שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

[פלמון וארקיט בכלא.]

פלמון: אז מה שלומך, אחין אציל?

ארקיט:                                     ואתה?

פלמון: חזק מספיק לצחוק לָאומללוּת

          וּלְיד המקרה של מלחמה;

          אבל אנחנו אסירים, אני

          חושש, לָנֶצח.

ארקיט:                      אני מאמין כך,

          ועם העתיד הזה בסבלנות

          השלמתי.

פלמון:              הה, דודן ארקיט, איפה

          תבי עכשיו? איפה מולדתנו?

          איפה החברים והקרובים?

          לא ניתקל [/ נֵחֱזה] יותר בַּנחמות

          האלה, לא נראה את הבחורים

          החסונים יוצאים לְתחרויות

          כבוד, נושאים אותות חיבה בִּשלל

          צבעים איש מגבירתו, כמו מִפְרשים;

          ואנחנו מזנקים איתם, וכמו

          הרוח משאירים אותם מאחור,

          כמו עננים מזדחלים, בזמן

          שפלמון וארקיט בהינף רגל

          קליל קוצרים תשואות מעל לכל

          המצופה, קוטפים את הפרסים  

          לפני שהספיקו להגיד "זכיתם".

          לנצח שוב שנינו לא נתאמן,

          כמו תאומי כבוד, בַּנשק, לא

          נרגיש את הסוסים הלוהטים

          כמו ים גאה תחתינו. לא, עכשיו

          החרבות שלנו הטובות –

          לְאֵל הקרב אדום-העין אין

          כאלה – נתלשו מהמותניים,

          יחלידו כמו זִקְנה ויקשטו

          רק מִקְדשי אלים אשר שונאים

          אותנו. הידיים פה יותר

          לא ישלפו אותן כמו ברק

          להשמיד צבאות שלמים.

ארקיט:                                    לא, פלמון,

          כל התקוות האלה אסירות

          איתנו. כאן אנחנו, כאן, נגזר,

          ייבּול כל זוהַר עלומינו כמו  

          אביב מוקדם מדי; כאן הזִקְנה

          תמצא אותנו, ו – מה שנורא

          יותר - לא נְשואים. לא ייכָּרכו

          סביב צווארנו חיבוקי הדבש

          של רעיה אוהבת, חמושים

          בנשק נשיקות של קופידון;

          אותנו לא יכיר אף צאצא;

          לא, לא נראה העתקים של עצמנו

          שישַמחו את זִקְנתנו, ו –

          כמו גוזלים של נשר – שנלמד

          אותם להישיר מבט מול זוהַר שמש,

          לומר "זכרו מה היו אבותיכם

          וּתנצחו!" העלמות יְפות

          העין יְבַכּו את גלותנו,  

          ויקללו בשיריהן מזל

          עיוור עד שיֵבוש לראות כמה

          חטָא לִנְעורים וְטבע. זה

          כל העולם שלנו; לא נדע

          פה כלום, רק זה את זה; ולא נשמע

          כלום, רק שעון מונה את צרותינו;

          גפן תצמח ולא נראה אותה;

          קיץ יבוא עם כל הנאותיו,

          אבל פה חורף קר יגור לנצח.

פלמון: נכון מדי, ארקיט. כבר לא נקרא "הלו-

          הו!" לְכַלְבֵּי תבי שלנו, הם

          שהרעידו יער-עַד בְּהדהודים;

          לא נטלטל עוד רומח מחודד

          כשחזיר הבר בורח כמו

          אויב מזעמנו, מחורר

          חצים מחושלים. כל משימה

          נועזת – המזון לאצילות –

          תגווע בשנינו פה; בסוף נמות,

          מקוללי כבוד, כילדים

          של צער ואלמוניות.

ארקיט:                            אבל,

          דודן, גם מתהום המצוקות,

          מכל מה שהמזל הנחית עלינו,

          אני רואה שתי נחמות עולות,

          זוג של ברכות צרופות שיעזרו,

          ברצון אלים, לשאת בסבלנות

          וליהנות מאסוננו יחד.

          כל זמן שפלמון אתי, הלוואי

          אמות אילו אחשוב על זה בתור

         בית-כלא.

פלמון:               בהחלט, זו זכות גדולה,

          דודן, שמזלנו הוא תאום.

          נכון, שתי נשמות בשני גופים

          אציליים – שיסבלו מכות

          גורל, כל זמן שהן צומחות יחדיו 

          לא יטבעו; אסור להן, גם אם

          יוכלו. מי שמשלים עם גורלו

          מת בשלווה.

ארקיט:                    שננצל יפה

          את המקום שאנשים שונאים

          כל כך?

פלמון:             איך, יקירי?

ארקיט:                               בוא ונחשוב

          שבית-הסוהר הוא מקלט קדוש

          לשמור אותנו משחיתות ורֶשע.

          אנחנו צעירים אבל צמאים

          לְדרך של כבוד, שחברה רעה

          והפקרות, רעל לִנְפשות

          טהורות, רק מפתים, כמו נשים, 

          לסטות ממנה. יש ברכה שלא  

          נוכל עם הדמיון לעשות שלנו?

          וביחד כאן, שנינו מכרה בלתי 

         נדלה איש לאחיו; אחד אשתו

          של השני, יולדים עוד אהבה

          ועוד; אנחנו אבא, חברים

          ומכרים; אנחנו זה לזה

          המשפחות; אני יורש שלך,

          אתה שלי; והמקום הזה

          ירושתנו; אף עריץ קשוח

          לא יעז לגזול אותה מאיתנו; עם

          קצת סבלנות נחיה כאן ונאהב

          הרבה. פה אין זלילות ללא מדה,

          פה מלחמה לא מזיקה לְאיש,

          הים פה לא בולע את בניו.

          אילו היינו חופשיים, אשה

          יכלה בדין להפריד בינינו, או

          העסקים; ריבים יכלו לטרוף;

          קנאה באנשי רֶשע להשחית.

          יכולתי לַחֲלות בלי שתדע,

          למות בלי שידך תעצום לי את

          עיני, בלי תפילותיך לאלים.

          אלף מקרים יכלו לנתק אותנו

          אם לא היינו פה. 

פלמון:                         הפכת אותי -

          תודה לך, ארקיט – כמעט שיכור   

          מהמאסר שלי. כמה אומלל

          לחיות בחוץ, ואיפה לא! זה כמו

          להיות מין בהמה, אני חושב.

          אני מוצא שבחצר פה יש

          כפליים תוכן, ועכשיו אני

          רואה מה מסתתר מאחורי

          ההנאות שמפתות אדם

          לְהבל, ויכול לומר בפה

          מלא לָעולם שהן רק מין מופע

          נוצץ וזול שסבא זמן כשהוא

          עובר ייקח אתו. תאר לך  

          אותנו מזדקנים בחצר קראון,

          שם חֵטא הוא צדק, חשק ובורות

          מִצְוות אישים גדולים! דודן ארקיט,

          לולא אלים באהבתם מצאו

          לנו את המקום הזה, היינו

          מתים כמותם, זקנים מרושעים,

          בלי אבֵלים, ועל המצבות

          קללה כללית. שאדבר יותר?

ארקיט:   אני אשמח לשמוע עוד.

פלמון:                                 תשמע.

          יש בַּהיסטוריה שניים שאהבו,

          ארקיט, יותר מאיתנו?

ארקיט:                                אין סיכוי.          

פלמון: לא אפשרי שהחברות תיטוש

          אותנו פעם.

ארקיט:                            עד המוות לא.

          (נכנסות אמיליה ואשת לווייתה) 

         ונִשמותינו יאהבו לעד

          גם אחרי מותנו.

          (פלמון רואה את אמיליה)

                                 בוא תמשיך.

אמיליה:  הגן הזה – עולם מלא כל טוּב.

          איזה מין פרח זה?

אשה:                           נרקיס, גברתי.

אמיליה:  הוא בהחלט היה נער יפה

          אבל טיפש, אהב את עצמו. מה, לא

          היו דַי נערות?

ארקיט (לפלמון):  קדימה.

פלמון:                            כן.

אמיליה: או שכולן היו קְשות לב?

אשה:                                     הן לא

          יכלו להיות ליפהפה כזה.

אמיליה:   את לא היית.

אשה:                        לא, לא חושבת, גברת. 

אמיליה:   איי, חמודה שאת. תיזהרי

          רק עם הנדיבות שלך, אה?

אשה:                                       למה?

אמיליה:   גברים הם משוגעים.

ארקיט:                                   תמשיך, דודן?

אמיליה:  את יכולה לרקום פרחים כמו זה

          בְּמשי?

אשה:              כן.

אמיליה:                   אני רוצה שמלה

          שמְלאה בהם, וגם באלה.

          זה צבע נהדר; יהיה מושלם

          לְחצאית, לא, מותק?

אשה:                                 מעולה.

ארקיט:   דודן, דודן, מה אתך? פלמון!

פלמון: עוד לא הייתי בבית-סוהר עד

          הרגע.

ארקיט:              מה קרה, חבר?

פלמון:                                    תביט

          ותידהם! לא, זאת אלה שם!

ארקיט:                                       הה!

פלמון: תסגוד לה; היא אלה, ארקיט.

אמיליה:                                       נדמה לי,

          אין פרח כמו השושנה.

אשה:                                 למה,

          גברתי?

אמיליה:                      היא מסמלת בשלמות [/ להפליא]  

          עלמה; כשרוח מערב בְּרוֹך

          בא לחזר, באיזו צניעות שהיא

          נפתחת וצובעת את השמש

          בְּסומק בתולי! כשהצפון      

          ניגש אליה, קצר רוח וגס,

          אז היא, כמו התום, נועלת את

          יופְייה שוב בַּניצן ומפקירה

          אותו לחוד קוצים שפלים.

אשה:                                     אבל,

          גברתי, קורה שהצניעות שלה

          נפתחת כל כך שהיא מפילה

         אותה; עלמה

          מכובדת לא תיקח אותה בתור

          דוגמה.   

אמיליה:                את שובבה.  

ארקיט:                                    היא יפהפיית

          עולם.

פלמון:            היא כל היופי שקיים.

אמיליה: השמש כבר גבוהה. בואי ניכנס.

          שמרי את הפרחים. נראה כמה

          תוכל האמנות להתקרב

          לַצבע שלהם. קפץ עלי

          מצב-רוח עליז. יכולתי עכשיו

          לצחוק קצת.

אשה:                     ואני לשכב קצת. 

אמיליה:                                           עם

          עוד מישהו אתך?

אשה:                            תלוי, גברתי,

          איך נתמקח.

אמיליה:                  טוב, תגידי כן.

          (יוצאות אמיליה והאשה)

פלמון: מה דעתך על יופי כמו זה?

ארקיט:                                   הוא

          נדיר.

פלמון:               הוא רק נדיר?

ארקיט:                                  כן, אין דומה

          לו.  

פלמון:         אי אפשר ללכת לאיבוד

          ולהתאהב בה?

ארקיט:                         לא יודע מה

          אתך – אני כן, ייחרבו עיני!

          עכשיו אני מרגיש את הכבלים

          שלי.

פלמון:         אז 'תה אוהב אותה?

ארקיט:                                       איך לא?

פלמון: וגם חושק?

ארקיט:                   יותר מבַּחֵרוּת

          שלי. 

פלמון:           אני ראיתי אותה ראשון.

ארקיט:  זה לא חשוב. 

פלמון:                     אבל יהיה. 

ארקיט:                                      טוב, גם

          אני ראיתי אותה.

פלמון:                           אבל אסור

          לך לאהוב אותה.

ארקיט:                           אני, שלא

          כמוך, לא אוהַב בכדי לסגוד לה

          כאילו היא אלה שמיימית נשגבת.

          אני אוהֵב אותה בתור אשה,

          להתענג עליה. אז מותר  

          לשנינו לאהוב.

פלמון: 'תה לא תאהב בכלל.

ארקיט:                               אה לא, בכלל?

          מי יאסור עלי?

פלמון: אני, שראיתי אותה ראשון; אני,

          שראשון אחזתי בעיני את כל

          היופי שנִגְלֶה לָאֱנושוּת

          בה. אם תאהב אותה, או תְקווה

          למחוץ את שאיפותי, אתה בוגד,

          ארקיט; אתה ותביעתך עליה -  

          שניכם ביחד שקר. חברוּת,

          קִרְבה וכל קשר בינינו אני

          דוחה אם רק תחשוב עליה.

ארקיט:                                       כן,

          אני אוהב אותה, וגם אם שְמות

          קרובי כולם היו תלויים בזה,

          אני חייב. אני אוהֵב אותה

          בלב ונפש; אם בזה אני

          מפסיד אותך, שלום לפלמון.

          ושוב אני אומר: אני אוהב,       

          ואני טוען שבאהבה אותה

          אני אוהב ראוי ובעל זכות

          לתבוע את יופייה כמו כל אלְמון

          פלמון או בן אחר של האדם.

פלמון: אני קראתי לך חבר?

ארקיט:                               כן, גם

          הייתי. מה אתה כועס כל כך?

          תן לדבר בהגיון. אני

          לא חלק מדמך, מנשמתך?

          אמרת לי שאני הוא פלמון,  

          אתה ארקיט.

פלמון:                    נכון.

ארקיט:                               מה, אני לא

          חשוף לאותם הרגשות, אותם

          שְמחות וצער, כעס ופחדים

          שחברי עובר?

פלמון:                    נאמר שכן.  

ארקיט:  אז למה באופן כל כך עקמומי

          ומתנכר, לא כמו קְרוב-דם אציל,

          אתה אוהב לבד? דבּר אמת,

          אתה חושב שאני לא ראוי

          להסתכל בה?

פלמון:                      לא, רק לא הגון

          אם תעשה יותר.

ארקיט:                            אם האחר

          רואה את האויב, אני אמור

          לעמוד דום, להשפיל את הכבוד

          ולא לתקוף?

פלמון:                   כן, אם הוא רק אחד.

ארקיט:  אבל אם האחד הזה בוחר

          ללחום נגדי?

פלמון:                   שהאחד יאמר זאת,

ואז תבחר. ואם תרדוף אחריה,    

          תהיה כמו בן-שטן אשר שונא

          את המולדת, עם אות קין של 

          נבל.

ארקיט:            אתה משוגע.

פלמון:                               אין לי ברירה;

          עד שתהיה ראוי, זה ענייני,  

ארקיט; ואם בַּשיגעון הזה

          אני מסכן אותך ואת חייך –

          אני פועל בדין.

ארקיט:                       אח, בוז לך!

          אתה ממש כמו ילד. כן, אני

          אוהַב אותה, אני חייב, אני

          כפוי, אני מעז, והכל בצדק.

פלמון: הלוואי שעכשיו, עכשיו לַשקר שהוא

          אתה ולַחבר שלך היה

          מזל לזכות רק בשעה של חופש     [/ מזל לזכות בִּשעת חרות אחת]

          עם חרבותינו הטובות ביד;

          הייתי מלמד אותך מהר

          מה זה לגנוב ממישהו אהבה.

          אתה גרוע מכייס. תוציא

          ת'ראש רק קצת יותר מהחלון –

          נשבע שאמסמר אותו לשם.

ארקיט:  'תה לא מעז, טיפש, 'תה לא יכול,

          אתה חלוש. להוציא ת'ראש? אני

          אזרוק ת'גוף החוצה ואקפוץ

          לַגן כשאראה אותה שוב, אֶשָתל

          בזרועותיה, להרגיז אותך.

          (נכנס הסוהר)

פלמון: די; הסוהר בא. עוד אחיה להתיז

          לך ת'מוח עם האזיקים  

          שלי.  

ארקיט:          קדימה.

סוהר:                         רבותי, סליחה.

פלמון: כבוד הסוהר?

סוהר:                      אדון ארקיט, אתה

          נקרא דחוף אל הדוכס, על מה

          אין לי מושג.

ארקיט:                     אני מוכן, סוהר.

סוהר:  כבוד פלמון, נסיך, עלי לגזול

          ממך זמנית את חברת דודנך

          הטוב. 

          (יוצאים ארקיט והסוהר)

ארקיט:                    וגם ממני את חיי,

          אם רק תואיל. למה שלחו לקרוא לו?

          אולי הוא יתחתן איתה. הוא איש

          יפה, סביר שהדוכס הבחין

          גם בַּייחוס וגם בגוף שלו.   

          אבל איזה זיוף! למה חבר

          צריך להיות בוגד? אם זה ישיג

          לוֹ רעיה יפה ואצילה

          כזאת, שאף אדם הגון שוב לא

          יאהב. אני רוצה שוב רק לראות  

          את היפָה. גן מבורך, פירות,

          פרחים מבורכים יותר אשר

          מלבלבים כשעיניה הזורחות

          שופכות אור עליכם! לו רק הייתי,

          במחיר כל אושר העולם הבא,

          העץ שם הקטן, עץ המשמש  

          שם הפורח. איך הייתי אז

          נפרש, משליך זרועות של חשק פנימה

          אל חלונה! מביא לה פרי יאה

          גם לזלילת אלים. מתי שרק

          תטעם, נעורים ועונג יוכפלו בה,  

          ואם היא לא בת השמיים אקרב

          אותה בַּטבע לָאֵלים כל כך

          שהם יִפְחֲדו ממנה,

          (נכנס הסוהר)  

                                   אז – אני

          בטוח – היא תאהב אותי.  – סוהר,

           מה? איפה ארקיט?

סוהר:                            הוּגלה. כבוד פּיריתוּס

          השיג לו חופש; אבל לְעולם,

          במחיר חייו ובשבועה, אסור

          לו להציב בממלכה הזאת

          שוב רגל. 

פלמון:                הוא איש מבורך. הוא שוב

          יראה את תבַּי, ידרבן לַנשק

          את הצעירים האמיצים, ימריץ

          אותם לתקוף והם יסתערו

          כמו אש. כשהמזל אתו, ארקיט, 

          אילו יעז להיות אוהב ראוי,

          ייצא לְשדה-קרב להילחם עליה;

          ואם אז יפסיד אותה, הוא סתם פחדן.

          באיזו גבורה יוכל לזכות בה אם

          יהיה ארקיט אציל – באלפי דרכים!

          אני, אילו שוחררתי לחרוּת,

          הייתי כבר עושה דברים גדולים

          וטהורים כל כך שהגבירה,

          הבתולה המסמיקה הזאת,

          היתה עוטה על עצמה גבריוּת    [/ היתה לובשת על עצמה גַבְרוּת]

          ומנסה לאנוס אותי.

סוהר:                           כבודך,

          עלי לפקוד משהו גם עליך.

פלמון: שאהיה נפקד מהחיים.

סוהר:  לא, רק שתתרחק מהמקום

          הזה. החלונות פרוצים מדי.

פלמון: השד ייקח אותם. גם הם עוינים

          אותי! בבקשה, הרוג אותי.

סוהר:  כדי שיתלו אותי אחר כך.

פלמון:                                     חי

          האור הטוב שם, לו היתה לי חרב

          הייתי מחסל אותך.

סוהר:                            למה,

          כבודך?

פלמון:             אתה מביא רק חדשות

          כאלה נלוזות, גועליות,

          'תה לא ראוי לחיות. לא אסתלק.

סוהר:  אתה חייב, כבודך.

פלמון:                           אני אוכל

          להביט בגן?

סוהר:                     לא.

פלמון:                             אז אני נחוש:

          לא אסתלק.

סוהר:                      אהיה חייב אם כך

          לאלץ אותך, ו – כי אתה מסוכן –

          אכפות אותך בעוד שלשלאות.

פלמון: בבקשה, סוהר טוב! אטלטל

          אותן כל כך שלא תישן יותר;

          אמציא לך ריקוד אביב חדש  

          עם ברזלים במקום פעמונים. –

          אני חייב ללכת?

סוהר:                          אין ברירה.

פלמון: שלום, חלון יקר. ששום רוחות

          רעות לא יפגעו בך! – גבירתי,

          אם חשת אי פעם צער, תחלמי

          כמה אני סובל! – בוא, קבור אותי.

          יוצאים פלמון והסוהר.