שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים פיריתוס, היפוליטה, אמיליה.

פיריתוס: עד הנה.

היפוליטה:           אדוני, שלום. חזור

     על איחולַי לאדוננו הגדול,

     שלהצלחתו אין לי חשש;

     אבל אני מאחלת לו אין-קץ

     ועודף כוח לעמוד בפני

     מהלומות מזל, אם יצטרך.

     כל טוב לו! שֶפע לא הזיק לאף

     מושל טוב.  

פיריתוס:           גם אם הוא ים אשר לא

     צריך טיפות דלוחות שלי, אזליף

     אותן שם לכבודו. (לאמיליה) עלמה יקרה,

     את הרגשות שהמרֹומים שמים    

     בַּנפלאות שביצירותיהם

     שמרי על כס נפשך הנהדרת.

אמיליה: תודה לך. הזכר אותי באוזנֵי

     הגיס המלכותי, שלניצחונו

     אפציר מאלת המלחמה; והיות

     שבעולמנו הארצי תחינות

     לא מובָנות בלי מתנות, אגיש

      לה מה שיאמרו לי שלטעמה.

       הלבבות שלנו בַּצבא

      שלו, בָּאוהל –

היפוליטה:               בחזה שלו.      [/ ובחיק שלו.]

           היינו חיילות, אנחנו לא

          בוכות כשחברים חובשים קסדה,

          שטים, או מספרים על תינוקות

          משופדים על חוד חנית, או על

          נשים אשר בישלו את ילדיהן -

          ואז אכלו אותם - במי המלח

          שהן שפכו בהריגתם. אז אם

          תמתין לראות אותנו עקרות-בית,

          נשאיר אותך פה עד עולם.

פיריתוס:                                   דעו רק

          שלום כשאני יוצא למלחמה,

          ואז לא נצטרך תפילה כזאת.

          (יוצא פיריתוס)

אמיליה:  איך געגועיו יוצאים אל חברו!

           מאז שעזב ביצֵע כל אתגר

          שדורש מיומנות וּרצינות

          בְּהיסח הדעת, לא עניֵין אותו

          הרֶווח, לא הִרְשים אותו הפסד,

          ניהל עסק אחד בַּיד, אחֵר

          בָּראש, נפשו טיפחה שווה בשווה

          את התאומים הכל-כך-לא-זהים. 

          את התבוננת בו מאז שהאדון

          עזב?

היפוליטה:          לָעומק, ואהבתי אותו

          על כך. שניהם חָלְקו אוהל בהרבה

          פינות מסוכנות, שם התחרה

          מחסור באיוּמים; שניהם חתרו

          ביחד בִּזרמים ששאגת

          העריצות גם בפָּחוּת בהם -

          זוועה, שניהם חפשו יחדיו היכן

          המוות מתגורר; אך הגורל

          הציל אותם. קֶשר אהבתם,

          כּרוּך, הדוק, סבוך, כה אמיתי  

          וארוך, מלאכת אצבע אוּמנות

          כה עמוקה, לא יישחק לעד,

          לא ייפרם. לדעתי תזאוס

          לא מסוגל להיות בורר לעצמו,

          לחתוך עצמו לשניים ולפסוק

          איזה צד הוא אוהב יותר.

אמיליה:                                   אך יש

          צד שהוא אוהב יותר, וההיגיון

          חצוף אם לא יאמר: זו את. אני

          ידעתי פעם זמן של עונג עם

          חברה-לְמשחקים. את אז היית

          במלחמות, כשזו שלַמיטה

          היתה גאה מדי העשירה את

          הקבר; נפרדה מן הלבנה,

          שנראתה חיוורת בַּפְּרידה;

          היינו אז בנות שתים-עשרה.

היפוליטה                                   זו היתה

          פְלָאבינה.

אמיליה:                   כן. את מדברת על

          האהבה של פיריתוס ותזאוס. 

          לה יש יותר בסיס והיא יותר

           בוגרת, מחוזקת בשיקול

          בריא, הצורך שלהם אחד

          באחר אפשר לומר משקה את סבך

          השורשים של אהבתם; אבל

          אני וזו שעליה אני גונחת

          ומדברת – יצורים תמימים

          היינו, סתם אהבנו כי אהבנו,

          וכמו גורמי הטבע שלא יודעים

          למה ואיך אבל מחוללים

          דברים גדולים בפעולתם, ככה

          עשו הנשמות שלנו זו

          לזו. כל מה שאהבה אני

          מיד חיבבתי, מה שלא – גיניתי,

          בלי שום משפט; הפרח שקטפתי

          ושמתי בין שדי – הה, שרק אז

          החלו ללבלב – היא נכספה לו

          עד שגם לה היה, ואז טמנה

          אותו בעריסה תמימה דומה,   

          ששם, כמו עוף החול, קבור באפר,

          מתו שניהם בבושם. כל צעצוע

          שקישט לי את הראש היה לפי

          דוגמה שלה; כל פְּריט אופנה מקסים

          שהיא לבשה ברישול דרך אגב

          אימצתי כְּבגד שבת מוקפד;

          אם התגנב לי איזה שיר חדש

          לָאוזן, או המהמתי נעימה

          שבמקרה המצאתי, נשמתה

          טיילה לה עם הלחן – התיישבה בו  

          בעצם – וזימרה אותו מתוך

          שינה. כל הסיפור הזה – התום,

          הלהט הידועים, ועם קורטוב

          של משמעות – בא רק כדי להגיד: 

          שאהבת אמת בין נערה

          לנערה היא לפעמים גדולה

          מזו של מין למין.

היפוליטה                        אין לך אוויר!

          כל שצף המלים הזה רוצה   

          לומר שאת, כמו העלמה פלאבינה,

          לעולם לא תאהבי את מי ששמו

          הוא גבר.

אמיליה:                 אני בטוחה שלא.

היפוליטה איי, אחותי החלשה,

          למרות שאת מאמינה בזה,

          אני בעניין הזה אבטח בך כמו 

          בתיאבון חולה, אשר בוחל

          במה שהוא משתוקק לו. אבל אין

          ספק, אחות, אילו הייתי כן

          פתוחה לשכנועייך, את אמרת

          מספיק כדי לנער אותי מיד

          תזאוס, שלהצלחתו עכשיו

          אלך להתפלל, בביטחון

          שאני, יותר מפיריתוס, מוצבת

          בכס מלכות הלב שלו.

אמיליה:                               אני

          לא מתנגדת לאמונתך,

          אבל אוחזת בשלי.

          יוצאות.

---

---