| < אחורה |  שני אצילים קרובים -
מערכה 5, תמונה 1 |
קדימה > |
תרועה. נכנסים תזאוס, פיריתוס, היפוליטה, מלווים.
תזאוס: עכשיו שייכנסו, ולָאלים
יִשְאו את תפילתם. יבער לו כל
מקדש באש קדושה, המזבחות
יגישו את הקטורת שלהם
בעננים קדושים ומיתמרים
לאֵלֶה מעַלינו. לא יושמט
אף כלל של טקס. לפניהם מבצע
אציל שיפאר את הכוחות
שאוהבים אותם.
(תרועת קרנות. נכנסים פלמון וארקיט עם האבירים שלהם.)
פיריתוס: הם נכנסים.
תזאוס: אויבים עזי-לב, יריבים קרובים,
אתם שבאתם הנה לפוצץ
את הקירבה שבערה בכם,
הַניחו לְשעה את זעמכם
וכמו יוֹני שלום, מול מזבחות
קדושים של תומכיכם, אלֵי מרום
אימתניים, הַרכּינו גוף עיקש
אפיים ארצה. חרונכם יותר
מאנושי הוא – גם ישועתכם
תהיה כזאת. מול האלים אשר
צופים בכם הילחמו בְּצדק.
אשאיר אתכם להתפלל ובין
שניכם שתחולקנה ברכותי.
פיריתוס: כָּבוד יכתיר את הראוי מכל.
(יוצאים תזאוס ופמלייתו.)
פלמון: נשפך עכשיו חול בַּשעון שלא
יפסיק עד שיגווע אחד משנינו.
דע רק את זה: שלוּ היה בי חלק
שמנסה בְּעסק זה להיות
אויבי, בין אם זו עין נגד עין,
או זרוע שמשתקת זרוע, אז
הייתי כבר משמיד את החוטאים
האלה, כן, דודן, משמיד, למרות
שהם בשר מבשרי. מכאן
תסיק איך שאנהג בך.
ארקיט: אני
בְּמַאֲמָץ לדחוק מזכרוני
החוצה את שמך, אהבתך
הנושנה והקירבה שלנו,
ובמקומם להציב שם משהו
שאוכל לקטול. כך אנו מניפים
פה מפרשים אשר יובילו שתי
ספינות אלה אל הנמל הטוב
בעינֵי קובעי הסוף השמיימיים.
פלמון: יפה דיברת. תן, לפני שאֶפנה
מכאן, רק לחבק אותך, דודן.
לא אעשה זאת שוב.
ארקיט: שלום סופי
אחד.
פלמון: זה כך. שלום, דודן.
(יוצאים פלמון ואביריו.)
ארקיט: שלום.
קרובים ואבירים ואוהבים –
כן, קורבנות שלי – סוגדי אמת
למארס-אל-מלחמות, אשר רוחו
בכם תעיף את כל זִרְעי הפחד,
וכל צִמרור אשר מוליד אותו –
בואו לכו אתי לקראת האל
של מקצוענו; שם בַּקשו ממנו
לב של אריה ונשימת נמר,
כן, עם התַקיפוּת – גם הזריזות –
לזוז קדימה, אני מתכוון;
אחורה – שנהיה לחילזון.
הפרס שלי, אתם יודעים, צריך
להישלף מדם; גבורה ותוקף -
הם יענדו לי זר, שתינָעץ
בו גברת הפרחים. אז תחינותינו
מופנות לָאל שמן המחנה
הזה עושה מִקְווה מוצף בדם
גברים. עזרו לי וּמִתחו את כל
הנפש לקראתו.
(הם משתטחים לפני המזבח.)
אדיר ורם, אתה שבכוחך
צבעת את הים בארגמן; [/ הפכת ים ירוק לארגמן;]
שאת בואך מבשרים כוכְבי שביט;
שעל השַמות שאתה עושה בִּשדות-
הקרב יעידו גולגולות בלי קבר;
שהבל פיך מכלה יבול
שופע; שבְּיד כל יכולה,
נשלחַת מענן, תולש צריחים;
מקים וממוטט את חגורות
האבן של ערים: אותי, תלמיד
שלך, צְעיר ההולכים אחרי התוף
שלך, הַדְרֵךְ היום הזה בְּאמנות
הקרב, כדי שאוכל להללך
בדגלונִי, ומידך להיות
מוכתר גיבור היום. תן לי, מארס, אל
גדול, אות של אישור.
(פה הם נופלים אפיים ארצה כמקודם, ונשמע שקשוק נשק ושריון עם רעם קצר, כמו התלקחות קרב, שעם הישמעו כולם קמים ומשתחווים למזבח.)
הו מְתקן גדול של קלקולי
הדור; שוֹט לַמדינות הרקובות;
בורר של תארים מאובקים
ועתיקים, אשר מקיז את דם
האדמה כשהיא חולה, פוטר
את העולם מגודש מיותר: [/ את העולם מפסולת אנושית:]
את אותותיך אקבל בתור
סימן ברכה, ובשמך אצעד
אל מטרתי באומץ לב. קדימה.
(יוצאים ארקיט ואביריו. נכנסים פלמון ואביריו.)
פלמון: אש חדשה תנצוץ בכוכבינו
או שיִכְבּו היום. ריבֵנו הוא
על אהבה, שאם האֵלָה שלה
תיתן, היא תעניק גם ניצחון;
אז בנפשי מַזגו את נפשכם,
אתם שמסכנים בִּנדיבות
את חייכם למען מטרתי.
לוונוס האלה אנו פונים
ומפצירים שאת כוחה תקדיש
למחננו.
(כאן הם כורעים ברך.)
ברוכה מלכת הסוד, שקריאתך
תמשוך עריץ אכזר מזעמו
להתייפח על עלמה; שיש
לך כוח להשתיק רק במבט
את תוף המלחמה ולהפוך
תרועת קרב ללחישה; שמביאה
נכה להניף קביים ומרפאת
אותו לפני אל הרפואה; עושָה
ממלך עבד, מַמריצה זִקְנה
צחיחה לרקוד! רווק מקריח, זה
שכצעיר פָּסח על שלהבתך
כמו פרחחים מעל אש מדורות,
בגיל שבעים את תתפסי אותו
שיצַוֵוח בגרון ניחר
נלעג בלדות אהבה של נוער.
על איזה כוח בן שמיים אין
לך כוח? את המוסיפה לְאל
השמש להבות חמות מכל
אלֶה שלו; שלהבֶת-אֵל חרכה
את בנו בן-התמותה, האש שלך -
אותו; יש האומרים שגם אֵלָת
הלבנה, דיאנה הציידת,
לחה, קרה, השליכה את קשתה
באנְחות אהבה. קחי אל חסדך
אותי, חייל מושבע שלך, אשר
נושא את משאך כאילו הוא
זֵר של פרחים, למרות שהוא כבד
מכל עופרת ודוקר יותר
מקוץ. אף פעם לא השמצתי את
חוּקך; ולא גיליתי סוד, כי לא
ידעתי אף אחד – לא הייתי מגלה
גם אילו את כולם ידעתי. לא
חמדתי אשת איש, דיבות זימה
מושחתת לא קראתי. בִּנשפים
אף פעם לא ריכלתי בזדון
על גברת, אך הסמקתי כשעשו
זאת אדונים אוויליים. הייתי
נוקשה כלפי רברבנים גסים,
שאלתי אותם בזעם "אימהות
היו לכם? לי כן היתה אחת,
אשה, ואתם מזהמים נשים."
הכרתי איש בן שמונים חורפים,
סיפרתי אז, שהתחתן לו עם
ילדונת בת ארבע-עשרה. כוחךְ
הוא שהצית חיים בְּאפר; אֶת
רגלו הישרה השיגרון עיוות,
אצבעותיו עוקמו ללולאות,
עיניו בזעזועי זוועה כמעט
חרגו מחוריהן, כל מה שחי
בו רק נראָה עינוי. השלד-איש
הוליד בן מאשתו הצעירה,
והאמנתי כי שלו הוא, כי
היא נשבעה, ומי לא יאמין
לה? בקיצור, למי שמשתחצן
ועשה זאת – אני לא בן-ברית; למי
שמתרברב ולא עשה – עוין;
למי שרק רוצה ולא יכול -
תומך. כן, אני לא אוהב את זה
אשר מוציא לאור - ובנבזות -
מה שמוצנע, ובלשון בוטה
חושף סודות. אדם כזה אני,
ולא היה אוהב - אני נשבע -
שנאנח בלב אמת כמותי.
אז הו אלה רכה ומתוקה,
תני לי בריב זה ניצחון, הגמול
לאהבת אמת, ברכי אותי
בְּאות לרצונך הרם.
(כאן נשמעת מוזיקה; נראות יונים מרפרפות. כולם נופלים שוב אפיים ארצה, ואז מתרוממים על ברכיהם.)
הו את אשר מגיל אחת-עשרה
ועד תשעים מושלת בחזה
אנוֹש, שהעולם כולו הוא לך
שדה צייד ואנחנו שְלל הטרף:
אני מודה לך על אות הברכה
הזה, הוא ייטמן בתוך טוהר
לבי ויחמש בביטחון
לקראת העסק את גופי. הבה
נקום, נשתחווה לה לָאֵלָה.
(הם קמים ומשתחווים.)
הזמן מגיע.
(הם יוצאים.
מוזיקה רכה של חליליות. נכנסת אמיליה בלבן, שערה נופל על כתפיה, עונדת זר חיטה. עלמה בלבן מחזיקה את שובל שמלתה, שערה מעוטר בפרחים. עלמה אחרת לפניה, בידה צְבייה מכסף, עם קטורת ובשמים מתוקים; כשזו מוצבת על המזבח, ונערותיה נעמדות בצד, היא מעלה אותו באש. אז הן קדות וכורעות ברך.)
אמיליה: מלכת צללים קדושה, קרה, מתמדת,
נוטשת הילולות, הוגָה דוממת,
בודדת, מתוקה, צחה-זכה
וטהורה כמו שלגים בָּרוּח,
שלא מרשָה לאבירותייך דם
אלא בהסמקה, גלימת השרד
של מסדרך – אני, כוהנת של
דתך, כורעת כאן מול מזבחך.
הו בטובך, בעינך הירוקה
המופלאה, שלא ראתה דבר
מושחת אי פעם, צְפי נא בַּבְּתולה
שלך; ואֶת אוזנך שלא שמעה
שום תועבה, שלשעריה לא
חדר צליל גס, הטי, אֵלָה כסופה,
לתחינתי, ספוגת יִרְאָה של קודש.
זו חובתי האחרונה בתור
כוהנת בתולין. אני בלבוש
כלה אבל בְּלב בתולה. יוּעד
לי בעל, אך אני לא מכירה
אותו. משניים אני אמורה
לבחור אחד לי ולהתפלל
לניצחונו, אבל אני חפָּה
מכל בחירה. מזוּג עיני – אילו
אחת תאבד – הן יקרות שתיהן
לי; לא אגזור כְּליה על אף אחת;
זו שֶתֹאבַד תוּמת ללא משפט.
על כן, מלכה צנועה, זה שאוהֵב
אותי יותר בין שני היריבים
בִּזכות מוצדקת, תני לו שיסיר
את זר השיבולים, אות הבתולים
שלי, אם לָאו – הרשי שאישאר
בשורותייך כִּנזירה.
(כאן הצבייה נעלמת מתחת למזבח ובמקומה עולה עץ וורדים, עם וורד אחד.)
ראו מה שמלכת גאות ושפל
שולפת מקרביו של המזבח
באמנות קדושה: ורד אחד
בודד! אם בַּנבואה אמת, הקְרָב
הזה יכריע את האבירים
השנַיים, ואני, פרח בתולין,
אצמח לבד, לא אֶקטף.
(כאן נשמעת צביטה של כלי נגינה, והוורד נופל מן העץ [שאז יורד ונעלם.])
צָנח הפרח; והעץ שוקע.
הו גברת, כך פָּטרת אותי; אני –
נדמה לי – אקטף – אבל איני
יודעת עוד את רצונך. חשפי
את התעלומה שלך! - הלוואי
שהיא מרוצה; הסימנים שלה
הפגינו חסד.
הן קדות ויוצאות.
| < אחורה | שני אצילים קרובים -
מערכה 5, תמונה 1 |
קדימה > |