| < אחורה |  שני אצילים קרובים -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים הסוהר וחבר א'.
סוהר: ולא שמעת עוד? לא נֶאֱמר
דבר עלי בקשר לַבריחה הזאת
של פלמון? אדון טוב, תיזכר!
חבר א': לא כשאני שמעתי, כי אני
חזרתי עוד לפני שהכל נגמר.
אבל לפני צאתי תפשתי כי
סביר שיזכו בחנינה, שניהם.
כי היפוליטה ואמיליה יפת-העין
הפצירו על ברכיים ברחמים
יפים כל כך שהדוכס עמד,
נראָה לי, מתנודד אם לציית
לנדרו הנמהר או לַחמלה
המתוקה של הגברות האלה;
וכתמיכה בהן, כבוד פיריתוס
הנאצל תרם גם את לבו
שלו, אז אני מקווה שהכל
יהיה בסדר. לא שמעתי אף
אִזְכּור לַשם שלך או לַבְּריחה
שלו.
(נכנס חבר ב'.)
סוהר: הלוואי שכך זה יישאר.
חבר ב': זְקוף את הראש, חבר; אני מביא
לך בשורות טובות, בשורות טובות!
סוהר: זה משמח.
חבר ב': פלמון זיכה [/ ניקה]
אותך, סידר גם חנינה, גילה
איך ובזכות מי הוא ברח – שזה
הבת שלך, שגם החנינה
שלה הושגה; והאסיר, כדי לא
להיחשב ככפוי טובה, נתן
סכום כסף לחתונתה: סכום לא
קטן, אני אומר לך.
סוהר: אתה
איש טוב, תמיד מביא בשורות טובות.
חבר א': איך זה נגמר?
חבר ב': כמו שצריך. אלה
שלא הפצירו לעולם לַשווא
קיבלו את מבוקשם: האסירים
יחיו.
חבר א': ידעתי שיהיה כך.
חבר ב': רק
נוספו תנאים, שתשמעו אותם
אחר כך.
סוהר: מקווה שהם טובים.
חבר ב': מכובדים; כמה טובים – איני
יודע.
(נכנס מחזר)
חבר א': זה עוד ייוודע.
מחזר (לסוהר): אוי לי,
אדון, איפה בתך?
סוהר: למה אתה
שואל?
מחזר: הו אדוני, מתי ראית
אותה?
חבר ב': איך הוא נראֶה!
סוהר: הבוקר.
מחזר: היא
היתה בטוב? בריאה? מתי יָשְנה,
אה?
חבר א: שאלות די מוזרות.
סוהר: נדמה לי
שהיא לא ממש בטוב, עכשיו כשאני
חושב על זה; שאלתי אותה כמה
דברים, והיא ענתה כל כך לא כמו
בדרך כלל, באופן ילדותי
ואווילי, כאילו היא טיפשה,
ריקה משכל, ואני מאד
כעסתי. אבל מה איתה, אדון?
מחזר: כלום, רחמנות עליה. 'תה חייב
לדעת, ומוטב ממני, לא
ממישהו שאוהב אותה פחות.
סוהר: נו, אדוני?
חבר א': היא לא בסדר?
חבר ב': לא
בטוב?
מחזר: לא, אדוני, לא טוב. האמת
היא זו: היא מטורפת.
חבר א': לא יכול
להיות!
מחזר: שמע לי, אתה תראה.
סוהר: כמעט
חשדתי שזה כמו שאתה אומר.
אלים, רחמו עליה! זה או
בגלל אהבתה לפלמון
או מרוב פחד שאני אסבול [/ או מן הפחד שיאונה לי רע]
על בריחתו, או גם זה וגם זה.
מחזר: כן, כנראה.
סוהר: אבל מה הבהילות
הזאת, אדון?
מחזר: אומַר לך מהר.
כשדגתי לפנות ערב בָּאגם
שם הגדול מאחורי הארמון,
ממתין בסבלנות ללכוד לי דג,
שמעתי מן העבר השני,
עמוּס קני סוף וְצמחי מים, קול,
קול חד; הִטֵיתי אוזן בהקשבה:
הקול שם שר, דקיק מאד, כלומר
זה נער או אשה. השארתי את החכה
שתדוג לבד והתקרבתי, רק
שלא ראיתי מי משמיע את
הקול, הסוּף והעשבים כיסו
עליו. נשכבתי על האדמה,
הקשבתי לַמלים שהיא שרה – כי
דרך קרחת עשב שקצרו
הדייגים ראיתי: זאת היתה
הבת שלך.
סוהר: בבקשה, תמשיך.
מחזר: הרבה היא שרה, אבל בלי מובן;
עם זאת על זה שמעתי שחזרה
לא פעם: "פלמון הלך, הלך
לַיער לְלקט לו תות, אמצא
אותו מחר."
חבר א': נפש יפה!
מחזר: "כבליו
יסגירו אותו, הוא ייתפס; ואז
מה אעשה? אביא קבוצה, מאה
בנות שחורות עיניים, אוהבות
כמוני, עם זֵרי נרקיס על ראש,
שִפְתֵי דובדבנים, וורד דמשק
בַּלְחָיַים, ונרקוד מחול
מוטרף כולנו לדוכס, נפציר
למחילה." אז, אדוני, דיברה
עליך; שראשך יותז מחר
בבוקר, היא חייבת לאסוף
פרחים לקבור אותך, לדאוג לַבית
שיהיה יפה. ואז לא שרה
כלום חוץ מ"ערבה וערבה
וערבה" ובין לבין תמיד
גם "פלמון" ו"פלמון יפה",
ו"פלמון היה בחור נועז".
כך היא ישבה שקועה בעשב עד
ברכיים; תלתליה הפרועים
הקיפו מִקלעות אגמון; סביבה
אלפי פרחי מים בשלל צבעים,
היא נראתה לי כמו אותה פֵיה
שמזינה אגם בְּמים, או
אלת הקשת שצנחה ישר
מן השמיים. טבעות עשתה
מקני סוף שצמחו שם ואמרה
להן שורות שיר מתוקות: "כן, כך
נקשרת אהבת אמת שלנו",
"את זה תוכלו לפרום, אך לא אותי"
ועוד הרבה. ואז בכתה, ושוב
זימרה, ונאנחה, ובאותה
נשימה חייכה, נישקה את כף ידה.
חבר ב': נשבר הלב!
מחזר: ניגשתי עד אליה,
היא ראתה אותי, מיד זינקה
לקראת הזרם ואני הצלתי,
הצבתי אותה על חוף מבטחים,
ואז חמקה ממני ופנתה
לעיר, בצעקה ובזריזוּת
כזאת ש, תאמינו לי, נותרתי
רחוק מאחוריה. ממרחק
הבחנתי בשלושה או ארבעה
שנתקלו בה – ביניהם אחיךָ –
שלידו היא נעצרה, נפלה,
בלי שניתן כמעט לשאת אותה.
השארתי אותם שם איתה –
(נכנסים אחיו של הסוהר, בת הסוהר ואחרים)
ובאתי לספר לך. הנה הם.
בת הסוהר (שרה): שלא תדע לָנֶצח אור...
זה לא שיר טוב?
אח: אה, טוב מאד.
בת: אני
יכולה לשיר עשרים עוד.
אח: כנראה
את יכולה.
בת: כן, בחיי שכן.
אני יכולה לשיר "המטאטא"
ו"רובין חומד." אתה לא חייט?
אח: כן.
בת: איפה היא, שמלת החתונה
שלי?
אח: אביא אותה מחר.
בת: 'בקשה,
אבל מוקדם. אני יוצאת לעיר
לקרוא לַשושבינות ולשלם
לַמזמרים, כי אני צריכה לאבד
את הבתולים, כן, עד קריאת הגבר.
זה לא ילבלב אחרת.
(שרה): כה יפה, כה מתוק...
אח (לסוהר): אתה חייב בסבלנות לספוג
את זה.
סוהר: נכון.
בת: אה, ערב טוב, אישים
טובים; אולי שמעתם במקרה
על איזה פלמון צעיר?
סוהר: כן-כן,
ילדונת, מכירים.
בת: הוא לא צעיר
מוצלח?
סוהר: כן, אהובה.
אח: בשום אופן אל
תסתור אותה, היא מתערערת אז
כפליים.
חבר א' (לבת): כן, הוא איש מוצלח.
בת: אה, כן,
זה ככה? יש לך אחות.
חבר א': נכון.
בת: אבל היא לא תתפוס אותו – תגיד לה –
כי לי יש טריק; תשים עליה עין,
אם היא תפגוש אותו פעם אחת
אז היא נופלת, היא נשתלת, [/ נבעלת,] היא
נובלת תוך שעה. העלמוֹת
[/ היא מתעלפת, היא חוטפת, היא
/ חולפת תוך שעה. העלמות]
בעיר הזאת כולן מאוהבות בו,
אבל אני צוחקת עליהן,
לא שמה לב. ככה נבון, לא?
חבר א': כן.
בת: יש לפחות מאתיים עם ילד
ממנו - בטח כבר ארבע-מאות –
אבל אני – נועלת, נעולה
כמו צדפה; והם כולם בנים –
יש לו שיטה לזה – ויסרסו
את כולם בגיל עשר כדי לשיר
סופרן, שיזמרו את מלחמות
תזאוס.
חבר ב': זה מוזר.
בת: הכי מוזר
שאי-פ'ם שמעת – אבל אל תגיד
מלה.
חבר א': בסדר.
בת: הן באות אליו
מכל רחבי הממלכה. אתמול
בלילה, תאמינו לי, היו
לו לא פחות מעשרים שם לתקתק –
הוא מדגדג שעתיים תענוג
כשהוא משקיע טוב.
סוהר: היא אבודה
שאין מרפא.
אח: לא, גבר, אלוהים
ישמור!
בת: בוא הנה! אתה איש חכם.
חבר א': היא מזהה אותו?
חבר ב': לא.
בת: 'תה מפקד
של אונייה?
סוהר: כן.
בת: איפה המצפן
שלך?
סוהר: פה.
בת: תכוון אותו צפונה.
ועכשיו שוט אל היער, פלמון
שם משתוקק אלי. ת'חבל תן לי
שאמשוך לבד; קדימה, נשמות,
תרימו עוגן, כן, במרץ!
כולם (מתנשפים): אחחח! אחחח! אחחח!
בת: זה התרומם! – יופי של רוח! - קשור
את חבל החרטום! – להניף מפרש! –
איפה המשרוקית ש'ך, המפקד?
אח: בואו נכניס אותה.
סוהר: עלה לראש התורן, ילד!
אח: איפה הנווט?
חבר א': פה.
בת: מה אתה
קולט?
חבר ב': יער יפה.
בת: נווט אליו,
המפקד. כיוון החלף!
(שרה)
כשהלבנה בְּאור לא לה...
יוצאים.
| < אחורה | שני אצילים קרובים -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |