שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תרועות ממקומות שונים. רעש וקריאות של אנשים בחגיגת מאי. נכנס ארקיט לבד.

ארקיט:   תזאוס את היפוליטה איבד;

          שניהם פנו לנתיבים שונים.

          זהו פולחן קדוש שהם עורכים

          למאי המלבלב, ואצל בְּנֵי  

          אתונה זהו לב הטקס. אח,

          אמיליה המלכה, רעננה

          ממאי, ומתוקה

          מכפתורי זהב על ענפים

          או קישוטים צבעוניים בָּאחוּ –

          כן, מהי גְדת נהר שבה נימפה

          עושה מפני המים שדה פרחים!

          את, יהלום היער, העולם,

          קידשת שְביל יער בנוכחותך

          כמותה. הלוואי אוּכל אני, אדם

          עלוב, להשתחל אל הגיגייך,      

          לעוט על איזו מחשבה של טוהר! [/ לעוט על איזו מחשבה קרה!]  

          איזו ברכה כפולה למצוא גבירה

          כזאת, ובמקרה! אלת מזל,

          מלכה שניה שלי אחרי אמיליה,

          אמרי כמה אני רשאי להיות

          גאה. היא מעניקה לי תשומת לב,

          קֵרבה אותי; בבוקר היפה

          הזה, הטוב שבשנה, נתנה

          לי זוג סוסים; על שניים שכאלה

          זוג מלכים יכול לרכוב בִּשדה-

          קרב שיכריע את טענתם

          לַכּתר. אוי, אוי, פלמון דודן

          מסכן, אסיר מסכן, אינך חולם

          בכלל על מזלי, נדמה לך 

          שאתה המאושר יותר, קרוב

          כל כך לאמיליה; ובדמיונך 

          אני בתבַּי, ואומלל, גם אם

          חופשי; לו רק ידעת שגבירתי

          נושמת לידי, ואני מכניס

          לָאוזן את שפתה, חַי בעיניה,

          זעם כזה היה אוכל אותך!

          (נכנס פלמון כמגיח משיח, בשלשלאותיו; הוא מנופף באגרופו אל ארקיט.)

פלמון: קרוב בוגד, היית כבר טועם   

          את זעמי אילו נשרו ממני

          אותות המאסר האלה, לו

          ביד הזאת היתה רק חרב. חֵי

          כל השבועות יחדיו, אני וצדק

          אהבתי נשלוף ממך וידוי

          בגידה, כן, גדול המועלים אשר

          נראָה איש מעלה, כבוד שלא

          היה חלול כמותו בדמות אציל,  

          דודן שלא בראו דם וְקִרְבָה 

          כוזב ממנו! היא שלך אתה

          אומר? אוכיח  - עם האזיקים,

          ובְידיים אלה הריקות

          מנֶשק – שאתה משקר, אתה

          גנב של אהבה, אדון אפסי

          ולא ראוי לַשם נבל. אילו

          היתה לי חרב, והמשקולות

          היו עפות לי –

ארקיט:                        פלמון יקר,

          בן-דוד –

פלמון:               ארקיט בן שד, תן במלים                       

          מה שהראית לי במעשים.                     

ארקיט:   היות שאני לא מוצא בִּטווח

          החֵיק שלי חומר נלוז שייצור

          ממני מה שאתה מכריז – עלי

          להשיב כך בנימוס: זה זעמך

          אשר מטעה אותך, וכאויב

          שלך הוא לא יהיה נדיב אלי.

          כבוד והגינות אני נוצֵר

          ועליהם נשען גם אם אינך

          מכיר בהם בי, ואמשיך לפעול,

          דודן טוב, לְאוֹרָם. הצג לי ברוב

          טובך את מצוקותיך בְּלשון

          יפה, שכן הריב שלך הוא עם

          שְווה ערך שטוען שיטהר

          את שמו בְּנפש וּבְחרב של

          אציל אמת.

פלמון:                  שרק תעז, ארקיט!

ארקיט:  דודן, דודן, ידוע לך כמה

          אני מעז; ראית אותי כבר

          אוחז בְּחרב נגד אזהרות

          של פחד. לא תיתן לאף אדם

          לבטח לפקפק בי, גם בְּבֵית

          מקדש תשבור למעני שתיקה.

פלמון: ראיתי אותך, אדוני, פועל

          במקומות אשר הצדיקו את 

          הגבריות; קראו לך אביר

          טוב גם אמיץ. אך השבוע לא

          יפה אם בכל יום גשום: גברים

          מאבדים את עוז הנפש אם יִיטו

          לבוגדנות, ואז הם נלחמים

          כמו דובים שהוכרחו: היו

          בורחים לולא היו קשורים.

ארקיט:                                    קרוב,

          מוטב תאמר ותעשה את כל זה

          מול הראי, לא באוזניו של מי

          שבז לך עכשיו.

פלמון:                       בוא; פטור אותי

          מהאזיקים האלה הדוקרים,

          ותן לי חרב, גם אם חלודה,

          וחסד ארוחה אחת הגש לי.

          אז בוא מולי, חרב טובה בַּיד,

          ורק תאמר שאמיליה היא שלך –  

          אסלח על עוול שעשית לי,

          כן-כן, גם על מותי אם תנצח,

          ונִשמות גיבורים בעולם הצל [/ התוהו,]

          שמתו כמו גברים, כשיבקשו

         ממני חדשות מהאדמה,

         לא ישמעו אלא שאתה אמיץ

          ואתה אציל.

ארקיט:                    אל דאגה. שוב אל

          בֵּית העוּזְרד שלך, ובחסות

          הלילה אהיה פה עם מזון

          משביע. את המגבלות שלך

          אסיר, ותקבל בגדים, בשמים

          שיהרגו את ריח בית הסוהר.

          ואחרי שתתמתח, רק תאמר

          "ארקיט, אני מוכן" – לבחירתך

          יונחו גם חרב גם שריון.

פלמון:                                   שמיים,

          מי עוד יעז להיות אשם אציל  

          כזה? איש לא, חוץ מארקיט; אז אין

          חוץ מארקיט אחד אמיץ כזה.

ארקיט (בא לחבק אותו): איי, פלמון יקר.

פלמון:                                              אני מחבק

          אותך והצעתך; אני עושה

          זאת רק לכבוד הצעתך, אדון;

          כי לגופך אני, ללא צביעות,

          רק מאחל לראות את חוד חרבי בו.

          (שופרות)

ארקיט:   שמע את השופרות. שוב לַמסתור,

          שהדו-קרב שלנו לא ישובש      

          לפני שהוא יתחיל. תן יד; שלום.

          אביא לך כל מה שהכרחי.

          אנא הֱיֵה חזק והתעודד.

פלמון: בבקשה עמוד בהבטחתך

          ועשה זאת במצח זועף. ברור

          שאתה לא אוהב אותי; הֱיֵה

          קשה אתי ושפוך מלשונך

          ת'שֶמן. בחיי, על כל מלה

          אוכל להחזיר אגרוף, ההגיון 

          לא ירסן לי את הבטן. 

ארקיט:                              זה 

          ברור, כן. אך תרשה לי בלי שפה

          בוטה. כשאני מדרבן ת'סוס שלי

          אני לא גוער בו; זעם ושלווה

          בי – יש להם אותו פרצוף.

          (שוב שופרות)

                                           שמע, הם

          קוראים לַמתפזרים אל המשתה.

          תפשת בטח שלי יש תפקיד שם.

פלמון: נוכחותך ודאי לא תשמֵח

          את האֵלים, ותפקידך אני

          יודע שהושג ברמאות.

ארקיט:   זוהי מִשְרה כְּשרה. אני משוכנע

          שהריב הזה, שעומד חולה בינינו,

          בהקזת דם ייפתר. אני

          מפציר שתעביר את השרביט

          לחרבך, ולא עוד דיבורים.

פלמון: חוץ מהמלה הזאת: אתה הולך

          עכשיו לראות את פני אהובתי,

          כי, שים לב, היא שלי –

ארקיט:                                לא, אז –

פלמון:                                                לא, רגע!

          דיברת איך תחזק אותי באוכל.

          אתה הולך עכשיו לִצְפּות בְּשמש

          המחזקת מה שהיא צופה בו;

          שם יש לך יתְרון עלי. אבל

          תיהנה ממנו רק עד שאכפה

          את התרופה שלי. שלום.

          יוצאים.

---

---