| < אחורה |  שני אצילים קרובים -
מערכה 1, תמונה 4 |
קדימה > |
קרנות.קרב בפנים; ואז נסיגה. תרועה. אז נכנסים תזאוס כמנצח [עם כרוז ומלווים הנושאים את פלמון וארקיט על אלונקות]. שלוש המלכות פוגשות אותו ומשתטחות אפיים ארצה לפניו.
מלכה 1: לְךָ כוכב לא יִכָּבֶּה!
מלכה 2: הארץ
והשמיים לצדך לעד!
מלכה 3: על כל טוֹב בו תזכה אקרא "אמן"!
תזאוס: אלים ללא משוא פנים
צופים בנו, עדר בני התמותה,
רואים טוב מי סוטה, ובבוא העת
מַלקים. לכו מִצאו נא את עצמות
בעליכן ותנו להם כבוד
בְּטקס משולש, לבל יחסר
כלום בזכויותיהם היקרות.
היינו משלימים זאת בעצמנו,
אך נְמנה כאלה שיבצעו
זאת כראוי לכן, וימלאו
כל מה שבחיפזון השמטנו. אז
שלום, ועיני מרום טובות יִצְפּו
בכן.
(יוצאות המלכות. תזאוס מבחין בשתי האלונקות)
מי אלה?
כרוז: אנשי מעלה,
לפי העיטורים והשריון.
סִפְּרו כמה מתֵבַּי שהם בנים
של אחיות, ואחייני המלך.
תזאוס: בחיי אל הקרבות, ראיתי אותם
בַּמלחמה, זוג אריות, מרוחים
בדם הטרף, וחוצבים שבילים
שם בין גדודים מבועתים. כן, לא
הסרתי מהם עין, כי היו
מראה ראוי להתבוננות אלים.
מה השבוי אמר לי כששאלתי
מה שמם?
כרוז: ברשותך, הם נקראים
ארקיט וְפָּלָמוֹן.
תזאוס: נכון, הם אלה.
הם לא מתים?
כרוז: גם לא בין החיים. אילו נפלו
בַּשְבי לפני שחטפו את פציעותיהם
האחרונות, יכלו להתאושש.
ובכל זאת הם נושמים, ונחשבים
עוד בני-אדם.
תזאוס: אז נא לנהוג בהם
כבני-אדם. שרידי משקה של אלה
שווים יותר מיין של אחרים.
שיזומנו כל המנתחים שלנו
לעֶזרם; את היקרות שבתרופות
בלי קמצנות נא לבזבז. יותר
מכל ערכה של תבי חשובים
לי חייהם. במקום לראות אותם
פטורים מסכנה, ובמצב
כפי שהיו הבוקר – חופשיים,
בריאים – הייתי מעדיף שהם
ימותו; אבל הם שווים לנו
פי ארבעים-אלף בתור שבויים,
לא כמתים. הרחיקו אותם מהר
מן האוויר שטוב לנו ורע
להם, ותנו להם כל מה שאדם
לאדם יכול, למעני – יותר,
כי אני ראיתי איך אֵימה, חֵמה,
תחינת ידיד, גירוי האהבה,
להט, דרישות של אהובה, תשוקת
חירות, חום, שיגעון, הציבו רף
שהטבע לא עומד בו ללא לחץ;
כוח רצון של מחלה מביס
את כוח התבונה. בשם חמלת
אל הרפואה ובשם אהבתנו,
שהמיטב ייתן את מיטבו.
הובילו אותנו אל העיר, נשכין
קצת סדר ונצא מהר לפני
צבאנו אל אתונה.
תרועה. יוצאים.
| < אחורה | שני אצילים קרובים -
מערכה 1, תמונה 4 |
קדימה > |