< אחורה | ![]() |
קדימה > |
נכנסת בת הסוהר לבד.
בת הסוהר: הוא טעה בשיח שאליו כיוונתי,
המשיך לו הלאה. עוד מעט כבר בוקר.
לא משנה; הלוואי היה לילה
נצחי, וחושך מלך העולם. –
מה זה? זאב! אצלי יגון רָצח
כל פחד, וחוץ מדבר אחד
כלום לא חשוב לי, וזה פלמון.
שינגסו בי זאבים, לוּ רק
ישיג את הפצירה הזאת. ואם
אצעק לו? לא יכולה לצווח. או
אקרא – מה? אם הוא לא ישיב, אזעיק
זאב, ואספק אותו בִּמקום.
שמעתי כל הלילה יללות
אימים; אולי עשו ממנו טרף?
אין לו כְּלֵי נשק, והוא לא יכול
לרוץ: שקשוק האזיקים ימשוך
אוזן של יצורי זוועה, שיש
להם חוש לזהות איש לא חמוש
ולהריח אם יש התנגדות. [/ ולהריח אם הוא ייאבק.]
ברור לי, הוא שוּסע לחתיכות;
הם יִלְלו, רבּים, ביחד, אז
הם זללו אותו. כן, זהו זה.
תצלצלו בפעמון המוות.
ומה אתי? הכל גמור כשהוא
הלך – לא, אני משקרת. אֶת
אבי יתלו על הבריחה שלו,
אני אפשוט יד, אם אחשיב מספיק
את החיים להתכחש למעשי –
מה שלא אעשה גם אם אמות
מאתיים פעם. אני מטושטשת.
יומיים לא אכלתי, מים קצת
לגמתי. לא עצמתי עין, רק
כשעפעפַּי מחו את מי המלח.
תתפוגגו, חיים שלי! שרק
לא יתערער המוח כך שאדקור,
אתלה, אטביע את עצמי. מוּת בי
כבר, כל שלטון הטבע, ממילָא
כל תמיכותיך התעקמו. – לאן
עכשיו? השביל הכי טוב הוא השביל
הבא לַקֶּבר. כל צעד תועה
אחֵר – עינוי. או, הירח כבר
שוקע, צרצרים מזמזמים,
ינשוף קורא לשחר; כל חובה
מולאה, לבד מזו שבה נכשלתי.
אבל הנקודה בסוף היא: סוף,
וזה הכל.
יוצאת.
< אחורה | ![]() |
קדימה > |