידידיו; כשרצה לִרדות

          ולטלטל את הפּלנטה, הוא

          היה לְנֶפץ רעם. בִּנדיבות

          לא היה לו חורף; הוא היה עונת

          אסיף שאין לו סוף. בְּתענוגות

          היה ממש דולפין: גבו קיפץ

          מעליהם, ולא טבע. בִּגדוד

          פְּקודיו צעדו נושאי שרביט; אִיִים

          וממלכות נשרו כמו מטבעות

          מתוך כיסיו.

דולאבלה:                  קלאופטרה –

קלאופטרה:                                  יש, אתה

          חושב, או שיכול להיות אדם

          כמו זה עליו אני חולמת?

דולאבלה:                               לא,

          גברתי הענוגה. 

קלאופטרה:                    אתה משקר

          באוזני אלים! אבל אם אין ולא

          היה אחד כזה, אין שום חלום

          שיכיל אותו. לַטֶבע אין דַי חומר

          להתחרות ביצירֵי דמיון

          המופלאים; אך לְדמיֵין כזה

          אנטוניוס, זוהי התשובה של הטבע

          לַדמיון, בִּזְיון כל צל תעתועים.  [/ בִּזְיון צללים והזיות.]

דולאבלה: הקשיבי, גברת. אובדנך הוא כמו

          לבך: גדול, ואת נושאת אותו

          בהתאם למלוא כובדו. שלא אדע

          אי פעם הצלחה אם אני לא

          מרגיש, מול ההֶחזר שלך, יגון

          מכֶּה בְּשורש נשמתי ממש.

קלאופטרה: אני מודה לך, אדון. אתה

         יודע מה אוקטביוס מתכוון

          לעשות אתי?

דולאבלה:                     הלב רוצה שתדעי,

          הפה לא מאפשר.

קלאופטרה:                    לא, בבקשה,

          אדון.

דולאבלה:         למרות שהוא איש כבוד -

קלאופטרה:                                      אז הוא

          יגרור אותי, אה? בתהלוכת

          הנצחון.

דולאבלה:               זה כך. אני יודע.

          (תרועה. נכנסים פרוקוליוס, אוקטביוס, גאלוס, מסינס ואחרים מן הפמליה שלו)

כולם:  פנו דרך! אוקטביוס!

אוקטביוס:  מי פה מלכת מצריים?

דולאבלה:  זה הקיסר, גברתי.

          (קלאופטרה כורעת על ברכיה)

אוקטביוס:  תקומי. את לא תכרעי.

          אני מבקש, לקום. קומי, מצריים.

קלאופטרה: אדון, אֵלים גזרו כך. לאדוני

          מוֹשלי אני חייבת לציית.

          (היא קמה)

אוקטביוס:  אל תתייסרי במחשבות קשות.

          את הפגעים שהבאת עלינו, אף

          שעל בשרנו הם חרוטים, נזכור

          כתאונות בשוגג.     

קלאופטרה:                  שליט יחיד

          של העולם, קשה לי להסביר

          את עצמי ולהבהיר את הצד שלי,

          אך אני מודה – הוכֵּיתי בַּחוּלשות

          שביישו כבר בעבר את בנות

          מיני.

אוקטביוס:          קלאופטרה, דעי, אנו נקל,

          לא נתחשבן. אם תתיישרי לפי

          מגמותינו, שהן יפות כלפייך,

          שינוי גישה כזה יביא לך רווח.

          אך אם תנסי להדביק לי אכזריות

          ותלכי לך כמו אנטוניוס, תתייתמי

          מטוּב כוונותי, ועל ילדייך

          את תגזרי כליה, שתימָנע

          מהם אם תתרצי. אני הולך.

קלאופטרה: אתה יכול, בכל הגלובוס! הוא

          שלך, ואנחנו, שלל המלחמה

          וסמל הכיבוש שלך, נהיה

          תלויים היכן שרק תרצה. הנה,

          אדון.

     (מגישה לו נייר)

אוקטביוס:         את בעצמך תייעצי

          לי בְּנושא קלאופטרה.

קלאופטרה:                       זו רשימת

         מלאי של הכסף, הכלים ואבני-

          החן שברשותי. הכל חוּשב

          במדויק, לא הושמטה קליפה

          של שום. איפה סֶלֶאוּקוּס?

      (נכנס סלאוקוס)

סלאוקוס: כאן, גברתי.

קלאופטרה: זה הגזבר שלי. שיישבע,

          כבודו, במחיר חייו, שלא שמרתי

          לעצמי דבר. דבּר אמת, סלאוקוס.

סלאוקוס:  גברתי,

          אני מעדיף לשתוק מלהסתכן

          בדיבורים שאין להם שחר.

קלאופטרה:                             מה

          שמרתי בְּהסתר?

סלאוקוס:                           מספיק בכדי

          לרכּוש את כל מה שהצהרת עליו.

אוקטביוס: לא, אל תסמיקי, קלאופטרה. יש

          בזה תבונה, בהחלט.

קלאופטרה:                         רְאה, אוקטביוס!

          רְאה איך משרתים הוד והדר!

          מי ששלי עכשיו שלך, ואם

          נחליף מקום - שלך יהיו שלי.

          הכפוי-טובה הזה סלאוקוס, הוא

          מטריף לי את הדם. איי, עבד, לא

          נאמן יותר מאהבה בתשלום!

          אתה בורח? הו, אתה תברח

          עוד, מבטיחה! אבל אני אצוד

          את שתי עיניך גם אם יש להן

          כנפיים! עבד! מנוול בלי לב!

          בן כלב! רפש מרוכּז!

אוקטביוס:                            מלכה

          טובה, תני להפציר בך -

קלאופטרה:                          הו אוקטביוס,

          זו השפלה כל כך פוצעת, ש –

          כשאתה מואיל פה לבקר אותי,

          מרעיף את גדולתך על אסקופּה

          כל כך נדרסת – שמשרת שלי

        יוסיף על סך בזיונותי עוד רֶשע!

          נגיד, אוקטביוס טוב, שפה ושם

          שמרתי איזו שטות נשית, זוטות

          שמחלקים כְּשי למכּרה

          שמזדמנת; ונגיד שגם

          שמרתי איזה חפץ-נוי יקר

          יותר לאשתך ולאחותך,

          שיהיו לי מליצות יושר, אז עלי

          להיחשף בידי אחד שאני

          טיפחתי? האלים! זה המסמר

          האחרון בנפילתי! (לסלאוקוס): לךְ, לךְ,

          או שגחלת לבבי תפרוץ

          מאֵפֶר מזלי לחרוך אותך.

          לו היית גבר, אז היתה לך

          חמלה עלי.

אוקטביוס:                  עזוב, סלאוקוס, צא.

          (יוצא סלאוקוס)

קלאופטרה: ידוע שאותנו, הגדולים,

          מאשימים על עבירות של אחרים,

          ובנופלנו אנו משלמים

          על מה שעשו בשמנו, ועל כן

          יש לרחם עלינו.

אוקטביוס:                    קלאופטרה,

          בְּספר כיבושנו לא נרשום

          מה שהסתרת ולא מה שהצהרת.

          הכל שלך. חלקי זאת כרצונך.

          אל תחשבי שאוקטביוס הוא איזה

         סוחר שיתמקח אתך על מה

         שסוחרים מכרו. אז להתעודד.

          בלי מחשבות על כלא. לא, מלכה

          טובה, כוונתנו לטפל 

          בך כפי שאת עצמך תייעצי

          לנו. אכלי, תשני. אני דואג

          לך וחומל עלייך כמו חבר.

          טוב, אז שלום.

קלאופטרה:                     אדון שלי, שליט

          שלי!

אוקטביוס:         לא כך. שלום.

          (תרועה. יוצאים אוקטביוס ופמלייתו)

קלאופטרה: הוא מורח לי מלים, בנות, מלים

          מורח, כדי שלא אביא עלי

          מה שראוי. אבל הקשיבי, כארמיאן.

          (לוחשת לכארמיאן)

אירס:  די, גברת, סוף. אור יום הלך, ואנחנו -   

          אל החושך.

קלאופטרה:             תחזרי מהר. שלחתי

          הוראות כבר, וזה מוכן. לכי ועשי

          את זה זריז.

כארמיאן:                     גברתי, זה יבוצע.

          (נכנס דולאבלה)

דולאבלה:   איפה המלכה?

כארמיאן:                          הנה היא.

קלאופטרה:                                     דולאבלה!

דולאבלה:  גברתי, כיון שנשבעתי לך, וזו

          ממש מצווה דתית לאהבתי,

          אני אומֵר לך: אוקטביוס מתכנן

          לחצות בנצחון את סוריה, ותוך

          שלושה ימים ישלח אותך ואת

          ילדייך לפניו. עשי עם זה  

          מה שתרצי. אני מילאתי את

          מה שביקשת והִבְטחתי.

קלאופטרה:                          דולאבלה,

          אני בעלת חובך לעד.

דולאבלה:                             אני

          עבדך. שלום, מלכה טובה. עלי

          להתייצב  לשרות אוקטביוס.

קלאופטרה:                                  כל

          טוב ושלום.

          (יוצא דולאבלה)

                             אז, אירס, מה דעתך?

          תוצגי בתור בובה מצרית ברומא

          וגם אני. בעלי מלאכה גסים

          עם כִּתמי שמן, מערוֹך, פטיש,

          יניפו אותנו מול כל הקהל.

          נשימתם, נודפת אוכל רע,

          תהיה ענן סביבנו, נֵיאנס

          לגמוע הבל פה מסריח.

אירס:                              איי,

          ישמרו אלים!

קלאופטרה:               לא, זה בטוח, אירס.

          פקידים בהמיים ימשמשו

          אותנו כמו זונות, וחרזנים

          זולים יפזמנו ויזייפו

          אותנו. בדרנים יאלתרו

          אותנו על במה, יציגו את

          הילולות אלכסנדריה שלנו;

          אנטוניוס יעלה בדמות שיכור;

          ואני אֶרְאה שם שחקנית עושה 

                        [/ ואני אראה ילדון-שחקן עושה]

          מהוד רוממותי מין קלאופטרה

          צווחנית בפּוזה של זונה.

אירס:                                  אלים

          טובים!

קלאופטרה:           לא, זה בטוח.

אירס:                                     אני לא

          אראה זאת. ציפורנַי הן חזקות

          יותר מהעיניים!

קלאופטרה:                  זו הדרך

          לחבל להם בעסק, ולהביס

          את תכניתם המגוחכת.

          (נכנסת כארמיאן)

                                       כאן,

          כאן, כארמיאן! תנו לי, נשים שלי,

          הדר מלכה. הביאו את מיטב

          מחלצותי. אני יוצאת לפגוש

          שוב את אנטוניוס. היי קדימה, אירס.

          עכשיו, כארמיאן מתוקה, באמת

          נעשה את זה זריז. כשתסיימי

          את המטלה הזאת, תקבלי שחרור

          ממני להשתעשע [/ להתבדר] עד יום הדין.  

          הביאו את הכתר והכל.

     (יוצאת אירס. רעש מבחוץ)

          מה הרעש?

      (נכנס שומר)

שומר:                     פה יש איזה טיפוס כפרי                    

          שמתעקש לפגוש את מעלתך.

          הוא מביא לך תאנים.

קלאופטרה: שייכנס.

          (יוצא השומר)

                        איזה מכשיר עלוב

          יכול לעשות דבר גדול! הוא מביא לי

          חרות. הַחלטָתי קבועה, ואין

          בי כלום משל אשה יותר. עכשיו

          מראש עד רגל אני שַיִש קר.

          עכשיו הלבנה ההפכפכה

          כבר לא כוכב שלי.

       (נכנס השומר עם הליצן, הנושא סל)

שומר:                           זהו האיש.

קלאופטרה: עזוב, והשאר אותו.

          (יוצא השומר)

           יש לך את הבן-תולעת היפֶה

          של הנילוס שם, שהורג ולא מכאיב?

ליצן: יש לי, בהחלט; אבל אני לא הייתי רוצה להיות הצד שמציע לך לגעת בו, כי הנשיכה שלו משהו-בן-תמותה. מי שמת מזה מתאושש בקושי, או אף פעם.

קלאופטרה: אתה זוכר מישהו שמת מזה?

ליצן:   הרבה מאד; גברים ונשים גם-כן. שמעתי על אחת כזאת לא יותר מזמן מאתמול – אשה מאד הגונה, אבל גם די ערומה, כמו שאסור לאשה להיות אלא בדרך הצניעות – איך שהיא גמרה מהלשון שלו, איך כאב לה. האמת, שהיא נותנת חוות-דעת מאד טובה על התולעת; אבל מי שמאמין למה שנשים אומרות, לא יינצל מחצי ממה שהן עושות. אבל דבר אחד מוטל בלי ספק: התולעת הוא חתיכת נחש.

קלאופטרה: לך מכאן. שלום.

ליצן:   אני מאחל לך את כל עונג התולעת.

            (מניח את הסל שלו)

קלאופטרה: שלום.

ליצן:  את צריכה לזכור, תביטי-נא, שהתולעת יעשה את שלו.

קלאופטרה: כן, כן, שלום.

ליצן:  תביטי-נא, את התולעת צריך להפקיד רק בידיים חכמות; כי אין מה לדבר, בַּתולעת אין שום טוּב.

קלאופטרה: אל תדאג. זה נלקח בחשבון.

ליצן: טוב מאד. אל תתני לו כלום, אני אומר לך, כי לא שווה להזין אותו.

קלאופטרה: הוא יאכל אותי?

ליצן:  אל תחשבי שאני כזה אידיוט לא לדעת שאפילו השד לא יאכל אשה. אני יודע שאשה היא תבשיל לאלים אם השד לא בישל אותה. אבל ידוע שהשדים הבני-זונה עוגמים לָאלים את הנפש עם הנשים שלהם, כי על כל עשיריה שהאלים בוראים, השדים משבשים חמש.

קלאופטרה: טוב, תסתלק. שלום.

ליצן:  בהחלט. אני מאחל לך מעונג התולעת.

          (יוצא. נכנסת אירס עם גלימה, כתר ותכשיטים)

קלאופטרה: תני את הגלימה. חִבְשי לי את הכתר.

          יש בי כיסוף לאלמוות. מיץ עִנבֵי

          מצריים לא ירטיב שפתיים אלה עוד.

     (הנשים מלבישות אותה)

          מהר, מהר, אירס טובה! נדמה לי

          אני שומעת את אנטוניוס קורא.

          אני רואה אותו קם להלל

          את אצילות המעשה שלי.

          שומעת איך הוא לועג לְמזל אוקטביוס,

          שהאלים נותנים לבני-אדם

          כהקדמה לַזעם אשר הם 

          שופכים אחר כך. בעל, אני באה!

          יצדיק עכשיו אומץ לבי את השם

          הזה! אני אש ואוויר; את שאר

          היסודות אשאיר פה בחיים

          הנחותים. סיימתן? כן? אז בואנה,   

          קחו משפתַי חוֹם אחרון. שלום

          לך, כארמיאן. שלום ארוך לך, אירס.

     (מנשקת אותן. אירס נופלת ומתה)

          יש צפע בשפתַי? נפלת? אם את

          והטבע נפרדים בְּרוֹך כזה,

          מכת המוות היא צביטת אוהב,

          כואבת ונחשקת. את לא זזה?

          אם כך את נעלֶמת, את אומרת

          לָעולם שהוא לא שווה בּרכּת פרידה.

כארמיאן: תימס, ענן כבד, לְגשם, אז

          אוּכל לומר שהאלים עצמם

          בוכים!

קלאופטרה:          זה מבזה אותי. אם היא 

          תפגוש עוד לפנַי את אנטוניוס   

          על שפע תלתליו, ישאל, יבחן, 

          ויבזבז את נשיקת אושרי

          שלי.

    (לצפע, מצמידה אותו לחזה):

                  בוא, רמשֹ מוות, בְּניב חד

          פְּרוֹם קֶשר מהודק זה של חיים

          בבת אחת. טפש ארסי מסכן,

          תכעס ותחסל. הו, אילו רק

          יכולתָ לדבר, שאשמע אותך

          קורא לאוקטביוס הדגוּל חמוֹר

          פּוֹליטידְיוטי.  [/ אַנְדיפּלומטי.]

כארמיאן:                     הו כוכב מזרח!

קלאופטרה: הס, הס! את לא רואה את התינוק

          שעל חזי, יונק עד לשינה

          את האומנת?

כארמיאן:                     לב, שתישבר!  

קלאופטרה: מתוק כְּמו סם, [/ כשרף,] רך כאוויר, ענוג -               

          הו אנטוניוס! – כן-כן, גם ממך אקח.

          (מצמידה עוד צפע לזרועה)

            לְמה שאשאר –

          (מתה)

כארמיאן: בעולם המתועב הזה? לכי

          לך לשלום. עכשיו בוא תתרברב,

          מר-מוות, כי שוכנת ברשותך

          עלמה שאין דומָה לה. חלונות

          פְּלומה, להיסגר, ואל שמש

          מוזהב, לנצח לא תביט בך

          עין כה מלכותית. כִּתרךְ עקום;

          איישר אותו, ואז אשתעשע.   [/ אתבדר.]

        (נכנס המשמר, ברעש)

שומר 1:   איפה המלכה?

כארמיאן:                      דבר בשקט. אל

          תעיר אותה.

שומר 1:                    אוקטביוס שלח –

כארמיאן:  שליח אטי מדי.

           (מצמידה לעצמה צפע)

                              אה, בוא מהר!

          חסֵל! אני כבר חשה אותך כמעט.

שומר 1: לבוא! משהו פה לא כשר. מרמים

          את אוקטביוס.

שומר 2:                      דולאבלה שם, שנשלח

          ממנו. קרא לו.

     (יוצא שומר)

שומר 1:                         מה קורה כאן, כארמיאן?

          ככה יפה?

כארמיאן:                  יפה, כן, ויאה

          לִנסיכה שמלכים רבים

          הם אבותיה. הה, חייל!

     (כארמיאן מתה. נכנס דולאבלה)

דולאבלה:  מה פה הולך?

שומר 2:                      כולן מתות.

דולאבלה:                                    אוקטביוס,

          חָשַדְתָ בתוצאה כזאת. אתה

          בא בעצמך לראות כיצד קרה

          מה שכל כך נסית לסכּל.

     (נכנס אוקטביוס עם כל פמלייתו, בצעדה)

כולם חוץ מאוקטביוס: פנו שם דרך! דרך לאוקטביוס!

דולאבלה:  הו אדון, אתה נביא מוצלח מדי:

          אשר יגורת בא.

אוקטביוס:                    נועזֶת עד

          הסוף. קלעה לַכּוונות שלנו,

          ומלכותית הלכה לה בדרכה.

          סיבת המוות? אני לא רואה

          דם.

דולאבלה:          מי היה אחרון בחברתן?

שומר 1: כפרי פשוט שהביא לה תאנים.

          זה הסל שלו.

אוקטביוס:                    אז רעל.

שומר 1:                                   אדוני,

          כארמיאן זו חיה רק הרגע; היא

          עמדה, דברה. כשבאתי היא יִשְרה

          את העטרת על גברתה המתה.

          עמדה ברעד, ופתאום נפלה.

אוקטביוס: חולשה נשגבת! אילו בלעו רעל,

          היו התנפחויות חיצוניות שם;

          אך היא נראית בתוך שינה, כאילו

          מסוגלת בַּמלכודת-חן שלה

          לתפוס לה עוד אנטוניוס.

דולאבלה:                                    יש לה פה

          על החזה כמו פליטה של דם,

          ואיזו הפרשה; גם על הזרוע.

שומר 1:  זה עֲקֵבות של צפע, וגם על

          עלי התאנים פה יש אותו 

          סוג ריר שמותיר הצפע במערות

          הנילוס.

אוקטביוס:               הגיוני שכך היא מתה,

          הרופא שלה אומר לי כי

          חפשה אינסוף דרכים למוות קל.

          קחו את מיטתה, והורידו את הנשים

          שלה מן הגַלעד. היא תיקבר

          לצד אנטונִיוס שלה. אין קבר

          על האדמה שיאמץ לקרבו

          זוג מהולל כל כך. מאורעות

          ענק כמו אלה משתקים את מי

          שחוללו אותם, וסיפורם

          מעיר חמלה גדולה כמו תהילת

          זה שהביא להם סוף מר כל כך.  

          צבאנו יכבד את הלוויה 

          הזאת בראש מורכן, ואז

          ייצא לרומא. דולאבלה, בוא, סַדר

          ארגון מופתי לַטקס הקודר.

     יוצאים כולם [החיילים נושאים את הגופות].


< אחורה הדפסת הטקסט אנטוניוס וקלאופטרה - מערכה 5, תמונה 2