| < אחורה |  שני אצילים קרובים -
מערכה 5, תמונה 3 |
קדימה > |
תרועה. נכנסים תזאוס, היפוליטה, אמיליה, פיריתוס ומלווים.
אמיליה: אני – אף צעד עוד.
פיריתוס: תפסידי את
המחזה הזה?
אמיליה: מעדיפה
לראות פשוש תוקף זבוב מאשר
מה שיוכרע שם. כל מהלומה
תאיים לקטוף חיים גדולים; וכל
מכה רק תקונן על המקום
שבו הכתה, ותישָמע יותר
כמו פעמון, לא להב. פה אני
נשארת. זה מספיק שייענשו
אוזנַי במה שיתרחש ולא
אוּכל לבלום, אז לא אכתים גם את
העין במראות זוועה שהן
בוחלות לראות.
פיריתוס (לתזאוס): אדון טוב, הגבירה
לא מוכנה ללכת הלאה.
תזאוס: היא
חייבת. היא תִראה בַּמציאות
מעללי כבוד שבדרך כלל
מצוירים בְּצבע. פה עכשיו
הטבע יעשה ויממש
סיפור, אשר העין והאוזן
יהיו לו לחותמת אמונה.
(לאמיליה): את מוכרחה להיות נוכחת; אַת
גמול המנצח, אַת הפרס, הזֵר
אשר יכתיר את הזוכה בִּזכות.
אמיליה: תסלח לי. אם אהיה שם, אעצום
עיניים.
תזאוס: את חייבת להיות
שם; המבחן הזה כמו נערך
בַּלילה, ורק את כוכב האור.
אמיליה: אני כבויה. יש רק רִשְעוּת בָּאור
שיָרְאֶה לאחד מהם את השני.
האפלה, אשר תמיד היתה
אֵם לִזוועות, שאשמה במות
מיליונים, יכולה ממש עכשיו,
אם תכסה את השניים בגלימת
השְחור שלה שלא ימצא אף איש
את השני, לזכות במעט שם טוב
ולפצות על רציחות רבות
בהן היא אשמה.
היפוליטה: את מוכרחה
ללכת.
אמיליה: די, נשבעת, לא אלך.
תזאוס: האבירים צריכים שם להצית
את גבורתם בפני עינייך. דעי,
במלחמה הזאת את האוצר,
ואת חייבת להיות שם כדי
לתת תשלום על השירות.
אמיליה: אדון,
סליחה, אפשר להילחם על זכות
לממלכה מחוץ לגבולותיה.
תזאוס: טוב, כרצונך. אלה שיישארו
איתך היו מאחלים תפקיד
כזה לאויביהם.
היפוליטה: שלום, אחות.
אני ודאי אדע מי בעלך
קצת לפנייך. מי שהאלים
יודעים כי הוא הטוב יותר – הלוואי
שאת תזכי בו.
(יוצאים כולם חוץ מאמיליה.)
אמיליה: ארקיט עדִין פנים, אבל עיניו
דרוכות כמו קשת, או חדות כנשק
בתוך נָדָן רך; קלסתרו חולק
מיטה עם אומץ-גבר וחמלה.
לפלמון מראה מטיל אימה
יותר; מצחו חרוּש, נראה שהוא
קובר כל מה שהוא זועף עליו,
אך לא תמיד הוא כך – הוא משתנה
על פי רוח מחשבותיו. עינו
תנוח זמן רב על המטרה.
תוגה נראית בו אצילית. כך גם
שמחה אצל ארקיט. אך העצבות
של פלמון היא מין שמחה, כל כך
הן מהולות, כאילו משמחה
הוא מתעצב ומעצבות שמח.
כל מצבי הרוח האפלים
שנדבקים על אחרים בלי שום
צורה, אצלו מצאו מעון יפה.
(קרנות. חצוצרות שמזמנות להתקפה.)
איך דורבנות האומץ מאיצים
בַּנסיכים לְמבחנם! ארקיט
יכול לזכות בי, אבל פלמון
יכול לפצוע את ארקיט, להשחית
לו את פניו. הה אין עצב מספיק
אם זה יקרה. אילו הייתי שם
יכולתי להזיק, כי הם היו
מַפנים את עיניהם אל מושבִי
ובתנועה זו מחמיצים תקיפה
או מועדים בהגנה ממש
בָּרגע שנדרש. הרבה יותר
טוב שאני לא שם. – מוטב שלא
להיוולד מאשר לגרום פגיעה
כזאת.
(קרנות. צעקות גדולות ורעש: "כן, פלמון!".
נכנס משרת.)
לאן הרוח?
משרת: צועקים
"כן פלמון".
אמיליה: אז הוא ניצֵח. זה
תמיד היה סביר.
כולו נראָה הדר והצלחה,
הוא המובחר שבגברים, ללא
ספק. בבקשה, רוץ ותגיד
לי מה הולך.
(צעקות וקרנות. קריאות "כן פלמון".)
משרת: עדיין "פלמון"!
אמיליה: רוץ תברר לי.
(המשרת יוצא. [היא מדברת עכשיו, כך נראה, לתמונה שבידה הימנית)
משרת מסכן,
הפסדת. תמונתך נישאה תמיד
מימיני, וזו של פלמון
משמאל. מדוע ככה, אני לא
יודעת. לא היתה לי כוונה
בזה, כך המקרה החליט. בשמאל
שוכן הלב. הסימנים נותנים
לפלמון יותר סיכוי.
(עוד צעקות וקריאות מבחוץ. וקרנות.)
פֶּרץ
הרעש הוא לבטח סוף הקרב.
(נכנס המשרת)
משרת: אומרים שפלמון הביא את גוף
ארקיט כמעט עד העמוד, כולם
קראו כבר "כן כן פלמון"! אבל
המלווים השיגו הצלה
נועזת וכרגע היריבים
נאבקים בִּשניים זה מול זה.
אמיליה: לו רק היו הופכים לאיש אחד!
אח, למה? אין אשה שראויה
לְגבר משולב כזה. חֶלקו
המיוחד, האצילי, של כל
אחד מדגיש כמה כל בת-חווה
שבעולם נבדלת לרעה,
לא משתווה לָערך.
(קרנות. צעקות – "ארקיט! ארקיט!")
עוד תשואות
שם! "פלמון" עדיין?
משרת: לא, עכשיו
שומעים "ארקיט!"
אמיליה: בבקשה שים לב
מה צועקים.
(קרנות. צעקות וקריאות גדולות – "ארקיט! ניצחון!")
תקשיב בשתי אוזניים מה קורה שם.
משרת: הם צועקים "ארקיט" ו"ניצחון"!
שמעי. "ארקיט!" "הניצחון!" וכְלֵי
הנשיפה קובעים כי תם הקרב.
אמיליה: עיוורים-למחצה רָאו: ארקיט
הוא לא ילדון. לעזאזל, הדר
ועושר-נפש נשקפים דרכו;
ולהסתיר אותם אפשר כמו אש
בתוך פשתן, או כמו שחוף יתבע
לַדין מֵימי נהר שהרוחות
הסעירו לְגאוּת. אני חשבתי
שפלמון הטוב יפסיד, לָמה
חשבתי - לא ברור. ההיגיון [/ ההבנות]
שלנו לא נביא, והדמיון [/ שלנו לא נביאות, הדמיונות]
לא פעם כן.
(קרנות.)
הם מסתלקים משם.
איי, פלמון מסכן!
(נכנסים תזאוס, היפוליטה, פיריתוס, ארקיט כמנצח ומלווים.)
תזאוס: הנה היא, מצפה ומקווה,
אבל רוטטת בלי שום אחיזה.
אמיליה גברת, בְּמשפט שמיים
נותנים לך האלים את האביר
הזה; אין עוד מפליא את מכותיו
כמותו. תנו לי את ידיכם; קבל
אתה אותה ואַת אותו, הֶיו
קשורים באהבה שתצמח ככל
שתדעכו.
ארקיט: אמיליה, כדי לקנות
אותך איבדתי את מה שיקר
מכל לי, חוץ מהדבר אשר
נִקנָה; ובכל זאת אני רוכש
בזול, על פי ערכך בעיני.
תזאוס: גברתי
האהובה, הוא מדבר פה על
אביר אשר כמותו איש לא דרבן
עוד סוס. לבטח האלים רצו
שהוא ימות רווק, שלא יקים
בעולמנו גזע שנראֶה
כאלוהי. הוא כה הקסים אותי
שלעומתו גם הרקולס נראָה
לי גוש עופרת. לו דיברתי על
כל חלק בו כמו על המכלול,
הוא לא היה יוצא מופסד, ארקיט
שלך. הוא שהיה כה טוב פגש
בַּטוב ממנו. שני זמירים שמעתי,
מתמודדים בְּשיר על אוזן לילה,
בשני גרונות שמתחרים, פעם
גובר אחד, פעם אחר, ואז
שוב הראשון, ובכל פעם זה
מחריש את זה עד שקשה לשפוט
כבר מי הוא מי. ככה נמתח זמן רב
בין הקרובים, עד שבסוף קבעו
המרומים בקושי שאחד
הוא המנצח. (לארקיט): בשמחה ענוד
זר שזכית בו. – המובסים –
בַּצעו בהם מהר את גזר דיננו,
כל רגע של חיים רק מענה
אותם. עשו זאת כאן. המחזה
אינו יאה שנסתכל בו, אז
נלך, שמחים בְּדין, עם איזה עצב. –
תן זרוע לזכייה שלך; אני
יודע שלא תיפרד ממנה.
היפוליטה, אני רואה עין
שלך בהריון שם עם דִמעה,
כמעט יולדת. [/ שכבר נולדת.]
(תרועה.)
אמיליה: זהו ניצחון?
כוחות שמיים, איפה חמלתכם?
לולא הַחלטתכם שכך צריך
להיות, לולא גזרתם שאחיה
כדי לנחם את הנסיך הזה,
אומלל ללא חבר, זה שקָטע
חיים אשר שווים לו פי כמה
מכל אשה, הייתי מוכרחה
וגם רוצה למות.
היפוליטה: נשבר הלב
איך שארבע עיניים ננעצו
כך באחת ששתיים נאלצו
להתעוור בשל כך.
תזאוס: זה נכון.
יוצאים.
| < אחורה | שני אצילים קרובים -
מערכה 5, תמונה 3 |
קדימה > |