שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט שני אצילים קרובים - מערכה 3, תמונה 6 קדימה >

נכנס פלמון מן השיח שלו.

פלמון: בערך בְּשעה זו דודני

          הבטיח שיבוא שוב, גם יביא

          שתי חרבות טובות, שני שריונים.

          אם לא יקיים, הוא לא גבר ולא

          חייל. כשעזב, חשבתי: גם

          שבוע לא יחזיר לי את הכוח 

          שאבד לי, המחסור דרדר אותי

          לשפל שכזה. אני מודה

          לך, ארקיט, אתה אויב שווה

          עדיין; ואני שוב רענן,

          ומסוגל לגבור על סכנה.

          אילו נדחֶה זאת עוד, כל העולם

          יחשוב, כשישמע, שאני סתם

          נמרחתי והשמנתי לקראת קרב

          כמו חזיר ולא חייל. לכן

          הבוקר המבורך הזה יהיה

          האחרון; והחרב אשר בה  

          הוא לא יבחר, אם רק לא תישבר,

          בה אהרוג אותו. זה צדק. אז,

          מזל ואהבה לי!

          (נכנס ארקיט עם שריונים וחרבות.)

                                בוקר טוב.

ארקיט:   ובוקר טוב, קרוב אציל.

פלמון:                                    הטרחתי

          אותך יותר מדי?

ארקיט:                          "יותר מדי"

          כזה, דודן טוב, הוא רק חובתי

          בשם כבודי.

פלמון:                    לו רק היית כך

          בַּכֹּל, אדון. הלואי היית לי

          קרוב אוהב כשם שהתגלית

          כיריב שווה, כדי שאודה לך

          בחיבוקים, לא במהלומות.

ארקיט: שניהם, כשהם מבוצעים היטב,    

           גמול אצילי.   

פלמון:                     אז כך אחזיר לך.      

ארקיט:  תקוף אותי בתנאים נאים כאלה        

          ותהיה יקר לי מאהובה.

          לא עוד בכעס, כשם שאתה אוהב

          כל מה שמכובד! לא לדבּר  

          נולדנו, גבר; כשאנחנו עִם

          הנשק ודרוכים, שזעמנו,

          כמו גאוּת מול עוד גאוּת, יפרוץ

          בכל הכוח מאיתנו; אז

         יוּכח למי באמת זכות מלידה

         על היפהפייה – בלי טענות,

          בוז או עלבון, קללות או רוגז של

          יַלדי בית ספר או בנות – יוכח

          מהר, לך או לי. יואיל כבודו

          להתחמש? או, אם אתה חש לא  

          מוכן עדיין, לא בכושר כפי

          שהיית, אחכה, דודן, וכל

          יום אעודד בך בריאוּת, כשיתנו

          לי פנאי. אישית אני חבר שלך,

          ולא הייתי – גם במחיר חיי - 

          אומר שאני אוהב אותה; אך אם

          אני אוהב גבירה כזאת, ועלי

          להוכיח את אהבתי, אסור לי

          להימלט מזה.

פלמון:                    ארקיט, אתה

          אויב אמיץ כל כך שאין איש חוץ

          מדודנך שיאה לו להרוג

          אותך. אני בריא וחם; תבחר

          את נִשְקְךָ.

ארקיט:                 תבחר אתה, אדון.

פלמון: מה, תצטיין בַּכּל, או שאתה

          עושה את זה כדי שאחוס עליך?

ארקיט:  אם כך אתה חושב, דודן, טעית,

          כי, כשם שאני חייל, עליך לא

          אחוס.

פלמון:             יפה אמרת.

ארקיט:                                 תגלה

          שכך זה.

פלמון:                אז, כשם שאני אדם

          ישר וגם אוהב, בכל צִדקת

          הרגש אשלם לך כהוגן.

          (בוחר שריון)

           אני את זה.

ארקיט (נוטל את השני):  אז זה שלי. אחגור

          לך ראשון.

פלמון:                בבקשה. הגד

          בבקשה, דודן, איפה השגת

          שריון כל כך טוב? 

ארקיט:                          הוא של הדוכס,

          ולמען האמת, גנבתי. מה,

          אני צובט אותך?

פלמון:                         לא, לא.

ארקיט:                                       זה לא

          כבד מדי?

פלמון:                לבשתי כבר קלים

          יותר, אבל זה יעבוד אצלי.

ארקיט:  אהדק אותו צמוד.

פלמון:                              קדימה.  

ארקיט:                                         לא

          רוצה מגן כתפיים?

פלמון:                            לא, אנחנו

          לא על סוסים. נראֶה לי שאתה

          היית מעדיף שנהיה.

ארקיט:   לא משנה לי.  

פלמון:                        יופי, גם לא לי.

          דודן טוב, דחוף את האבזם יותר

          רחוק שם.

ארקיט:                 אל תדאג.

פלמון:                                עכשיו קסדה.

ארקיט:  מה, תילחם ככה חשוף זרועות?

פלמון: נהיה גמישים יותר.

ארקיט:                          אבל עטֵה

          כפפות. אלה קטנות מדי. קח את

          שלי, חבר.

פלמון:                תודה, ארקיט. אני 

          נראה איך? הצטמקתי די הרבה?

ארקיט:  מעט מאד, בחיי. האהבה

          היתה נדיבה אתך.  

פלמון:                           נשבע לך,

          אֶפגע ישר.

ארקיט:                  פְּגע, אל תחוס. אחזיר

          לך, דודן טוב.

פלמון:                     ועכשיו אתה.

          (מחמש את ארקיט)

          נדמה לי, השריון הזה דומה,

          ארקיט, לזה שחגרת כשנפלו

          שלושת המלכים, רק קל יותר.

ארקיט:                                       זה היה          

          שריון אדיר. ובאותו היום,

          אני זוכר, היית טוב ממני;

          אף פעם לא ראיתי עוז כזה.

          כשתקפת את האויב משמאל

          איך התאמצתי להדביק אותך,

          והיה לי מתחתי סוס טוב.

פלמון:                                    בהחלט:

          חום-אדמוני בוהק, אני זוכר.

ארקיט:  כן, אבל לחינם הזעתי שם;

          היית מצוין ממני, לא

          יכולתי להגיע אליך. קצת

          הצלחתי לעשות בחקיינות. 

פלמון: בהצטיינות. דודן, אתה צנוע.

ארקיט:  כשראיתי איך שהסתערת,

          נדמה היה לי ששמעתי נפץ

          כביר של רעם בגדוד האויב.

פלמון: קודם הבליח בְּרק העוז שלך. -

          חכה שניה. זה לא לוחץ מדי?

ארקיט: לא, לא, זה טוב. 

פלמון:                        שלא יפגע בך 

          חוץ מחרבי כלום; חבּורה

         תהיה פחיתות כבוד.

ארקיט:                            עכשיו מושלם.

פלמון: אז תתייצב.

ארקיט:                קח את חרבי; נדמה לי

          שהיא טובה יותר.

פלמון:                          תודה, לא; שמור

          אותה, חייך בידיה. זאת,  

          אם היא תחזיק, יותר לא אבקש.

          כבודי ומטרתי שישמרו

          עלי!

ארקיט:          ועלי אהבָתי.

          (הם קדים לכמה כיוונים, ואז מתקדמים ונעמדים.)

                                         אין מה

          לומר עוד?

פלמון:                  רק את זה, ולא יותר.

          אתה בן דודתי, והדם הזה

          שאנו חושקים לשפוך הוא משותף,

          שלך בי ושלי בך; חרבי

          פה בידי, אם תהרוג אותי

          נסלח לך אני והאלים.

          אם יש מקום לאלֶה שבְּכבוד

          ינומו, אאחל לנשמתו

          היגעה של הנופל לזכּות

          בו. הילחם באומץ, דודני;

          תן את ידך האצילית.

ארקיט:                              הנה    

          היא, פלמון. יד שלא תתקרב

          אליך שוב בחברות כזאת.

פלמון: אלוהים יגן עליך. 

ארקיט:                     אם אפול,

          קלל אותי, אמור שהייתי מוג

          לב, כי במבחנים כאלה רק

          הם שמתים. ושוב שלום, דודן.

פלמון: שלום, ארקיט.

          (הם נלחמים. שופרות מבחוץ. הם נעמדים.)

ארקיט:    תראה, תראה, אח, טיפשותנו היא

          סופנו!

פלמון:              למה?

ארקיט:                         זהו הדוכס,

          שיצא לצוד, כמו שסיפרתי לך;

          אם נתגלה, אנחנו אבודים.

          עזוב, בשם הכבוד והביטחון,

          חזור מיד לַשיח. עוד נמצא,

          אדון, מספיק שעות למות בהן!

          דודן יקר, אם תימָצא תומת

          מיד על הבריחה מבית הסוהר

          ואני, אם תחשוף אותי, על בוז לַצו

          שהגלה אותי. אז העולם כולו

          ילעג לנו, יאמר שהיה לנו 

          ריב אצילי אך בגסות ניהלנו

          אותו.

פלמון:          לא, לא, דודן: לא אסתתר

          יותר, ולא אדחה את המבצע

          הנעלה לעוד הזדמנות. אני

          מכיר את ערמתך ויודע מה

          היא סיבתך. מי שמרפה עכשיו,

          חרפה עליו! היכון מיד לקרב –

ארקיט:  אתה לא  מטורף?

פלמון:                          - או שאנצל

          את השעה הזאת לטובתי,

          ומה שיאיים עלי אחר כך

          מפחיד אותי פחות מגורלי

          כעת. תדע, דודן חלש, אני

          אוהב את אמיליה ועל זה אקבור

          אותך וכל מכשול אחר.

ארקיט:                                  יבוא

          אם כך מה שיבוא. דע, פלמון,

          לי קל למות כמו לשוחח או

          לישון. רק זה מפחיד אותי: שהחוק

          יהיה לו הכבוד לגמור את שנינו.

          שמור על חייך!

פלמון:                         גם אתה, ארקיט!

          (הם נלחמים שוב.

           שופרות. נכנסים תזאוס, היפוליטה, אמיליה, פיריתוס ופמליה.)

תזאוס: אֵילו בוגדים בורים מטורפים

          אתם, שנגד חוק מוצהר שלי

          עורכים קרב, חמושים כאבירים,

          בלי אישורִי ובלי שופטי קרבות?

          חי מארס, שניכם תמותו!  

פלמון:                                      בוא עשה

          את זה, תזאוס! שנינו בהחלט

          בוגדים, שני מְבזים שלך ושל

          טוּבְךָ. אני הוא פלמון, שלא

          יכול לאהוב אותך, אשר נמלט

          מבית האסורים שלך – חשוֹב

          מה רק על זה מגיע; וזה שָם

          ארקיט: בוגד חצוף כמותו עוד לא

          צעד על אדמתך; כוזב כמותו

          טרם נקרא בַּשם "ידיד". הוא זה

          שהושגה לו חנינה ושגוֹרש;

          הוא זה שבז לך ולכל אשר

          העזת לעשות, ובַמסווה

          הזה, כנגד פקודתך, דָבֵק

          בגיסתך, כוכב היופי, בת

          הזוהר, באמיליה, שמשרתה –

          אם יש זכות למבט ראשון ולמי

          שהקדיש לה את נפשו ראשון – הרי

          שזה אני על פי הצדק, ו –

          יותר מזה – הוא גם מעז לחשוב

          שהיא שלו. על הבגידה הזאת,

          כמו כל אוהב אמת, קראתי לו

          שישלם עכשיו. אם אתה מה

          שאתה אומר, גדול ורודף צדק,

          שופט אמת של כל עוולה, אמוֹר

          "הילחמו שוב", אז תראה אותי,

          תזאוס, מנחית צדק עד שגם  

          אתה תקנא. ואז קח את חיי,

          בעצמי אפציר בך.

פיריתוס:                       אלים, איזה

          יותר מגבר זה!

תזאוס:                        נשבעתי.

ארקיט:                                      לא

          חמלה אנחנו מבקשים, תזאוס;

          לי קל יהיה למות כמו לך

          לומר זאת, ולא אתרגש יותר.

          כיוון שהאיש הזה כינה אותי

          "בוגד", אגיד רק זאת: אם בְּאהבה,

         בשירות יופי מושלם, יש בוגדנות -

          כשם שאני אוהב, ואֶכָּחֵד

          באמונה זו, כשם שהבאתי את

          חיי הנה כדי להוכיח זאת,  

          כשם ששֵרַתִּי אותה במסירות

          ובכבוד, כשם שאני מעז

          לקטול את הדודן פה שכופר

          בזה, קרא לי בוגד ואני אשמח.

          באשר לְבּוּז לַצו שלך, דוכס –

          שְאל את הגברת פה מדוע היא

          יפה, למה עיניה מצוות

          עלי להישאר פה לֶאהוב

          אותה, אם היא תאמר "בוגד" אני

          נבל שלא ראוי להיקבר.

פלמון: תַחמול על שנינו, הו תזאוס, אם

          על אף אחד משנינו לא תחמול.

          בְּלוֹם כנגדנו את אוזנך, כשם

          שאתה איש צדק; כשם שאתה איש חַיִל,

          ולמען דודנך - כְּבוד הרקולס

          שאת זכרו מפארים תריסר

          מעלליו – בוא תן לנו למות

          ביחד, הדוכס, באותו הרגע.

          ורק שהוא ייפול קצת לְפנַי,

          כדי שאוּכל לומר לנשמתי,

          הוא לא ישיג את אמיליה.

תזאוס:                                      אמלא את

          מבוקשך, כי, למען האמת,

          הוא, דודנך, פָּשע כפליים, כי

          הראיתי לו חמלה יותר מאשר

          לך, אף שפשעיך לא גדולים

          כלל משלו. שאיש לא ידבר

          למענם, כי עד שקיעת השמש

          יִשְנוּ שניהם לנצח.

היפוליטה:                       זה נורא!

          עכשיו או לעולם לא, תדברי,

          אחות, ואל תרפי. אם לא, דורות  

          יקללו את פנייך על אובדן

          הדודנים האלה.

אמיליה:                     בְּפנַי

          אין, יקרה, שום כעס עליהם,

          תפילה לאובדנם. התְּעייה        [/ זו הסטייה

          של עיניהם - היא שתרצח אותם. / של עיניהם אשר תרצח אותם.]

          אך כי אני אשה ויש חמלה

          בי, יִישָתְלוּ בִּרְכַּי באדמה

          עד שאשיג פה חנינה. עזרי

          לי, יקרה; לשם מצווה כזאת

          כוחות כל הנשים יהיו איתנו.

          גִיס מלכותי שלי –

היפוליטה:                        אדון, בשם

          ברית הכלולות –

אמיליה:                        בשם כבודך שאין

          בו דופי –

היפוליטה:             בשם האמון, היד

          הטהורה והגינות הלב

          שנתת לי –

אמיליה:                    בשם החמלה שאתה  

          היית מעורר אצל אחר

          באינסוף מעלותיך –

היפוליטה:                          בשם העוז,

          בשם כל לילה בו הנעמתי לך

          בתום אי פעם –

תזאוס:                          אלה השבעות

          די משונות.

פיריתוס:                 אז גם לי יש. בשם 

          ידידותנו, בשם הסכנות

          שלנו, בשם כל מה שאתה

          אוהב, המלחמות והגבירה

          המתוקה פה –

אמיליה:                      בשם מה שתרעד

          למנוע מעלמה שמסמיקה –

היפוליטה: בשם עיניך ובשם כוחי

          אשר, נשבעת, הוא חזק מזה

          של כל אשה, וגם כמעט כל גבר,

          ובכל זאת נכנעתי לך, תזאוס –

פיריתוס: ולמעלה מן הכל, בשם נשמתך

          האצילה שלא תחסר חמלה,

          אני מפציר ראשון –

היפוליטה:                          ואז שמע את

          תַחֲנוּנַי –

אמיליה:                 ואחרונה, הרשה

          לי להפציר –

פיריתוס:                   לחמלתך!

היפוליטה:                                 חמלה!

אמיליה:  חמלה על שני הנסיכים!

תזאוס:                                    אתם

          מערערים את הנחישות שלי.

          נאמר שאחוש לשניהם רחמים,

          איך להציב את הרחמים האלה? 

          (אמיליה, היפוליטה ופיריתוס קמים)

אמיליה:  על חייהם. גרש אותם וזהו.

תזאוס:   את בהחלט אשה, אחות. יש לך

          חמלה, אך אין לך הבנה כיצד

          להשתמש בה. אם את חפצה

          בחייהם, מצאי שיטה בטוחה

          חוץ מגֵירוּש. שני אלה יכולים

          לחיות ולהתייסר באהבה

          מבלי לרצוח זה את זה? כל יום

          הם ייאבקו עלייך, כל שעה

          יציבו את כבודך לפני מבחן

          פומבי בחרבות. אז בחוכמה

          עשי, ותשכחי אותם עכשיו;

          גם שמך וגם נדרי כרוכים בזה.

          אני אמרתי שימותו. טוב

          שהם יפלו ביד החוק, ולא

          זה מיד זה. אל תכופפי לי את

          כבודי.  

אמיליה:           איי גיס אציל שלי, זה נדר

          שנעשָה בכעס, בפזיזות.       [/ נמהר, שנעשָה בכעסך.]

          לא, תבונתך לא תיאחז בו. אם

          נחשיב נדר כזה כהחלטה

          סופית, על העולם להיחרב.

          וחוץ מזה, לי יש מול נִדְרךָ

          נדר אחר, שיש בו תוקף רב

          יותר, ואהבה, ולא הוכרז

          בלהט רגש אלא ביישוב

          הדעת.    

תזאוס:            מהו, אחותי?

פיריתוס:                             בכל

          הכוח, אלופה!

אמיליה:                     שלעולם 

          לא תסרב לבקשה שהיא

          יאָה לצניעותי וברשותך

          להעניק. עכשיו קַיֵים את זה.

          אם לא, חשוֹב איך בכבודך אתה

          פוגם. אז אל תגיד לי (כי עכשיו

          אני בנתיב התחנונים, לכל

          דבר חֵרֶשת חוץ מחמלתך)

          שחייהם ישמידו לי את שמי

          הטוב בדעת הציבור. מה, כל

          מי שאוהב אותי צריך למות?

          זה צדק אכזרי. לגזום ענף

          צעיר, סמוּק מאלף לבלובים,

          כי הוא אולי רקוב? הו, כבוד תזאוס,

          האימהות המבורכות אשר

          גנחו כשילדו אותם, וכל

          עלמה נכספת אשר אהבה

          אי פעם, אם תתמיד בנִדְרְךָ

          יקללו אותי ואת יופְיִי,

          ובְקינות ההלוויה של שני

          הדודנים האלה יבזו

          את האכזריות שלי, רק רע

          יאחלו לי, עד שאהיה

          חרפּת כל הנשים. בשם שמיים,

          תחוס על חייהם, גרש אותם.

תזאוס:   באיזה תנאי?

אמיליה:                    שיישבעו שוב לא

          לריב עלי, או להכיר אותי,

          לדרוך בממלכה שלך; להיות –

          לאן שרגליהם ייקחו אותם –

          זרים לנצח זה לזה.

פלמון:                           חִתכו

          אותי לחתיכות אם אשָבַע

          לזה! לשכוח שאני אוהב

          אותה? אז בוזו לי, כל האלים!

          כן, לְגֵרוּש אני לא מתנגד

          כל עוד נוכל לשאת איתנו את

          החרבות ואת הריב שלנו;

          אחרת, הדוכס, בלי משחקים,

          קח את חיינו. לאהוב אותה

          אני חייב, וגם אוהַב, ולשם

          האהבה הזאת חייב וגם

          מעז לקטול את הדודן הזה

          בכל מקום שבעולם.

תזאוס:                              אתה,

          ארקיט, תגיד כן לתנאים האלה?

פלמון:   הוא מנוול אם כן.

פיריתוס:                       אלה גברים!

ארקיט:  לא, לעולם, דוכס. חיי קבצן

          הם לא גרועים כמו חיים בזויים 

          כאלה. גם אם לְעולם, נדמה

          לי, לא אזכה בה, כן אשמור

          על כבוד אהבתי, אמות לשמה, 

          גם בעינוי שדים.             

תזאוס:  מה לעשות? עכשיו אני מרגיש

          חמלה.

פיריתוס:           שהיא לא תתרופף!

תזאוס:                                           אמרי,

          אמיליה, אם אחד מהם ימות - 

          ואחד חייב למות -  את תקבלי

          את השני כבעלך? שניהם

          לא יכולים לזכות בך. ושניהם

          הם נסיכים, שווים כמו שתי עינייך,

          ואצילים לתהילת עולם.

          הביטי עליהם; אם לאהוב

          את יכולה, סיימי את הסכסוך.

          אני אישרתי. נסיכים, תסכימו?

פלמון וארקיט: מכל הלב.

תזאוס:                         אז זה שהיא תסרב לו

          חייב למות.

פלמון וארקיט:          כל מוות שתמציא,

          דוכס.

פלמון:            אם פֶּה זה יהרוג אותי,

          אפול בָּרוּך, ואוהבים שלא

          נולדו עוד יקדשו את עֲפָרִי.      

ארקיט:  אם היא תסרב לי, אתחתן עם קבר,

          וחיילים ישירו לי הספד.

תזאוס:  אז תבחרי.

אמיליה:                אני לא יכולה,

          אדון. שניהם מצוינים מדי.

          למעני, אף שערה מראש

          שני אלה לא תיפול.

היפוליטה:                        אז מה

          יהיה איתם?

תזאוס:                  אני גוזר שכך,

          וחי כבודי - שוב - כך יהיה, אם לא -

         שניכם מתים. שובו לארצכם,

          וכל אחד, תוך חודש, מלוּוה

          בשלישייה של אבירים, יחזור

          אל המקום הזה, אשר אשתול

         בו אובֶּלִיסְק. וזה אשר, בִּקרב [/ עליו עמוד, וזה אשר, בִּקרב]

          הוגן ואבירי, מול פְּנֵי כולנו,

          יצליח לאלץ את דודנו

           לגעת בָּעמוּד, הוא שיזכה בה,

          ולשני יֹאבד ראשו, וגם

          ראשם של חבריו. הוא לא יוכל

          לא לערער ולא לחשוב שמת

          עם איזו זכות תביעה על הגבירה. 

          זה יספק אתכם?

פלמון:                          כן. בוא, ארקיט

          דודן, אני עד השעה ההיא

          חבר שוב.

ארקיט:               אני מחבק אותך.

תזאוס:   את מרוצה, אחות?

אמיליה:                           אני חייבת.

תזאוס: בואו, לִחצו ידיים שוב אם כך,

          וכשם שאתם אצילים, זכרו:

          ריבכם יהיה רדום עד לשעה

          שנקבעה, עִמדו בהבטחתכם.

פלמון:  לא נאכזב אותך, דוכס.

תזאוס:                                 בואו,

          אנהג בכם עכשיו כמו נסיכים

          וחברים. וכשתשובו, אז

          פה אבסס את זה אשר יזכה,

          ועל קברו של המפסיד אבכה.

          יוצאים.


אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו


< אחורה הדפסת הטקסט שני אצילים קרובים - מערכה 3, תמונה 6 קדימה >