| < אחורה |  שני אצילים קרובים -
מערכה 4, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנסת אמיליה לבדה, עם שתי תמונות.
אמיליה: אולי אוּכל עדיין לאחות
את הפצעים האלה שאחֶרֶת [/ את הפצעים שאחרת ייפתחו
ידממו לַמוות לכבודי; / וִידממו למוות לכבודי;]
אבְחר, ואשים סוף למאבקם.
שני עלמים יפים כאלה לא
יִפּלו למעני. אִמותיהם
הבוכיות, שילוו אפר
קר של בְּניהן, לעולם לא יקללו
את אכזריותי.
(מביטה באחת מהתמונות)
אל אלוהים,
איזה פרצוף מתוק יש לארקיט!
אִלו אלת הטבע, במיטב
היופי והברכות שהיא זורה
בגוף אציל עם לידתו, היתה
עכשיו אשה בשר-ודם - כולה
צניעות וסירובים ביישניים [/ חינניים]
של נערה - היתה מאבדת את
הראש בשביל האיש הזה. איזו
מין עין יש לו – ניצוצות של אש
ומתיקות! האהבה עצמה
יושבת ומחייכת כאן; חיוך
ממש כזה הלהיט את יופיטר
בַּילד גַנִימֶד והכריח את
האל לחטוף את היפהפיון
ולהציבו כגוף שמיים על
ידו. איזה מרחב מלכוּת שיֶש
בַּמצח פה, המקומר כמו זה
של יוּנוֹ אדירת העין, רק
מתוק יותר, חָלק אף מכָּתף
של שיש! התהילה והכבוד,
נדמה לי, מוחאים משם כנפיים
כמו מראש צוק חד במרום, שרים
לכל דרי עולם של מטה על
ריבים ואהבות של בְּנֵי-אֵלים
וּבְנֵי-אנוש דמויי אל.
(מביטה בתמונה השניה)
פלמון
הוא רק הרקע החיוור שלו,
סתם צל עמום, כחוש, מבט עגום
כאילו הוא איבד את אמא; כְּבַד
חושים, חסר חיים, בלי מרץ; מול
עליצות כזאת תוססת – שום
חיוך. אבל מה שנראה לנו
פגמים הולם אותו. נרקיס היה
נער נוגה, אבל נשגב. הו מי
יידע כיצד נוטה לב של אשה? [/ ימצא לאן נושב לו לב אשה?]
אני טיפשה, ההיגיון אבד
לי, אין לי חוש בחירה, וּבְבוּרוּת
כזו שיקרתי שנשים צריכות
לחבוט בי. אני מבקשת על
ברכיים, סלח לי, פלמון. אתה
אחד ומיוחד, אתה יפה,
ואלה העיניים, מנורות
היופי הזוהר, שמצוות
ומאיימות עלייךְ לאהוב,
ואיזו עלמה תעז לעמוד נגדן?
איזו רצינות עזה אך מזמינה
יש בפנים הגבריות-חוּמוֹת
האלה! הו מרגע זה רק זה
צבע לאהבה!
(מניחה את תמונת ארקיט)
שכב כאן, ארקיט.
אתה תחליף שלו, סתם צועני,
רק זה גוף אצילי. – אני מטושטשת,
לגמרי אבודה. נאמנות
התום שלי ברחה. כי אם ישאל
אותי אחי הרגע "את אוהבת?"
ארוץ כמו משוגעת אל ארקיט;
אם אחותי תשאל – אל פלמון.
עִמדו שניכם ביחד. בוא ושאל
אותי, אח. - אוי לי, לא יודעת! - את
עכשיו, אחות. – אני צריכה לראות.
איזה ילדון החשק, שכְּשיֶש
לו שני צעצועים יפים שווים,
הוא לא מבדיל, צורח "את שניהם".
[/ הוא לא בוחר אלא בוכה: שניהם!]
(נכנס אדון.)
כן, מה?
אדון: מן הדוכס, בעל אחותך,
באתי למסור שהאבירים הגיעו.
אמיליה: לשים סוף לַמריבה?
אדון: כן.
אמיליה: שיבוא
סופי תחילה! אֵלָה תמה, דיאנה,
בְּמָה חטאתי שנעורַי שאין
בָּם כתם יטונפו עכשיו בְּדם
של נסיכים, ותוּמתי תהיה
מזבֵּח שחיים של אוהבים –
טובים מהם עוד לא שִמחו אף אֵם –
יהיו קורבן לַיופי האומלל
שלי?
(נכנסים תזאוס, היפוליטה, פיריתוס ומלווים)
תזאוס: שייכנסו, אבל מהר,
אני כבר משתוקק לראות אותם.
(לאמיליה): שני אוהבייך היריבים חזרו,
עם כבוד האבירים בני לווייתם.
עכשיו תהיי חייבת לאהוב
אחד, גברת יפה.
אמיליה: הלוואי שניהם
שלי, ולא יפול בטרם עת
אחד למעני.
תזאוס: מי פה ראה
אותם?
פיריתוס: אני, הָרֶגע.
אדון: גם אני.
(נכנס שליח.)
תזאוס: מניין באת?
שליח: מן האבירים.
תזאוס: אתה ראית, אז הגד מה הם.
שליח: אגיד, ולא אסתיר את דעתי.
שש נפשות גדולות כמו אלה שהם
הביאו, אם לשפוט מצורתם,
עוד לא ראיתי ולא קראתי על
דומות. מי שעומד ראשון ליד
ארקיט, על פי מראה הוא איש חסון, [/ איתן,]
לפי פניו נסיך, כל חזותו
אומרת. גוֹן פניו פחות כהה
מחוּם, נוקשה אך אצילי, והוא
נראה קשוח, בלי שום פחד, בז
לְסכנות. מעיגולי עיניו
נראֶה שבתוכו יש אש, הוא כמו
אריה רותח. שְערוֹ תלוי
ארוך מאחוריו, שחור בוהק
כמו כְּנף עורב; כתפיים רחבות
וחזקות; כל זרוע ארוכה,
תפוחה, על ירכו תלויה על מין
אבנט מוזר חרבו, איתה יחתום
כשהוא זועף את רצונו. עוד לא
היה, חי מצפוני, יְדיד חייל
מוצלח יותר.
תזאוס: תיארת אותו טוב.
פיריתוס: אבל זה כלום, נדמה לי, לעומת
מי שעומד שם לצד פלמון.
תזאוס: דבר עליו, חבר.
פיריתוס: גם הוא, אני
מְנחֵש, נסיך, ואם ניתָן – אדיר
יותר; כי בהופעתו יש כל
עיטור כבוד. הוא קצת גדול
יותר מן האביר שהוא תיאר,
אך פרצופו מתוק כפליים. גוֹן
פניו הוא אדמומי כמו עֵנב
בָּשל; ללא ספק הוא חש כבר מה
שעבורו בא להיאבק, על כן
יִלְחם כמו לשם אהבתו שלו. [/ יִלְחם כאילו מטרתו שלו היא.]
פניו שופעים תקווה בהצלחתו,
ובכעסו חוצה את כל גופו
אומץ יציב, אבל לא משתולל,
שמכוון אותו למעשי
גבורה. הוא לא יודע פחד, לא
תראו בו מורך לב. שיער ראשו
צהוב, חזק ומתולתל, סבוך
כמו שיחי קיסוס, גם רעם לא
יפרע אותו. יש בפניו את אות
אלת המלחמה, אדום-לבן
טהור, כי לא בורך עוד בזקָן;
בעינו המתגלגלת הצלחה
התנחלה כמו מחזרת של
תעוזתו. אפו זקוף אל על,
סמל כבוד. שפתיו האדומות
אחרי קרבות יאות הן לגברות.
אמיליה: גם אלה הגברים צריכים למות?
פיריתוס: כשהוא דובר, נשמעת לשונו
כמו חצוצרה. תווי גופו כולם
הם מה שיבקש כל גבר, כה
בנויים לתלפיות הם. הוא נושא
גרזן חד עם ידית זהב. גילו
עשרים-וחמש בערך.
שליח: יש שם עוד
אחד, קטן אבל עם נשמה
קשוחה שעושה אותו גדול; עוד לא
ראיתי הבטחה יפה כל כך
בגוף כזה.
פיריתוס: אה, זה המנומש?
שליח: הוא-הוא. לא מתוקים הנמשים?
פיריתוס: כן, בהחלט.
שליח: נדמה לי, כפי שהם,
ממוקמים היטב ומעטים,
הם כמו דוגמה לאמנות יפה
בַּטבע. שערו בהיר, אך לא
בהיר של ילד, הוא גברי בַּצבע,
כמעט זהוב; גופו גמיש וגם
קשוח; זרועותיו מחושלות,
מסורגות שרירים. ליד מגן
כתפיו הן מתנפחות בעדינות,
כמו הריון צעיר, ללמדכם
שלעמל יולד, ולא ייפול
תחת הכובד של כְּלִי נשק. גם
כשהוא דומם הוא עז, אך כשהוא זז –
נמר. עיניו הן אפורות, סימן
שהוא מעתיר חמלה כשהוא מנצח;
הוא מזהה בחדוּת עמדות יתרון,
וכשהוא מוצא – עט לנצל אותן.
לא יעשה עוולות, ולא ייתן
שיעשו לו. הוא עגול פָּנים,
כשהוא מחייך רואים אוהב, כשהוא
זועף – חייל. ראשו מוקף בזר
המנצחים, אלון; והוא נעץ בו
את אות אהובתו. גילוֹ איזה
שלושים-ושש. ובידו חנית
שחרוטה בכסף.
תזאוס: הם כולם
כאלה?
פיריתוס: בני כבוד כולם.
תזאוס: עכשיו
חי נשמתי שאני משתוקק
לראות אותם. (להיפוליטה): גברתי, תראי עכשיו
גברים שנלחמים.
היפוליטה: לזה אשמח,
אך לא לַמטרה. יפה היה
להם להילחם על תואר של
שתי ממלכות. חבל שאהבה
היא עריצה כזאת. – הו, אחותי
רכת-הלב, מה את חושבת? אל
תבכי לפני שהם יבכו דם. אין
מה לעשות, ילדה.
תזאוס: חישלת אותם
ברוב יופייך. (לפיריתוס): חבר נכבד, בידך
אני מפקיד את שדה הקרב; ארגן
אותו כפי שיאה לָאנשים
שישתמשו בו.
פיריתוס: כן, אדון.
תזאוס: קדימה,
אגש לראות אותם! לא מסוגל
עוד להמתין – תהילתם גירתה
לי את הדם. – חבר, עשה הכל
כיד המלך.
פיריתוס: זוהַר לא יחסר פה.
(יוצאים כולם חוץ מאמיליה.)
אמיליה: בכי, אומללה; אחד בניצחונו
יפסיד באשמתך את דודנו.
יוצאת.
| < אחורה | שני אצילים קרובים -
מערכה 4, תמונה 2 |
קדימה > |