| < אחורה |  שני אצילים קרובים -
מערכה 5, תמונה 4 |
קדימה > |
נכנסים פלמון ואביריו, כבולים, הסוהר, מוציאים להורג, שומר, ואחרים [נושאים גזע עץ כרות וגרזן.)
פלמון: רבּים חיים אחרי שנמאסו [/ שולטים רבים חיים גם כשלעם
על בני העם; וזה גם המצב / נמאס מהם; וזה גם המצב]
לא פעם בין האב לַילד. יש
קצת נחמה בַּמחשבה הזאת.
אנחנו פה גוועים לא בלי חמלה;
היו מאחלים לנו לחיות עוד.
[/ כולם היו שמחים שעוד נחיה.]
אנחנו מקדימים כך עליבוּת
זִקְנה של השפלה, ומהתלים
בַּהתנוונות ובַשיתוק אשר
אורבים לְהולכי קבר אפורים
בִּשעות הדמדומים. אנו הולכים
ללא תשישות וצעירים לקראת
אֵלים, לא מדדים תחת פשעים
רבּים ועבשים. זה יענג
וודאי את האלים יותר מאלה,
לתת לנו לשתות איתם שיקוי
שמיימי, כי אנו נשמות צלולות
יותר. קרובים שלי, שאת חייכם
מוסרים למען נחמה דלה
כזאת, אתם מוכְרים אותם מדי,
מדי בזול.
אביר 1: מה מספק יותר
מסוף כזה? המנצחים גברו
עלינו במזל, שמלכותו
רגעית כשם שמותנו הוא בטוח.
הם לא שוקלים גם בגרגיר כבוד
יותר מאיתנו.
אביר 2: בואו ניפרד
ובסבלנותנו נעצבן
את המזל המתנדנד שגם
ביציבותו סחרחר.
אביר 3: קדימה, מי
מתחיל?
פלמון: זה שהזמין אתכם לַנשף
יטעם את המזון בשביל כולכם.
(לסוהר): אה-הה, חבר, חבר, הבת שלך
הנחמדה נתנה לי חופש פעם;
אתה תיתן לי לתמיד. הגד
לי, מה שלומה? שמעתי שהיא לא
בסדר; סוג המחלה שלה
די העציב אותי.
סוהר: אדון, היא כבר
בריאה ומתחתנת בקרוב.
פלמון: בחיי הקצרצרים, אני שמח.
זה הדבר האחרון שבו
אשמח. בבקשה, אמור לה זאת.
תמסור כל טוב בשמי, ולשיפור
הנדוניה שלה - תציע לה
את זה. (נותן לו את ארנקו.)
אביר 1: לא, בואו ננדב כולנו.
אביר 2: עלמה צנועה?
פלמון: מאד, אני חושב.
בריה טובה מאד; מה שאני
חייב לה – אין מלים ואין פיצוי.
האבירים (לסוהר): מסור לה כל טוב בשמנו.
(הם נותנים את ארנקיהם.)
הסוהר: האלים
יתנו תודה בפיה וישלמו
לכם.
פלמון: שלום; ושחיַי יהיו
קצרים כמו הפרידה.
(שם את ראשו על הגזע.)
אביר 1: הובל, קרוב
אציל.
אבירים 2 ו -3: ונצטרף שמחים.
(רעש עצום מבחוץ, וקריאות "רוץ, הצילו, לעצור!" נכנס בחיפזון שליח.)
שליח: עצרו, עצור! היי, לעצור, עצור!
(נכנס פיריתוס בחיפזון.)
פיריתוס: עִצרו! ארור החיפזון אם כבר
מיהרתם לעשות זאת! פלמון
אציל, אֵלי שמיים יתגלו
ברוב תפארת בְּחיים שעוד
תחיה.
פלמון: זה יתכן, כשכבר אמרתי
שאלת האהבה בוגדת? מה
קורה פה?
פיריתוס: קום, אדון גדול, ושמע
בְּשוֹרות שאין עוד מתוקות וגם
מרות מהן.
פלמון: מה, מה מעיר אותנו
מחלומנו?
פיריתוס: שמע טוב. דודנך,
רכוב על סוס שהעניקה לו
אמיליה, סוס שחור בלי שערת
לובן אחת, מה ש – יש האומרים –
מוזיל את מחירו, ויש רבּים
שעקב כך גם לא קונים את טוּב
אוֹפְיו – ולאמונה טפלה זו יש
אישור פה – על הסוס הזה ארקיט
רכב מעל אבני אתונה, עם
פרסות שרק נוגעות בארץ, לא
רומסות; כי זה מין סוס שמסוגל
לחצות בְּצעד קילומטר אם
רוכבו ירצה לנעוץ בו גאווה.
בעוד הוא מרפרף כך על אבני
הצוֹר, כמעט רוקד לַמוזיקה
של פרסותיו – כי ככתוב ברזל
הוא מקור המוזיקה – איזה צוֹר חד [/ רסיס]
נבזי, קר כמו שבתאי ומצויד
כמותו באש רעה, הדליק ניצוץ,
או אם גופרית מגיהינום עשתה
זאת, לא אקבע; הסוס החם, החם
כְּאש, נטרף מזה, נסחף בכל
הכוח להשתוללות; קופץ,
בועט ומזנק אל על, שוכח
כל מה שבו אולף יפה וגם
אוּמן בבית הספר; הוא צוֹוח
כמו חזיר על הדורבן החד,
עליו הוא מתעצבן, לא מציית
לו כהוא זה; ומנסה בכל
תרגיל נלוז של סוסיוּת פרועה [/ של כוח סוס פרוע]
לזרוק מן האוכף את אדונו
שנאחז בו בגבורה. כשלא
הצליח כלום – הרסן לא נסדק
והרתמה לא נקרעה, ואף
טַלְטֶלת לא עקרה את הרוכב
שעוד החזיק אותו בין שתי רגליו –
הסוס על הפרסות האחוריות
קם ועמד –
כך שרגלי ארקיט, גבוהות מעל
ראשו, נראו תלויות כמו בכישוף
מוזר. ברגע זה נפל לו זר
הניצחון מעל הראש, ואז
מיד הסוס צונח לאחור
וכובד משקלו כולו נוחת [/ ומעמיס את משקלו כולו]
על הרוכב. הוא חי עדיין, כן,
אך כמו ספינה שצפה רק עד בוא
הגל הבא. הוא משתוקק מאד
לאיזו מלה אתך. הנה הוא שם.
(נכנסים תזאוס, היפוליטה, אמיליה, ארקיט נישא על כיסא.)
פלמון: סוף מר לברית שלנו! האלים
עוצמתיים. ארקיט, איי, אם לבך,
לבך המעולה והגברי,
עוד לא שבור, תן לי את המלים
האחרונות שלך. זה פלמון,
זה שאוהב אותך תמיד, עד מוות.
ארקיט: קח את אמיליה, ואיתה - את כל
האושר בָּעולם. תן יד; שלום.
סָפרתי את שעתי האחרונה.
עשיתי עוול, אבל לא בגדתי. [/ חטאתי לך, אך לא בבוגדנות.]
סלח לי, דודן. רק נשיקה אחת
מאמיליה היפה.
(נשיקה)
וזהו. קח
אותה. אני מת.
פלמון: שתמצא את גן
העדן נשמתך!
(ארקיט מת.)
אמיליה: את זוג עיניך אעצום, נסיך.
שנשמות ברוכות יהיו אתך.
אתה איש טוב, אני – כל עוד אחיה –
אקדיש לַבֶּכי את היום.
פלמון: אני
לזכר הכבוד.
תזאוס: זה המקום
שבו לראשונה נלחמתם; כאן
ממש הפרדתי ביניכם. נודה
נא לאלים שאתה חי.
הוא, תפקידו שוּחק, ואף שהוא
היה קצר מדי – שיחק אותו
היטב. יומך נמשך עוד, והטל
המבורך של המרום שוטף
אותך. ונוס אלת האהבה
בֵּרכה בעוצמתה את מזבחה,
ואת אהבתך נתנה לך.
מארס אל המלחמה הבטיח גם
קיים ולארקיט נתן לִזכּות
בַּמאבק. כך האלים גילו
דין צדק. שאו את זה מכאן.
פלמון: דודן!
איך שאנו חושקים רק בּדברים
שמחירם הוא להפסיד אותם!
איך אהבה נקנית רק באובדן
של אהבה!
(כאן [אם לא קודם] נושאים החוצה את גופת ארקיט.)
תזאוס: אף פעם המזל
עוד לא שיחק משחק כה מתוחכם.
המנוצח זוכה, והמביס
מפסיד; אך האלים היו הוגנים
בַּקרב פה. פלמון, קרובך הודה
שזו זכותך לזכות בַּגברת, כי
ראית אותה קודם וכבר אז
על ההתאהבות הצהרת. הוא
השיב לך אותה כמו יהלום
גנוב, ביקש להישלח מפה
עם סליחתך. הדין שלי ניטל
ממני בידי האלים והם
עצמם הפכו לְמוציאים לַפועל.
הובל מכאן את גבירתך וקרא
לאוהביך מבימת המוות,
שאאמץ אותם כחברַי.
יום או יומיים נתכסה עצבות
ונכבד את הלוויית ארקיט,
ובסופם נלבש דמות חתנים
ונחייך אל פלמון - שרק
לפני שעה עליו כאבתי כפי
שבארקיט שמחתי, ועכשיו
צוהל כמו שעליו אָבֵל. אתם,
קוסמֵי שמיים שם, לְמה אתם
עושים אותנו! על מה שחסר
לנו אנחנו צוחקים, על מה
שיש מצטערים, באיזה אופן
עדיין ילדים. הבה נודה
על מה שיש, ובדברים שלא
נבין גם לא נדון. בואו נלך
ונעשה מה שדורש הזמן.
תרועה. יוצאים.
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
| < אחורה | שני אצילים קרובים -
מערכה 5, תמונה 4 |
קדימה > |