| < אחורה |  שני אצילים קרובים -
מערכה 3, תמונה 5 |
קדימה > |
נכנסים המורה (ג'רלד), וחמישה [ששה?] כפריים , ביניהם אחד שמשחק את הבבון.
המורה: בושה, בושה, איזה חַלְטוּרָנוּת ואנטי-דְרָלָמוסיה אצלכם! כל כך הרבה התיָזעתִי להרביץ בכם פרינציפים, להניק אתכם, למרוח עליכם דרך משל את כל המֵח והמרמלד של הלימוּד שלי, ואתם עדיין מצווחים "איפה?" ו"איך?" ו"על-שום-למה"? חבורה של פוטנציאל פשתן, אינטליגנציית יוּטה, מה, אני אמרתי "כך יהיה" ו"שם יהיה" ו"אז יהיה" ואיש אין שמבין אותי? איי, רחמנא ליצן! כולכם דֶפק-דיקטים! כי ככה: כאן עומד אני. משם בא הדוכס. ושם אתם, עמוק בסבך. מופיע הדוכס. אני פוגש אותו ומבטא לו עניינים מלומדים ושפע של פסוקים. הוא מאזין ומהנהן ומהמהם ואז קורא "מופלא!" ואני ממשיך לי הלאה. לבסוף, אני מניף את המגבעת - שימו לב פה! אז אתם, כמו צייד המיתולוגוס עם חזיר הבר, פורצים כלפיו באלגנטיות. כמו אוהבי אמת, מתארגנים בחבורה בנועם, ובמתק, בצורות מחול, פִּסעוּ וְסוֹבוּ, בחורים.
כפרי 1: נעשה במתק, ג'רלד המורה.
כפרי 2: להתאסף! איפה הטמבוריסט?
כפרי 3: היי, טימותי!
(נכנס הטמבוריסט)
טמבוריסט: פה, משוגעים שלי!
קדימה-הופ!
מורה: אבל, סליחה, איפה
הן הנשים האלה?
כפרי 4: הנה פְריז
ומוֹדְלין.
(נכנסות חמש כפריות.)
כפרי 2: הנה לוּס קטנטונת עם
רגליים לבנות וְבָּרְבָּרי
הבִּרְיונָה.
כפרי 1: ונֶל המנומשת,
שתמיד עשתה מה שהאדון ביקש.
מורה: נו איפה הסרטים, בנות? שְֹחו עם
הגוף בְּפּוזות מתוקות, גמישוֹת,
ופה ושם - קידונת ודילוג.
נל: עלֵינו, אדוני.
מורה: ואיפה שאר
המוזיקנטים?
כפרי 3: התפזרו בשטח,
כמו שציווית.
מורה: זוּגוּ לְזוגות,
תראו מי לא פה. איפה הבָּבּוּן?
שמע, ידידי, תחזיק את הזנב
שלא יעשה שום בזיונות ו/או
סקנדלים לַגברות; ונא-הקפד
להתקפּץ במרץ ובאומץ,
וכשאתה נובח – בדיסקרטיות.
בבון: כן, אדוני.
מורה: נו מה יום מיומיים?
פה חסרה אשה.
כפרי 4: אפשר לשטוף
כלים ולקפל ת'עסק.
מורה: איך
כתוב, טָחַנּוּ מים בששון;
הכל לָריק, ברכה לבטלה.
כפרי 2: זו הסמרטוטה הזאת, הבהמה
בת-אלף שהבטיחה שתהיה פה –
סיסלי, הבת של התופרת.
כפפות מעור של כלב היא תקבל
ממני! אם היא מבריזה לי ככה! –
אתה עֵד, ארקאס, שהיא נשבעה
על יין ועל לחם שהיא תבוא.
מורה: האשה והצלופח,
אמר המשורר, אם לא תתפוס
להם את הזנב עם השיניים,
אז תאבד בן רגע את השְניים.
בהתנהגות היא מקבלת "לא מספיק".
כפרי 1: שתישרף; דופקת נִפקדוּת?
כפרי 3: אז מה עושים, אדון?
מורה: כלום. כל העסק
נהיָה לא-עסק, מאורע אומלל
ומר.
כפרי 4: עכשיו, כשכבוד העיר כולה
עמד על זה, עכשיו להיות סוסה
מורדת, להשתין על העולם!
חכי תראי, את תקבלי ממני!
(נכנסת בת הסוהר.)
בת הסוהר (שרה): ת'ספינה ג'ורג' אֶלוֹוּ הַיָּם מדרום,
מחוף אפריקה, השיט-הוֹ.
ושם היא פגשה משחתות קרב גדולות,
אחת, שניה, שלישית-הוֹ.
"הלו, הלו, שְמֵחות יפות,
לאן אתן, לאן-הו?
הו תנו לי להפליג אתכן
עד חוף ומעגן-הו."
שלושה טיפשים רבו על ינשוּפוֹנה.
אחד אמר שזה ינשוף,
שני: בשום פנים.
שלישי אמר שזו בת-נץ
וחתכו לה ת'פעמונים.
כפרי 3: זאת מטורפת חמודה, כבודך,
הגיעה בול בזמן, ומשוגעת
כמו ארנבת באביב. נביא
אותה לרקוד – ואנחנו על הגל שוב.
אני נשבע בּשְמה, היא תעשה
יופי של סַלְטות.
כפרי 1: מטורפת! יש,
ניצלנו, בחורים. [/ אנחנו מסודרים.]
מורה: את מטורפת,
אשה טובה?
בת הסוהר: היה חבל אם לא.
בוא תן לי יד.
מורה: מדוע?
בת הסוהר: אנחש
את העתיד שלך. אתה טיפש.
תספור עד עשר. – חה, בלבלתי אותו.
בְּזְז בְּזְז! חבר, שלא תאכל לחם
לבן. אחרת תדמם קשות
מהשיניים. שנרקוד, היי-הו?
'ני מכירה אותך, אתה פַּחח.
הלו פחח, שלא תסתום יותר
חורים ממה שאתה צריך.
מורה: דֵאוּס דִשְמַיָא! פחח, עלמתי?
בת הסוהר: או מכשף. תקים לי שד עכשיו, ושינגן את "קי פָּאסָה" על פעמון ועצמות.
מורה: קחו אותה, ושכנעו אותה בשטף להסכים בשקט. "והשלימותי עבודה שאש וזעם יופיטר לא ישמידוה." – פִּצחו, והובילו אותה לַמחול.
כפרי 2: קדימה, ילדה, בואי נתגלגל.
בת הסוהר: אני אוביל.
כפרי 3: את, את!
מורה: משכנע ומבריק.
(שופרות.)
להתפזר, בחורים, אני שומע את השופרות. תנו לי רגע להגיג, ותהיו דרוכים להתחיל.
(יוצאים כולם חוץ מהמורה.
נכנסים תזאוס, פיריתוס, היפוליטה, אמיליה, ארקיט ופמליה.)
תזאוס: לכאן פנה האַיָל.
מורה: עצרו והשכילו!
תזאוס: מה יש לנו כאן?
פיריתוס: מין בידור כפרי,
אני נשבע, אדון.
תזאוס: טוב, אדוני,
קדימה; בוא נשכיל.
(מובאים כסא לתזאוס ושרפרפים לגברות.)
גבירות, שבו. נעבור את זה.
(מתיישבים.)
מורה: דוכס על כס, גברות! מטר ברכות!
תזאוס: זו פתיחה חורפית.
מורה: קבלו-נא שעשוע עממי.
פה התקבצו כמה מְתֵי מספר
המכונים בבוז אנשי הכפר.
ואם לומר אמת, לא אגדה,
ציבור עליז אנחנו, אגודה,
או כנופיה, או אספסוף, או חוג,
שלמענכם ירקוד, יָחוֹג, יָחוּג.
ומי את כל העסק מנווט?
אני, הפֶּדאגוֹגוּס, שחובט
לַפְּעוטים בַּתוּסיק בשוֹטוֹ, [/ בְּיָשְבנֵי יְנוּקוֹת בשוטו,]
ולא חוסך מן הגדולים שִבטו;
אני מנחה את הבידור הנ"ל.
אתה, דוכס על כס, המהולל
מִתְהום לִמְרום, בכל הממלכה,
עזור לי, עבדך, דורש שלומך,
וּבְניצוץ עיניך היקר
השקף-נא במבט חם על ה"קר"
וגם על ה"נבל", או בשילוב -
ה"קרנבל", סְפּוֹרְטֵנוּ העלוב.
לב המופע, פרי לבטים קשים, [/ לב המופע, שבעמל נכתב,
הוא שאני ניצב, חדל אישים, / הוא שאני מופיע וניצב]
לשאת באוזן הוד מעלתך
פרולוג עילג זה כדברי פתיחה.
בוא, מלך האביב עם אדונית,
זוג ב' - המשרת וחדרנית
שמחפשים מסתור לילי מוצנע;
פונדקאי, אשתו השמנמנה;
היא מזמינה נווד להתארח, [/ נווד עייף בחום היא מארחת,
קורצת לַמוזג: חשבון נפֵּח. / ואת חשבון הבירה מנפחת.]
ליצן, שוטה, ואז – בבון הקוף
יניף זנבו ואת הכלי יזקוף.
ועוד כהנה וכולֵי וכוּלוּ,
אמור רק "כן" – ובמחול יחוּלוּ.
תזאוס: כן, פְּרופֵסוֹרוּס טוב, כן, כן.
פיריתוס: תביאו!
מורה: בואו, בּנַי! תניפו ת'רגליים!
(מוזיקה. הכפריים, עם בת הסוהר, מבצעים את המחול.)
גבירותי, אם קצת עינגנו
כְּשחָגַגנוּ עד הגג-נוּ
אז הִשַֹגְנוּ שתגידו:
המורה פה לא תלמיד הוא.
אם אותך, דוכס, בידחנו,
ילדים טובים אנחנו,
בתמורה תן לנו עץ
שסביב לו נקפץ,
עץ אחד, אפילו שניים,
הנה מה טוב ומה נעים.
תזאוס: קבל עשרים, פרופסור! (להיפוליטה): ומה שלום
מתוקתי?
היפוליטה: אין מרוצָה יותר.
אמיליה: ריקוד נפלא, והקדמה טובה מזו
עוד לא שמעתי.
תזאוס: פדגוג, תודה
לך. – נא לפצות בשפע את
כולם.
פיריתוס: וזה תוספת לקישוט. (נותן למורה כסף.)
תזאוס: עכשיו נחזור לציד.
מורה: שהאייל יחזיק שעות,
שהכלבים במלתעות
ישחטוהו כמו קצב
והגברות יאכלו ביציו.
(שופרות מבחוץ. תזאוס ופמלייתו יוצאים.)
בואו, כולנו מסודרים. אלים,
אלות! בנות, רקדתן - אין מלים!
יוצאים.
| < אחורה | שני אצילים קרובים -
מערכה 3, תמונה 5 |
קדימה > |