שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס אוקטביוס עם מועצת המלחמה שלו: אגריפה, דולַאבֶּלָה, מסינס, פְּרוֹקוּלֶיוּס, גאלוס.

אוקטביוס:  לך אליו, דולאבֶּלָה, ותלחץ

          שייכּנע. במצבו, בלי שום

          סיכוי, אמור לו, מגוחך למשוך

          את זה יותר.

דולאבלה:                   אמסור, אוקטביוס.

          (יוצא. נכנס דֶרְקֶטוּס עם חרבו של אנטוניוס)

אוקטביוס:  מה זה צריך להיות? ומי אתה

          שמעז להופיע כאן ככה?

דרקטוס:                                   שמי דֶרְקֶטוּס.

          שֵרַתִּי את אנטוניוס, שהיה ראוי

         מכל לַשרות הטוב מכל. כל עוד

          עמד, כל עוד דיבר, הוא היה אדון לי,

          כיליתי את חיי יורק דם מול

          שונאיו. תואיל לקבל אותי - ואז

          אהיה לאוקטביוס מה שהייתי לו.

          אם לא תואיל, מוסר לך את פתיל

          חיי.

אוקטביוס:       מה בדיוק אתה אומר?

דרקטוס:  אני אומר, אוקטביוס, שאנטוניוס מת.

אוקטביוס: כשמשהו אדיר כל כך נשבר,

          על ההתנפצות להיות עזה יותר.

          כדור הארץ היה צריך לשפוך

          לִרחובות-עיר אריות, ואזרחים

          לִמאוּרות אריה. המוות של

          אנטונִיוס הוא לא גורל יחיד;

          בַּשם הזה שכן חצי עולם.

דרקטוס: הוא מת, אוקטביוס, לא בְּיד נְציג

          החוק, לא בְּסכין שכיר: אותה

          יד שכתבה את כבודו בְּמעשיו

          שִסעה, בָּאומץ שלבו נתן

          לה, את הלב. זוהי חרבו; אני

          שדדתי אותה מפִּצעוֹ. רְאה

          אותה ספוגה בַּדם האצילי

          שלו.

אוקטביוס:         הביטו, חברים נוּגים.

          האלים נוזפים בי... אלה בשורות

          לשטוף עינֵי מלכים.

אגריפה:                                  וזה מוזר

          איך הטבע מאלץ שנקונן

          על מה שחתרנו אליו ללא מנוח.

מסינס:  מוּמיו ומעלותיו שקלו שווה בו.

אגריפה: נפש כה מופלאה עוד לא ניווטה

          כך בן-אנוש. אבל, אלים, אתם

          נותנים בנו פגמים, שנהיה בכל

          זאת בני אדם. אוקטביוס מרוגש.

מסינס:  כשמוצב מולו ראי ענק כזה,

          הוא חייב לראות את עצמו.

אוקטביוס:                                    אנטונִיוס,

          אני דחפתי אותך לזה; אבל

          אנחנו מקיזים מוגלות מגופנו.

          אם לא היתה זו השקיעה שלך,

          היא היתה שלי. בָּעולם כולו לא היה

          מקום לשנינו יחד. אבל תן

          לי לקונן בכל זאת בִּדמעות

          שוצפות כמו דם-הלב שאתה, אחי,

          יריב שלי במבצעֵי מופת,

          שותף לי בַּשלטון, בן-לוויה

          ורֵע בחזית, זְרוע בַּגוף

          שלי, הלב שבו לבי ניצת –

          שכוכבינו, נטולי פיוס,

          חצו את שוויוננו עד כדי סוף

          כזה. הקשיבו, חברים טובים –

    (נכנס מצרי)

          אבל אמשיך בהזדמנות אחרת.  

          האיש הזה נראֶה דחוף בהול.

          נשמע מה הוא אומר. מניין אתה?

מצרי:  מצרי מסכן, עדיין. המלכה,

          גברתי - סגורה בכל מה שנשאר לה,

          הגַלעד שלה - תרצה לדעת מה

          כוונותיך, כדי שהיא תוכל

          להתארגן כפי שנכפָּה עליה.

אוקטביוס: מסור לה לא לדאוג. היא בקרוב

          תדע, מנציגַי, באיזה כבוד

          ונדיבות כוונתי לנהוג בה.

          כי אוקטביוס לא יכול להיות קשה לב.

מצרי:  שככה ישמרו אותך האלים!

          (יוצא)

אוקטביוס: בוא הנה, פְּרוֹקוּלֶיוּס. לך, ואמוֹר

          שלא נועיד לה שום חרפה. הענק 

          לה כל תמיכה שמצבה הרגשי  

          דורש, כדי שחלילה היא לא תשלח

          בִּגדולתה יד בנפשה ותביס

          אותנו. כי נוכחותה, ברומא,

          בחיים, תנציח את נצחוננו. לך,

          ותודיע לנו במהירות מה היא

          אמרה ואיך אתה מוצא אותה.

פרוקוליוס: מיד, אוקטביוס.

אוקטביוס:                      גאלוס, לך אתו.

          (יוצאים פרוקוליוס וגאלוס)

           ואיפה דולאבלה שיתלווה

          לפרוקוליוס?

כולם (חוץ מאוקטביוס):  דולאבלה!

אוקטביוס:                                     לא,

          עִזבו, נזכרתי במה הוא מועסק.

          כשצריך, הוא יהיה מוכן. בואו אתי

          לָאוהל, ואַראה לכם באיזה אי-

          רצון נגררתי אל המלחמה

          הזאת, בכמה נועם ומתינות

          כתבתי לו לאורך כל הדרך.

          בואו אתי, תראו בעצמכם.

          יוצאים.