שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים הסוהר, המחזר ורופא.

רופא: הטרוף שלה חזק בזמנים מסוימים יותר מאחרים במחזור הירח, נכון?

סוהר: היא כל הזמן במצב מעורער לא מזיק; ישנה מעט, חסרת תיאבון בכלל, רק שותה הרבה; חולמת על עולם אחר וטוב יותר; וכל דיבור שבור שיוצא לה מהפה, השם פלמון בחוש בו, היא ממלאת בו כל דבר, הוא תשובה לכל שאלה.  

          (נכנסת בת הסוהר.)

          הנה היא, אתה תקלוט את ההתנהגות שלה.

בת: שכחתי את זה לגמרי. הפזמון החוזר היה "מַטָה-מַטָה", וחיבר אותו לא פחות מג'יראלדו, המורה של אמיליה; האיש הכי מלא פנטזיות שיש – כי בעולם הבא מלכת קרתגו עוד תפגוש את פלמון, ואז היא תתרפא מאהבת נסיך טרויה.

דוקטור:  מה הסיפור הזה? נשמה מסכנה!

סוהר: ממש ככה כל היום.

בת:  עכשיו לַקמע הזה שסיפרתי לכם: צריך להביא מטבע כסף, על קצה הלשון, אחרת הסירה לא תעביר אותךָ למוות. ואז אם יהיה לך מזל לבוא לאן שהנשמות המבורכות – את זה שווה לראות! אנחנו, הבחורות שהכבד שלהן נחרב, נחתך לחתיכות מאהבה, נבוא לשם ולא נעשה כלום כל היום חוץ מלקטוף פרחים עם מלכת השאול. אז אעשה לפלמון זֵר; אז הוא ישים אלי לב – אז.

רופא: כמה יופי בַּחולי שלה! נקשיב לה עוד קצת.

בת:   ברצינות, אני אספר לכם, לפעמים אנחנו הולכים לשחק במעגל זוגות-זוגות, אנחנו המבורכים. איי, חיים גרועים יש להם שם במקום השני – איזה שריפות, בישולים, טיגונים, נשיפות, יללות, פטפוטים, קללות – אח, הם קיבלו דין קשוח; תיזהרו! אם מישהו משתגע, או תולה או מטביע את עצמו – לשם הוא הולך – ישמור יופיטר! – ושם ישימו אותנו בקלחת של עופרת ושומן ספסרים, בין מיליונים כייסים, ושם נתבשל כמו קותל חזיר שאף פעם לא יהיה מוכן.

רופא:  מה שהמוח שלה רוקם!

בת:   אדונים ואנשי-חצר שהכניסו בתולות להריון, נמצאים במקום הזה. הם יעמדו באש עד הטבור ובקרח עד הלב, ושם האיבר הפושע יישרף והאיבר המדיח יקפא. באמת עונש חמור מאד, אפשר להגיד, על שטות כזאת. תאמינו לי, בן-אדם היה מתחתן עם מכשפה מצורעת רק כדי להימנע מזה, נשבעת לכם.

רופא:  איך היא מתמידה בהזיה הזאת! זה לא שיגעון מושרש אלא דיכאון עבה ועמוק.     

בת:    לשמוע שָם גבירה גאה ובורגנית גאה צורחות יחד! הייתי בהמה אילו קראתי לזה בידור טוב. אחת זועקת "הוי העשן הזה!" השנייה, "האש הזאת!" אחת זועקת "איי לי שעשיתי את זה מאחורי הווילון!" ואז מייללת; השנייה מקללת מחזר שחוֹזר ואת הביתן בגן שלה.

               (שרה): אהיה נאמנה, כוכבַי, גורלי...

סוהר:   מה אתה חושב עליה, אדוני?

רופא:   אני חושב שיש לה נפש מוטרדת שאני לא יכול לטפל בה.

סוהר:   אוי לנו, אז מה?

רופא:   לפי הבנתך היא נמשכה לאיזה גבר לפני שפגשה את פלמון?

סוהר:   היתה לי בשעתו, אדוני, תקווה גדולה שהיא תיתן את לבה לאדון הזה, ידידי.

מחזר:  גם אני חשבתי ככה, והייתי רואה את זה כעסק משתלם-פלוס לתת חצי מרכושי כדי שהיא ואני נעמוד כרגע בדיוק במצב הקודם.

רופא:  הסטייה המופרזת של העין החומדת שיבְּשה אצלה את יתר החושים; הם עשויים לחזור ולהתייצב כדי למלא את התִפקוּד שלשמו נועדו, אבל כרגע הם בהפרעה פראית. זה מה שיש לעשות. לסגור אותה במקום שאור בקושי מתגנב אליו. אתה, אדוני ידידה הצעיר, לבש את השם פלמון, אמור שבאת לאכול איתה ולהחליף מלים על אהבה. זה יתפוס את תשומת לבה, כי בזה דעתה נעוצה; כל עניין אחר שנשתל בין הנפש והעין שלה הופך לשעשוע-תעתוע של השיגעון. שיר לה שירים רעננים של אהבה כמו שהיא אומרת פלמון שר בכלא. בוא אליה מעוטר בַּפְּרחים המתוקים ביותר של העונה עם תוספת ניחוחות של בושם שהם נעימים לחוש. כל זה יהיה הולם את פלמון, כי פלמון יכול לשיר נפלא, ופלמון מתוק וכל דבר טוב טְרה-לה-לה. בקש לאכול איתה, להגיש לה, לשתות לחייה, ובתוך כך שַרבּב בלי הרף את עתירת כבודך להתקבל לחסדה. ברר מי מהבנות היו ידידותיה וחברותיה לְמשחק ודאג שיסורו לבקר אותה כשפיהן מלא פלמון, ושיבואו עם מתנות למזכרת כאילו הן מגיעות בשמו. בָאשליה שבה היא חיה יש להיאבק בְּאשליה. זה אולי יגרום לה לאכול, לשתות, ולנתב מה שחרג אצלה מהקופסה בחזרה לַמשטר והסדר הקודמים. ראיתי את זה פועל בהצלחה פעמים אינספור, ויש לי תקווה גדולה שזה יגדיל את המספר. אני עצמי, בין שלב לשלב של המבצע, אבוא עם הטיפול שלי. בואו נכניס את זה לפעולה ונזרז את התוצאה שבלי ספק תביא הקלה.

יוצאים.