שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט שני אצילים קרובים - קדימה >


הקדמה


שני אצילים קרובים  

מאת ג'ון פְלֶצֶ'ר עם וויליאם שייקספיר

THE TWO NOBLE KINSMEN 

By JOHN FLETCHER and WILLIAM SHAKESPEARE

תרגום: דורי פרנס


הקדמה – שני אצילים ושני מחזאים 

            איזה מחזה מתאים יותר לאתר שייקספיר ושות' מזה שנכתב בידי שייקספיר ושות'? ואכן לרגע עלתה התלבטות אם לקטלג אותו במדור שייקספיר או במדור שות' - אבל מכיוון שלשייקספיר היתה בו יד, זה היה השיקול שהכריע את הכף.   

            המחזה מבוסס על "סיפורו של האביר" מאת ג'פרי צ'וסר, וכתבו אותו וויליאם שייקספיר הוותיק וג'ון פְלֶצֶ'ר, הצעיר ממנו ב - 14 שנה. הוא מסוּוג כ|טרגי-קומדיה", ואכן כל דבר בו כפול והפוך: שני חברים קרובים שהם שני יריבים מרים, מנצחים מובסים ומפסידים שזוכים, טרגדיה שהיא גם קומדיה ולהיפך.

            הוא נכתב כנראה ב -  1613-14, אחרי המחזה האחרון ששייקספיר כתב לבדו, "הסופה". באותו זמן השניים כתבו יחד גם את "הנרי השמיני" ואת המחזה שאבד ולא שרד "קארדניו".

            מעניין לראות איך שייקספיר חוזר בערוב ימיו למחוזות המחזות של עלומיו –"עמל אהבה לשווא", "שני אדונים מוורונה" ובפרט "חלום של לילה בליל קיץ", (שתי דמויות מרכזיות במחזה שלפנינו מופיעות גם שם, תזאוס והיפוליטה, ובשני המקרים  המחזה מתחיל ערב חתונתם). גם בתו של הסוהר מזכירה לנו גיבורות אחרות ממחזותיו, במיוחד את אופליה מ"המלט".

            פרשנים וחוקרים רבים ורבות ניתחו את המבנים הלשוניים של המחזה והגיעו למסקנות (דומות אך לא זהות) לגבי חלקו של כל אחד מהמחזאים בטקסט: מי כתב מה.  אני מביא פה את ההשערה המקובלת ביותר לגבי חלוקת העבודה בין השניים:

שייקספיר:

מערכה 1.

מערכה 2 תמונה 1.

מערכה 3 תמונות 1-2.          

מערכה 4 תמונה 3.

מערכה 5 תמונות 1, 3, 4.

פלצ'ר:

מערכה 2 תמונות 2-6.

מערכה 3 תמונות 3-6.

מערכה 4 תמונות 1-2.

מערכה 5 תמונה 2. 


הנפשות הפועלות


הדמויות

דובר הפרולוג

נער בתהלוכת הכלולות

דמות אל הנישואין בחגיגת הכלולות

תזאוס דוכס אתונה

פּיריתוּס, חבר של תזאוס

היפוליטה, כלת תזאוס, אמזונה

אמיליה, אחותה של היפוליטה

קצין (ארטזיוס) של תזאוס

כרוז

מלוָוה של אמיליה

סוהר

בת הסוהר

מחזר של בת הסוהר

אח של הסוהר

שני ידידים של הסוהר 

רופא

משרתת מלווה של בת הסוהר

מורה

חמישה כפריים (ביניהם: ארקאס, ריקאס, סֶנואיס)

מתופף

שחקן המגלם את הבבון

חמש כפריות: ברברי, פְריז, לוּס, מוֹדְלין, נֶל

אדונים

תליין

שני שליחים

שלוש מלכות, אלמנות של הצרים על תבי

ארקיט |  

          | דודנים, אחייני קראון מלך תבי             

פָּלָמון  |

ואלריוס

שלושה אבירים תומכי ארקיט

שלושה אבירים תומכי פלמון

דובר האפילוג

משרתים, שומרים, מלווים וכו'


פרולוג


תרועה. נכנס דובר הפרולוג.

מחזה חדש וּבתולים – דומים;       

לשניהם יש ביקוש - ומשלמים,

אם הם בנויים טוב. הצגה נאה,

שביום חתונתה תסמיק, צנועה,

רועדת שתחוּלל, היא כמו בתולה

אחרי לילה ראשון של טלטלה,

אבל היא עוד רעננה כטל,               / אך עוד שומרת על חן בתוליה, 

זיעת הבעל לא ניכרת כלל.             / זיעת הבעל לא נראית עליה.

הלוואי לְמחזה זה כך יקרה:                       

בורא אציל שימש לו כהורה,

פּייטן טהור, משכיל, שמהללים

סופרי איטליה וקוראים אנגלים:

צ'וסר, סופר דגול, הוא שכתב את

ספור המעשה בן האלמוות.

אילו נבגוד בו, וילדו ישמע

בראשית חייו "בוז, צא מהבמה",

עצְמות האיש הטוב איך תטוּלטַלְנה,

ומן האדמה יזעק הוא "אַל נא

תדביקו לי סוֹפר נבוב, רדוד,

שיצירתי תהיה מין "רובין הוד"  

לְאווילים!" זוהי הדאגה:

איך נעפיל אליו, אל הפסגה,

איך נתיימר בְּהתנשפות לִשְחות

בְּים עמוק כל כך. תנו לפחות

יד, ננווט ואיכשהו נינצל.       

ובכן, שמעו תמונות שהן רק צל

חיוור של גדולתו, אבל שוות

אולי שתי שְעות מסע. תנומות שלוות 

לעצמותיו, לכם – דמע ושחוק.

אם לא נוכל בַּמחזה למחוק

גל גרעונות, יבול עונה קשה,

יגזור עלינו ההפסד פרישה. 

תרועה. יוצא.


מערכה 1, תמונה 1 -


מוזיקה. נכנס שחקן בדמות אל הנישואין, נושא לפיד בוער; נער, בגלימה לבנה, לפניו, שר וזורה פרחים; אחרי אל הנישואין, נימפה בשיער פזור, נושאת זר של חיטה. ואז תזאוס בין שתי נימפות אחרות עם נזרי חיטה על ראשן. אחר כך היפוליטה הכלה, מובלת בידי פּיריתוס ועוד דמות, המחזיקים זר מעל ראשה (גם שערה פזור). אחריה אמיליה, נושאת את שובלה; ארתֵזיוס, מלווים, נגנים.

נער (שר): שושנה בלא חוחים,

צבע מְפָאר מלכים,

     ניחוח מבורך;

חיננית חיווריינית,

קורָנית הריחנית,

     זר זִכְרינִי רך;

 

בכור אביב, ילדון צעיר,

מבשֵר של יום בהיר,

     רקפת אפופה,

הניצנים הזעירים  

ורוזמרין, פרח קברים,

     דורבנית זקופה;

 

ילדי הטבע המופלא,

ברכו חתן, ברכו כלה,

     ואת דרכם עַטְרוּ.   

אף מלאך של האוויר,

אף ציפור יפה של שיר

     מכאן לא ייעדרו.

 

עורב שמקרקר דיבות,

לילית הורסת מסיבות,

     ינשוף קשיש ואוח,

אל תטמאו יְפי תווים

של זמר צמד אוהבים;

     לסור, לעוף, לברוח.

(נכנסות שלוש מלכות בשחור, עם הינומות צבועות שחור, כתרים מלכותיים. המלכה הראשונה נופלת לרגלי תזאוס; השניה נופלת לרגלי היפוליטה; השלישית לפני אמיליה)

מלכה 1 (לתזאוס): בשם הרחמים והאצילות,

          שמע וכבד אותי.

מלכה 2 (להיפוליטה):       בשם אמךְ,

          ומשאלתךְ לפרי רחם יפֶה,

          שמעי, כבדי אותי.

מלכה 3 (לאמיליה): בשם אהבתךְ לזה שהאל

          הועיד למיטתךְ ובשם טוהר

          הבתולים, תהיי הפרקליטה

          שלנו בַּמצוקה. מצְווה כזאת

          תִמְחק מסֶפר חטאייך כל

          מה שרשוּם לך שם.

תזאוס:   גבירה נוגה, קומי.

היפוליטה:                           עמדי.

אמיליה:                                         מולי

          בלי ברך! כל אשה כאובה שאוכל

          לתמוך בה היא אחותי.

תזאוס:   מה הבקשה? (למלכה 1) דברי בשם כולן.

מלכה 1: אנחנו שלוש מלכות שבעליהן

          נפלו מול זעם קְרֵאוֹן האכזר,

          ונידונו לציפורני נשרים, ניקור

          עורבים בשדות הקרב המטונפים

          של תֵבַּי. הוא אינו מרשה שנשרוף

          את עצמותיהם ואת אֶפרם נטמון

          בַּכּד, או שנסלק את תועבת    

          המוות מעיניה של השמש,  

          בִּמקום זה הוא מזהם את הרוחות

          בצחנת בעלֵינו השחוטים.

          איי, רחמים, דוכס; שלוף, מְטהר

          האדמה, את חרב האימים

          שלך, שמיטיבה עם העולם,

          תן לנו את עצמות המלכים

          מתֵינו, שנקבור אותם; ושים

          לב בטובך האינסופי שמעל

          ראשינו המוכתרים אין גג לבד

          ממה שיש לאריה או דוב, כיפה

          של כל יצור.

תזאוס:                      בבקשה, אל תכרעי;

          נסחפתי בדברייך ונתתי

          לברכייך שיחטאו כלפי עצמן.

          שמעתי על גורלות בעליכן

          שמתו, והצער מעורר

          אותי לנקום ולשלם בשמם.  

          (למלכה 1)

           בעלך היה המלך קָפֵַּנָאוּס.

          בַּיום שעמד להתחתן אתך,

          בְּרגע כמו שלי עכשיו, פגשתי

          את חתנך ליד מזבַּח האל.   

          הייתְ יפָה בזמן ההוא! גלימת

          יוּנוֹ לא היתה יפה כמו תלתלייך,

          ולא שופעת ורחבה כמותם.

          נזר השיבולים שלך לא היה

          חבוּט ולא שדוּף; אלת מזל

          חייכה לך בגומות חן; הרקולס

          קרובי נהיה אז רך יותר מעינייך,

          שמט את האַלָּה והתגלגל 

          ארצה, עטוי כפי שהיה בעור 

          אריה, כשהוא נשבע שכל שריריו

          מתמוססים. יגון וזמן, טורפים   

          זוועתיים, הכל אתם בולעים!

מלכה 1:  הו, הלוואי שאיזה אל,

          כל אל היה מפקיד את חמלתו

          בַּגבריוּת שלך, מַצִּית בה כוח

          ומזניק אותך לַדרך כְּמגן

          שלנו.

תזאוס:               בלי ברכיים, אלמנה!

          כווני אותן לאֵלת המלחמה

          והתפללי למעני, חייל

          שלך. אני מוטרד. (פונה)

מלכה 2:                       היפוליטה

          נכבדת, אמזונה אימתנית,

          את ששחטת חזיר בר עם ניב 

         חרמש; ובזרועך, החזקה

          כשם שהיא לבנה, כמעט הפכת

          את הגברים שבוּיים לַמין שלך  

          עד שאדונך פה, שנולד לשמור

          על סדר בראשית, דחס אותך

          אל הַמְּכָל שעל גדותיו עלית,

          והכניע את כוחך גם את לבך;  

          חיילת שמסוגלת לאזן

          חמלה ותקיפות, ועכשיו אני

          יודעת שכוחך עליו גדול

          מכל הכוח אשר היה לו

          עלייך, והוא חב את עוצמתו

          ואהבתו לך, ומשרתך בכל

          מלה; מראָת כל הנשים: בקשי

          אותו שנוכל, אנחנו הצרובות

          מאש המלחמה, להתקרר  

          בצל חרבּו. דִרְשי שהוא יניף

          אותה מעל ראשינו. ואמרי

          זאת בסולם אשה; אשה כמו כל

          אחת מבין שלושתנו; בכי ורק

          אל תיכשלי. צרפי אלינו את

          ברכך;

          אך געי בארץ לא יותר מאשר

          יונה כשראשה נקטף. אמרי לו,

          אם הוא היה שוכב, ספוג בְּדם,

          נפוח, בשדה, חושף שיניו

          לַשמש, מגחך מול הירח,

          מה את היית עושה.

היפוליטה:                           די, אומללה.

          הייתי באה לַמבצע הטוב

          הזה איתך בִּמקום לזה שאליו

          אני הולכת, וברצון שאין 

          כמותו הייתי באה. בעלי

          שקוע עד עומק לב במצוקתכן.

          תנו לו לשקול: עוד רגע אדבר.

          (מלכה 2 קמה)

מלכה 3:  איי, תחינתי היתה כתובה על קרח;

          אבל יגון לוהט הפשיר אותה,

          והיא נָמַסָה לִדמעות; כך צער

          חסר צורה נמעך בידי חומר

          כבד יותר.   

אמיליה:              תקומי; היָגון

          שלך רשום על לחייך.

מלכה 3:                            אוי

          לי, את לא יכולה לקרוא אותו

         שם. (קמה) שם, (מניחה יד על לבה) מבעד לַדמעות שלי,

          כמו חלוקי נהר בראי של מים,

          תוכלי לראות אותו. איי, גברת, גברת,  

          מי שרוצה להכיר את כל אוצרות   

          האדמה חייב לחפור עד לב  

          האדמה; מי שרוצה לדוג

          את הדגיג הכי קטן שבי, 

          שיעמיס על החכה שלו

          עופרת כדי לתפוס אותו בלב  

          שלי. הה, תסלחי לי, המצוקה,

          שלחלק מחדדת את המוח,

          עושה אותי טפשה.

אמיליה:                            לא, אל תאמרי

          כלום; זה שלא רואה ולא חש גשם

          שיורד עליו, אינו יודע מה

          רטוב ומה יבש. אילו היית

          תרשים במדריך לציור, הייתי

          קונה אותך שתחנכי אותי

          לקראת כל צער בעתיד אחרי 

          תצוגה כזאת של לב שסוע; איי,

          אך כאחות בשר ודם לַמין

          שלנו, צערך מכה בעוצמה

          כזאת בי שהשתקפותו תקרין  

          על לב גיסי, תבעיר בו, גם אילו

          היה עשוי מאבן, מין חמלה. 

          בבקשה התנחמי.

תזאוס:                          קדימה

          אל המקדש; ולא נשמיט אף פסיק

          מהטקס המקודש שלנו.

מלכה 1:                               הו,

          החגיגה שם תהיה ארוכה

          ויקרה יותר מהמלחמה

          של המתחננות אליך. זְכוֹר

          שתהילתך מהדהדת באוזני

          תבל. בְּךָ המהירות היא לא

          פזיזות. המחשבה הראשונה

          שלך שווה יותר מהתלבטות

          קשה של אחרים; הגיג שלך -

          יותר מפעולה אצלם. אבל,

          הו זאוס, הפעולות שלך, כשהן רק

          זזות כבר מכניעות, כמו העיט

          את הדגים, לפני שהן עוד נוגעות.  

          חשוֹב, דוכס יקר, חשוֹב אֵילו

          מיטות יש למלכינו השחוטים!

מלכה 2: איזה יגון במיטותינו, כי

          ליקירינו אין!

מלכה 3:                  אין, לא כזאת         

          שיאָה לְמת. גם מי שבעזרת

          סכין, חבל או רעל נהפך

          סוכן איום של מוות לעצמו,

          כי התעייף מאור עולם, גם לוֹ

          נותן חסד אנוֹש צל ומנוחת

          עפר –

מלכה 1:              אבל הבעלים שלנו

          שרועים ומתנפחים מול עין השמש,

          והיו מלכים טובים כשחיו.

תזאוס:                                    כן.

          ואני אביא לכן נחמה,

          קבר למתיכן – מה שידרוש

          קצת עבודה עם קְרֵאוֹן.

מלכה 1:                                 עבודה

          דחופה.

          עכשיו הזמן; ברזל מחר הוא קר,

          והגמול על עמל שווא יהיה זיעה

          בלבד. עכשיו הוא חש בטוח, לא

          חולם שאנחנו כאן מול עוצמתך,

          שוטפות את תחינותינו בדמעות

          שטהורה תהיה בקשתנו.

מלכה 2:  עכשיו תוכל ללכּוד אותו, שיכור

          מניצחון –

מלכה 3:                  והצבא שלו

          מלא בְּלחם ועצלות.

תזאוס (לקצין):                  אַרְטֵזְיוּס,

          מי עוד כמותך יודע איך לבחור

          את המעולים בארץ לַמבצע

          וּבְכמות מַספקת לַבּיצוע –

          צא לגייס את מיטב כוחותינו,

          בזמן שנלך אנחנו לקיים

          את מעשה חיינו הגדול

          הזה, מבחן אומץ של הגורל,

          הנישואים.

מלכה 1 (לשתי האחרות):  תנו יד, יורשות. נהיה

          לְאלמנות תלונה נצחית; עיכוב

          גוזר על תקוותנו מות רעב.

המלכות:   שלום!

מלכה 2:              הגענו לא בַּזמן. אבל

          מתי יגון בוחר לו, כמו שיקול

          בריא, מועֵד מתאים לְהפצרות?

תזאוס: אח, גבירותי, אני הולך לקראת

          שירות שאין גדול ממנו. הוא

          חשוב לי פי כמה מכל מִבצע

          שעברתי או שאפגוש אי פעם.

מלכה 1:                                        אז

          ברור שעתירתנו תיזָנַח

          כשזרועותיה, שיסיחו גם 

           דעת אל ממועצה שמיימית, יהיו

          כרוכות סביבך בהשגחת ירח.

          כשתאומי הדובדבן של פיה

          יפלו במתיקותם על שתי שפתיך

          הַתְּאֵבות לַטעם, איך תחשוב

          על מלכים רקובים או על מלכות

          מייבבות? לָמה תדאג לְמה

          שלא תרגיש, כְּשְמה שכן תרגיש

          ישכיח תוף צבאי מאֵל הקרב?   

          רק תתערסל איתה לילה אחד -

          וכל שעה בו תעשה אותך

          בן ערובה לעוד מאה, ולא

          תזכור כלום חוץ מהמשתה אשר

         מזמין אותך.

היפוליטה:                 גם אם אין לתאר

          שתכושף כך, וככל שצר

          לי לבקש, נדמה לי כי לוּלא –

          בהתנזרות מעונג, שמוליד

          עוד חשק – ארפא את היגון

          אשר מציף אותן ושדורש

          תרופת בזק, אז איחשב חרפּת

          כל הנשים. (כורעת על ברך) לכן, אדון, אציב

          פה למבחן את תפילותי – האם 

          יש בהן כוח או שהן נידונות

          להיות אילמות לנצח: דחה מעט

          את העניין שלשמו התכנסנו

          ותלה את השריון לפני לבך,

          סביב צווארך שהוא רכוש שלי

          ואני מַלְווה ברצון כדי לעזור

          לַשליטות האומללות האלה.

המלכות (לאמיליה): עזרי עכשיו, המטרה שלנו

          זועקת לְבִרְכּך.

אמיליה (כורעת):          אם לא תגשים

          את תחינתה של אחותי באותם

          דחיפוּת, רגש ותוקף כמו כשהיא

          בקשה, מכאן והלאה לא אעז

          עוד לבקש ממך דבר ולא

          אהיה פזיזה לשאת אי פעם בעל.

תזאוס:  בבקשה עמדו. אני מפציר

          בעצמי לעשות מה שאתן דורשות

          ממני על ברכיים. - פיריתוס,

          הובל את הכלה. לך התפלל

          אל האלים שנצליח ונשוב

          מהר. אל תוותר על אף פרט של

          החג אשר תוכנן. – בואו, מלכות,

          עם החייל שלפקודתכן.  (לארטזיוס): כמו קודם –

          צא ותפגוש אותנו על גדות אאוליס

          עם הכוחות שתקים, תמצא שם כבר  

          גדודים שערוכים לקראת מבצע

          גדול יותר. (להיפוליטה): כיוון שחיפזון

          הוא הסיפור, אני מטביע את

          הנשיקה הזאת על מתכות

          שפתייך; יקרה, שמרי אותה

          כערבון. קדימה, צאי, אראה

          אותך הולכת.

          (פמליית הטקס מתחילה לנוע החוצה)

          אחות יפה, שלום לך. – פיריתוס,

          דאג לטקס, אל תחסיר שעה.

פיריתוס: אדון, תן לי לבוא בעקבותיך, 

          כי הוד הטקס לא יהיה שלם

          עד שתחזור.

תזאוס:                  חבר, אני דורש

          שלא תזוז מאתונה, אה? נחזור

          לפני שתסיים את המשתה,

          ש - אני מבקש – אל תקצר

          בו פרט. ושוב, שלום רב לכולם.

          (יוצאת הפמליה)

מלכה 1:  ככה הצדקתָ את שמך הטוב.

מלכה 2:  עלית לַדרגה של אל הקרב.

מלכה 3: אם לא יותר, כי

          אתה רק בן תמותה ומדכא 

          תשוקות לכבוד אלים; הם בעצמם,

          כך מספרים, נאנקים קשות

          תחת העול הזה.

תזאוס:                         כבני-אדם

          זו חובתנו. ניכנע לַחוש -

          נְאבּד צלם אנוֹש. התעודדו,

          גברות. פַּנֵינו לנחמתכן.                        

          תרועה. יוצאים. 


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים פָּלָמון ואַרְקיט.

ארקיט:   שמע, פָּלָמון יקר, קְרוב-לב יותר

          מקְרוב-בשר, דודן אלוף: כל עוד

          פשעים של טבע לא דבקו בנו, 

          בוא נעזוב את העיר תֵבַּי עם

          הפיתויים שלה, לפני שנכתים

          את זוהר עלומינו:

          פה להתנזר מֵבִיש כמו להתפלש.

          נשחה נגד הזרם אז כמעט

          נטבע, או לפחות נראה את כִּשְלון  

          מאמצינו, וללכת עם

          הזרם – זה יוביל לְמערבולת

          שבה נחוג סחור סחור או שנטבע;     

                                      [/ שבה או ניסחף או שנטבע;]

          ואם נשרוד נזכה רק בחיים

          תשושים.

פָּלָמון:               בעצתך בהחלט תומכות

          שלל דוגמאות. אילו שִבְרֵי אדם

          אנחנו יכולים לראות, מיום

          שהלכנו לבית-ספר, מתהלכים

          בתבַּי! צלקות וסמרטוטים,

          שכרו של הלוחם שהציב לעצמו

          כמטרה כבוד וּמטבעות

          זהב, וגם כאשר זכה בהם 

          הם לא היו שלו, והשלום

          למענו לחם עכשיו לועג לו!

          מי אם כך יקריב קרבן על מזבחו

          המבוזה של אל הקרב? לבי

          שותת דם כשאני פוגש כאלה,

          ואני מייחל שגברת האלים

          תרתח ותחולל שוב מלחמה

          להעסיק את החייל, בכדי

          שיטהר שלום את שיגעונה

          ויחדש חמלה בלבבה

          שהוא כעת קשוח וקשה

          יותר מריב או קרב.

ארקיט:                           לא התבלבלת?

          אתה לא רואה אף שבר כלי לבד

          מחיילים בַּסמטאות של תבי?

          בהתחלה אמרת שאתה

          פוגש הרבה סוגים של נפוּלים.

          אין עוד מי שמעורר את רחמיך

          חוץ מחייל מושפל?

פָּלָמון:                           אני חומל

          על כל המחוּקים שאני פוגש,

          אבל בִּפְרט על אלה שיורקים

          דם ומקבלים קרח בתור תגמול.

ארקיט: לא על זה דיברתי. בַּ"מצווה" הזאת            

          חוטאים לא רק בתבי. לא, אני

          מדבר על תבי, כמה מסוכן –

          אילו נרצה לשמור על הכבוד –

          להמשיך לגור פה, בַּמקום בו יש

          לכל רע צֶבע טוב, וּבו כל טוב    

          לכאורה הוא רע למעשה;

          פה אם אתה לא כמו כולם, אתה

          איש זר, ואם כן כמו כולם – מפלצת.

פָּלָמון: יש לנו כוח -  אלא אם כן נִהיה,

          מפּחד, תלמידי קופים - להיות

          האדונים של מִנְהָגינו. לָמה  

          לי לחקות הילוך של איש אחר,

          שלא יִדבֵּק בי אם אבטח בעצמי?

          או להיכרך אחרי מלים של איש

          אחר, כשאוכל לזכות בהבנה,

          גם גאולה, בְּדיבּוּרִי שלי,

          אם יֵיאמר באמת? למה אני

          חייב, בשם חובת האצילות,

          לרדוף אחרֵי מי שרודף אחרֵי          

          חייט שלו, עד שהחייט הזה   

         רודף אחריו עם החשבון? תסביר לי

          למה הסָפּר שלי מוכפש, ואתו

           גם הסנטר שלי, מסכן, כי לא

          גולח בדיוק על פי מראָת איזה

          יקיר הרגע? איזה חוק גוזר

          שאנופף לראווה בַּסַיִף

          ואתהלך לי על קצות אצבעות

          כשאין ברחוב שום בוץ? או שאני

          הסוס שמוביל את הנבחרת או

          שאני לא במרוץ. כל הפגעים

          השוליים האלה לא שווים

          תרופה, אבל מה שקורע לי

          את החזה, כן, כמעט עד הלב זה –

ארקיט:   הדוד שלנו קְרֵאון.

פלמון:                            הוא. רודן

          בלי גבול, שבשל הצלחותיו אבדה   

          יראָה מן השמיים, והרוע      

          בטוח שחוץ מכוחו אין כלום;      [/ בטוח שהוא הכוח ואין בִּלְתו;] 

           כמעט גורם לָאמונה לחלות,

          וְּמְקדֵש את המקרה בלבד;     [/ וּמְקדֵש רק מקריות מזל;]

          הוא מְנכס כל כישרון של עושֵי

          דְברו רק לכוחו ופעולתו

          שלו; תובע מאנשים שרות

          וגם מה שהרוויחו בו, שָלל

          ותהילה; אדם שלא פוחד

          לעשות עוולה; טוב – לא מעז. הלוואי

          שאת כל הדם שבי המקורב

          אליו תמצוצנה עלוקות, שהן

          תנשורנה מרוסקות ממני עם

          הזוהמה הזאת!

ארקיט:                           דודן טְהור נפש,

          בוא נעזוב את החצר שלו;

          שלא נחלוק דבר מתועבה

          בוטה כזאת; כי החלב שלנו

          יורעל בשדה מרעה כזה; עלֵינו

          להיות מנוולים או מרדנים,

          אם לא קרוביו בָּאופי לא קרוביו

          בַּדם.

פלמון:           אמת. אני חושב שהד

          ביזיונותיו החריש כבר את אוזני

          הצדק בשמיים. זעקת

          האלמנות נבלעת בגרונן

          לפני שהיא זוכה להישמע

          בפני אלים.

          (נכנס ואלריוס)

                          ואלֶרִיוּס!

ואלריוס:                                 המלך

          קורא לכם; אבל הֵיוּ כִּבְדֵי

          רגליים עד שזעמו יפוג.

          כי פוֹיבּוּס אל האור, כשהוא שבר את

          השוט שלו, צרח נגד סוסי

          השמש, רק לחש בהשוואה

          לְרעש החֵמה שלו.

פלמון:                           מכל

          משב הוא משתולל. מה העניין?

ואלריוס: תזאוס, המבהיל כשהוא מאיים,

          קורא נגדו תיגר, והוא מכריז

          שתבַּי תיהרס וכבר נמצא

          קרוב כדי לממש את האיוּם.

ארקיט:  שרק יבוא. מהאלים שלו

          אולי נחשוש, אבל הוא לא מפחיד

          אותנו. אבל כמה שאדם

          מאבד מערכו - זה המקרה שלנו - 

          כשהוא נלחם עם לב עכור, בטוח

          שהוא פועל לרעה!

פלמון:                           עזוב את זה.

          כעת חובנו הוא לתֵבַּי, לא

          לקְרֵאוֹן. להמשיך להתעלם

          ממנו – ביזיון, ולהתנגד

          לו – מרדנות. צריך שנתייצב

          אתו אם כן לחסד גורלנו,

          שבו רשום יומֵנו האחרון.

ארקיט:  כן, חייבים. - ידוע אם פָּרצה

          המלחמה כבר, או שהיא תלויה

           באיזה תנאי?

ואלריוס:                        היא כבר יצאה לדרך.

          מידע המודיעין הגיע יחד

          עם הזימון לַקרב.

פלמון:                          נלך לַמלך –

          שלוּ היה בו רבע מהכבוד

          של האויב, הדם שנסכן

          היה לבריאותנו: רווח, לא

          בזבוז. אך אם ידינו מתקדמות

          בלי הלבבות, אוי לנו, מה תזיק 

          מכת המחץ?    

ארקיט:                     התוצאה,

          זו שאף פעם לא טועה, תאמר

          לנו כשכבר נדע לבד, ובוא  

          נלך לאן שהמזל מזמין.

          יוצאים. 


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים פיריתוס, היפוליטה, אמיליה.

פיריתוס: עד הנה.

היפוליטה:           אדוני, שלום. חזור

     על איחולַי לאדוננו הגדול,

     שלהצלחתו אין לי חשש;

     אבל אני מאחלת לו אין-קץ

     ועודף כוח לעמוד בפני

     מהלומות מזל, אם יצטרך.

     כל טוב לו! שֶפע לא הזיק לאף

     מושל טוב.  

פיריתוס:           גם אם הוא ים אשר לא

     צריך טיפות דלוחות שלי, אזליף

     אותן שם לכבודו. (לאמיליה) עלמה יקרה,

     את הרגשות שהמרֹומים שמים    

     בַּנפלאות שביצירותיהם

     שמרי על כס נפשך הנהדרת.

אמיליה: תודה לך. הזכר אותי באוזנֵי

     הגיס המלכותי, שלניצחונו

     אפציר מאלת המלחמה; והיות

     שבעולמנו הארצי תחינות

     לא מובָנות בלי מתנות, אגיש

      לה מה שיאמרו לי שלטעמה.

       הלבבות שלנו בַּצבא

      שלו, בָּאוהל –

היפוליטה:               בחזה שלו.      [/ ובחיק שלו.]

           היינו חיילות, אנחנו לא

          בוכות כשחברים חובשים קסדה,

          שטים, או מספרים על תינוקות

          משופדים על חוד חנית, או על

          נשים אשר בישלו את ילדיהן -

          ואז אכלו אותם - במי המלח

          שהן שפכו בהריגתם. אז אם

          תמתין לראות אותנו עקרות-בית,

          נשאיר אותך פה עד עולם.

פיריתוס:                                   דעו רק

          שלום כשאני יוצא למלחמה,

          ואז לא נצטרך תפילה כזאת.

          (יוצא פיריתוס)

אמיליה:  איך געגועיו יוצאים אל חברו!

           מאז שעזב ביצֵע כל אתגר

          שדורש מיומנות וּרצינות

          בְּהיסח הדעת, לא עניֵין אותו

          הרֶווח, לא הִרְשים אותו הפסד,

          ניהל עסק אחד בַּיד, אחֵר

          בָּראש, נפשו טיפחה שווה בשווה

          את התאומים הכל-כך-לא-זהים. 

          את התבוננת בו מאז שהאדון

          עזב?

היפוליטה:          לָעומק, ואהבתי אותו

          על כך. שניהם חָלְקו אוהל בהרבה

          פינות מסוכנות, שם התחרה

          מחסור באיוּמים; שניהם חתרו

          ביחד בִּזרמים ששאגת

          העריצות גם בפָּחוּת בהם -

          זוועה, שניהם חפשו יחדיו היכן

          המוות מתגורר; אך הגורל

          הציל אותם. קֶשר אהבתם,

          כּרוּך, הדוק, סבוך, כה אמיתי  

          וארוך, מלאכת אצבע אוּמנות

          כה עמוקה, לא יישחק לעד,

          לא ייפרם. לדעתי תזאוס

          לא מסוגל להיות בורר לעצמו,

          לחתוך עצמו לשניים ולפסוק

          איזה צד הוא אוהב יותר.

אמיליה:                                   אך יש

          צד שהוא אוהב יותר, וההיגיון

          חצוף אם לא יאמר: זו את. אני

          ידעתי פעם זמן של עונג עם

          חברה-לְמשחקים. את אז היית

          במלחמות, כשזו שלַמיטה

          היתה גאה מדי העשירה את

          הקבר; נפרדה מן הלבנה,

          שנראתה חיוורת בַּפְּרידה;

          היינו אז בנות שתים-עשרה.

היפוליטה                                   זו היתה

          פְלָאבינה.

אמיליה:                   כן. את מדברת על

          האהבה של פיריתוס ותזאוס. 

          לה יש יותר בסיס והיא יותר

           בוגרת, מחוזקת בשיקול

          בריא, הצורך שלהם אחד

          באחר אפשר לומר משקה את סבך

          השורשים של אהבתם; אבל

          אני וזו שעליה אני גונחת

          ומדברת – יצורים תמימים

          היינו, סתם אהבנו כי אהבנו,

          וכמו גורמי הטבע שלא יודעים

          למה ואיך אבל מחוללים

          דברים גדולים בפעולתם, ככה

          עשו הנשמות שלנו זו

          לזו. כל מה שאהבה אני

          מיד חיבבתי, מה שלא – גיניתי,

          בלי שום משפט; הפרח שקטפתי

          ושמתי בין שדי – הה, שרק אז

          החלו ללבלב – היא נכספה לו

          עד שגם לה היה, ואז טמנה

          אותו בעריסה תמימה דומה,   

          ששם, כמו עוף החול, קבור באפר,

          מתו שניהם בבושם. כל צעצוע

          שקישט לי את הראש היה לפי

          דוגמה שלה; כל פְּריט אופנה מקסים

          שהיא לבשה ברישול דרך אגב

          אימצתי כְּבגד שבת מוקפד;

          אם התגנב לי איזה שיר חדש

          לָאוזן, או המהמתי נעימה

          שבמקרה המצאתי, נשמתה

          טיילה לה עם הלחן – התיישבה בו  

          בעצם – וזימרה אותו מתוך

          שינה. כל הסיפור הזה – התום,

          הלהט הידועים, ועם קורטוב

          של משמעות – בא רק כדי להגיד: 

          שאהבת אמת בין נערה

          לנערה היא לפעמים גדולה

          מזו של מין למין.

היפוליטה                        אין לך אוויר!

          כל שצף המלים הזה רוצה   

          לומר שאת, כמו העלמה פלאבינה,

          לעולם לא תאהבי את מי ששמו

          הוא גבר.

אמיליה:                 אני בטוחה שלא.

היפוליטה איי, אחותי החלשה,

          למרות שאת מאמינה בזה,

          אני בעניין הזה אבטח בך כמו 

          בתיאבון חולה, אשר בוחל

          במה שהוא משתוקק לו. אבל אין

          ספק, אחות, אילו הייתי כן

          פתוחה לשכנועייך, את אמרת

          מספיק כדי לנער אותי מיד

          תזאוס, שלהצלחתו עכשיו

          אלך להתפלל, בביטחון

          שאני, יותר מפיריתוס, מוצבת

          בכס מלכות הלב שלו.

אמיליה:                               אני

          לא מתנגדת לאמונתך,

          אבל אוחזת בשלי.

          יוצאות.


מערכה 1, תמונה 4 -


קרנות.קרב בפנים; ואז נסיגה. תרועה. אז נכנסים תזאוס כמנצח [עם כרוז ומלווים הנושאים את פלמון וארקיט על אלונקות]. שלוש המלכות פוגשות אותו ומשתטחות אפיים ארצה לפניו.

 

מלכה 1:  לְךָ כוכב לא יִכָּבֶּה!

מלכה 2:                           הארץ

          והשמיים לצדך לעד!

מלכה 3:   על כל טוֹב בו תזכה אקרא "אמן"!

תזאוס:   אלים ללא משוא פנים

          צופים בנו, עדר בני התמותה,

          רואים טוב מי סוטה, ובבוא העת

          מַלקים. לכו מִצאו נא את עצמות

          בעליכן ותנו להם כבוד

          בְּטקס משולש, לבל יחסר

          כלום בזכויותיהם היקרות.

          היינו משלימים זאת בעצמנו,

          אך נְמנה כאלה שיבצעו

          זאת כראוי לכן, וימלאו

          כל מה שבחיפזון השמטנו. אז

          שלום, ועיני מרום טובות יִצְפּו

          בכן.

          (יוצאות המלכות. תזאוס מבחין בשתי האלונקות)

         מי אלה?

כרוז:                   אנשי מעלה,

          לפי העיטורים והשריון.

          סִפְּרו כמה מתֵבַּי שהם בנים

          של אחיות, ואחייני המלך.

תזאוס:   בחיי אל הקרבות, ראיתי אותם

          בַּמלחמה, זוג אריות, מרוחים

          בדם הטרף, וחוצבים שבילים

          שם בין גדודים מבועתים. כן, לא

          הסרתי מהם עין, כי היו

          מראה ראוי להתבוננות אלים.

          מה השבוי אמר לי כששאלתי

          מה שמם?

כרוז:                  ברשותך, הם נקראים

          ארקיט וְפָּלָמוֹן.

תזאוס:                         נכון, הם אלה.

          הם לא מתים?

כרוז:   גם לא בין החיים. אילו נפלו

          בַּשְבי לפני שחטפו את פציעותיהם

          האחרונות, יכלו להתאושש.

          ובכל זאת הם נושמים, ונחשבים

          עוד בני-אדם.

תזאוס:                            אז נא לנהוג בהם

          כבני-אדם. שרידי משקה של אלה

          שווים יותר מיין של אחרים.

          שיזומנו כל המנתחים שלנו

          לעֶזרם; את היקרות שבתרופות

          בלי קמצנות נא לבזבז. יותר

          מכל ערכה של תבי חשובים

          לי חייהם. במקום לראות אותם

          פטורים מסכנה, ובמצב

          כפי שהיו הבוקר – חופשיים,

          בריאים – הייתי מעדיף שהם

          ימותו; אבל הם שווים לנו

          פי ארבעים-אלף בתור שבויים,

          לא כמתים. הרחיקו אותם מהר

          מן האוויר שטוב לנו ורע

          להם, ותנו להם כל מה שאדם

          לאדם יכול, למעני – יותר,

          כי אני ראיתי איך אֵימה, חֵמה,

          תחינת ידיד, גירוי האהבה,

          להט, דרישות של אהובה, תשוקת

          חירות, חום, שיגעון, הציבו רף

          שהטבע לא עומד בו ללא לחץ;  

          כוח רצון של מחלה מביס

          את כוח התבונה. בשם חמלת

          אל הרפואה ובשם אהבתנו,

          שהמיטב ייתן את מיטבו.

          הובילו אותנו אל העיר, נשכין

          קצת סדר ונצא מהר לפני

          צבאנו אל אתונה.

          תרועה. יוצאים. 


מערכה 1, תמונה 5 -


מוזיקה. נכנסות המלכות עם אלונקות מתים של אביריהן, בטקס אשכבה.

המלכות שרות: כד וקטורת ולבונה,

                   יחשך היום לקול קינה,   

                   מר ממוות כְּאֵבֵנוּ.

                   בושם, שמן, מְשחות,   

                   טיפות דמע מלוחות,

                   ויללות פרועות סביבנו.  

 

                   בואו, שכול וקול בוכים,      

                   אויבי תענוגות פורחים,

                   לנו הַיְגונות אחים.

                   לנו היגונות אחים.   

מלכה 3:  זה שביל אל קבר אבותיך. דע

          שמחה שוב, נוח בשלום.

מלכה 2:                                  זה אל

          שלך.

מלכה 1:         אתה לשם. אלים מנחים

          אל סוף ידוע באלפי דרכים.

מלכה 3: העולם הוא עיר; אינסוף צמתים, כבישים שם.

          כיכר השוק – המוות, נפגשים שם.

          יוצאות.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים הסוהר ומחזר.

סוהר:  אני יכול להיפרד מסכום קטן בימי חיי; משהו אני יכול להעביר לך, לא הרבה. מה לעשות, בית-הסוהר שאני מחזיק, הוא אמנם מיועד לַגדולים, רק שהם בקושי באים. לִפנֵי סלמון אחד אתה תתפוס הרבה  דגיגונים. השמועה אומרת שאני מבוסס הרבה יותר ממה שאני. הלוואי שהייתי מה שמספרים עלי. אבל שמע, מה שיש לי – כמה שזה לא יהיה – אני מבטיח לַבּת שלי ביום שאני מת.

מחזר:  אדוני, אני לא דורש יותר ממה שאתה מציע, ואני אשקיע בבת שלך מה שהבטחתי.

סוהר:  טוב, נדבר על זה יותר אחרי החגיגה המלכותית. אבל יש לך ממנה הבטחה מלאה? כשאת זה אני אראה, אני אתן הסכמה.

מחזר:  יש לי, אדוני.

          (נכנסת בת הסוהר עם קני סוף) 

          הנה היא.

סוהר (לבתו): הידיד שלךְ ואני הזכרנו אותךְ כאן, בעסק הישן. אבל מספיק עם זה עכשיו. ברגע שהמהומה בחצר תעבור נגמור את זה. בינתיים תדאגי טוב לשני האסירים. אני יכול להגיד לך שהם נסיכים.

בת הסוהר: קני הסוף אלה הם לָרִצְפּה בַּתא שלהם. חבל שהם בְּבית-סוהר, והיה חבל אם היו בחוץ. אני חושבת שיש להם סבלנות שתבייש כל מצוקה. בית-הסוהר בעצמו גאה בהם, ויש להם עולם מלא בתא שלהם.

סוהר:  מהללים אותם בתור זוג של גברים מושלמים.

בת הסוהר: בחיי, אני חושבת שהתהילה במקרה שלהם מגמגמת. הם מַדרגה אחת מעל מה שאומרים.

סוהר:  מספרים שבַּקרב הם היו המצטיינים בַּפְּעלים.       

בת הסוהר: לא, זה בטוח, כי בתור סובלים הם אצילים. מעניין אותי איך הם היו נראים אם הם היו המנצחים, כשבאצילות נפש כזאת הם שואבים חופש מתוך כלא, הופכים אומללות לשִמְחה וצרה לבדיחה.

סוהר:  ככה הם עושים?

בת הסוהר: נראה לי שהם מרגישים אסורים כמו שאני מלכת אתונה. הם אוכלים טוב, נראים עליזים, משוחחים על הרבה נושאים, אבל לא על השֶבי והאסונות שלהם. רק לפעמים איזו אנחה קטועה, שנקטלת עוד לפני שהיא נולדת, נפלטת מאחד מהם; והשני מיד גוער בה כל כך מתוק שהייתי רוצה בעצמי להיות אנחה שינזפו בה ככה, או לפחות נאנחת שינחמו אותה ככה.       

מחזר:  אני בכלל לא ראיתי אותם.

סוהר:  הדוכס בעצמו בא בחשאי הלילה, והביא אותם. למה, אני לא יודע.

          (נכנסים פלמון וארקיט למעלה, בשלשלאות.)

          תראו, הנה הם. זה ארקיט שמביט החוצה.

בת הסוהר: לא, אדוני, לא; זה פלמון. ארקיט הוא הנמוך מהשניים; אתה יכול לראות רק חלק ממנו.

סוהר:  נו די, תפסיקי להצביע. הם לא היו רוצים שנתקע בהם עיניים. נצא להם מהמבט.

בת הסוהר: זו חגיגה להסתכל בהם. אלוהים, ההבדל בין בני-אדם!    

          יוצאים הסוהר, המחזר ובת הסוהר.


מערכה 2, תמונה 2 -


[פלמון וארקיט בכלא.]

פלמון: אז מה שלומך, אחין אציל?

ארקיט:                                     ואתה?

פלמון: חזק מספיק לצחוק לָאומללוּת

          וּלְיד המקרה של מלחמה;

          אבל אנחנו אסירים, אני

          חושש, לָנֶצח.

ארקיט:                      אני מאמין כך,

          ועם העתיד הזה בסבלנות

          השלמתי.

פלמון:              הה, דודן ארקיט, איפה

          תבי עכשיו? איפה מולדתנו?

          איפה החברים והקרובים?

          לא ניתקל [/ נֵחֱזה] יותר בַּנחמות

          האלה, לא נראה את הבחורים

          החסונים יוצאים לְתחרויות

          כבוד, נושאים אותות חיבה בִּשלל

          צבעים איש מגבירתו, כמו מִפְרשים;

          ואנחנו מזנקים איתם, וכמו

          הרוח משאירים אותם מאחור,

          כמו עננים מזדחלים, בזמן

          שפלמון וארקיט בהינף רגל

          קליל קוצרים תשואות מעל לכל

          המצופה, קוטפים את הפרסים  

          לפני שהספיקו להגיד "זכיתם".

          לנצח שוב שנינו לא נתאמן,

          כמו תאומי כבוד, בַּנשק, לא

          נרגיש את הסוסים הלוהטים

          כמו ים גאה תחתינו. לא, עכשיו

          החרבות שלנו הטובות –

          לְאֵל הקרב אדום-העין אין

          כאלה – נתלשו מהמותניים,

          יחלידו כמו זִקְנה ויקשטו

          רק מִקְדשי אלים אשר שונאים

          אותנו. הידיים פה יותר

          לא ישלפו אותן כמו ברק

          להשמיד צבאות שלמים.

ארקיט:                                    לא, פלמון,

          כל התקוות האלה אסירות

          איתנו. כאן אנחנו, כאן, נגזר,

          ייבּול כל זוהַר עלומינו כמו  

          אביב מוקדם מדי; כאן הזִקְנה

          תמצא אותנו, ו – מה שנורא

          יותר - לא נְשואים. לא ייכָּרכו

          סביב צווארנו חיבוקי הדבש

          של רעיה אוהבת, חמושים

          בנשק נשיקות של קופידון;

          אותנו לא יכיר אף צאצא;

          לא, לא נראה העתקים של עצמנו

          שישַמחו את זִקְנתנו, ו –

          כמו גוזלים של נשר – שנלמד

          אותם להישיר מבט מול זוהַר שמש,

          לומר "זכרו מה היו אבותיכם

          וּתנצחו!" העלמות יְפות

          העין יְבַכּו את גלותנו,  

          ויקללו בשיריהן מזל

          עיוור עד שיֵבוש לראות כמה

          חטָא לִנְעורים וְטבע. זה

          כל העולם שלנו; לא נדע

          פה כלום, רק זה את זה; ולא נשמע

          כלום, רק שעון מונה את צרותינו;

          גפן תצמח ולא נראה אותה;

          קיץ יבוא עם כל הנאותיו,

          אבל פה חורף קר יגור לנצח.

פלמון: נכון מדי, ארקיט. כבר לא נקרא "הלו-

          הו!" לְכַלְבֵּי תבי שלנו, הם

          שהרעידו יער-עַד בְּהדהודים;

          לא נטלטל עוד רומח מחודד

          כשחזיר הבר בורח כמו

          אויב מזעמנו, מחורר

          חצים מחושלים. כל משימה

          נועזת – המזון לאצילות –

          תגווע בשנינו פה; בסוף נמות,

          מקוללי כבוד, כילדים

          של צער ואלמוניות.

ארקיט:                            אבל,

          דודן, גם מתהום המצוקות,

          מכל מה שהמזל הנחית עלינו,

          אני רואה שתי נחמות עולות,

          זוג של ברכות צרופות שיעזרו,

          ברצון אלים, לשאת בסבלנות

          וליהנות מאסוננו יחד.

          כל זמן שפלמון אתי, הלוואי

          אמות אילו אחשוב על זה בתור

         בית-כלא.

פלמון:               בהחלט, זו זכות גדולה,

          דודן, שמזלנו הוא תאום.

          נכון, שתי נשמות בשני גופים

          אציליים – שיסבלו מכות

          גורל, כל זמן שהן צומחות יחדיו 

          לא יטבעו; אסור להן, גם אם

          יוכלו. מי שמשלים עם גורלו

          מת בשלווה.

ארקיט:                    שננצל יפה

          את המקום שאנשים שונאים

          כל כך?

פלמון:             איך, יקירי?

ארקיט:                               בוא ונחשוב

          שבית-הסוהר הוא מקלט קדוש

          לשמור אותנו משחיתות ורֶשע.

          אנחנו צעירים אבל צמאים

          לְדרך של כבוד, שחברה רעה

          והפקרות, רעל לִנְפשות

          טהורות, רק מפתים, כמו נשים, 

          לסטות ממנה. יש ברכה שלא  

          נוכל עם הדמיון לעשות שלנו?

          וביחד כאן, שנינו מכרה בלתי 

         נדלה איש לאחיו; אחד אשתו

          של השני, יולדים עוד אהבה

          ועוד; אנחנו אבא, חברים

          ומכרים; אנחנו זה לזה

          המשפחות; אני יורש שלך,

          אתה שלי; והמקום הזה

          ירושתנו; אף עריץ קשוח

          לא יעז לגזול אותה מאיתנו; עם

          קצת סבלנות נחיה כאן ונאהב

          הרבה. פה אין זלילות ללא מדה,

          פה מלחמה לא מזיקה לְאיש,

          הים פה לא בולע את בניו.

          אילו היינו חופשיים, אשה

          יכלה בדין להפריד בינינו, או

          העסקים; ריבים יכלו לטרוף;

          קנאה באנשי רֶשע להשחית.

          יכולתי לַחֲלות בלי שתדע,

          למות בלי שידך תעצום לי את

          עיני, בלי תפילותיך לאלים.

          אלף מקרים יכלו לנתק אותנו

          אם לא היינו פה. 

פלמון:                         הפכת אותי -

          תודה לך, ארקיט – כמעט שיכור   

          מהמאסר שלי. כמה אומלל

          לחיות בחוץ, ואיפה לא! זה כמו

          להיות מין בהמה, אני חושב.

          אני מוצא שבחצר פה יש

          כפליים תוכן, ועכשיו אני

          רואה מה מסתתר מאחורי

          ההנאות שמפתות אדם

          לְהבל, ויכול לומר בפה

          מלא לָעולם שהן רק מין מופע

          נוצץ וזול שסבא זמן כשהוא

          עובר ייקח אתו. תאר לך  

          אותנו מזדקנים בחצר קראון,

          שם חֵטא הוא צדק, חשק ובורות

          מִצְוות אישים גדולים! דודן ארקיט,

          לולא אלים באהבתם מצאו

          לנו את המקום הזה, היינו

          מתים כמותם, זקנים מרושעים,

          בלי אבֵלים, ועל המצבות

          קללה כללית. שאדבר יותר?

ארקיט:   אני אשמח לשמוע עוד.

פלמון:                                 תשמע.

          יש בַּהיסטוריה שניים שאהבו,

          ארקיט, יותר מאיתנו?

ארקיט:                                אין סיכוי.          

פלמון: לא אפשרי שהחברות תיטוש

          אותנו פעם.

ארקיט:                            עד המוות לא.

          (נכנסות אמיליה ואשת לווייתה) 

         ונִשמותינו יאהבו לעד

          גם אחרי מותנו.

          (פלמון רואה את אמיליה)

                                 בוא תמשיך.

אמיליה:  הגן הזה – עולם מלא כל טוּב.

          איזה מין פרח זה?

אשה:                           נרקיס, גברתי.

אמיליה:  הוא בהחלט היה נער יפה

          אבל טיפש, אהב את עצמו. מה, לא

          היו דַי נערות?

ארקיט (לפלמון):  קדימה.

פלמון:                            כן.

אמיליה: או שכולן היו קְשות לב?

אשה:                                     הן לא

          יכלו להיות ליפהפה כזה.

אמיליה:   את לא היית.

אשה:                        לא, לא חושבת, גברת. 

אמיליה:   איי, חמודה שאת. תיזהרי

          רק עם הנדיבות שלך, אה?

אשה:                                       למה?

אמיליה:   גברים הם משוגעים.

ארקיט:                                   תמשיך, דודן?

אמיליה:  את יכולה לרקום פרחים כמו זה

          בְּמשי?

אשה:              כן.

אמיליה:                   אני רוצה שמלה

          שמְלאה בהם, וגם באלה.

          זה צבע נהדר; יהיה מושלם

          לְחצאית, לא, מותק?

אשה:                                 מעולה.

ארקיט:   דודן, דודן, מה אתך? פלמון!

פלמון: עוד לא הייתי בבית-סוהר עד

          הרגע.

ארקיט:              מה קרה, חבר?

פלמון:                                    תביט

          ותידהם! לא, זאת אלה שם!

ארקיט:                                       הה!

פלמון: תסגוד לה; היא אלה, ארקיט.

אמיליה:                                       נדמה לי,

          אין פרח כמו השושנה.

אשה:                                 למה,

          גברתי?

אמיליה:                      היא מסמלת בשלמות [/ להפליא]  

          עלמה; כשרוח מערב בְּרוֹך

          בא לחזר, באיזו צניעות שהיא

          נפתחת וצובעת את השמש

          בְּסומק בתולי! כשהצפון      

          ניגש אליה, קצר רוח וגס,

          אז היא, כמו התום, נועלת את

          יופְייה שוב בַּניצן ומפקירה

          אותו לחוד קוצים שפלים.

אשה:                                     אבל,

          גברתי, קורה שהצניעות שלה

          נפתחת כל כך שהיא מפילה

         אותה; עלמה

          מכובדת לא תיקח אותה בתור

          דוגמה.   

אמיליה:                את שובבה.  

ארקיט:                                    היא יפהפיית

          עולם.

פלמון:            היא כל היופי שקיים.

אמיליה: השמש כבר גבוהה. בואי ניכנס.

          שמרי את הפרחים. נראה כמה

          תוכל האמנות להתקרב

          לַצבע שלהם. קפץ עלי

          מצב-רוח עליז. יכולתי עכשיו

          לצחוק קצת.

אשה:                     ואני לשכב קצת. 

אמיליה:                                           עם

          עוד מישהו אתך?

אשה:                            תלוי, גברתי,

          איך נתמקח.

אמיליה:                  טוב, תגידי כן.

          (יוצאות אמיליה והאשה)

פלמון: מה דעתך על יופי כמו זה?

ארקיט:                                   הוא

          נדיר.

פלמון:               הוא רק נדיר?

ארקיט:                                  כן, אין דומה

          לו.  

פלמון:         אי אפשר ללכת לאיבוד

          ולהתאהב בה?

ארקיט:                         לא יודע מה

          אתך – אני כן, ייחרבו עיני!

          עכשיו אני מרגיש את הכבלים

          שלי.

פלמון:         אז 'תה אוהב אותה?

ארקיט:                                       איך לא?

פלמון: וגם חושק?

ארקיט:                   יותר מבַּחֵרוּת

          שלי. 

פלמון:           אני ראיתי אותה ראשון.

ארקיט:  זה לא חשוב. 

פלמון:                     אבל יהיה. 

ארקיט:                                      טוב, גם

          אני ראיתי אותה.

פלמון:                           אבל אסור

          לך לאהוב אותה.

ארקיט:                           אני, שלא

          כמוך, לא אוהַב בכדי לסגוד לה

          כאילו היא אלה שמיימית נשגבת.

          אני אוהֵב אותה בתור אשה,

          להתענג עליה. אז מותר  

          לשנינו לאהוב.

פלמון: 'תה לא תאהב בכלל.

ארקיט:                               אה לא, בכלל?

          מי יאסור עלי?

פלמון: אני, שראיתי אותה ראשון; אני,

          שראשון אחזתי בעיני את כל

          היופי שנִגְלֶה לָאֱנושוּת

          בה. אם תאהב אותה, או תְקווה

          למחוץ את שאיפותי, אתה בוגד,

          ארקיט; אתה ותביעתך עליה -  

          שניכם ביחד שקר. חברוּת,

          קִרְבה וכל קשר בינינו אני

          דוחה אם רק תחשוב עליה.

ארקיט:                                       כן,

          אני אוהב אותה, וגם אם שְמות

          קרובי כולם היו תלויים בזה,

          אני חייב. אני אוהֵב אותה

          בלב ונפש; אם בזה אני

          מפסיד אותך, שלום לפלמון.

          ושוב אני אומר: אני אוהב,       

          ואני טוען שבאהבה אותה

          אני אוהב ראוי ובעל זכות

          לתבוע את יופייה כמו כל אלְמון

          פלמון או בן אחר של האדם.

פלמון: אני קראתי לך חבר?

ארקיט:                               כן, גם

          הייתי. מה אתה כועס כל כך?

          תן לדבר בהגיון. אני

          לא חלק מדמך, מנשמתך?

          אמרת לי שאני הוא פלמון,  

          אתה ארקיט.

פלמון:                    נכון.

ארקיט:                               מה, אני לא

          חשוף לאותם הרגשות, אותם

          שְמחות וצער, כעס ופחדים

          שחברי עובר?

פלמון:                    נאמר שכן.  

ארקיט:  אז למה באופן כל כך עקמומי

          ומתנכר, לא כמו קְרוב-דם אציל,

          אתה אוהב לבד? דבּר אמת,

          אתה חושב שאני לא ראוי

          להסתכל בה?

פלמון:                      לא, רק לא הגון

          אם תעשה יותר.

ארקיט:                            אם האחר

          רואה את האויב, אני אמור

          לעמוד דום, להשפיל את הכבוד

          ולא לתקוף?

פלמון:                   כן, אם הוא רק אחד.

ארקיט:  אבל אם האחד הזה בוחר

          ללחום נגדי?

פלמון:                   שהאחד יאמר זאת,

ואז תבחר. ואם תרדוף אחריה,    

          תהיה כמו בן-שטן אשר שונא

          את המולדת, עם אות קין של 

          נבל.

ארקיט:            אתה משוגע.

פלמון:                               אין לי ברירה;

          עד שתהיה ראוי, זה ענייני,  

ארקיט; ואם בַּשיגעון הזה

          אני מסכן אותך ואת חייך –

          אני פועל בדין.

ארקיט:                       אח, בוז לך!

          אתה ממש כמו ילד. כן, אני

          אוהַב אותה, אני חייב, אני

          כפוי, אני מעז, והכל בצדק.

פלמון: הלוואי שעכשיו, עכשיו לַשקר שהוא

          אתה ולַחבר שלך היה

          מזל לזכות רק בשעה של חופש     [/ מזל לזכות בִּשעת חרות אחת]

          עם חרבותינו הטובות ביד;

          הייתי מלמד אותך מהר

          מה זה לגנוב ממישהו אהבה.

          אתה גרוע מכייס. תוציא

          ת'ראש רק קצת יותר מהחלון –

          נשבע שאמסמר אותו לשם.

ארקיט:  'תה לא מעז, טיפש, 'תה לא יכול,

          אתה חלוש. להוציא ת'ראש? אני

          אזרוק ת'גוף החוצה ואקפוץ

          לַגן כשאראה אותה שוב, אֶשָתל

          בזרועותיה, להרגיז אותך.

          (נכנס הסוהר)

פלמון: די; הסוהר בא. עוד אחיה להתיז

          לך ת'מוח עם האזיקים  

          שלי.  

ארקיט:          קדימה.

סוהר:                         רבותי, סליחה.

פלמון: כבוד הסוהר?

סוהר:                      אדון ארקיט, אתה

          נקרא דחוף אל הדוכס, על מה

          אין לי מושג.

ארקיט:                     אני מוכן, סוהר.

סוהר:  כבוד פלמון, נסיך, עלי לגזול

          ממך זמנית את חברת דודנך

          הטוב. 

          (יוצאים ארקיט והסוהר)

ארקיט:                    וגם ממני את חיי,

          אם רק תואיל. למה שלחו לקרוא לו?

          אולי הוא יתחתן איתה. הוא איש

          יפה, סביר שהדוכס הבחין

          גם בַּייחוס וגם בגוף שלו.   

          אבל איזה זיוף! למה חבר

          צריך להיות בוגד? אם זה ישיג

          לוֹ רעיה יפה ואצילה

          כזאת, שאף אדם הגון שוב לא

          יאהב. אני רוצה שוב רק לראות  

          את היפָה. גן מבורך, פירות,

          פרחים מבורכים יותר אשר

          מלבלבים כשעיניה הזורחות

          שופכות אור עליכם! לו רק הייתי,

          במחיר כל אושר העולם הבא,

          העץ שם הקטן, עץ המשמש  

          שם הפורח. איך הייתי אז

          נפרש, משליך זרועות של חשק פנימה

          אל חלונה! מביא לה פרי יאה

          גם לזלילת אלים. מתי שרק

          תטעם, נעורים ועונג יוכפלו בה,  

          ואם היא לא בת השמיים אקרב

          אותה בַּטבע לָאֵלים כל כך

          שהם יִפְחֲדו ממנה,

          (נכנס הסוהר)  

                                   אז – אני

          בטוח – היא תאהב אותי.  – סוהר,

           מה? איפה ארקיט?

סוהר:                            הוּגלה. כבוד פּיריתוּס

          השיג לו חופש; אבל לְעולם,

          במחיר חייו ובשבועה, אסור

          לו להציב בממלכה הזאת

          שוב רגל. 

פלמון:                הוא איש מבורך. הוא שוב

          יראה את תבַּי, ידרבן לַנשק

          את הצעירים האמיצים, ימריץ

          אותם לתקוף והם יסתערו

          כמו אש. כשהמזל אתו, ארקיט, 

          אילו יעז להיות אוהב ראוי,

          ייצא לְשדה-קרב להילחם עליה;

          ואם אז יפסיד אותה, הוא סתם פחדן.

          באיזו גבורה יוכל לזכות בה אם

          יהיה ארקיט אציל – באלפי דרכים!

          אני, אילו שוחררתי לחרוּת,

          הייתי כבר עושה דברים גדולים

          וטהורים כל כך שהגבירה,

          הבתולה המסמיקה הזאת,

          היתה עוטה על עצמה גבריוּת    [/ היתה לובשת על עצמה גַבְרוּת]

          ומנסה לאנוס אותי.

סוהר:                           כבודך,

          עלי לפקוד משהו גם עליך.

פלמון: שאהיה נפקד מהחיים.

סוהר:  לא, רק שתתרחק מהמקום

          הזה. החלונות פרוצים מדי.

פלמון: השד ייקח אותם. גם הם עוינים

          אותי! בבקשה, הרוג אותי.

סוהר:  כדי שיתלו אותי אחר כך.

פלמון:                                     חי

          האור הטוב שם, לו היתה לי חרב

          הייתי מחסל אותך.

סוהר:                            למה,

          כבודך?

פלמון:             אתה מביא רק חדשות

          כאלה נלוזות, גועליות,

          'תה לא ראוי לחיות. לא אסתלק.

סוהר:  אתה חייב, כבודך.

פלמון:                           אני אוכל

          להביט בגן?

סוהר:                     לא.

פלמון:                             אז אני נחוש:

          לא אסתלק.

סוהר:                      אהיה חייב אם כך

          לאלץ אותך, ו – כי אתה מסוכן –

          אכפות אותך בעוד שלשלאות.

פלמון: בבקשה, סוהר טוב! אטלטל

          אותן כל כך שלא תישן יותר;

          אמציא לך ריקוד אביב חדש  

          עם ברזלים במקום פעמונים. –

          אני חייב ללכת?

סוהר:                          אין ברירה.

פלמון: שלום, חלון יקר. ששום רוחות

          רעות לא יפגעו בך! – גבירתי,

          אם חשת אי פעם צער, תחלמי

          כמה אני סובל! – בוא, קבור אותי.

          יוצאים פלמון והסוהר.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנס ארקיט.

ארקיט:  מוּגלֶה מהמלכות? זו מתנה,

          טובה שעלי להודות להם עליה,

          אבל לִגְלוֹת מהצצה חופשית [/ ממבטים חינם]

          על הפנים למענן אמות –

          זה עונש מתוחכם, מוות מעל

          לכל דמיון, זו נקמה שלא

          יכלו להפיל עלי כל חטאַי

          גם לוּ הייתי איש רָשע זקן.

          איי פלמון, אתה מוביל עכשיו;

          אתה נשאר לראות כל בוקר את

          עיניה מפציעות מול חלונך

          ומכניסות בך חיים; אתה

          תהיה ניזון ממתיקות של יופי

          שלא היה כְּמותו ולא יהיה.  

          איזה מזל יש לו לפלמון!

          עשרים לאחת, ייצא לו לדבר

          איתה, ואם היא אצילית כשם

          שהיא יפה, ברור לי - היא שלו.

          יש לו לשון שתאלף [/ שתשכֵּך] סוּפות,

          תרקיד סלעים. יבוא מה שיבוא,

          לא אעזוב את הממלכה הזאת.   

          שלי, אני יודע, היא עִיים

          של חורָבות, שם אין תרופה לי. אם

          אלך, אז הוא ישיג אותה. הֶחלטתי,

          תחפושת תעשה או תחסל

          את מזלי. בכל מקרה אדע

          שמחה: אראה אותה ואהיה

          קרוב לה - או לא כלום.

          (מתרחק. נכנסים ארבעה כפריים, ולפניהם אחד עם זר)

כפרי 1:   רבותי, אני יהיה שם על בטוח.

כפרי 2:   ואני יהיה שם.

כפרי 3:   ואני.

כפרי 4:  נו, מה שתגידו, חברים. כולה נזיפה. שהמחרשה תלך לשחק היום. אני כבר אדגדג לסוסים את הזנב מחר חזק.

כפרי 1: בטוח שאשתי תקנא כמו תרנגול הודו; אבל שטויות – אני יילך על זה, שתמלמל כמה שהיא רוצה.

כפרי 2:  תעלה על הסיפון שלה מחר בלילה, ותמלא באספקה, והכל יסתדר.

כפרי 3:  כן, רק תחדד את הגיר על הלוח שלה, ותראה שהיא תלמד שיעור חדש ותהיה ילדה טובה. אז אנחנו סגורים שהולכים לחגיגה של מאי?

כפרי 4:  סגורים? מה יעצור אותנו?

כפרי 3:  אָרְקאס יהיה שם.

כפרי 2:  וסֶנוֹאיס וריקאס, ושלישיה טובה יותר בחיים עוד לא רקדה תחת עץ ירוק. ואתם יודעים איזה בחורות, הה! אבל השאלה אם כבוד המורה הנכבד לא יפשל, מה דעתכם? כי הכל זה הוא, אתם יודעים.

כפרי 3:  הוא יאכל ספר לימוד לפני שהוא יפסיד את זה. בחייכם, העסק בינו לבת של מעבד העורות הלך כל כך רחוק שאין כבר דרך ללכת נסוג. והיא חייבת לראות את הדוכס, והיא חייבת לרקוד.

כפרי 4:   שנרים את הגג?  

כפרי 2:  כל הבחורים באתונה ירוצו אחרינו שייצא להם עשן מהתחת. ואני יהיה לי פה ואני יהיה לי שם לכבוד העיר שלנו ושוב פ'ם פה ושב פ'ם שם. הֵיי חברים, לחיי עובדי הבד!

כפרי 1: צריך לעשות את זה ביער.

כפרי 4:   סלח לי מאד.

כפרי 2:  אין מה לדבר, זה מה שאומר יצורנו המלומד; שָמה הוא ירביץ לדוכס שיעור מאלף בשמנו. הוא מצוין בּעובי יער. תביא אותו למישור פתוח, ההשכלה שלו מפסיקה לנבוח. 

כפרי 3:  אנחנו נראה את התחרויות, ואז – לפעולה. וחברים חמודים, בואו נעשה חזרה, חשוב מאד, לפני שהגברות יראו אותנו, ואם נעשה טוב, אלוהים יודע מה עוד יוכל עוד לצאת לנו מזה.

כפרי 4:  מסכים. איך שייגמרו התחרויות, נופיע. קדימה, בחורים, ותעמדו בַּמִּלָה!

ארקיט (מתקדם): ברשותכם, חברים, תסלחו לי, לאן אתם הולכים?

כפרי 4:   לאן? איזו מין שאלה זאת? 

ארקיט:   זו שאלה לי שאנ' לא יודע.

כפרי 3:   לַמשחקים, חבר.

כפרי 2:                             איפה נולדת

              שאתה לא יודע?

ארקיט:                                  לא רחוק.

          יש תחרויות של משחקים היום?

כפרי 1:  תאר לך, וכאלה שעוד לא

          ראית. הדוכס בעצמו יהיה

          שמה אישית.

ארקיט:                  באיזה ענפים?

כפרי 2:   יש היאבקוּת, ריצה. – בחור יפה זה.

כפרי 3:   לא תצטרף?

ארקיט:                         עדיין לא.

כפרי 4:                                        טוב, קח

              ת'זמן, אדון. קדימה, ילדים.

כפרי 1:   הלב שלי חושש שלטיפוס

          הזה יש כוח מותן בן-זונה.

          תראו איך שהגוף שלו בנוי

          לזה.

כפרי 2:          אבל תתלה אותי אם הוא

             יעז להתמודד. דייסת חלב!

            הוא יתאגרף? הוא יבשל ביצים!

            קדימה, בחורים, בואו נלך.

          (יוצאים כולם חוץ מארקיט)

ארקיט:   להזדמנות פז כמו זו לא ציפיתי.

          ידעתי להיאבק יפה מאד,

          המצטיינים קראו לי מעולה;

          וגם לרוץ, מהר יותר מרוח

          בשדה חיטה, שמקפלת את

          ראשי השיבולים. אני אעז,

          ובאיזה מסווה עלוב אהיה שם; מי

          יודע אם לא יעוטר מצחי

           בְּזֵר והמזל לא יקדם

          אותי לְעמדה שבה אוכל תמיד

          לשהות ולהתבונן בה?

          יוצא.


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנסת בת הסוהר.

בת הסוהר: למה לי לאהוב את האדון?

          סיכוי אפסי שהלב שלו יִדְבַּק בּי.

          אני בזויה, אבי סוהר עלוב

          שלו, והוא נסיך. להתחתן

          אתו - אבוד, להיות זונה שלו -

          טיפשות. לעזאזל, כמה רחוק

          אנחנו נדחפות כשגיל חמש-

          עשרה מוצא אותנו! קודם כל

          ראיתי אותו; ועם הראייה,

          חשבתי שהוא איש יפה; יש בו

          מה שעושה לְאשה טוב, אם ירצה

          לתת, יותר מכל מי שראו

          שתי העיניים האלה. בהמשך  

          ריחמתי עליו – כמו שהיה קורה,

          אני נשבעת, לכל נערה

          שאי פעם חלמה, או שהבטיחה

          את בתוליה לבחור יפה.

          ואז אהבתי אותו, אהבתי עד

          טרוּף, אהבתי עד אין סוף! ויש

          לו הרי דודן, יפה כמותו. אבל

          בַּלב שלי היה רק פָּלָמון,

          ואיזו מהומה הוא לא מפסיק שם!

          לשמוע אותו שר בָּעֶרב - זה

          גן-עדן! כן, למרות שהשירים

          שלו הם עצובים. דבְּרן מופלא

          כזה אף איש עוד לא היה. כשאני

          נכנסת להביא לו מים על

          הבוקר, קודם הוא מַחווה קידה

          בגוף האצילי שלו, ואז

          הוא מברך אותי כך: "בוקר טוב,

          עלמה יפה, טובה; הלוואי הטוּב

          שלך ישיג לך בעל בשמחה."

          פעם נישק אותי. אהבְתי את

          שְפתַי יותר אחר כך עשרָה

          ימים. הלוואי היה עושה את זה

          יום יום. הוא מדוכדך הרבה,

          וגם אני, לראות אותו אומלל.

          מה אעשה כדי שיידע שאני

          מאוהבת בו? אני רוצה כל כך  

          לטעום אותו. ואם אעז להוציא

          אותו אל החופשי? מה אז יאמר

          החוק? (נוקשת באצבעה) ככה אכפת לי מהחוק

          או מקרובים! כן, אעשה את זה,

          והלילה או מחר יאהב אותי.

          יוצאת. 


מערכה 2, תמונה 5 -


תרועה קצרה וצעקות מבחוץ. נכנסים תזאוס, היפוליטה, פיריתוס, אמיליה, ארקיט [במסווה] עם זר; בני לוויה וצופים.

תזאוס:  הפלאת לעשות; עוד לא ראיתי,

          מאז הרקולס, גבר חסון שרירים

          יותר. מי שתהיה, אתה הרץ

          והמתאבק הכי טוב של הדור

          הזה.

ארקיט:           גאה שמצאתי חן בעיניך.

תזאוס:   באיזו ארץ גדלת?

ארקיט:                             זו; אבל

          רחוק, שליט.

תזאוס:                       אתה בן אצילים?

ארקיט:  אבי אמר כך, ועל עקרונות

          האצילות גידל אותי.

תזאוס:                               אתה

          יורשו?

ארקיט:                 בנו הצעיר, אדון.

תזאוס:                                           אם כך

          אביך בלי ספק אב מאושר.

          מה הכישורים שלך?

ארקיט:                              מעט מכל

          המעלות של מַעֲלָה. ידעתי

          לצוד עם נץ, להלהיב להקת כלבים

          לרדוף; קטונתי מלהתגאות

          בביצועַי על סוס, אבל היו

          מי שאמרו שזו ההצטיינות

          שלי; ולסיום, יותר מכל,

          נחשבתי כחייל.

תזאוס:                         אתה מושלם.

פיריתוס: חי נשמתי, זה גבר.

אמיליה:                             בהחלט.

פיריתוס (להיפוליטה): מה דעתך עליו, גבירתי?

היפוליטה:                                               כולי

          התפעלות. עוד לא ראיתי איש

          צעיר, אציל – אם הוא אומר אמת –

          דומה לו.

אמיליה:             זה ברור – אמו היתה

          יפהפייה. פניו, נדמה לי, הן

          עדוּת חיה לזה.

היפוליטה:                     אבל גופו                                 

          ולהט נשמתו הם הוכחה

          לְאב אמיץ.

פיריתוס:               ראו איך שערכּוֹ,

          כמו שמש חבויה, פורץ בעד 

          לבוש האביונים.

היפוליטה:                     הוא ממוצא

          רם, זה בטוח.

תזאוס:                       מה הביא אותך

          לכאן, אדון?

ארקיט:                   תזאוס הנכבד,

          לרכוש לי שם, ולעשות כל מה

          שביכולתי כדי לשרת פלא

          מופת כמותך. כי רק בחצרך,

          מתוך כל העולם, שוכן כבוד

          זוהֵר.

פיריתוס:           כל המלים שלו שוות.

תזאוס:   אדון, תודה על המסע שלך,  

          ואת משאלתך לא נאכזב.

          תדאג לאיש הטוב פה, פיריתוס.

פיריתוס:  תודה, תזאוס. – מי שתהיה,

          אתה שלי, ולשֵרוּת אציל

          מאד אמסור אותך – לִגְברת זו, 

          לַבְּתולה המזהירה הזאת;

          שים לב לטוב לבה. אתה כיבדת

          את יום הולדתה במעלותיך,

          ובתמורה אתה שלה. נשק

          לה יד יפָה, אדון.

ארקיט:                            אתה אציל

          נדיב. – יופי יקר, הרשי לי כך

          לחתום את שבועתי.

          (מנשק את ידה)

                                       כשמשרתךְ,

          הדל ביצורים שלך, יפגע בך,

          צווי לו מוות, הוא ימות.

אמיליה                                   לא, זה

          יהיה אכזר מדי. אם תהיה

          ראוי, אני מייד אראה. אתה

          שלי, ותקבל יחס יפה

          מדרגתך.

פיריתוס:                אדאג שתצויד:

          כיוון שאמרת שאתה איש סוס,

          אפציר בך אחר הצהריים

          לדהור, אבל זה יצור קשוח.

ארקיט:                                       כבר

          הוא מוצא חן; לא אצטרך לקפוא

          על האוכף.

תזאוס (להיפוליטה):   היי רק מוכנה,

          מלאך, ואת, אמיליה, ואתה,

          חבר, וכל היתר, לקבל

          מחר עם שחר את פני חודש מאי

          הפרחוני ביער של דיאנה.

          שרת היטב את גבירתך, אדון.

          אמיליה, אני מקווה שלא

          יילך ברגל.

אמיליה:                  זה יהיה עוול,

          כבודך, אם יש ברשותי סוסים.  

          (לארקיט): תבחר; וכל מה שתרצה, שרק

          אדע. אם תשרת נאמנה,

          תמצא גבירה אוהבת, מבטיחה. 

ארקיט:   אם לא, הלוואי אסבול מה שאבי

          שנא: קלון וחבטות.

תזאוס:                             תלך

          בָּראש; הרווחת זאת. כן, כך יהיה:

          אתה תקבל כל זכות אשר כבודך

          השיג; אם לא זה עוול. אחותי,

          אני נשבע לך, יש לך משרת

          שלוּ אני אשה, היה אדון.

          אבל את חכמה.

אמיליה:                         אני מקווה

          שחכמה מדי לזה, אדון.

          תרועה. יוצאים.


מערכה 2, תמונה 6 -


נכנסת בת הסוהר לבד.

בת הסוהר: הדוכסים והשדים כולם

          שישאגו; הוא משוחרר. אני

          סיכנתי את עצמי, הובלתי אותו

          החוצה. לְיער קטן קרוב

          לכאן שלחתי אותו, ששם עץ ארז,

          גבוה מהשאר, נפרש רחב,     [/ נפרש כמו דולב],

          צמוד לְנחל, שם הוא יסתתר

          עד שאספק לו אוכל ופצירה,

          כי הוא עדיין באזיקי ברזל.

          אל אהבה, איזה ילדון אמיץ

          אתה! אבי היה מת בסכין

         לפני שהיה עושה את זה. אני

          אוהבת אותו מעל לְאהבה,

          לְהיגיון, שכל או ביטחון.

          גיליתי לו. לי לא אכפת, אני

          נואשת. אם החוק ימצא אותי,

          ואם ירשיע, יהיו בתולות

          יִשְרות לב שיזמרו עלי קינה

          ויספרו להיסטוריה שמותי

          היה אציל, כמעט כמו של קדושה

          מעוּנה. הדרך בה יילך – היא גם

          תהיה דרכי. הוא לא יכול להיות

          כזה לא-גבר להשאיר אותי

          סתם פה. אם כן, בתולות לא יבטחו

          כה בקלות שוב בִּגברים. ובכל זאת,

          הוא לא הודה לי על מה שעשיתי;

          לא-לא, אפילו לא נישק אותי,

          וזה, לדעתי, לא כל כך טוב.

          וגם בקושי רב שכנעתי אותו

          לצאת לַחופש; כמה התלבטויות

          היו לו על העוול שהוא עושה

          לי ולאבי. אבל אני מקווה,

          אם רק ישקול עוד קצת, האהבה

          הזאת שלי תכה בו שורשים

          יותר. שיעשה מה שירצה 

          בי, רק שיעשה בעדינות,

          כי לעשות הוא יעשה, אם לא

          אכריז, גם בפניו, שהוא לא גבר.

          עוד רגע אספק לו מצרכים

          ואארוז את הבגדים שלי,

          וכל שביל שבדרך אפלס,

          שרק יהיה אתי. כמו צל אשכון

          לי לצדו לָנֶצח. תוך שעה

          הרעש יתפשט בכל הכלא;

          עד אז אני כבר אנשק ת'איש

          שהם מחפשים! אבא, שלום. תשיג

          עוד אסירים ועוד בנות כאלה,  

          ובקרוב תשמור על עצמך.  

          עכשיו אליו.

          יוצאת.


מערכה 3, תמונה 1 -


תרועות ממקומות שונים. רעש וקריאות של אנשים בחגיגת מאי. נכנס ארקיט לבד.

ארקיט:   תזאוס את היפוליטה איבד;

          שניהם פנו לנתיבים שונים.

          זהו פולחן קדוש שהם עורכים

          למאי המלבלב, ואצל בְּנֵי  

          אתונה זהו לב הטקס. אח,

          אמיליה המלכה, רעננה

          ממאי, ומתוקה

          מכפתורי זהב על ענפים

          או קישוטים צבעוניים בָּאחוּ –

          כן, מהי גְדת נהר שבה נימפה

          עושה מפני המים שדה פרחים!

          את, יהלום היער, העולם,

          קידשת שְביל יער בנוכחותך

          כמותה. הלוואי אוּכל אני, אדם

          עלוב, להשתחל אל הגיגייך,      

          לעוט על איזו מחשבה של טוהר! [/ לעוט על איזו מחשבה קרה!]  

          איזו ברכה כפולה למצוא גבירה

          כזאת, ובמקרה! אלת מזל,

          מלכה שניה שלי אחרי אמיליה,

          אמרי כמה אני רשאי להיות

          גאה. היא מעניקה לי תשומת לב,

          קֵרבה אותי; בבוקר היפה

          הזה, הטוב שבשנה, נתנה

          לי זוג סוסים; על שניים שכאלה

          זוג מלכים יכול לרכוב בִּשדה-

          קרב שיכריע את טענתם

          לַכּתר. אוי, אוי, פלמון דודן

          מסכן, אסיר מסכן, אינך חולם

          בכלל על מזלי, נדמה לך 

          שאתה המאושר יותר, קרוב

          כל כך לאמיליה; ובדמיונך 

          אני בתבַּי, ואומלל, גם אם

          חופשי; לו רק ידעת שגבירתי

          נושמת לידי, ואני מכניס

          לָאוזן את שפתה, חַי בעיניה,

          זעם כזה היה אוכל אותך!

          (נכנס פלמון כמגיח משיח, בשלשלאותיו; הוא מנופף באגרופו אל ארקיט.)

פלמון: קרוב בוגד, היית כבר טועם   

          את זעמי אילו נשרו ממני

          אותות המאסר האלה, לו

          ביד הזאת היתה רק חרב. חֵי

          כל השבועות יחדיו, אני וצדק

          אהבתי נשלוף ממך וידוי

          בגידה, כן, גדול המועלים אשר

          נראָה איש מעלה, כבוד שלא

          היה חלול כמותו בדמות אציל,  

          דודן שלא בראו דם וְקִרְבָה 

          כוזב ממנו! היא שלך אתה

          אומר? אוכיח  - עם האזיקים,

          ובְידיים אלה הריקות

          מנֶשק – שאתה משקר, אתה

          גנב של אהבה, אדון אפסי

          ולא ראוי לַשם נבל. אילו

          היתה לי חרב, והמשקולות

          היו עפות לי –

ארקיט:                        פלמון יקר,

          בן-דוד –

פלמון:               ארקיט בן שד, תן במלים                       

          מה שהראית לי במעשים.                     

ארקיט:   היות שאני לא מוצא בִּטווח

          החֵיק שלי חומר נלוז שייצור

          ממני מה שאתה מכריז – עלי

          להשיב כך בנימוס: זה זעמך

          אשר מטעה אותך, וכאויב

          שלך הוא לא יהיה נדיב אלי.

          כבוד והגינות אני נוצֵר

          ועליהם נשען גם אם אינך

          מכיר בהם בי, ואמשיך לפעול,

          דודן טוב, לְאוֹרָם. הצג לי ברוב

          טובך את מצוקותיך בְּלשון

          יפה, שכן הריב שלך הוא עם

          שְווה ערך שטוען שיטהר

          את שמו בְּנפש וּבְחרב של

          אציל אמת.

פלמון:                  שרק תעז, ארקיט!

ארקיט:  דודן, דודן, ידוע לך כמה

          אני מעז; ראית אותי כבר

          אוחז בְּחרב נגד אזהרות

          של פחד. לא תיתן לאף אדם

          לבטח לפקפק בי, גם בְּבֵית

          מקדש תשבור למעני שתיקה.

פלמון: ראיתי אותך, אדוני, פועל

          במקומות אשר הצדיקו את 

          הגבריות; קראו לך אביר

          טוב גם אמיץ. אך השבוע לא

          יפה אם בכל יום גשום: גברים

          מאבדים את עוז הנפש אם יִיטו

          לבוגדנות, ואז הם נלחמים

          כמו דובים שהוכרחו: היו

          בורחים לולא היו קשורים.

ארקיט:                                    קרוב,

          מוטב תאמר ותעשה את כל זה

          מול הראי, לא באוזניו של מי

          שבז לך עכשיו.

פלמון:                       בוא; פטור אותי

          מהאזיקים האלה הדוקרים,

          ותן לי חרב, גם אם חלודה,

          וחסד ארוחה אחת הגש לי.

          אז בוא מולי, חרב טובה בַּיד,

          ורק תאמר שאמיליה היא שלך –  

          אסלח על עוול שעשית לי,

          כן-כן, גם על מותי אם תנצח,

          ונִשמות גיבורים בעולם הצל [/ התוהו,]

          שמתו כמו גברים, כשיבקשו

         ממני חדשות מהאדמה,

         לא ישמעו אלא שאתה אמיץ

          ואתה אציל.

ארקיט:                    אל דאגה. שוב אל

          בֵּית העוּזְרד שלך, ובחסות

          הלילה אהיה פה עם מזון

          משביע. את המגבלות שלך

          אסיר, ותקבל בגדים, בשמים

          שיהרגו את ריח בית הסוהר.

          ואחרי שתתמתח, רק תאמר

          "ארקיט, אני מוכן" – לבחירתך

          יונחו גם חרב גם שריון.

פלמון:                                   שמיים,

          מי עוד יעז להיות אשם אציל  

          כזה? איש לא, חוץ מארקיט; אז אין

          חוץ מארקיט אחד אמיץ כזה.

ארקיט (בא לחבק אותו): איי, פלמון יקר.

פלמון:                                              אני מחבק

          אותך והצעתך; אני עושה

          זאת רק לכבוד הצעתך, אדון;

          כי לגופך אני, ללא צביעות,

          רק מאחל לראות את חוד חרבי בו.

          (שופרות)

ארקיט:   שמע את השופרות. שוב לַמסתור,

          שהדו-קרב שלנו לא ישובש      

          לפני שהוא יתחיל. תן יד; שלום.

          אביא לך כל מה שהכרחי.

          אנא הֱיֵה חזק והתעודד.

פלמון: בבקשה עמוד בהבטחתך

          ועשה זאת במצח זועף. ברור

          שאתה לא אוהב אותי; הֱיֵה

          קשה אתי ושפוך מלשונך

          ת'שֶמן. בחיי, על כל מלה

          אוכל להחזיר אגרוף, ההגיון 

          לא ירסן לי את הבטן. 

ארקיט:                              זה 

          ברור, כן. אך תרשה לי בלי שפה

          בוטה. כשאני מדרבן ת'סוס שלי

          אני לא גוער בו; זעם ושלווה

          בי – יש להם אותו פרצוף.

          (שוב שופרות)

                                           שמע, הם

          קוראים לַמתפזרים אל המשתה.

          תפשת בטח שלי יש תפקיד שם.

פלמון: נוכחותך ודאי לא תשמֵח

          את האֵלים, ותפקידך אני

          יודע שהושג ברמאות.

ארקיט:   זוהי מִשְרה כְּשרה. אני משוכנע

          שהריב הזה, שעומד חולה בינינו,

          בהקזת דם ייפתר. אני

          מפציר שתעביר את השרביט

          לחרבך, ולא עוד דיבורים.

פלמון: חוץ מהמלה הזאת: אתה הולך

          עכשיו לראות את פני אהובתי,

          כי, שים לב, היא שלי –

ארקיט:                                לא, אז –

פלמון:                                                לא, רגע!

          דיברת איך תחזק אותי באוכל.

          אתה הולך עכשיו לִצְפּות בְּשמש

          המחזקת מה שהיא צופה בו;

          שם יש לך יתְרון עלי. אבל

          תיהנה ממנו רק עד שאכפה

          את התרופה שלי. שלום.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסת בת הסוהר לבד.

בת הסוהר: הוא טעה בשיח שאליו כיוונתי,

          המשיך לו הלאה. עוד מעט כבר בוקר.

          לא משנה; הלוואי היה לילה

          נצחי, וחושך מלך העולם. –

          מה זה? זאב! אצלי יגון רָצח

          כל פחד, וחוץ מדבר אחד

          כלום לא חשוב לי, וזה פלמון.

          שינגסו בי זאבים, לוּ רק

          ישיג את הפצירה הזאת. ואם

          אצעק לו? לא יכולה לצווח. או

          אקרא – מה? אם הוא לא ישיב, אזעיק

          זאב, ואספק אותו בִּמקום.

          שמעתי כל הלילה יללות

          אימים; אולי עשו ממנו טרף?

          אין לו כְּלֵי נשק, והוא לא יכול

          לרוץ: שקשוק האזיקים ימשוך

          אוזן של יצורי זוועה, שיש

          להם חוש לזהות איש לא חמוש

          ולהריח אם יש התנגדות. [/ ולהריח אם הוא ייאבק.]

          ברור לי, הוא שוּסע לחתיכות;

          הם יִלְלו, רבּים, ביחד, אז

          הם זללו אותו. כן, זהו זה.

          תצלצלו בפעמון המוות.

          ומה אתי? הכל גמור כשהוא

          הלך – לא, אני משקרת. אֶת

          אבי יתלו על הבריחה שלו,

          אני אפשוט יד, אם אחשיב מספיק 

          את החיים להתכחש למעשי –

          מה שלא אעשה גם אם אמות

          מאתיים פעם. אני מטושטשת.

          יומיים לא אכלתי, מים קצת

          לגמתי. לא עצמתי עין, רק

          כשעפעפַּי מחו את מי המלח.

          תתפוגגו, חיים שלי! שרק

          לא יתערער המוח כך שאדקור,

          אתלה, אטביע את עצמי. מוּת בי

          כבר, כל שלטון הטבע, ממילָא

          כל תמיכותיך התעקמו. – לאן

          עכשיו? השביל הכי טוב הוא השביל

          הבא לַקֶּבר. כל צעד תועה

          אחֵר – עינוי. או, הירח כבר

          שוקע, צרצרים מזמזמים,

          ינשוף קורא לשחר; כל חובה

          מולאה, לבד מזו שבה נכשלתי.

          אבל הנקודה בסוף היא: סוף,

          וזה הכל.

          יוצאת.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנס ארקיט עם בשר, יין ופצירות.

ארקיט:  אני ודאי קרוב. היי! פלמון!

פלמון (מן השיח):  ארקיט?

ארקיט:                            אני. הבאתי אוכל גם

          פצירות. צא, אל תִפְחד; תזאוס לא פה.

        (נכנס פלמון.)

פלמון: ולא אף איש ישר כמותו.

ארקיט:                                    עזוב.

          נדון בזה אחר כך. בוא, תרים

          ראש! אתה לא תמות כך כמו חיה;

          הנה, אדון, תשתה – אתה חלש –

          אז אדבר אתך יותר.

פלמון:                             ארקיט,

          עכשיו יכולת להרעיל אותי.

ארקיט:  נכון, רק שראשית עלי לפחוד

          ממך. בוא שב, ובטובך, די עם

          ההבלים אלה; לא ניתן,

          עם שמנו העתיק, שידברו

          עלינו כטיפשים או פחדנים.

          בוא, לחייךָ!

פלמון:                   ככה!

ארקיט: אז שב, ותן לי להפציר בך,

          בשם היושר והכבוד שלך,

          לא להזכיר את האשה הזאת;

          זה יסכסך בינינו. יהיה

          עוד זמן.

פלמון:               טוב, לחייךָ, אדוני. (שותה.)

ארקיט:  קח לגימה בריאה. זה טוב לַדם,

          גבר. מרגיש איך זה מפשיר אותך?

פלמון: אגיד לך אחרי עוד לגימה

          או שתיים.

ארקיט:                   אל תחסוך. יש לַדוכס

          יותר. אכול קצת.

פלמון:                           כן.

ארקיט:                                אני שמח

          שהתיאבון שלך הוא טוב כל כך.

פלמון: שָמֵח עוד יותר שיש בשר

          טוב שיתאים לו.

ארקיט:                        זה לא משוגע,

          דודן, לגור ביער פרא?

פלמון:                              כן,

          למי שיש מצפון פרוע.

ארקיט:                               איך

          האוכל? הרעב שלך, אני

          רואה, אינו זקוק לרוטב.

פלמון:                                    לא

          הרבה. ואם היה, שלך הוא מר

          מדי, דודן מתוק. מה זה?

ארקיט:                                  בְּשר

          אֱיָיל.

פלמון:           זה עסיסי. תן לי עוד יין. –

         הנה, ארקיט, לַבּחורות שהכרנו

          בימינו. בת ראש החצר, זוכר

          אותה?

ארקיט:            אחריך, גבר.

פלמון:                                שְחור שיער

          היא אהבה -  

ארקיט:                   נכון, אדון, אז מה?

פלמון: ושמעתי, שמו היה ארקיט ו –

ארקיט:                                         נו,

          תוציא כבר!

פלמון:                   היא פגשה אותו בְּחדרון.

          מה היא עשתה, חבר? ניגנה - עוגב?

          עגבה עליו?

ארקיט:                      היא משהו עשתה,

          אדון -  

פלמון:              שחודש היא גנחה עליו 

          אחר כך, או חודשיים, או שלושה,

          או עשרה.

ארקיט:                    בת המרשל גם היא

          היה לה חלק, כמו שאני זוכר,

          דודן, אם לא סתם מרכלים. תשתה

          לחייה?

פלמון:              כן.

ארקיט:                        ילדונת חמודה

          חומת שיער. פעם הבחורים

          יצאו לצוד, היה שם יער, עץ

          אשור; ושם היה סיפור – הו הו.

פלמון: לאמיליה, שכה יהיה לי טוב! טיפש,

          די למסיבה המלאכותית הזאת!                 

         אומֵר 'ךָ שוב, האנחה הזאת

          לכבוד אמיליה היתה. דודן שפֵל,

          תעז להפר ראשון את מילתך?

ארקיט:  אתה מגזים. 

פלמון:                    חי ארץ ושמיים,

          כלום לא ישר בך.

ארקיט:                         אז אעזוב    

          אותך. אתה עכשיו חיה.

פלמון:                                  כי אתה

          עושה אותי, בוגד.

ארקיט:                           יש פה כל מה

          שצריך – פצירות, חולצות, בשמים; אבוא

          שנית עוד שעתיים, ואביא

          מה שישקיט הכל –

פלמון:                             שריון וחרב.

ארקיט:  אל תפקפק בי. אתה מטונף

          מדי עכשיו. שלום לך. תוריד

          ת'קישוטים שלך. כלום לא יחסר

          לך.

פלמון:         תשמע –

ארקיט:                          אנ' לא אקשיב יותר.

          (יוצא).

פלמון: אם הוא עומד בהבטחתו – הוא מת.

          יוצא.


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסת בת הסוהר.          

בת הסוהר: קר לי מאד, והכוכבים כבו,

          גם הקטנים, שנראים כמו נַצְנצים.

          השמש ראתה לי את הטיפשוּת.

          אח פלמון! לא, לא, הוא בשמיים.     

          איפה אני עכשיו? שם זה הים,

          הנה ספינה. איך שהיא מיטלטלת!

          ושם סלע אורב תחת המים.

          עכשיו, עכשיו הוא מנפץ אותה,

          עכשיו, עכשיו, עכשיו! נפרץ בה נקב,

          דליפה קשה. איך שהם זועקים!

          תריצו אותה עם הרוח או

          שזה אבוד. להניף מפרש או שניים

          ו, בחורים, למתוח! לילה טוב

          ולילה טוב, הלכתְ. – אני רעבה

          מאד. אם רק אמצא צפרדע טוב;

          הוא יגלה לי חדשות מכל

          חלקי עולם. אבנה לי אונייה

          מקונכייה ואפליג, מזרח וּצְפון-

          מזרח, לַמלך של הננסים,

          כי הוא מגיד מופלא של עתידות.

          טוב, אבא, אין מה לדבר, חוטף

          תליית בזק מחר בבוקר. לא

          אגיד מלה אחת.

          (שרה):

                    אחתוך מעיל ירוק שלי מעל הברכיים,

                    אגזור תלתל צהוב שלי מעל העיניים,

                    איי לי לוּ לי לוּ.     

                    הוא יקנה לי סוס לבן, שאני אדהר עליו,

                    אחפש אותו ברחבי עולם כה רחב,

                    איי לי לוּ לי לוּ.

          איי מי ייתן לי קוץ, שכמו זמיר

          אשעין עליו חזה. אשן כמו תינוק.

          יוצאת.


מערכה 3, תמונה 5 -


נכנסים המורה (ג'רלד), וחמישה [ששה?] כפריים , ביניהם אחד שמשחק את הבבון.      

המורה: בושה, בושה, איזה חַלְטוּרָנוּת ואנטי-דְרָלָמוסיה אצלכם! כל כך הרבה התיָזעתִי להרביץ בכם פרינציפים, להניק אתכם, למרוח עליכם דרך משל את כל המֵח והמרמלד של הלימוּד שלי, ואתם עדיין מצווחים "איפה?" ו"איך?" ו"על-שום-למה"? חבורה של פוטנציאל פשתן, אינטליגנציית יוּטה, מה, אני אמרתי "כך יהיה" ו"שם יהיה" ו"אז יהיה" ואיש אין שמבין אותי? איי, רחמנא ליצן! כולכם דֶפק-דיקטים! כי ככה: כאן עומד אני. משם בא הדוכס. ושם אתם, עמוק בסבך. מופיע הדוכס. אני פוגש אותו ומבטא לו עניינים מלומדים ושפע של פסוקים. הוא מאזין ומהנהן ומהמהם ואז קורא "מופלא!" ואני ממשיך לי הלאה. לבסוף, אני מניף את המגבעת  - שימו לב פה! אז אתם, כמו צייד המיתולוגוס עם חזיר הבר, פורצים כלפיו באלגנטיות. כמו אוהבי אמת, מתארגנים בחבורה בנועם, ובמתק, בצורות מחול, פִּסעוּ וְסוֹבוּ, בחורים.        

כפרי 1:   נעשה במתק, ג'רלד המורה.

כפרי 2:   להתאסף! איפה הטמבוריסט?

כפרי 3:   היי, טימותי!

          (נכנס הטמבוריסט)

טמבוריסט:                     פה, משוגעים שלי!

          קדימה-הופ!

מורה:                   אבל, סליחה, איפה

          הן הנשים האלה?

כפרי 4:                         הנה פְריז

          ומוֹדְלין.

          (נכנסות חמש כפריות.)

כפרי 2:                הנה לוּס קטנטונת עם

          רגליים לבנות וְבָּרְבָּרי

          הבִּרְיונָה.

כפרי 1:                 ונֶל המנומשת,

          שתמיד עשתה מה שהאדון ביקש.

מורה:  נו איפה הסרטים, בנות? שְֹחו עם

          הגוף בְּפּוזות מתוקות, גמישוֹת,

          ופה ושם - קידונת ודילוג.

נל:   עלֵינו, אדוני.

מורה:                 ואיפה שאר

          המוזיקנטים?

כפרי 3:                   התפזרו בשטח,

          כמו שציווית.

מורה:                      זוּגוּ לְזוגות,

          תראו מי לא פה. איפה הבָּבּוּן?

          שמע, ידידי, תחזיק את הזנב

          שלא יעשה שום בזיונות ו/או

          סקנדלים לַגברות; ונא-הקפד

          להתקפּץ במרץ ובאומץ,

          וכשאתה נובח – בדיסקרטיות.

בבון:   כן, אדוני.

מורה:                נו מה יום מיומיים?

          פה חסרה אשה.

כפרי 4:                           אפשר לשטוף

          כלים ולקפל ת'עסק.  

מורה:                               איך

          כתוב, טָחַנּוּ מים בששון;

          הכל לָריק, ברכה לבטלה.   

כפרי 2: זו הסמרטוטה הזאת, הבהמה

          בת-אלף שהבטיחה שתהיה פה –

          סיסלי, הבת של התופרת.

          כפפות מעור של כלב היא תקבל

          ממני! אם היא מבריזה לי ככה! –

          אתה עֵד, ארקאס, שהיא נשבעה

          על יין ועל לחם שהיא תבוא.

מורה:  האשה והצלופח, 

          אמר המשורר,  אם לא תתפוס

          להם את הזנב עם השיניים,

          אז תאבד בן רגע את השְניים.

          בהתנהגות היא מקבלת "לא מספיק".

כפרי 1:   שתישרף; דופקת נִפקדוּת?

כפרי 3:   אז מה עושים, אדון?

מורה:                                  כלום. כל העסק

          נהיָה לא-עסק, מאורע אומלל

          ומר.

כפרי 4:            עכשיו, כשכבוד העיר כולה

          עמד על זה, עכשיו להיות סוסה

          מורדת, להשתין על העולם!

          חכי תראי, את תקבלי ממני!

          (נכנסת בת הסוהר.)

בת הסוהר (שרה):       ת'ספינה ג'ורג' אֶלוֹוּ הַיָּם מדרום,

                              מחוף אפריקה, השיט-הוֹ.   

                            ושם היא פגשה משחתות קרב גדולות,

                             אחת, שניה, שלישית-הוֹ.

 

                            "הלו, הלו, שְמֵחות יפות,

                            לאן אתן, לאן-הו?

                            הו תנו לי להפליג אתכן

                            עד חוף ומעגן-הו."

         שלושה טיפשים רבו על ינשוּפוֹנה.

                              אחד אמר שזה ינשוף,

                             שני: בשום פנים.

                            שלישי אמר שזו בת-נץ

                            וחתכו לה ת'פעמונים.

כפרי 3:  זאת מטורפת חמודה, כבודך,

          הגיעה בול בזמן, ומשוגעת

          כמו ארנבת באביב. נביא

          אותה לרקוד – ואנחנו על הגל שוב.

           אני נשבע בּשְמה, היא תעשה

           יופי של סַלְטות.

כפרי 1:                          מטורפת! יש,

          ניצלנו, בחורים.       [/ אנחנו מסודרים.]

מורה:                          את מטורפת,

          אשה טובה?

בת הסוהר:                  היה חבל אם לא.

             בוא תן לי יד.

מורה:                         מדוע?

בת הסוהר:                             אנחש

          את העתיד שלך. אתה טיפש.

          תספור עד עשר. – חה, בלבלתי אותו.

          בְּזְז בְּזְז! חבר, שלא תאכל לחם

          לבן. אחרת תדמם קשות

          מהשיניים. שנרקוד, היי-הו?

          'ני מכירה אותך, אתה פַּחח.

          הלו פחח, שלא תסתום יותר

          חורים ממה שאתה צריך.

מורה:  דֵאוּס דִשְמַיָא! פחח, עלמתי?

בת הסוהר: או מכשף. תקים לי שד עכשיו, ושינגן את "קי פָּאסָה" על פעמון ועצמות.

מורה:  קחו אותה, ושכנעו אותה בשטף להסכים בשקט. "והשלימותי עבודה שאש וזעם יופיטר לא ישמידוה." – פִּצחו, והובילו אותה לַמחול.

כפרי 2:  קדימה, ילדה, בואי נתגלגל.

בת הסוהר: אני אוביל.

כפרי 3:                    את, את!

מורה:  משכנע ומבריק.

          (שופרות.)

          להתפזר, בחורים, אני שומע את השופרות. תנו לי רגע להגיג, ותהיו דרוכים להתחיל.

          (יוצאים כולם חוץ מהמורה.

          נכנסים תזאוס, פיריתוס, היפוליטה, אמיליה, ארקיט ופמליה.)

תזאוס:  לכאן פנה האַיָל.

מורה:                           עצרו והשכילו!

תזאוס:   מה יש לנו כאן?

פיריתוס:                         מין בידור כפרי,

          אני נשבע, אדון.

תזאוס:                           טוב, אדוני,

          קדימה; בוא נשכיל.

          (מובאים כסא לתזאוס ושרפרפים לגברות.)

           גבירות, שבו. נעבור את זה.

          (מתיישבים.)

מורה:  דוכס על כס, גברות! מטר ברכות!

תזאוס:  זו פתיחה חורפית.

מורה:  קבלו-נא שעשוע עממי.  

          פה התקבצו כמה מְתֵי מספר     

          המכונים בבוז אנשי הכפר.       

          ואם לומר אמת, לא אגדה,  

          ציבור עליז אנחנו, אגודה,   

          או כנופיה, או אספסוף, או חוג,

          שלמענכם ירקוד, יָחוֹג, יָחוּג.

          ומי את כל העסק מנווט?

          אני, הפֶּדאגוֹגוּס, שחובט

          לַפְּעוטים בַּתוּסיק בשוֹטוֹ,     [/ בְּיָשְבנֵי יְנוּקוֹת בשוטו,]

          ולא חוסך מן הגדולים שִבטו;

          אני מנחה את הבידור הנ"ל.

          אתה, דוכס על כס, המהולל

          מִתְהום לִמְרום, בכל הממלכה,

          עזור לי, עבדך, דורש שלומך,

          וּבְניצוץ עיניך היקר

          השקף-נא במבט חם על ה"קר"

          וגם על ה"נבל", או בשילוב -

          ה"קרנבל", סְפּוֹרְטֵנוּ העלוב.

          לב המופע, פרי לבטים קשים,         [/ לב המופע, שבעמל נכתב,  

          הוא שאני ניצב, חדל אישים,          / הוא שאני מופיע וניצב]    

          לשאת באוזן הוד מעלתך

          פרולוג עילג זה כדברי פתיחה.

          בוא, מלך האביב עם אדונית,

          זוג ב' - המשרת וחדרנית

          שמחפשים מסתור לילי מוצנע;

          פונדקאי, אשתו השמנמנה;

          היא מזמינה נווד להתארח,   [/ נווד עייף בחום היא מארחת,

          קורצת לַמוזג: חשבון נפֵּח.    / ואת חשבון הבירה מנפחת.] 

          ליצן, שוטה, ואז – בבון הקוף 

          יניף זנבו ואת הכלי יזקוף.

          ועוד כהנה וכולֵי וכוּלוּ,

          אמור רק "כן" – ובמחול יחוּלוּ.

תזאוס:  כן, פְּרופֵסוֹרוּס טוב, כן, כן.

פיריתוס:                                       תביאו!

מורה:  בואו, בּנַי! תניפו ת'רגליים!

          (מוזיקה. הכפריים, עם בת הסוהר, מבצעים את המחול.)

          גבירותי, אם קצת עינגנו

          כְּשחָגַגנוּ עד הגג-נוּ

          אז הִשַֹגְנוּ שתגידו:

          המורה פה לא תלמיד הוא.

          אם אותך, דוכס, בידחנו,

          ילדים טובים אנחנו,

          בתמורה תן לנו עץ

          שסביב לו נקפץ,

          עץ אחד, אפילו שניים,  

          הנה מה טוב ומה נעים.

תזאוס: קבל עשרים, פרופסור! (להיפוליטה): ומה שלום

          מתוקתי?

היפוליטה:            אין מרוצָה יותר.

אמיליה: ריקוד נפלא, והקדמה טובה מזו

          עוד לא שמעתי.

תזאוס:                        פדגוג, תודה

          לך. – נא לפצות בשפע את

          כולם.

פיריתוס:        וזה תוספת לקישוט. (נותן למורה כסף.)

תזאוס:  עכשיו נחזור לציד.

מורה:  שהאייל יחזיק שעות,

          שהכלבים במלתעות

          ישחטוהו כמו קצב

          והגברות יאכלו ביציו.  

          (שופרות מבחוץ. תזאוס ופמלייתו יוצאים.)

           בואו, כולנו מסודרים. אלים,

          אלות! בנות, רקדתן - אין מלים!

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 6 -


נכנס פלמון מן השיח שלו.

פלמון: בערך בְּשעה זו דודני

          הבטיח שיבוא שוב, גם יביא

          שתי חרבות טובות, שני שריונים.

          אם לא יקיים, הוא לא גבר ולא

          חייל. כשעזב, חשבתי: גם

          שבוע לא יחזיר לי את הכוח 

          שאבד לי, המחסור דרדר אותי

          לשפל שכזה. אני מודה

          לך, ארקיט, אתה אויב שווה

          עדיין; ואני שוב רענן,

          ומסוגל לגבור על סכנה.

          אילו נדחֶה זאת עוד, כל העולם

          יחשוב, כשישמע, שאני סתם

          נמרחתי והשמנתי לקראת קרב

          כמו חזיר ולא חייל. לכן

          הבוקר המבורך הזה יהיה

          האחרון; והחרב אשר בה  

          הוא לא יבחר, אם רק לא תישבר,

          בה אהרוג אותו. זה צדק. אז,

          מזל ואהבה לי!

          (נכנס ארקיט עם שריונים וחרבות.)

                                בוקר טוב.

ארקיט:   ובוקר טוב, קרוב אציל.

פלמון:                                    הטרחתי

          אותך יותר מדי?

ארקיט:                          "יותר מדי"

          כזה, דודן טוב, הוא רק חובתי

          בשם כבודי.

פלמון:                    לו רק היית כך

          בַּכֹּל, אדון. הלואי היית לי

          קרוב אוהב כשם שהתגלית

          כיריב שווה, כדי שאודה לך

          בחיבוקים, לא במהלומות.

ארקיט: שניהם, כשהם מבוצעים היטב,    

           גמול אצילי.   

פלמון:                     אז כך אחזיר לך.      

ארקיט:  תקוף אותי בתנאים נאים כאלה        

          ותהיה יקר לי מאהובה.

          לא עוד בכעס, כשם שאתה אוהב

          כל מה שמכובד! לא לדבּר  

          נולדנו, גבר; כשאנחנו עִם

          הנשק ודרוכים, שזעמנו,

          כמו גאוּת מול עוד גאוּת, יפרוץ

          בכל הכוח מאיתנו; אז

         יוּכח למי באמת זכות מלידה

         על היפהפייה – בלי טענות,

          בוז או עלבון, קללות או רוגז של

          יַלדי בית ספר או בנות – יוכח

          מהר, לך או לי. יואיל כבודו

          להתחמש? או, אם אתה חש לא  

          מוכן עדיין, לא בכושר כפי

          שהיית, אחכה, דודן, וכל

          יום אעודד בך בריאוּת, כשיתנו

          לי פנאי. אישית אני חבר שלך,

          ולא הייתי – גם במחיר חיי - 

          אומר שאני אוהב אותה; אך אם

          אני אוהב גבירה כזאת, ועלי

          להוכיח את אהבתי, אסור לי

          להימלט מזה.

פלמון:                    ארקיט, אתה

          אויב אמיץ כל כך שאין איש חוץ

          מדודנך שיאה לו להרוג

          אותך. אני בריא וחם; תבחר

          את נִשְקְךָ.

ארקיט:                 תבחר אתה, אדון.

פלמון: מה, תצטיין בַּכּל, או שאתה

          עושה את זה כדי שאחוס עליך?

ארקיט:  אם כך אתה חושב, דודן, טעית,

          כי, כשם שאני חייל, עליך לא

          אחוס.

פלמון:             יפה אמרת.

ארקיט:                                 תגלה

          שכך זה.

פלמון:                אז, כשם שאני אדם

          ישר וגם אוהב, בכל צִדקת

          הרגש אשלם לך כהוגן.

          (בוחר שריון)

           אני את זה.

ארקיט (נוטל את השני):  אז זה שלי. אחגור

          לך ראשון.

פלמון:                בבקשה. הגד

          בבקשה, דודן, איפה השגת

          שריון כל כך טוב? 

ארקיט:                          הוא של הדוכס,

          ולמען האמת, גנבתי. מה,

          אני צובט אותך?

פלמון:                         לא, לא.

ארקיט:                                       זה לא

          כבד מדי?

פלמון:                לבשתי כבר קלים

          יותר, אבל זה יעבוד אצלי.

ארקיט:  אהדק אותו צמוד.

פלמון:                              קדימה.  

ארקיט:                                         לא

          רוצה מגן כתפיים?

פלמון:                            לא, אנחנו

          לא על סוסים. נראֶה לי שאתה

          היית מעדיף שנהיה.

ארקיט:   לא משנה לי.  

פלמון:                        יופי, גם לא לי.

          דודן טוב, דחוף את האבזם יותר

          רחוק שם.

ארקיט:                 אל תדאג.

פלמון:                                עכשיו קסדה.

ארקיט:  מה, תילחם ככה חשוף זרועות?

פלמון: נהיה גמישים יותר.

ארקיט:                          אבל עטֵה

          כפפות. אלה קטנות מדי. קח את

          שלי, חבר.

פלמון:                תודה, ארקיט. אני 

          נראה איך? הצטמקתי די הרבה?

ארקיט:  מעט מאד, בחיי. האהבה

          היתה נדיבה אתך.  

פלמון:                           נשבע לך,

          אֶפגע ישר.

ארקיט:                  פְּגע, אל תחוס. אחזיר

          לך, דודן טוב.

פלמון:                     ועכשיו אתה.

          (מחמש את ארקיט)

          נדמה לי, השריון הזה דומה,

          ארקיט, לזה שחגרת כשנפלו

          שלושת המלכים, רק קל יותר.

ארקיט:                                       זה היה          

          שריון אדיר. ובאותו היום,

          אני זוכר, היית טוב ממני;

          אף פעם לא ראיתי עוז כזה.

          כשתקפת את האויב משמאל

          איך התאמצתי להדביק אותך,

          והיה לי מתחתי סוס טוב.

פלמון:                                    בהחלט:

          חום-אדמוני בוהק, אני זוכר.

ארקיט:  כן, אבל לחינם הזעתי שם;

          היית מצוין ממני, לא

          יכולתי להגיע אליך. קצת

          הצלחתי לעשות בחקיינות. 

פלמון: בהצטיינות. דודן, אתה צנוע.

ארקיט:  כשראיתי איך שהסתערת,

          נדמה היה לי ששמעתי נפץ

          כביר של רעם בגדוד האויב.

פלמון: קודם הבליח בְּרק העוז שלך. -

          חכה שניה. זה לא לוחץ מדי?

ארקיט: לא, לא, זה טוב. 

פלמון:                        שלא יפגע בך 

          חוץ מחרבי כלום; חבּורה

         תהיה פחיתות כבוד.

ארקיט:                            עכשיו מושלם.

פלמון: אז תתייצב.

ארקיט:                קח את חרבי; נדמה לי

          שהיא טובה יותר.

פלמון:                          תודה, לא; שמור

          אותה, חייך בידיה. זאת,  

          אם היא תחזיק, יותר לא אבקש.

          כבודי ומטרתי שישמרו

          עלי!

ארקיט:          ועלי אהבָתי.

          (הם קדים לכמה כיוונים, ואז מתקדמים ונעמדים.)

                                         אין מה

          לומר עוד?

פלמון:                  רק את זה, ולא יותר.

          אתה בן דודתי, והדם הזה

          שאנו חושקים לשפוך הוא משותף,

          שלך בי ושלי בך; חרבי

          פה בידי, אם תהרוג אותי

          נסלח לך אני והאלים.

          אם יש מקום לאלֶה שבְּכבוד

          ינומו, אאחל לנשמתו

          היגעה של הנופל לזכּות

          בו. הילחם באומץ, דודני;

          תן את ידך האצילית.

ארקיט:                              הנה    

          היא, פלמון. יד שלא תתקרב

          אליך שוב בחברות כזאת.

פלמון: אלוהים יגן עליך. 

ארקיט:                     אם אפול,

          קלל אותי, אמור שהייתי מוג

          לב, כי במבחנים כאלה רק

          הם שמתים. ושוב שלום, דודן.

פלמון: שלום, ארקיט.

          (הם נלחמים. שופרות מבחוץ. הם נעמדים.)

ארקיט:    תראה, תראה, אח, טיפשותנו היא

          סופנו!

פלמון:              למה?

ארקיט:                         זהו הדוכס,

          שיצא לצוד, כמו שסיפרתי לך;

          אם נתגלה, אנחנו אבודים.

          עזוב, בשם הכבוד והביטחון,

          חזור מיד לַשיח. עוד נמצא,

          אדון, מספיק שעות למות בהן!

          דודן יקר, אם תימָצא תומת

          מיד על הבריחה מבית הסוהר

          ואני, אם תחשוף אותי, על בוז לַצו

          שהגלה אותי. אז העולם כולו

          ילעג לנו, יאמר שהיה לנו 

          ריב אצילי אך בגסות ניהלנו

          אותו.

פלמון:          לא, לא, דודן: לא אסתתר

          יותר, ולא אדחה את המבצע

          הנעלה לעוד הזדמנות. אני

          מכיר את ערמתך ויודע מה

          היא סיבתך. מי שמרפה עכשיו,

          חרפה עליו! היכון מיד לקרב –

ארקיט:  אתה לא  מטורף?

פלמון:                          - או שאנצל

          את השעה הזאת לטובתי,

          ומה שיאיים עלי אחר כך

          מפחיד אותי פחות מגורלי

          כעת. תדע, דודן חלש, אני

          אוהב את אמיליה ועל זה אקבור

          אותך וכל מכשול אחר.

ארקיט:                                  יבוא

          אם כך מה שיבוא. דע, פלמון,

          לי קל למות כמו לשוחח או

          לישון. רק זה מפחיד אותי: שהחוק

          יהיה לו הכבוד לגמור את שנינו.

          שמור על חייך!

פלמון:                         גם אתה, ארקיט!

          (הם נלחמים שוב.

           שופרות. נכנסים תזאוס, היפוליטה, אמיליה, פיריתוס ופמליה.)

תזאוס: אֵילו בוגדים בורים מטורפים

          אתם, שנגד חוק מוצהר שלי

          עורכים קרב, חמושים כאבירים,

          בלי אישורִי ובלי שופטי קרבות?

          חי מארס, שניכם תמותו!  

פלמון:                                      בוא עשה

          את זה, תזאוס! שנינו בהחלט

          בוגדים, שני מְבזים שלך ושל

          טוּבְךָ. אני הוא פלמון, שלא

          יכול לאהוב אותך, אשר נמלט

          מבית האסורים שלך – חשוֹב

          מה רק על זה מגיע; וזה שָם

          ארקיט: בוגד חצוף כמותו עוד לא

          צעד על אדמתך; כוזב כמותו

          טרם נקרא בַּשם "ידיד". הוא זה

          שהושגה לו חנינה ושגוֹרש;

          הוא זה שבז לך ולכל אשר

          העזת לעשות, ובַמסווה

          הזה, כנגד פקודתך, דָבֵק

          בגיסתך, כוכב היופי, בת

          הזוהר, באמיליה, שמשרתה –

          אם יש זכות למבט ראשון ולמי

          שהקדיש לה את נפשו ראשון – הרי

          שזה אני על פי הצדק, ו –

          יותר מזה – הוא גם מעז לחשוב

          שהיא שלו. על הבגידה הזאת,

          כמו כל אוהב אמת, קראתי לו

          שישלם עכשיו. אם אתה מה

          שאתה אומר, גדול ורודף צדק,

          שופט אמת של כל עוולה, אמוֹר

          "הילחמו שוב", אז תראה אותי,

          תזאוס, מנחית צדק עד שגם  

          אתה תקנא. ואז קח את חיי,

          בעצמי אפציר בך.

פיריתוס:                       אלים, איזה

          יותר מגבר זה!

תזאוס:                        נשבעתי.

ארקיט:                                      לא

          חמלה אנחנו מבקשים, תזאוס;

          לי קל יהיה למות כמו לך

          לומר זאת, ולא אתרגש יותר.

          כיוון שהאיש הזה כינה אותי

          "בוגד", אגיד רק זאת: אם בְּאהבה,

         בשירות יופי מושלם, יש בוגדנות -

          כשם שאני אוהב, ואֶכָּחֵד

          באמונה זו, כשם שהבאתי את

          חיי הנה כדי להוכיח זאת,  

          כשם ששֵרַתִּי אותה במסירות

          ובכבוד, כשם שאני מעז

          לקטול את הדודן פה שכופר

          בזה, קרא לי בוגד ואני אשמח.

          באשר לְבּוּז לַצו שלך, דוכס –

          שְאל את הגברת פה מדוע היא

          יפה, למה עיניה מצוות

          עלי להישאר פה לֶאהוב

          אותה, אם היא תאמר "בוגד" אני

          נבל שלא ראוי להיקבר.

פלמון: תַחמול על שנינו, הו תזאוס, אם

          על אף אחד משנינו לא תחמול.

          בְּלוֹם כנגדנו את אוזנך, כשם

          שאתה איש צדק; כשם שאתה איש חַיִל,

          ולמען דודנך - כְּבוד הרקולס

          שאת זכרו מפארים תריסר

          מעלליו – בוא תן לנו למות

          ביחד, הדוכס, באותו הרגע.

          ורק שהוא ייפול קצת לְפנַי,

          כדי שאוּכל לומר לנשמתי,

          הוא לא ישיג את אמיליה.

תזאוס:                                      אמלא את

          מבוקשך, כי, למען האמת,

          הוא, דודנך, פָּשע כפליים, כי

          הראיתי לו חמלה יותר מאשר

          לך, אף שפשעיך לא גדולים

          כלל משלו. שאיש לא ידבר

          למענם, כי עד שקיעת השמש

          יִשְנוּ שניהם לנצח.

היפוליטה:                       זה נורא!

          עכשיו או לעולם לא, תדברי,

          אחות, ואל תרפי. אם לא, דורות  

          יקללו את פנייך על אובדן

          הדודנים האלה.

אמיליה:                     בְּפנַי

          אין, יקרה, שום כעס עליהם,

          תפילה לאובדנם. התְּעייה        [/ זו הסטייה

          של עיניהם - היא שתרצח אותם. / של עיניהם אשר תרצח אותם.]

          אך כי אני אשה ויש חמלה

          בי, יִישָתְלוּ בִּרְכַּי באדמה

          עד שאשיג פה חנינה. עזרי

          לי, יקרה; לשם מצווה כזאת

          כוחות כל הנשים יהיו איתנו.

          גִיס מלכותי שלי –

היפוליטה:                        אדון, בשם

          ברית הכלולות –

אמיליה:                        בשם כבודך שאין

          בו דופי –

היפוליטה:             בשם האמון, היד

          הטהורה והגינות הלב

          שנתת לי –

אמיליה:                    בשם החמלה שאתה  

          היית מעורר אצל אחר

          באינסוף מעלותיך –

היפוליטה:                          בשם העוז,

          בשם כל לילה בו הנעמתי לך

          בתום אי פעם –

תזאוס:                          אלה השבעות

          די משונות.

פיריתוס:                 אז גם לי יש. בשם 

          ידידותנו, בשם הסכנות

          שלנו, בשם כל מה שאתה

          אוהב, המלחמות והגבירה

          המתוקה פה –

אמיליה:                      בשם מה שתרעד

          למנוע מעלמה שמסמיקה –

היפוליטה: בשם עיניך ובשם כוחי

          אשר, נשבעת, הוא חזק מזה

          של כל אשה, וגם כמעט כל גבר,

          ובכל זאת נכנעתי לך, תזאוס –

פיריתוס: ולמעלה מן הכל, בשם נשמתך

          האצילה שלא תחסר חמלה,

          אני מפציר ראשון –

היפוליטה:                          ואז שמע את

          תַחֲנוּנַי –

אמיליה:                 ואחרונה, הרשה

          לי להפציר –

פיריתוס:                   לחמלתך!

היפוליטה:                                 חמלה!

אמיליה:  חמלה על שני הנסיכים!

תזאוס:                                    אתם

          מערערים את הנחישות שלי.

          נאמר שאחוש לשניהם רחמים,

          איך להציב את הרחמים האלה? 

          (אמיליה, היפוליטה ופיריתוס קמים)

אמיליה:  על חייהם. גרש אותם וזהו.

תזאוס:   את בהחלט אשה, אחות. יש לך

          חמלה, אך אין לך הבנה כיצד

          להשתמש בה. אם את חפצה

          בחייהם, מצאי שיטה בטוחה

          חוץ מגֵירוּש. שני אלה יכולים

          לחיות ולהתייסר באהבה

          מבלי לרצוח זה את זה? כל יום

          הם ייאבקו עלייך, כל שעה

          יציבו את כבודך לפני מבחן

          פומבי בחרבות. אז בחוכמה

          עשי, ותשכחי אותם עכשיו;

          גם שמך וגם נדרי כרוכים בזה.

          אני אמרתי שימותו. טוב

          שהם יפלו ביד החוק, ולא

          זה מיד זה. אל תכופפי לי את

          כבודי.  

אמיליה:           איי גיס אציל שלי, זה נדר

          שנעשָה בכעס, בפזיזות.       [/ נמהר, שנעשָה בכעסך.]

          לא, תבונתך לא תיאחז בו. אם

          נחשיב נדר כזה כהחלטה

          סופית, על העולם להיחרב.

          וחוץ מזה, לי יש מול נִדְרךָ

          נדר אחר, שיש בו תוקף רב

          יותר, ואהבה, ולא הוכרז

          בלהט רגש אלא ביישוב

          הדעת.    

תזאוס:            מהו, אחותי?

פיריתוס:                             בכל

          הכוח, אלופה!

אמיליה:                     שלעולם 

          לא תסרב לבקשה שהיא

          יאָה לצניעותי וברשותך

          להעניק. עכשיו קַיֵים את זה.

          אם לא, חשוֹב איך בכבודך אתה

          פוגם. אז אל תגיד לי (כי עכשיו

          אני בנתיב התחנונים, לכל

          דבר חֵרֶשת חוץ מחמלתך)

          שחייהם ישמידו לי את שמי

          הטוב בדעת הציבור. מה, כל

          מי שאוהב אותי צריך למות?

          זה צדק אכזרי. לגזום ענף

          צעיר, סמוּק מאלף לבלובים,

          כי הוא אולי רקוב? הו, כבוד תזאוס,

          האימהות המבורכות אשר

          גנחו כשילדו אותם, וכל

          עלמה נכספת אשר אהבה

          אי פעם, אם תתמיד בנִדְרְךָ

          יקללו אותי ואת יופְיִי,

          ובְקינות ההלוויה של שני

          הדודנים האלה יבזו

          את האכזריות שלי, רק רע

          יאחלו לי, עד שאהיה

          חרפּת כל הנשים. בשם שמיים,

          תחוס על חייהם, גרש אותם.

תזאוס:   באיזה תנאי?

אמיליה:                    שיישבעו שוב לא

          לריב עלי, או להכיר אותי,

          לדרוך בממלכה שלך; להיות –

          לאן שרגליהם ייקחו אותם –

          זרים לנצח זה לזה.

פלמון:                           חִתכו

          אותי לחתיכות אם אשָבַע

          לזה! לשכוח שאני אוהב

          אותה? אז בוזו לי, כל האלים!

          כן, לְגֵרוּש אני לא מתנגד

          כל עוד נוכל לשאת איתנו את

          החרבות ואת הריב שלנו;

          אחרת, הדוכס, בלי משחקים,

          קח את חיינו. לאהוב אותה

          אני חייב, וגם אוהַב, ולשם

          האהבה הזאת חייב וגם

          מעז לקטול את הדודן הזה

          בכל מקום שבעולם.

תזאוס:                              אתה,

          ארקיט, תגיד כן לתנאים האלה?

פלמון:   הוא מנוול אם כן.

פיריתוס:                       אלה גברים!

ארקיט:  לא, לעולם, דוכס. חיי קבצן

          הם לא גרועים כמו חיים בזויים 

          כאלה. גם אם לְעולם, נדמה

          לי, לא אזכה בה, כן אשמור

          על כבוד אהבתי, אמות לשמה, 

          גם בעינוי שדים.             

תזאוס:  מה לעשות? עכשיו אני מרגיש

          חמלה.

פיריתוס:           שהיא לא תתרופף!

תזאוס:                                           אמרי,

          אמיליה, אם אחד מהם ימות - 

          ואחד חייב למות -  את תקבלי

          את השני כבעלך? שניהם

          לא יכולים לזכות בך. ושניהם

          הם נסיכים, שווים כמו שתי עינייך,

          ואצילים לתהילת עולם.

          הביטי עליהם; אם לאהוב

          את יכולה, סיימי את הסכסוך.

          אני אישרתי. נסיכים, תסכימו?

פלמון וארקיט: מכל הלב.

תזאוס:                         אז זה שהיא תסרב לו

          חייב למות.

פלמון וארקיט:          כל מוות שתמציא,

          דוכס.

פלמון:            אם פֶּה זה יהרוג אותי,

          אפול בָּרוּך, ואוהבים שלא

          נולדו עוד יקדשו את עֲפָרִי.      

ארקיט:  אם היא תסרב לי, אתחתן עם קבר,

          וחיילים ישירו לי הספד.

תזאוס:  אז תבחרי.

אמיליה:                אני לא יכולה,

          אדון. שניהם מצוינים מדי.

          למעני, אף שערה מראש

          שני אלה לא תיפול.

היפוליטה:                        אז מה

          יהיה איתם?

תזאוס:                  אני גוזר שכך,

          וחי כבודי - שוב - כך יהיה, אם לא -

         שניכם מתים. שובו לארצכם,

          וכל אחד, תוך חודש, מלוּוה

          בשלישייה של אבירים, יחזור

          אל המקום הזה, אשר אשתול

         בו אובֶּלִיסְק. וזה אשר, בִּקרב [/ עליו עמוד, וזה אשר, בִּקרב]

          הוגן ואבירי, מול פְּנֵי כולנו,

          יצליח לאלץ את דודנו

           לגעת בָּעמוּד, הוא שיזכה בה,

          ולשני יֹאבד ראשו, וגם

          ראשם של חבריו. הוא לא יוכל

          לא לערער ולא לחשוב שמת

          עם איזו זכות תביעה על הגבירה. 

          זה יספק אתכם?

פלמון:                          כן. בוא, ארקיט

          דודן, אני עד השעה ההיא

          חבר שוב.

ארקיט:               אני מחבק אותך.

תזאוס:   את מרוצה, אחות?

אמיליה:                           אני חייבת.

תזאוס: בואו, לִחצו ידיים שוב אם כך,

          וכשם שאתם אצילים, זכרו:

          ריבכם יהיה רדום עד לשעה

          שנקבעה, עִמדו בהבטחתכם.

פלמון:  לא נאכזב אותך, דוכס.

תזאוס:                                 בואו,

          אנהג בכם עכשיו כמו נסיכים

          וחברים. וכשתשובו, אז

          פה אבסס את זה אשר יזכה,

          ועל קברו של המפסיד אבכה.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים הסוהר וחבר א'.

סוהר:  ולא שמעת עוד? לא נֶאֱמר

          דבר עלי בקשר לַבריחה הזאת  

          של פלמון? אדון טוב, תיזכר!

חבר א':  לא כשאני שמעתי, כי אני

          חזרתי עוד  לפני שהכל נגמר.  

          אבל לפני צאתי תפשתי כי    

          סביר שיזכו בחנינה, שניהם. 

          כי היפוליטה ואמיליה יפת-העין

          הפצירו על ברכיים ברחמים

          יפים כל כך שהדוכס עמד,

          נראָה לי, מתנודד אם לציית

          לנדרו הנמהר או לַחמלה

          המתוקה של הגברות האלה;

          וכתמיכה בהן, כבוד פיריתוס

          הנאצל תרם גם את לבו

          שלו, אז אני מקווה שהכל

          יהיה בסדר. לא שמעתי אף

          אִזְכּור לַשם שלך או לַבְּריחה

          שלו. 

          (נכנס חבר ב'.)

סוהר:  הלוואי שכך זה יישאר.

חבר ב':  זְקוף את הראש, חבר; אני מביא

          לך בשורות טובות, בשורות טובות!

סוהר:  זה משמח.

חבר ב':                פלמון זיכה [/ ניקה] 

          אותך, סידר גם חנינה, גילה

          איך ובזכות מי הוא ברח – שזה

          הבת שלך, שגם החנינה

          שלה הושגה; והאסיר, כדי לא

          להיחשב ככפוי טובה, נתן

          סכום כסף לחתונתה: סכום לא

          קטן, אני אומר לך.

סוהר:                           אתה

          איש טוב, תמיד מביא בשורות טובות.

חבר א':  איך זה נגמר?

חבר ב':                       כמו שצריך. אלה

          שלא הפצירו לעולם לַשווא

          קיבלו את מבוקשם: האסירים

          יחיו.

חבר א':            ידעתי שיהיה כך.

חבר ב':                                  רק

          נוספו תנאים, שתשמעו אותם

          אחר כך.

סוהר:                 מקווה שהם טובים.

חבר ב':  מכובדים; כמה טובים – איני

          יודע.

          (נכנס מחזר)

חבר א':             זה עוד ייוודע.

מחזר (לסוהר):                          אוי לי,

          אדון, איפה בתך?

סוהר:                           למה אתה

          שואל?

מחזר:              הו אדוני, מתי ראית

          אותה?

חבר ב':           איך הוא נראֶה!

סוהר:                                 הבוקר.

מחזר:                                           היא

          היתה בטוב? בריאה? מתי יָשְנה,

          אה?

חבר א:           שאלות די מוזרות.

סוהר:                                     נדמה לי  

          שהיא לא ממש בטוב, עכשיו כשאני

          חושב על זה; שאלתי אותה כמה

          דברים, והיא ענתה כל כך לא כמו

          בדרך כלל, באופן ילדותי

          ואווילי, כאילו היא טיפשה,

          ריקה משכל, ואני מאד

          כעסתי. אבל מה איתה, אדון?

מחזר:  כלום, רחמנות עליה. 'תה חייב

          לדעת, ומוטב ממני, לא  

          ממישהו שאוהב אותה פחות.

סוהר:   נו, אדוני?

חבר א':                היא לא בסדר?

חבר ב':                                      לא

          בטוב?

מחזר:              לא, אדוני, לא טוב. האמת

          היא זו: היא מטורפת.

חבר  א':                              לא  יכול

          להיות!

מחזר:             שמע לי, אתה תראה.

סוהר:                                        כמעט        

          חשדתי שזה כמו שאתה אומר.

          אלים, רחמו עליה! זה או  

          בגלל אהבתה לפלמון

          או מרוב פחד שאני אסבול        [/ או מן הפחד שיאונה לי רע]   

          על בריחתו, או גם זה וגם זה.

מחזר: כן, כנראה.

סוהר:                 אבל מה הבהילות

          הזאת, אדון?

מחזר:                      אומַר לך מהר.

          כשדגתי לפנות ערב בָּאגם

          שם הגדול מאחורי הארמון,

          ממתין בסבלנות ללכוד לי דג,

          שמעתי מן העבר השני,

          עמוּס קני סוף וְצמחי מים, קול,

          קול חד; הִטֵיתי אוזן בהקשבה:

          הקול שם שר, דקיק מאד, כלומר     

          זה נער או אשה. השארתי את החכה

          שתדוג לבד והתקרבתי, רק

          שלא ראיתי מי משמיע את

          הקול, הסוּף והעשבים כיסו

          עליו. נשכבתי על האדמה,

          הקשבתי לַמלים שהיא שרה – כי

          דרך קרחת עשב שקצרו

          הדייגים ראיתי: זאת היתה

          הבת שלך.

סוהר:                   בבקשה, תמשיך.

מחזר: הרבה היא שרה, אבל בלי מובן;

          עם זאת על זה שמעתי שחזרה

          לא פעם: "פלמון הלך, הלך

          לַיער לְלקט לו תות, אמצא

          אותו מחר."

חבר א':                  נפש יפה!

מחזר:                                  "כבליו

          יסגירו אותו, הוא ייתפס; ואז

          מה אעשה? אביא קבוצה, מאה

          בנות שחורות עיניים, אוהבות

          כמוני, עם זֵרי נרקיס על ראש,

          שִפְתֵי דובדבנים, וורד דמשק

          בַּלְחָיַים, ונרקוד מחול

          מוטרף כולנו לדוכס, נפציר

          למחילה." אז, אדוני, דיברה

          עליך; שראשך יותז מחר

          בבוקר, היא חייבת לאסוף

          פרחים לקבור אותך, לדאוג לַבית

          שיהיה יפה. ואז לא שרה

          כלום חוץ מ"ערבה וערבה

          וערבה" ובין לבין תמיד

          גם "פלמון" ו"פלמון יפה",

          ו"פלמון היה בחור נועז".

          כך היא ישבה שקועה בעשב עד

          ברכיים; תלתליה הפרועים

          הקיפו מִקלעות אגמון; סביבה

          אלפי פרחי מים בשלל צבעים,

          היא נראתה לי כמו אותה פֵיה

          שמזינה אגם בְּמים, או 

          אלת הקשת שצנחה ישר

          מן השמיים. טבעות עשתה

          מקני סוף שצמחו שם ואמרה

          להן שורות שיר מתוקות: "כן, כך

          נקשרת אהבת אמת שלנו",

          "את זה תוכלו לפרום, אך לא אותי"

          ועוד הרבה. ואז בכתה, ושוב

          זימרה, ונאנחה, ובאותה

          נשימה חייכה, נישקה את כף ידה.

חבר ב':  נשבר הלב!

מחזר:                     ניגשתי עד אליה,

          היא ראתה אותי, מיד זינקה

          לקראת הזרם ואני הצלתי,

          הצבתי אותה על חוף מבטחים,

          ואז חמקה ממני ופנתה

          לעיר, בצעקה ובזריזוּת

          כזאת ש, תאמינו לי, נותרתי

          רחוק מאחוריה. ממרחק

          הבחנתי בשלושה או ארבעה

          שנתקלו בה – ביניהם אחיךָ –

          שלידו היא נעצרה, נפלה, 

          בלי שניתן כמעט לשאת אותה.

          השארתי אותם שם איתה –

          (נכנסים אחיו של הסוהר, בת הסוהר ואחרים)

           ובאתי לספר לך. הנה הם.

בת הסוהר (שרה):      שלא תדע לָנֶצח אור...

           זה לא שיר טוב?

אח:                             אה, טוב מאד.

בת:                                                  אני

          יכולה לשיר עשרים עוד. 

אח:                                     כנראה         

          את יכולה.

בת:                   כן, בחיי שכן.

          אני יכולה לשיר "המטאטא"

          ו"רובין חומד." אתה לא חייט?

אח:    כן.

בת:          איפה היא, שמלת החתונה

          שלי?

אח:               אביא אותה מחר.

בת:                                       'בקשה,

          אבל מוקדם. אני יוצאת לעיר

          לקרוא לַשושבינות ולשלם

          לַמזמרים, כי אני צריכה לאבד

          את הבתולים, כן, עד קריאת הגבר.

          זה לא ילבלב אחרת.

          (שרה): כה יפה, כה מתוק...

אח (לסוהר): אתה חייב בסבלנות לספוג

          את זה.

סוהר:               נכון.

בת:                          אה, ערב טוב, אישים

          טובים; אולי שמעתם במקרה

          על איזה פלמון צעיר?

סוהר:                              כן-כן,

          ילדונת, מכירים.

בת:                           הוא לא צעיר

          מוצלח?

סוהר:                כן, אהובה.

אח:                                   בשום אופן אל

          תסתור אותה, היא מתערערת אז

          כפליים.

חבר א' (לבת):     כן, הוא איש מוצלח.

בת:                                                  אה, כן,

          זה ככה? יש לך אחות.

חבר א':                            נכון.

בת:     אבל היא לא תתפוס אותו – תגיד לה –

          כי לי יש טריק; תשים עליה עין,

          אם היא תפגוש אותו פעם אחת

          אז היא נופלת, היא נשתלת, [/ נבעלת,] היא 

          נובלת תוך שעה. העלמוֹת 

                                         [/ היא מתעלפת, היא חוטפת, היא

                                         / חולפת תוך שעה. העלמות]

          בעיר הזאת כולן מאוהבות בו,

          אבל אני צוחקת עליהן,

          לא שמה לב. ככה נבון, לא?

חבר א':                                     כן.

בת:     יש לפחות מאתיים עם ילד

          ממנו - בטח כבר ארבע-מאות –

          אבל אני – נועלת, נעולה

          כמו צדפה; והם כולם בנים –

          יש לו שיטה לזה – ויסרסו

          את כולם בגיל עשר כדי לשיר

          סופרן, שיזמרו את מלחמות

          תזאוס.

חבר ב':               זה מוזר.

בת:                                 הכי מוזר

          שאי-פ'ם שמעת – אבל אל תגיד

          מלה.

חבר א':           בסדר.

בת:                         הן באות אליו

          מכל רחבי הממלכה. אתמול  

          בלילה, תאמינו לי, היו

          לו לא פחות מעשרים שם לתקתק –

          הוא מדגדג שעתיים תענוג  

          כשהוא משקיע טוב.           

סוהר:                               היא אבודה

          שאין מרפא.

אח:                       לא, גבר, אלוהים

          ישמור!

בת:                 בוא הנה! אתה איש חכם. 

חבר א':  היא מזהה אותו?

חבר ב':                          לא.

בת:                                     'תה מפקד

          של אונייה?

סוהר:                      כן.

בת:                                איפה המצפן

          שלך?

סוהר:               פה.

בת:                       תכוון אותו צפונה.

          ועכשיו שוט אל היער, פלמון

          שם משתוקק אלי. ת'חבל תן לי

          שאמשוך לבד; קדימה, נשמות,

          תרימו עוגן, כן, במרץ!

כולם (מתנשפים): אחחח! אחחח! אחחח! 

בת:     זה התרומם! – יופי של רוח! - קשור

          את חבל החרטום! – להניף מפרש! –

          איפה המשרוקית ש'ך, המפקד?

אח:    בואו נכניס אותה.

סוהר:  עלה לראש התורן, ילד!

אח:    איפה הנווט?

חבר א':                    פה.

בת:                                    מה אתה

          קולט?

חבר ב':            יער יפה.

בת:                              נווט אליו,

          המפקד. כיוון החלף!

          (שרה)

           כשהלבנה בְּאור לא לה...

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסת אמיליה לבדה, עם שתי תמונות.

אמיליה: אולי אוּכל עדיין לאחות

          את הפצעים האלה שאחֶרֶת  [/ את הפצעים שאחרת ייפתחו

          ידממו לַמוות לכבודי;           / וִידממו למוות לכבודי;]  

          אבְחר, ואשים סוף למאבקם.

          שני עלמים יפים כאלה לא

          יִפּלו למעני. אִמותיהם

          הבוכיות, שילוו אפר

          קר של בְּניהן, לעולם לא יקללו

          את אכזריותי.

          (מביטה באחת מהתמונות)

                             אל אלוהים,

          איזה פרצוף מתוק יש לארקיט!

          אִלו אלת הטבע, במיטב

          היופי והברכות שהיא זורה

          בגוף אציל עם לידתו, היתה

          עכשיו אשה בשר-ודם - כולה

          צניעות וסירובים ביישניים [/ חינניים]  

          של נערה - היתה מאבדת את   

          הראש בשביל האיש הזה. איזו

          מין עין יש לו – ניצוצות של אש

          ומתיקות! האהבה עצמה   

          יושבת ומחייכת כאן; חיוך

          ממש כזה הלהיט את יופיטר

          בַּילד גַנִימֶד והכריח את

          האל לחטוף את היפהפיון

          ולהציבו כגוף שמיים על

          ידו. איזה מרחב מלכוּת שיֶש

          בַּמצח פה, המקומר כמו זה

          של יוּנוֹ אדירת העין, רק

          מתוק יותר, חָלק אף מכָּתף

          של שיש! התהילה והכבוד,

          נדמה לי, מוחאים משם כנפיים 

          כמו מראש צוק חד במרום, שרים

          לכל דרי עולם של מטה על

          ריבים ואהבות של בְּנֵי-אֵלים

          וּבְנֵי-אנוש דמויי אל.

          (מביטה בתמונה השניה)

                                    פלמון

          הוא רק הרקע החיוור שלו,

          סתם צל עמום, כחוש, מבט עגום

          כאילו הוא איבד את אמא; כְּבַד

          חושים, חסר חיים, בלי מרץ; מול

          עליצות כזאת תוססת – שום

          חיוך. אבל מה שנראה לנו

          פגמים הולם אותו. נרקיס היה

          נער נוגה, אבל נשגב. הו מי

          יידע כיצד נוטה לב של אשה? [/ ימצא לאן נושב לו לב אשה?]

          אני טיפשה, ההיגיון אבד

          לי, אין לי חוש בחירה, וּבְבוּרוּת

          כזו שיקרתי שנשים צריכות

          לחבוט בי. אני מבקשת על

          ברכיים, סלח לי, פלמון. אתה

          אחד ומיוחד, אתה יפה,

          ואלה העיניים, מנורות

          היופי הזוהר, שמצוות

          ומאיימות עלייךְ לאהוב,

          ואיזו עלמה תעז לעמוד נגדן?

          איזו רצינות עזה אך מזמינה

          יש בפנים הגבריות-חוּמוֹת

          האלה! הו מרגע זה רק זה

          צבע לאהבה!

          (מניחה את תמונת ארקיט)

                            שכב כאן, ארקיט.

          אתה תחליף שלו, סתם צועני,

          רק זה גוף אצילי. – אני מטושטשת,

          לגמרי אבודה. נאמנות

          התום שלי ברחה. כי אם ישאל

          אותי אחי הרגע "את אוהבת?"

          ארוץ כמו משוגעת אל ארקיט;

          אם אחותי תשאל – אל פלמון.

          עִמדו שניכם ביחד. בוא ושאל

          אותי, אח. - אוי לי, לא יודעת! - את

          עכשיו, אחות. – אני צריכה לראות.

          איזה ילדון החשק, שכְּשיֶש

         לו שני צעצועים יפים שווים,

          הוא לא מבדיל, צורח "את שניהם".

                                      [/ הוא לא בוחר אלא בוכה: שניהם!]

          (נכנס אדון.)

          כן, מה?

אדון:                מן הדוכס, בעל אחותך,

          באתי למסור שהאבירים הגיעו. 

אמיליה:  לשים סוף לַמריבה?

אדון:                                כן.

אמיליה:                                    שיבוא

          סופי תחילה! אֵלָה תמה, דיאנה,

          בְּמָה חטאתי שנעורַי שאין

          בָּם כתם יטונפו עכשיו בְּדם

          של נסיכים, ותוּמתי תהיה

          מזבֵּח שחיים של אוהבים –

          טובים מהם עוד לא שִמחו אף אֵם –

          יהיו קורבן לַיופי האומלל

          שלי?

          (נכנסים תזאוס, היפוליטה, פיריתוס ומלווים)

תזאוס:           שייכנסו, אבל מהר,

          אני כבר משתוקק לראות אותם.   

          (לאמיליה): שני אוהבייך היריבים חזרו,

          עם כבוד האבירים בני לווייתם.

          עכשיו תהיי חייבת לאהוב      

          אחד, גברת יפה.

אמיליה:                       הלוואי שניהם

          שלי, ולא יפול בטרם עת

          אחד למעני.

תזאוס:                  מי פה ראה

          אותם?

פיריתוס:            אני,  הָרֶגע.

אדון:                                    גם אני.

          (נכנס שליח.)

תזאוס:  מניין באת?

שליח:                        מן האבירים.

תזאוס:   אתה ראית, אז הגד מה הם.

שליח:  אגיד, ולא אסתיר את דעתי.

          שש נפשות גדולות כמו אלה שהם

          הביאו, אם לשפוט מצורתם,

          עוד לא ראיתי ולא קראתי על

          דומות. מי שעומד ראשון ליד

          ארקיט, על פי מראה הוא איש חסון, [/ איתן,]  

          לפי פניו נסיך, כל חזותו

          אומרת. גוֹן פניו פחות כהה

          מחוּם, נוקשה אך אצילי, והוא

          נראה קשוח, בלי שום פחד, בז

          לְסכנות. מעיגולי עיניו

          נראֶה שבתוכו יש אש, הוא כמו

          אריה רותח. שְערוֹ תלוי

          ארוך מאחוריו, שחור בוהק

          כמו כְּנף עורב; כתפיים רחבות

          וחזקות; כל זרוע ארוכה,

          תפוחה, על ירכו תלויה על מין

          אבנט מוזר חרבו, איתה יחתום

          כשהוא זועף את רצונו. עוד לא

          היה, חי מצפוני, יְדיד חייל 

          מוצלח יותר.

תזאוס:                    תיארת אותו טוב.

פיריתוס: אבל זה כלום, נדמה לי, לעומת

          מי שעומד שם לצד פלמון.

תזאוס:   דבר עליו, חבר.

פיריתוס:                       גם הוא, אני

          מְנחֵש, נסיך, ואם ניתָן – אדיר 

          יותר; כי בהופעתו יש כל

          עיטור כבוד. הוא קצת גדול

          יותר מן האביר שהוא תיאר,

          אך פרצופו מתוק כפליים. גוֹן

          פניו הוא אדמומי כמו עֵנב

          בָּשל; ללא ספק הוא חש כבר מה

          שעבורו בא להיאבק, על כן

          יִלְחם כמו לשם אהבתו שלו.  [/ יִלְחם כאילו מטרתו שלו היא.]

           פניו שופעים תקווה בהצלחתו,

          ובכעסו חוצה את כל גופו

          אומץ יציב, אבל לא משתולל,

          שמכוון אותו למעשי

          גבורה. הוא לא יודע פחד, לא

          תראו בו מורך לב. שיער ראשו

          צהוב, חזק ומתולתל, סבוך

          כמו שיחי קיסוס, גם רעם לא

          יפרע אותו. יש בפניו את אות

          אלת המלחמה, אדום-לבן

          טהור, כי לא בורך עוד בזקָן;

          בעינו המתגלגלת הצלחה 

          התנחלה כמו מחזרת של

          תעוזתו. אפו זקוף אל על,

          סמל כבוד. שפתיו האדומות

          אחרי קרבות יאות הן לגברות.  

אמיליה:   גם אלה הגברים צריכים למות?

פיריתוס: כשהוא דובר, נשמעת לשונו

          כמו חצוצרה. תווי גופו כולם 

          הם מה שיבקש כל גבר, כה

          בנויים לתלפיות הם. הוא נושא

          גרזן חד עם ידית זהב. גילו

          עשרים-וחמש בערך.

שליח:                             יש שם עוד

          אחד, קטן אבל עם נשמה

          קשוחה שעושה אותו גדול; עוד לא

          ראיתי הבטחה יפה כל כך

          בגוף כזה.

פיריתוס:               אה, זה המנומש?

שליח: הוא-הוא. לא מתוקים הנמשים?

פיריתוס: כן, בהחלט.

שליח:                      נדמה לי, כפי שהם,

          ממוקמים היטב ומעטים,

          הם כמו דוגמה לאמנות יפה

          בַּטבע. שערו בהיר, אך לא

          בהיר של ילד, הוא גברי בַּצבע,

          כמעט זהוב; גופו גמיש וגם

          קשוח; זרועותיו מחושלות,

          מסורגות שרירים. ליד מגן

          כתפיו הן מתנפחות בעדינות,

          כמו הריון צעיר, ללמדכם

          שלעמל יולד, ולא ייפול

          תחת הכובד של כְּלִי נשק. גם

          כשהוא דומם הוא עז, אך כשהוא זז –

          נמר. עיניו הן אפורות, סימן

          שהוא מעתיר חמלה כשהוא מנצח;

          הוא מזהה בחדוּת עמדות יתרון,

          וכשהוא מוצא – עט לנצל אותן.

          לא יעשה עוולות, ולא ייתן

          שיעשו לו. הוא עגול פָּנים,

          כשהוא מחייך רואים אוהב, כשהוא

          זועף – חייל. ראשו מוקף בזר

          המנצחים, אלון; והוא נעץ בו

          את אות אהובתו. גילוֹ איזה

          שלושים-ושש. ובידו חנית

          שחרוטה בכסף.

תזאוס:                       הם כולם

          כאלה?

פיריתוס:            בני כבוד כולם.

תזאוס:                                  עכשיו

          חי נשמתי שאני משתוקק

          לראות אותם. (להיפוליטה): גברתי, תראי עכשיו

          גברים שנלחמים.

היפוליטה:                      לזה אשמח,

          אך לא לַמטרה. יפה היה

          להם להילחם על תואר של 

          שתי ממלכות. חבל שאהבה

          היא עריצה כזאת. – הו, אחותי

          רכת-הלב, מה את חושבת? אל 

          תבכי לפני שהם יבכו דם. אין

          מה לעשות, ילדה.  

תזאוס:                         חישלת אותם

          ברוב יופייך. (לפיריתוס): חבר נכבד, בידך

          אני מפקיד את שדה הקרב; ארגן     

          אותו כפי שיאה לָאנשים

          שישתמשו בו.

פיריתוס:                   כן, אדון.

תזאוס:                                   קדימה,

          אגש לראות אותם! לא מסוגל

          עוד להמתין – תהילתם גירתה

          לי את הדם. – חבר, עשה הכל

          כיד המלך.    

פיריתוס:                 זוהַר לא יחסר פה.

          (יוצאים כולם חוץ מאמיליה.)

אמיליה:  בכי, אומללה; אחד בניצחונו

          יפסיד באשמתך את דודנו.

          יוצאת.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסים הסוהר, המחזר ורופא.

רופא: הטרוף שלה חזק בזמנים מסוימים יותר מאחרים במחזור הירח, נכון?

סוהר: היא כל הזמן במצב מעורער לא מזיק; ישנה מעט, חסרת תיאבון בכלל, רק שותה הרבה; חולמת על עולם אחר וטוב יותר; וכל דיבור שבור שיוצא לה מהפה, השם פלמון בחוש בו, היא ממלאת בו כל דבר, הוא תשובה לכל שאלה.  

          (נכנסת בת הסוהר.)

          הנה היא, אתה תקלוט את ההתנהגות שלה.

בת: שכחתי את זה לגמרי. הפזמון החוזר היה "מַטָה-מַטָה", וחיבר אותו לא פחות מג'יראלדו, המורה של אמיליה; האיש הכי מלא פנטזיות שיש – כי בעולם הבא מלכת קרתגו עוד תפגוש את פלמון, ואז היא תתרפא מאהבת נסיך טרויה.

דוקטור:  מה הסיפור הזה? נשמה מסכנה!

סוהר: ממש ככה כל היום.

בת:  עכשיו לַקמע הזה שסיפרתי לכם: צריך להביא מטבע כסף, על קצה הלשון, אחרת הסירה לא תעביר אותךָ למוות. ואז אם יהיה לך מזל לבוא לאן שהנשמות המבורכות – את זה שווה לראות! אנחנו, הבחורות שהכבד שלהן נחרב, נחתך לחתיכות מאהבה, נבוא לשם ולא נעשה כלום כל היום חוץ מלקטוף פרחים עם מלכת השאול. אז אעשה לפלמון זֵר; אז הוא ישים אלי לב – אז.

רופא: כמה יופי בַּחולי שלה! נקשיב לה עוד קצת.

בת:   ברצינות, אני אספר לכם, לפעמים אנחנו הולכים לשחק במעגל זוגות-זוגות, אנחנו המבורכים. איי, חיים גרועים יש להם שם במקום השני – איזה שריפות, בישולים, טיגונים, נשיפות, יללות, פטפוטים, קללות – אח, הם קיבלו דין קשוח; תיזהרו! אם מישהו משתגע, או תולה או מטביע את עצמו – לשם הוא הולך – ישמור יופיטר! – ושם ישימו אותנו בקלחת של עופרת ושומן ספסרים, בין מיליונים כייסים, ושם נתבשל כמו קותל חזיר שאף פעם לא יהיה מוכן.

רופא:  מה שהמוח שלה רוקם!

בת:   אדונים ואנשי-חצר שהכניסו בתולות להריון, נמצאים במקום הזה. הם יעמדו באש עד הטבור ובקרח עד הלב, ושם האיבר הפושע יישרף והאיבר המדיח יקפא. באמת עונש חמור מאד, אפשר להגיד, על שטות כזאת. תאמינו לי, בן-אדם היה מתחתן עם מכשפה מצורעת רק כדי להימנע מזה, נשבעת לכם.

רופא:  איך היא מתמידה בהזיה הזאת! זה לא שיגעון מושרש אלא דיכאון עבה ועמוק.     

בת:    לשמוע שָם גבירה גאה ובורגנית גאה צורחות יחד! הייתי בהמה אילו קראתי לזה בידור טוב. אחת זועקת "הוי העשן הזה!" השנייה, "האש הזאת!" אחת זועקת "איי לי שעשיתי את זה מאחורי הווילון!" ואז מייללת; השנייה מקללת מחזר שחוֹזר ואת הביתן בגן שלה.

               (שרה): אהיה נאמנה, כוכבַי, גורלי...

סוהר:   מה אתה חושב עליה, אדוני?

רופא:   אני חושב שיש לה נפש מוטרדת שאני לא יכול לטפל בה.

סוהר:   אוי לנו, אז מה?

רופא:   לפי הבנתך היא נמשכה לאיזה גבר לפני שפגשה את פלמון?

סוהר:   היתה לי בשעתו, אדוני, תקווה גדולה שהיא תיתן את לבה לאדון הזה, ידידי.

מחזר:  גם אני חשבתי ככה, והייתי רואה את זה כעסק משתלם-פלוס לתת חצי מרכושי כדי שהיא ואני נעמוד כרגע בדיוק במצב הקודם.

רופא:  הסטייה המופרזת של העין החומדת שיבְּשה אצלה את יתר החושים; הם עשויים לחזור ולהתייצב כדי למלא את התִפקוּד שלשמו נועדו, אבל כרגע הם בהפרעה פראית. זה מה שיש לעשות. לסגור אותה במקום שאור בקושי מתגנב אליו. אתה, אדוני ידידה הצעיר, לבש את השם פלמון, אמור שבאת לאכול איתה ולהחליף מלים על אהבה. זה יתפוס את תשומת לבה, כי בזה דעתה נעוצה; כל עניין אחר שנשתל בין הנפש והעין שלה הופך לשעשוע-תעתוע של השיגעון. שיר לה שירים רעננים של אהבה כמו שהיא אומרת פלמון שר בכלא. בוא אליה מעוטר בַּפְּרחים המתוקים ביותר של העונה עם תוספת ניחוחות של בושם שהם נעימים לחוש. כל זה יהיה הולם את פלמון, כי פלמון יכול לשיר נפלא, ופלמון מתוק וכל דבר טוב טְרה-לה-לה. בקש לאכול איתה, להגיש לה, לשתות לחייה, ובתוך כך שַרבּב בלי הרף את עתירת כבודך להתקבל לחסדה. ברר מי מהבנות היו ידידותיה וחברותיה לְמשחק ודאג שיסורו לבקר אותה כשפיהן מלא פלמון, ושיבואו עם מתנות למזכרת כאילו הן מגיעות בשמו. בָאשליה שבה היא חיה יש להיאבק בְּאשליה. זה אולי יגרום לה לאכול, לשתות, ולנתב מה שחרג אצלה מהקופסה בחזרה לַמשטר והסדר הקודמים. ראיתי את זה פועל בהצלחה פעמים אינספור, ויש לי תקווה גדולה שזה יגדיל את המספר. אני עצמי, בין שלב לשלב של המבצע, אבוא עם הטיפול שלי. בואו נכניס את זה לפעולה ונזרז את התוצאה שבלי ספק תביא הקלה.

יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 1 -


תרועה. נכנסים תזאוס, פיריתוס, היפוליטה, מלווים.

תזאוס:   עכשיו שייכנסו, ולָאלים

          יִשְאו את תפילתם. יבער לו כל

          מקדש באש קדושה, המזבחות

          יגישו את הקטורת שלהם

          בעננים קדושים ומיתמרים

          לאֵלֶה מעַלינו. לא יושמט

          אף כלל של טקס. לפניהם מבצע

          אציל שיפאר את הכוחות

          שאוהבים אותם.

          (תרועת קרנות. נכנסים פלמון וארקיט עם האבירים שלהם.)

פיריתוס:                       הם נכנסים.

תזאוס:   אויבים עזי-לב, יריבים קרובים,

          אתם שבאתם הנה לפוצץ

          את הקירבה שבערה בכם,

          הַניחו לְשעה את זעמכם

          וכמו יוֹני שלום, מול מזבחות

          קדושים של תומכיכם, אלֵי מרום

          אימתניים, הַרכּינו גוף עיקש 

          אפיים ארצה. חרונכם יותר

          מאנושי הוא – גם ישועתכם

          תהיה כזאת. מול האלים אשר

          צופים בכם הילחמו בְּצדק.

          אשאיר אתכם להתפלל ובין

          שניכם שתחולקנה ברכותי.

פיריתוס:  כָּבוד יכתיר את הראוי מכל.

          (יוצאים תזאוס ופמלייתו.)

פלמון: נשפך עכשיו חול בַּשעון שלא

          יפסיק עד שיגווע אחד משנינו.

          דע רק את זה: שלוּ היה בי חלק

          שמנסה בְּעסק זה להיות

          אויבי, בין אם זו עין נגד עין,

          או זרוע שמשתקת זרוע, אז

          הייתי כבר משמיד את החוטאים

          האלה, כן, דודן, משמיד, למרות

          שהם בשר מבשרי. מכאן

          תסיק איך שאנהג בך.

ארקיט:                             אני

          בְּמַאֲמָץ לדחוק מזכרוני

          החוצה את שמך, אהבתך

          הנושנה והקירבה שלנו,

          ובמקומם להציב שם משהו

          שאוכל לקטול. כך אנו מניפים

          פה מפרשים אשר יובילו שתי

          ספינות אלה אל הנמל הטוב

          בעינֵי קובעי הסוף השמיימיים.

פלמון:  יפה דיברת. תן, לפני שאֶפנה

          מכאן, רק לחבק אותך, דודן.

          לא אעשה זאת שוב.

ארקיט:                               שלום סופי

          אחד.

פלמון:            זה כך. שלום, דודן.

           (יוצאים פלמון ואביריו.)

ארקיט:                                          שלום.

          קרובים ואבירים ואוהבים –

          כן, קורבנות שלי – סוגדי אמת

          למארס-אל-מלחמות, אשר רוחו

          בכם תעיף את כל זִרְעי הפחד,

          וכל צִמרור אשר מוליד אותו –

          בואו לכו אתי לקראת האל

          של מקצוענו; שם בַּקשו ממנו

          לב של אריה ונשימת נמר,

          כן, עם התַקיפוּת – גם הזריזות –

          לזוז קדימה, אני מתכוון;

          אחורה – שנהיה לחילזון.

          הפרס שלי, אתם יודעים, צריך 

          להישלף מדם; גבורה ותוקף -

          הם יענדו לי זר, שתינָעץ

         בו גברת הפרחים. אז תחינותינו

          מופנות לָאל שמן המחנה

          הזה עושה מִקְווה מוצף בדם

          גברים. עזרו לי וּמִתחו את כל

          הנפש לקראתו.

          (הם משתטחים לפני המזבח.)

          אדיר ורם, אתה שבכוחך

          צבעת את הים בארגמן; [/ הפכת ים ירוק לארגמן;]

          שאת בואך מבשרים כוכְבי שביט;

          שעל השַמות שאתה עושה בִּשדות-

          הקרב יעידו גולגולות בלי קבר;

          שהבל פיך מכלה יבול

          שופע; שבְּיד כל יכולה,

          נשלחַת מענן, תולש צריחים;

          מקים וממוטט את חגורות

          האבן של ערים: אותי, תלמיד

          שלך, צְעיר ההולכים אחרי התוף

          שלך, הַדְרֵךְ היום הזה בְּאמנות

          הקרב, כדי שאוכל להללך

          בדגלונִי, ומידך להיות

          מוכתר גיבור היום. תן לי, מארס, אל

          גדול, אות של אישור.

          (פה הם נופלים אפיים ארצה כמקודם, ונשמע שקשוק נשק ושריון עם רעם קצר, כמו התלקחות קרב, שעם הישמעו כולם קמים ומשתחווים למזבח.)

          הו מְתקן גדול של קלקולי

          הדור; שוֹט לַמדינות הרקובות;

          בורר של תארים מאובקים

          ועתיקים, אשר מקיז את דם

          האדמה כשהיא חולה, פוטר

          את העולם מגודש מיותר:    [/ את העולם מפסולת אנושית:]

          את אותותיך אקבל בתור

          סימן ברכה, ובשמך אצעד

          אל מטרתי באומץ לב. קדימה.

          (יוצאים ארקיט ואביריו. נכנסים פלמון ואביריו.)

פלמון: אש חדשה תנצוץ בכוכבינו

          או שיִכְבּו היום. ריבֵנו הוא

          על אהבה, שאם האֵלָה שלה

          תיתן, היא תעניק גם ניצחון;

          אז בנפשי מַזגו את נפשכם,

          אתם שמסכנים בִּנדיבות

          את חייכם למען מטרתי.

          לוונוס האלה אנו פונים

          ומפצירים שאת כוחה תקדיש

          למחננו.

          (כאן הם כורעים ברך.)

          ברוכה מלכת הסוד, שקריאתך

          תמשוך עריץ אכזר מזעמו

          להתייפח על עלמה; שיש

          לך כוח להשתיק רק במבט

          את תוף המלחמה ולהפוך

          תרועת קרב ללחישה; שמביאה

          נכה להניף קביים ומרפאת

          אותו לפני אל הרפואה; עושָה

          ממלך עבד, מַמריצה זִקְנה

          צחיחה לרקוד! רווק מקריח, זה

          שכצעיר פָּסח על שלהבתך

          כמו פרחחים מעל אש מדורות,

          בגיל שבעים את תתפסי אותו

          שיצַוֵוח בגרון ניחר

          נלעג בלדות אהבה של נוער.

          על איזה כוח בן שמיים אין

          לך כוח? את המוסיפה לְאל

          השמש להבות חמות מכל

          אלֶה שלו; שלהבֶת-אֵל חרכה 

          את בנו בן-התמותה, האש שלך -

          אותו; יש האומרים שגם אֵלָת

          הלבנה, דיאנה הציידת,

          לחה, קרה, השליכה את קשתה

          באנְחות אהבה. קחי אל חסדך

          אותי, חייל מושבע שלך, אשר

          נושא את משאך כאילו הוא

          זֵר של פרחים, למרות שהוא כבד

          מכל עופרת ודוקר יותר

          מקוץ. אף פעם לא השמצתי את

          חוּקך; ולא גיליתי סוד, כי לא

          ידעתי אף אחד – לא הייתי מגלה

          גם אילו את כולם ידעתי. לא

          חמדתי אשת איש, דיבות זימה

          מושחתת לא קראתי. בִּנשפים

          אף פעם לא ריכלתי בזדון   

          על גברת, אך הסמקתי כשעשו

          זאת אדונים אוויליים. הייתי

          נוקשה כלפי רברבנים גסים,

          שאלתי אותם בזעם "אימהות

          היו לכם? לי כן היתה אחת,

          אשה, ואתם מזהמים נשים."

          הכרתי איש בן שמונים חורפים,

          סיפרתי אז, שהתחתן לו עם

          ילדונת בת ארבע-עשרה. כוחךְ

          הוא שהצית חיים בְּאפר; אֶת

          רגלו הישרה השיגרון עיוות,

          אצבעותיו עוקמו ללולאות,

          עיניו בזעזועי זוועה כמעט

          חרגו מחוריהן, כל מה שחי 

          בו רק נראָה עינוי. השלד-איש

          הוליד בן מאשתו הצעירה,

          והאמנתי כי שלו הוא, כי

          היא נשבעה, ומי לא יאמין

          לה? בקיצור, למי שמשתחצן

          ועשה זאת – אני לא בן-ברית; למי

          שמתרברב ולא עשה – עוין;

          למי שרק רוצה ולא יכול -

          תומך. כן, אני לא אוהב את זה

          אשר מוציא לאור - ובנבזות -

          מה שמוצנע, ובלשון בוטה

          חושף סודות. אדם כזה אני,

          ולא היה אוהב - אני נשבע -

          שנאנח בלב אמת כמותי.

          אז הו אלה רכה ומתוקה,

          תני לי בריב זה ניצחון, הגמול

          לאהבת אמת, ברכי אותי

          בְּאות לרצונך הרם.

(כאן נשמעת מוזיקה; נראות יונים מרפרפות. כולם נופלים שוב אפיים ארצה, ואז מתרוממים על ברכיהם.)

          הו את אשר מגיל אחת-עשרה

          ועד תשעים מושלת בחזה

          אנוֹש, שהעולם כולו הוא לך

          שדה צייד ואנחנו שְלל הטרף:

          אני מודה לך על אות הברכה

          הזה, הוא ייטמן בתוך טוהר

          לבי ויחמש בביטחון

          לקראת העסק את גופי. הבה

          נקום, נשתחווה לה לָאֵלָה.

          (הם קמים ומשתחווים.)

          הזמן מגיע.

          (הם יוצאים.

          מוזיקה רכה של חליליות. נכנסת אמיליה בלבן, שערה נופל על כתפיה, עונדת זר חיטה. עלמה בלבן מחזיקה את שובל שמלתה, שערה מעוטר בפרחים. עלמה אחרת לפניה, בידה צְבייה מכסף, עם קטורת ובשמים מתוקים; כשזו מוצבת על המזבח,  ונערותיה נעמדות בצד, היא מעלה אותו באש. אז הן קדות וכורעות ברך.)

אמיליה:  מלכת צללים קדושה, קרה, מתמדת,

          נוטשת הילולות, הוגָה דוממת,

          בודדת, מתוקה, צחה-זכה

          וטהורה כמו שלגים בָּרוּח,

          שלא מרשָה לאבירותייך דם

          אלא בהסמקה, גלימת השרד

          של מסדרך – אני, כוהנת של

          דתך, כורעת כאן מול מזבחך.

          הו בטובך, בעינך הירוקה

          המופלאה, שלא ראתה דבר

          מושחת אי פעם, צְפי נא בַּבְּתולה

          שלך; ואֶת אוזנך שלא שמעה

          שום תועבה, שלשעריה לא

          חדר צליל גס, הטי, אֵלָה כסופה,

          לתחינתי, ספוגת יִרְאָה של קודש. 

          זו חובתי האחרונה בתור

          כוהנת בתולין. אני בלבוש

          כלה אבל בְּלב בתולה. יוּעד

          לי בעל, אך אני לא מכירה

          אותו. משניים אני אמורה

          לבחור אחד לי ולהתפלל 

          לניצחונו, אבל אני חפָּה

          מכל בחירה. מזוּג עיני – אילו

          אחת תאבד – הן יקרות שתיהן

          לי; לא אגזור כְּליה על אף אחת;

          זו שֶתֹאבַד תוּמת ללא משפט.

          על כן, מלכה צנועה, זה שאוהֵב

          אותי יותר בין שני היריבים

          בִּזכות מוצדקת, תני לו שיסיר

          את זר השיבולים, אות הבתולים

          שלי, אם לָאו – הרשי שאישאר

          בשורותייך כִּנזירה.

          (כאן הצבייה נעלמת מתחת למזבח ובמקומה עולה עץ וורדים, עם וורד אחד.)

           ראו מה שמלכת גאות ושפל

          שולפת מקרביו של המזבח

          באמנות קדושה: ורד אחד

          בודד! אם בַּנבואה אמת, הקְרָב

          הזה יכריע את האבירים

          השנַיים, ואני, פרח בתולין,

          אצמח לבד, לא אֶקטף.

          (כאן נשמעת צביטה של כלי נגינה, והוורד נופל מן העץ [שאז יורד ונעלם.])

          צָנח הפרח; והעץ שוקע.

          הו גברת, כך פָּטרת אותי; אני –

          נדמה לי – אקטף – אבל איני

          יודעת עוד את רצונך. חשפי

          את התעלומה שלך!  - הלוואי

          שהיא מרוצה; הסימנים שלה

          הפגינו חסד.

הן קדות ויוצאות.


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים הרופא, הסוהר והמחזר בלבוש פלמון.

רופא:  העצה הזאת שנתתי השפיעה קצת לטובה?  

מחזר: מאד. הנערות שסביבה שכנעו אותה כמעט לגמרי שאני פלמון. בחצי-שעה האחרונה היא באה אלי מחייכת ושאלה מה אני רוצה לאכול ומתי אנשק אותה. אמרתי לה "מיד" ונישקתי פעמיים.

רופא:  יפה. היה עדיף עשרים פעם,

          בזה נעוץ רוב הריפוי.

מחזר:                               אז היא

          אמרה שהיא תשמור עלי הלילה,

          כי היא יודעת טוב מתי החום

          שלי עולה.

רופא:                  שתעשה זאת. ו –

          כשיעלה לךָ החום – תיתן

          לה חום חד וחלק. 

מחזר:                            היא גם רצתה

          שאני אשיר.

רופא:                   ושרת?

מחזר:                             לא.

רופא:                                         זה רע

          מאד. צריך שתעשה כל מה

          שהיא רוצה.

מחזר:                     מה לעשות, לי אין

          קול שיבריא אותה.  

רופא:                            זה לא חשוב,

          בתנאי שתעשה קצת רעש.

          אם שוב היא תבקש, תעשה הכל.

          תשכב איתה אם היא תרצה.

סוהר:                                    וּוֹוֹ-הו

          שם, דוקטור!

רופא:                        כן, כדרך של ריפוי.

סוהר:  אבל - תחילה בדרך הגונה,

          סליחה.     

דוקטור:                זאת סתם קטנוניות. בוא, אל

          תפקיר ילדה בדרך בלי מוצא

          למען הגינות. שתתרפא

          בדרך הזאת קודם; אז – אם היא

          תרצה להיות גם הגונה – השביל

          פתוח לה.

סוהר:                   תודה, דוקטור.

רופא:                                        תקרא

          לה שנראה באיזה מצב היא.

סוהר:                                     טוב,

          אני אגיד לה

          שפלמון ממתין לה. אבל, דוקטור,

          אני חושב שאתה טועה בכל זאת.

          (יוצא)

רופא:  די די, אבות, אתם כל כך טיפשים.

          ההגינות שלה? אם נספק

          לה רפואות עד שנמצא את זה – !

מחזר:  מה, 'תה חושב שהיא לא הגונה?

רופא:  בת כמה היא?

מחזר:                     שמונה-עשרה.

רופא:                                        יכול

          להיות, אבל זה לא חשוב, זה לא

          קשור לענייננו. לא משנה

          מה שיגיד אביה, אם תבחין

          שהיא נוטה אל הכיוון שעליו

          דיברתי, "דרך הבשר" דהיינו –

          תפשת?

מחזר:               בהחלט.

רופא:                             תשביע את

          התיאבון שלה חד וחלק,

          זה ירפא אותה – לִפְנֵי וְלִפְנִים –  [/ זה ירפא אותה באופן פרקטי]

          מהדפרסיה שהיא נדבקה בה.

מחזר:  אני חושב כמוך, דוקטור.

          (נכנסים הסוהר, הבת ונערה [מלווה]). 

רופא:  תראה שככה זה. היא באה. לךְ,

          דובב אותה.

סוהר:                    בואי, פלמון שלך

          ממתין לך כבר שעה, ילדה, הוא בא

          כדי לבקר אותך.

בת:                            מודה לו על   

          הסבלנות. הוא איש נדיב, אני

          חייבת לו הרבה. ראית את

          הסוס שהוא נתן לי?

סוהר:                               כן. 

בת:                                        איך הוא

          נראֶה לך?

סוהר:                 זה סוס יפה מאד.

בת:     איך הוא רוקד ראית?

סוהר:                               לא.

בת:                                          אני

          כן, ולא פעם. הוא רוקד מקסים

          מאד, הדור מאד; כשהוא בִּמְחול

          הג'יג, מרעמה ועד זנב,

          הוא מסחרר אותךְ כמו סביבון.

סוהר: באמת יפה.

בת:                     אח, הוא רוקד שלושים-

          ושניים קילומטר לשעה,

          וזה מפיל את הרקדן הכי

          טוב בתחפושת סוס שבמחוז –

          והוא דוהר לַמנגינה של "אור

          האהבה" – מה דעתך על הסוס

          הזה?

סוהר:               עם כישרונות כאלה הוא

          עוד ישחק גם טניס.

בת:                                 אח, קטן

          עליו.

סוהר:           הוא גם יודע קְרוא וּכְתוֹב?

בת:     באיזה כתב מושלם! והוא מְחשב

          לבד את החציר והמספוא

          שלו. כן, הסייס יהיה חייב

          לקום מוקדם כדי לעבוד עליו.

          מכיר את הסוסה הערמונית

          של הדוכס?

סוהר:                  מכיר טוב.

בת:                                  החיה

          המסכנה! מאוהבת בו נורא!

          אבל הוא כמו האדון שלו, שומר  

          מרחק, שופע בוז.

סוהר:                             מה הנדוניה    

          שלה?

בת:                מאתיים ערמות קש פלוס

          חמש-מאות קילו שיבולת שועל –

          אבל הוא לא ייקח אותה. כשהוא

          צוהל הוא משרבב שפתיים, הוא

          יכול לפתות סוסה גם של טוחן.

          הוא יהרוג אותה.

רופא:                           מה שיוצא 

          לה מהפה!

          (המחזר מתקרב אליה.)

סוהר:  תקודי, אהובך מגיע.

מחזר:                            מה

          שלומךְ, נפש יפה?

          (היא קדה)      אה, זאת עלמה

          משובחת! זאת קידה!

בת:                                    לשרותךָ

          בהגינות. כמה רחוק זה עד

          קצה העולם, אה, רבותי?

רופא:                                          מסע

          של איזה יום, ילדה.

בת:                                תבוא אתי?

מחזר: מה נעשה שם?

בת:                          נשחק בתְפוֹס-

          אותי. מה עוד יש לעשות? 

מחזר:                                        אני

          מסכים, אם שם נחגוג ת'חתונה

          שלנו.

בת:               זה נכון, כי שם, תקשיב

          לי טוב, נמצא כמה כמרים עיוורים

          שיסכימו לחתן אותנו; פה

          כולם מוסריים-טיפשים. וחוץ

          מזה גם את אבי יתלו מחר

          וזה יהיה 'חתכת צל על העסק.

          אתה לא פלמון?

מחזר:                           לא מכירה

          אותי?

בת:                 כן, אבל אתה לא דואג

          לי. אין לי כלום חוץ מהתחתונית

          העלובה הזאת ושתי שמלות

         סחבות.

מחזר:               זה לא חשוב; אני אקח

          אותך.

בת:              בטוח?

מחזר:                        כן, ביד הזאת

          פה, היפה, אקח.

בת:                             אז למיטה

          נלך.

מחזר:           ברגע שתגידי. (מנשק אותה)

בת (מוחה את פיה):       אוו,

          אדון, אתה אוהב נשנוש.

מחזר:                                  למה

          את מנגבת את הנשיקה

          שלי?

בת:              היא מתוקה, והיא תהיה

          לי בושם מעולה בחתונה.

          זה לא הדודן שלך ארקיט? (מצביעה על הרופא)

רופא:                                     כן, מותק,

          ואני מאוּשר שפלמון

          קרובי בחר יפֶה כל כך.

בת:                                    אתה

          חושב שהוא ייקח אותי?

רופא:                                          כן, בלי

          ספק.

בת (לסוהר):    וגם אתה חושב כך?

סוהר:                                           כן.

בת:     יהיו לנו ילדים בלי סוף. (לרופא): איי איך

           שאתה גדלת, אלוהים! אני

          מקווה שפלמון שלי גם הוא

          יגדל ככה יפה. עכשיו הוא כבר

          חופשי. גוזל מסכן, דִכְּאו אותו

          רק עם בשר קשה ומגורים

          רעים. אבל אני ארים אותו

          בנשיקה.

          (נכנס שליח.)

שליח:  מה לכם פה? תפסידו ת'מראה

          הכי אציל אי-פעם.

הסוהר:                           הם בשדה-

          הקרב כבר?

שליח:                    כן. וגם לךָ יש שם

          תפקיד.

סוהר:              יוצא מייד. אני חייב

          הרגע לעזוב אתכם.

רופא:                          לא, לא,

          נלך אתך. אנ' לא אפסיד זאת.

סוהר:                                        איך

          היא נראתה לך?

רופא:                         תשמע לי, תוך

          יומיים או שלושה אני מחזיר

          אותה אל המסלול. (כאן כנראה יוצאים הסוהר והשליח.

           למחזר):    אל תעזוב

          אותה, וכל הזמן רק בסגנון

          הזה.

מחזר:           בסדר.

רופא:                      בוא נכניס אותה.

מחזר:  בואי, מתוקה, נלך לארוחה,

          אז נשחק קלפים.

בת:                            ונתנשק

          גם?

מחזר:            מאה פעם.

בת:                             ועשרים?

מחזר:                                            עשרים.

בת:     ואז נשכב ביחד.

רופא:                            תקבל

          ת'ההצעה.

מחזר (לבת):                        כן, ככה נעשה.

בת:     אבל 'תה לא תכאיב לי.

מחזר:                                  לא אכאיב

          לך, מתוקה.

בת:                       כי אם כן, אהובי,

          אני אבכה.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 3 -


תרועה. נכנסים תזאוס, היפוליטה, אמיליה, פיריתוס ומלווים.

אמיליה:   אני – אף צעד עוד.  

פיריתוס:                            תפסידי את

          המחזה הזה?

אמיליה:                    מעדיפה

          לראות פשוש תוקף זבוב מאשר      

          מה שיוכרע שם. כל מהלומה

          תאיים לקטוף חיים גדולים; וכל

          מכה רק תקונן על המקום

          שבו הכתה, ותישָמע יותר

          כמו פעמון, לא להב. פה אני

          נשארת. זה מספיק שייענשו

          אוזנַי במה שיתרחש ולא

          אוּכל לבלום, אז לא אכתים גם את

          העין במראות זוועה שהן

          בוחלות לראות.

פיריתוס (לתזאוס):     אדון טוב, הגבירה

          לא מוכנה ללכת הלאה.

תזאוס:                                היא

          חייבת. היא תִראה בַּמציאות

          מעללי כבוד שבדרך כלל

          מצוירים בְּצבע. פה עכשיו

          הטבע יעשה ויממש

          סיפור, אשר העין והאוזן

          יהיו לו לחותמת אמונה.

          (לאמיליה): את מוכרחה להיות נוכחת; אַת

          גמול המנצח, אַת הפרס, הזֵר

          אשר יכתיר את הזוכה בִּזכות.

אמיליה:  תסלח לי. אם אהיה שם, אעצום

          עיניים.

תזאוס:              את חייבת להיות

          שם; המבחן הזה כמו נערך

          בַּלילה, ורק את כוכב האור.

אמיליה:  אני כבויה. יש רק רִשְעוּת בָּאור

          שיָרְאֶה לאחד מהם את השני.

          האפלה, אשר תמיד היתה

          אֵם לִזוועות, שאשמה במות

          מיליונים, יכולה ממש עכשיו,

          אם תכסה את השניים בגלימת

          השְחור שלה שלא ימצא אף איש

          את השני, לזכות במעט שם טוב

          ולפצות על רציחות רבות

          בהן היא אשמה.

היפוליטה:                      את מוכרחה

          ללכת.

אמיליה:            די, נשבעת, לא אלך.

תזאוס:  האבירים צריכים שם להצית                               

          את גבורתם בפני עינייך. דעי,

          במלחמה הזאת את האוצר,

          ואת חייבת להיות שם כדי

          לתת תשלום על השירות.

אמיליה:                                    אדון,

          סליחה, אפשר להילחם על זכות

          לממלכה מחוץ לגבולותיה.

תזאוס:  טוב, כרצונך. אלה שיישארו

          איתך היו מאחלים תפקיד

          כזה לאויביהם.

היפוליטה:                      שלום, אחות.

          אני ודאי אדע מי בעלך

          קצת לפנייך. מי שהאלים

          יודעים כי הוא הטוב יותר – הלוואי

          שאת תזכי בו.

          (יוצאים כולם חוץ מאמיליה.)

אמיליה:   ארקיט עדִין פנים, אבל עיניו

          דרוכות כמו קשת, או חדות כנשק

          בתוך נָדָן רך; קלסתרו חולק

          מיטה עם אומץ-גבר וחמלה.                

          לפלמון מראה מטיל אימה

          יותר; מצחו חרוּש, נראה שהוא

          קובר כל מה שהוא זועף עליו,

          אך לא תמיד הוא כך – הוא משתנה

          על פי רוח מחשבותיו. עינו

          תנוח זמן רב על המטרה.

          תוגה נראית בו אצילית. כך גם

          שמחה אצל ארקיט. אך העצבות

          של פלמון היא מין שמחה, כל כך

          הן מהולות, כאילו משמחה

          הוא מתעצב ומעצבות  שמח.

          כל מצבי הרוח האפלים

          שנדבקים על אחרים בלי שום

          צורה, אצלו מצאו מעון יפה.  

          (קרנות. חצוצרות שמזמנות להתקפה.)

          איך דורבנות האומץ מאיצים

          בַּנסיכים לְמבחנם! ארקיט

          יכול לזכות בי, אבל פלמון

          יכול לפצוע את ארקיט, להשחית

          לו את פניו. הה אין עצב מספיק

          אם זה יקרה. אילו הייתי שם

          יכולתי להזיק, כי הם היו

          מַפנים את עיניהם אל מושבִי

          ובתנועה זו מחמיצים תקיפה

          או מועדים בהגנה ממש

          בָּרגע שנדרש. הרבה יותר

          טוב שאני לא שם. – מוטב שלא

          להיוולד מאשר לגרום פגיעה

          כזאת.

          (קרנות. צעקות גדולות ורעש: "כן, פלמון!".

          נכנס משרת.)

                 לאן הרוח?   

משרת:                         צועקים

          "כן פלמון".

אמיליה:                  אז הוא ניצֵח. זה          

          תמיד היה סביר.

          כולו נראָה הדר והצלחה,

          הוא המובחר שבגברים, ללא

          ספק. בבקשה, רוץ ותגיד

          לי מה הולך.

          (צעקות וקרנות. קריאות "כן פלמון".)

משרת:                   עדיין "פלמון"!

אמיליה: רוץ תברר לי.

          (המשרת יוצא. [היא  מדברת עכשיו, כך נראה, לתמונה שבידה הימנית)

                            משרת מסכן,

          הפסדת. תמונתך נישאה תמיד

          מימיני, וזו של פלמון

          משמאל. מדוע ככה, אני לא

          יודעת. לא היתה לי כוונה

          בזה, כך המקרה החליט. בשמאל

          שוכן הלב. הסימנים נותנים

          לפלמון יותר סיכוי.

           (עוד צעקות וקריאות מבחוץ. וקרנות.)

                                פֶּרץ

          הרעש הוא לבטח סוף הקרב.

          (נכנס המשרת)

משרת: אומרים שפלמון הביא את גוף

          ארקיט כמעט עד העמוד, כולם       

          קראו כבר "כן כן פלמון"! אבל

          המלווים השיגו הצלה

          נועזת וכרגע היריבים

          נאבקים בִּשניים זה מול זה.

אמיליה:  לו רק היו הופכים לאיש אחד!

          אח, למה? אין אשה שראויה

          לְגבר משולב כזה. חֶלקו

          המיוחד, האצילי, של כל

          אחד מדגיש כמה כל בת-חווה

          שבעולם נבדלת לרעה,

          לא משתווה לָערך.  

          (קרנות. צעקות – "ארקיט! ארקיט!")

                                 עוד תשואות

          שם! "פלמון" עדיין?

משרת:                           לא, עכשיו

          שומעים "ארקיט!"

אמיליה:                        בבקשה שים לב

          מה צועקים.

          (קרנות. צעקות וקריאות גדולות – "ארקיט! ניצחון!")

           תקשיב בשתי אוזניים מה קורה שם.

משרת: הם צועקים "ארקיט" ו"ניצחון"!

          שמעי. "ארקיט!" "הניצחון!" וכְלֵי

          הנשיפה קובעים כי תם הקרב.

אמיליה:  עיוורים-למחצה רָאו: ארקיט

          הוא לא ילדון. לעזאזל, הדר

          ועושר-נפש נשקפים דרכו;     

           ולהסתיר אותם אפשר כמו אש

          בתוך פשתן, או כמו שחוף יתבע

          לַדין מֵימי נהר שהרוחות

          הסעירו לְגאוּת. אני חשבתי

          שפלמון הטוב יפסיד, לָמה 

          חשבתי - לא ברור. ההיגיון        [/ ההבנות]

          שלנו לא נביא, והדמיון   [/ שלנו לא נביאות, הדמיונות]  

          לא פעם כן.

     (קרנות.)

                        הם מסתלקים משם.

          איי, פלמון מסכן!

          (נכנסים תזאוס, היפוליטה, פיריתוס, ארקיט כמנצח ומלווים.)

תזאוס:   הנה היא, מצפה ומקווה,

          אבל רוטטת בלי שום אחיזה.

          אמיליה גברת, בְּמשפט שמיים

          נותנים לך האלים את האביר

          הזה; אין עוד מפליא את מכותיו

          כמותו. תנו לי את ידיכם; קבל

          אתה אותה ואַת אותו, הֶיו

          קשורים באהבה שתצמח ככל

          שתדעכו.

ארקיט:                אמיליה, כדי לקנות

          אותך איבדתי את מה שיקר

          מכל לי, חוץ מהדבר אשר

          נִקנָה; ובכל זאת אני רוכש

          בזול, על פי ערכך בעיני.

תזאוס:                               גברתי

          האהובה, הוא מדבר פה על

          אביר אשר כמותו איש לא דרבן  

          עוד סוס. לבטח האלים רצו

          שהוא ימות רווק, שלא יקים

          בעולמנו גזע שנראֶה

          כאלוהי. הוא כה הקסים אותי

          שלעומתו גם הרקולס נראָה

          לי גוש עופרת. לו דיברתי על

          כל חלק בו כמו על המכלול,

          הוא לא היה יוצא מופסד, ארקיט

          שלך. הוא שהיה כה טוב פגש

          בַּטוב ממנו. שני זמירים שמעתי,

          מתמודדים בְּשיר על אוזן לילה,

          בשני גרונות שמתחרים, פעם

          גובר אחד, פעם אחר, ואז

          שוב הראשון, ובכל פעם זה

          מחריש את זה עד שקשה לשפוט

          כבר מי הוא מי. ככה נמתח זמן רב

          בין הקרובים, עד שבסוף קבעו

          המרומים בקושי שאחד

          הוא המנצח. (לארקיט): בשמחה ענוד

          זר שזכית בו. – המובסים –

          בַּצעו בהם מהר את גזר דיננו,

          כל רגע של חיים רק מענה

          אותם. עשו זאת כאן. המחזה

          אינו יאה שנסתכל בו, אז

          נלך, שמחים בְּדין, עם איזה עצב. –

          תן זרוע לזכייה שלך; אני

          יודע שלא תיפרד ממנה.

          היפוליטה, אני רואה עין

          שלך בהריון שם עם דִמעה, 

          כמעט יולדת.           [/ שכבר נולדת.]  

          (תרועה.)

אמיליה:                         זהו ניצחון?

          כוחות שמיים, איפה חמלתכם?

          לולא הַחלטתכם שכך צריך

          להיות, לולא גזרתם שאחיה

          כדי לנחם את הנסיך הזה,

          אומלל ללא חבר, זה שקָטע

          חיים אשר שווים לו פי כמה

          מכל אשה, הייתי מוכרחה

          וגם רוצה למות. 

היפוליטה:                       נשבר הלב

          איך שארבע עיניים ננעצו

          כך באחת ששתיים נאלצו

          להתעוור בשל כך.

תזאוס:                          זה נכון.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 4 -


נכנסים פלמון ואביריו, כבולים, הסוהר, מוציאים להורג, שומר, ואחרים [נושאים גזע עץ כרות וגרזן.)

פלמון: רבּים חיים אחרי שנמאסו     [/ שולטים רבים חיים גם כשלעם 

          על בני העם; וזה גם המצב    / נמאס מהם; וזה גם המצב]

          לא פעם בין האב לַילד. יש

          קצת נחמה בַּמחשבה הזאת.

          אנחנו פה גוועים לא בלי חמלה;

          היו מאחלים לנו לחיות עוד.

                       [/ כולם היו שמחים שעוד נחיה.]

          אנחנו מקדימים כך עליבוּת

          זִקְנה של השפלה, ומהתלים

          בַּהתנוונות ובַשיתוק אשר

          אורבים לְהולכי קבר אפורים

          בִּשעות הדמדומים. אנו הולכים

          ללא תשישות וצעירים לקראת

          אֵלים, לא מדדים תחת פשעים

          רבּים ועבשים. זה יענג

          וודאי את האלים יותר מאלה,

          לתת לנו לשתות איתם שיקוי

          שמיימי, כי אנו נשמות צלולות

          יותר. קרובים שלי, שאת חייכם

          מוסרים למען נחמה דלה

          כזאת, אתם מוכְרים אותם מדי,

          מדי בזול.

אביר 1:             מה מספק יותר

          מסוף כזה? המנצחים גברו

          עלינו במזל, שמלכותו

          רגעית כשם שמותנו הוא בטוח.

          הם לא שוקלים גם בגרגיר כבוד

          יותר מאיתנו.

אביר 2:                  בואו ניפרד

          ובסבלנותנו נעצבן

          את המזל המתנדנד שגם

          ביציבותו סחרחר.

אביר 3:                        קדימה, מי

          מתחיל?

פלמון:              זה שהזמין אתכם לַנשף

          יטעם את המזון בשביל כולכם.

          (לסוהר): אה-הה, חבר, חבר, הבת שלך

          הנחמדה נתנה לי חופש פעם;

          אתה תיתן לי לתמיד. הגד

          לי, מה שלומה? שמעתי שהיא לא

          בסדר; סוג המחלה שלה

          די העציב אותי.

סוהר:                         אדון, היא כבר

          בריאה ומתחתנת בקרוב.

פלמון: בחיי הקצרצרים, אני שמח.

          זה הדבר האחרון שבו

          אשמח. בבקשה, אמור לה זאת.

          תמסור כל טוב בשמי, ולשיפור

          הנדוניה שלה - תציע לה

          את זה. (נותן לו את ארנקו.)

אביר 1:             לא, בואו ננדב כולנו.

אביר 2:  עלמה צנועה?  

פלמון:                    מאד, אני חושב.

          בריה טובה מאד; מה שאני

          חייב לה – אין מלים ואין פיצוי.

האבירים (לסוהר): מסור לה כל טוב בשמנו.

          (הם נותנים את ארנקיהם.)

הסוהר:                                                 האלים

          יתנו תודה בפיה וישלמו

          לכם.  

פלמון:                שלום; ושחיַי יהיו

          קצרים כמו הפרידה.

          (שם את ראשו על הגזע.)

אביר 1:                       הובל, קרוב

          אציל.

אבירים 2 ו -3:       ונצטרף שמחים.

          (רעש עצום מבחוץ, וקריאות "רוץ, הצילו, לעצור!" נכנס בחיפזון שליח.)

שליח: עצרו, עצור!  היי, לעצור, עצור!

          (נכנס פיריתוס בחיפזון.)

פיריתוס:   עִצרו! ארור החיפזון אם כבר

          מיהרתם לעשות זאת! פלמון

          אציל, אֵלי שמיים יתגלו

          ברוב תפארת בְּחיים שעוד

          תחיה.

פלמון:             זה יתכן, כשכבר אמרתי

          שאלת האהבה בוגדת?  מה

          קורה פה?

פיריתוס:                    קום, אדון גדול, ושמע

          בְּשוֹרות שאין עוד מתוקות וגם

          מרות מהן.

פלמון:                    מה, מה מעיר אותנו

          מחלומנו?

פיריתוס:               שמע טוב. דודנך,

          רכוב על סוס שהעניקה לו

          אמיליה, סוס שחור בלי שערת

          לובן אחת, מה ש – יש האומרים –

          מוזיל את מחירו, ויש רבּים

          שעקב כך גם לא קונים את טוּב

          אוֹפְיו – ולאמונה טפלה זו יש

          אישור פה – על הסוס הזה ארקיט

          רכב מעל אבני אתונה, עם

          פרסות שרק נוגעות בארץ, לא

          רומסות; כי זה מין סוס שמסוגל

          לחצות בְּצעד קילומטר אם

          רוכבו ירצה לנעוץ בו גאווה.

          בעוד הוא מרפרף כך על אבני

          הצוֹר, כמעט רוקד לַמוזיקה

          של פרסותיו – כי ככתוב ברזל

          הוא מקור המוזיקה – איזה צוֹר חד   [/ רסיס]

          נבזי, קר כמו שבתאי ומצויד

          כמותו באש רעה, הדליק ניצוץ,

          או אם גופרית מגיהינום עשתה

          זאת, לא אקבע; הסוס החם, החם

          כְּאש, נטרף מזה, נסחף בכל

          הכוח להשתוללות; קופץ,

          בועט ומזנק אל על, שוכח

          כל מה שבו אולף יפה וגם  

          אוּמן בבית הספר; הוא צוֹוח

          כמו חזיר על הדורבן החד,  

          עליו הוא מתעצבן, לא מציית

          לו כהוא זה; ומנסה בכל

          תרגיל נלוז של סוסיוּת פרועה [/ של כוח סוס פרוע]

          לזרוק מן האוכף את אדונו

          שנאחז בו בגבורה. כשלא

          הצליח כלום – הרסן לא נסדק

          והרתמה לא נקרעה, ואף

          טַלְטֶלת לא עקרה את הרוכב

          שעוד החזיק אותו בין שתי רגליו –

          הסוס על הפרסות האחוריות

          קם ועמד –

          כך שרגלי ארקיט, גבוהות מעל

          ראשו, נראו תלויות כמו בכישוף

          מוזר. ברגע זה נפל לו זר

          הניצחון מעל הראש, ואז

          מיד הסוס צונח לאחור

          וכובד משקלו כולו נוחת [/ ומעמיס את משקלו כולו]

          על הרוכב. הוא חי עדיין, כן,

          אך כמו ספינה שצפה רק עד בוא

          הגל הבא. הוא משתוקק מאד

          לאיזו מלה אתך. הנה הוא שם.

          (נכנסים תזאוס, היפוליטה, אמיליה, ארקיט נישא על כיסא.)

פלמון: סוף מר לברית שלנו! האלים

          עוצמתיים. ארקיט, איי, אם לבך,

          לבך המעולה והגברי,

          עוד לא שבור, תן לי את המלים

          האחרונות שלך. זה פלמון,

          זה שאוהב אותך תמיד, עד מוות.

ארקיט:  קח את אמיליה, ואיתה - את כל

          האושר בָּעולם. תן יד; שלום.

          סָפרתי את שעתי האחרונה.

          עשיתי עוול, אבל לא בגדתי. [/ חטאתי לך, אך לא בבוגדנות.]

          סלח לי, דודן. רק נשיקה אחת

          מאמיליה היפה.

          (נשיקה)

                             וזהו. קח

          אותה. אני מת.

פלמון:                       שתמצא את גן

          העדן נשמתך!

          (ארקיט מת.)

אמיליה:  את זוג עיניך אעצום, נסיך.

          שנשמות ברוכות יהיו אתך.

          אתה איש טוב, אני – כל עוד אחיה –

          אקדיש לַבֶּכי את היום.

פלמון:                               אני

          לזכר הכבוד.

תזאוס:                    זה המקום

          שבו לראשונה נלחמתם; כאן

          ממש הפרדתי ביניכם. נודה

          נא לאלים שאתה חי.

          הוא, תפקידו שוּחק, ואף שהוא

          היה קצר מדי – שיחק אותו

          היטב. יומך נמשך עוד, והטל

          המבורך של המרום שוטף

          אותך. ונוס אלת האהבה

          בֵּרכה בעוצמתה את מזבחה,

          ואת אהבתך נתנה לך.

          מארס אל המלחמה הבטיח גם

          קיים ולארקיט נתן לִזכּות

          בַּמאבק. כך האלים גילו

          דין צדק. שאו את זה מכאן.

פלמון:                                   דודן!

          איך שאנו חושקים רק בּדברים

          שמחירם הוא להפסיד אותם!

          איך אהבה נקנית רק באובדן

          של אהבה!

          (כאן [אם לא קודם] נושאים החוצה את גופת ארקיט.)

תזאוס:                  אף פעם המזל

          עוד לא שיחק משחק כה מתוחכם.

          המנוצח זוכה, והמביס

          מפסיד; אך האלים היו הוגנים

          בַּקרב פה. פלמון, קרובך הודה

          שזו זכותך לזכות בַּגברת, כי

          ראית אותה קודם וכבר אז

          על ההתאהבות הצהרת. הוא

          השיב לך אותה כמו יהלום

          גנוב, ביקש להישלח מפה

          עם סליחתך. הדין שלי ניטל

          ממני בידי האלים והם

          עצמם הפכו לְמוציאים לַפועל.

          הובל מכאן את גבירתך וקרא

          לאוהביך מבימת המוות,

          שאאמץ אותם כחברַי.

          יום או יומיים נתכסה עצבות

          ונכבד את הלוויית ארקיט,

          ובסופם נלבש דמות חתנים

          ונחייך אל פלמון - שרק

          לפני שעה עליו כאבתי כפי

          שבארקיט שמחתי, ועכשיו

          צוהל כמו שעליו אָבֵל. אתם,

          קוסמֵי שמיים שם, לְמה אתם

          עושים אותנו! על מה שחסר

          לנו אנחנו צוחקים, על מה

          שיש מצטערים, באיזה אופן

          עדיין ילדים. הבה נודה

          על מה שיש, ובדברים שלא

          נבין גם לא נדון. בואו נלך

          ונעשה מה שדורש הזמן.

          תרועה. יוצאים.   


אפילוג


נכנס דובר האפילוג.   

לשאול מה דעתכם אני רוצה,         

אך כמו ילדון את פי איני פוצה.

פוחד! אבל חכו קצת, אל תלכו לי.

תנו להביט. מה, כלום? לא תחייכו לי?

הולך קשה... כל מי שבימיו,

אם כך, אהב, יראה לי את פניו –

לא יתכן שאין – ואם תוכלו

שִרקו בוז נגד מצפונכם, חַסלו

לנו ת'פרנסה. לא לרחם!

הראו את כוחכם! מה דעתכם?

בינינו, אין לי אומץ, לא, תודה.  

גם אין שום צורך. אם האגדה

(זה מה שהיא) היתה קצת מהנה, 

וזו, בתום לב, כל הכוונה,

דיינו. אני מתחייב בזאת

כי נשפר את טיב המחזות,

שתאהבו אותנו עוד, אמן.

אז לילה טוב, גברות אנד ג'נטלמן. 

יוצא.




אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו


< אחורה הדפסת הטקסט שני אצילים קרובים - אפילוג