שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט שני אצילים קרובים - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >

מוזיקה. נכנס שחקן בדמות אל הנישואין, נושא לפיד בוער; נער, בגלימה לבנה, לפניו, שר וזורה פרחים; אחרי אל הנישואין, נימפה בשיער פזור, נושאת זר של חיטה. ואז תזאוס בין שתי נימפות אחרות עם נזרי חיטה על ראשן. אחר כך היפוליטה הכלה, מובלת בידי פּיריתוס ועוד דמות, המחזיקים זר מעל ראשה (גם שערה פזור). אחריה אמיליה, נושאת את שובלה; ארתֵזיוס, מלווים, נגנים.

נער (שר): שושנה בלא חוחים,

צבע מְפָאר מלכים,

     ניחוח מבורך;

חיננית חיווריינית,

קורָנית הריחנית,

     זר זִכְרינִי רך;

 

בכור אביב, ילדון צעיר,

מבשֵר של יום בהיר,

     רקפת אפופה,

הניצנים הזעירים  

ורוזמרין, פרח קברים,

     דורבנית זקופה;

 

ילדי הטבע המופלא,

ברכו חתן, ברכו כלה,

     ואת דרכם עַטְרוּ.   

אף מלאך של האוויר,

אף ציפור יפה של שיר

     מכאן לא ייעדרו.

 

עורב שמקרקר דיבות,

לילית הורסת מסיבות,

     ינשוף קשיש ואוח,

אל תטמאו יְפי תווים

של זמר צמד אוהבים;

     לסור, לעוף, לברוח.

(נכנסות שלוש מלכות בשחור, עם הינומות צבועות שחור, כתרים מלכותיים. המלכה הראשונה נופלת לרגלי תזאוס; השניה נופלת לרגלי היפוליטה; השלישית לפני אמיליה)

מלכה 1 (לתזאוס): בשם הרחמים והאצילות,

          שמע וכבד אותי.

מלכה 2 (להיפוליטה):       בשם אמךְ,

          ומשאלתךְ לפרי רחם יפֶה,

          שמעי, כבדי אותי.

מלכה 3 (לאמיליה): בשם אהבתךְ לזה שהאל

          הועיד למיטתךְ ובשם טוהר

          הבתולים, תהיי הפרקליטה

          שלנו בַּמצוקה. מצְווה כזאת

          תִמְחק מסֶפר חטאייך כל

          מה שרשוּם לך שם.

תזאוס:   גבירה נוגה, קומי.

היפוליטה:                           עמדי.

אמיליה:                                         מולי

          בלי ברך! כל אשה כאובה שאוכל

          לתמוך בה היא אחותי.

תזאוס:   מה הבקשה? (למלכה 1) דברי בשם כולן.

מלכה 1: אנחנו שלוש מלכות שבעליהן

          נפלו מול זעם קְרֵאוֹן האכזר,

          ונידונו לציפורני נשרים, ניקור

          עורבים בשדות הקרב המטונפים

          של תֵבַּי. הוא אינו מרשה שנשרוף

          את עצמותיהם ואת אֶפרם נטמון

          בַּכּד, או שנסלק את תועבת    

          המוות מעיניה של השמש,  

          בִּמקום זה הוא מזהם את הרוחות

          בצחנת בעלֵינו השחוטים.

          איי, רחמים, דוכס; שלוף, מְטהר

          האדמה, את חרב האימים

          שלך, שמיטיבה עם העולם,

          תן לנו את עצמות המלכים

          מתֵינו, שנקבור אותם; ושים

          לב בטובך האינסופי שמעל

          ראשינו המוכתרים אין גג לבד

          ממה שיש לאריה או דוב, כיפה

          של כל יצור.

תזאוס:                      בבקשה, אל תכרעי;

          נסחפתי בדברייך ונתתי

          לברכייך שיחטאו כלפי עצמן.

          שמעתי על גורלות בעליכן

          שמתו, והצער מעורר

          אותי לנקום ולשלם בשמם.  

          (למלכה 1)

           בעלך היה המלך קָפֵַּנָאוּס.

          בַּיום שעמד להתחתן אתך,

          בְּרגע כמו שלי עכשיו, פגשתי

          את חתנך ליד מזבַּח האל.   

          הייתְ יפָה בזמן ההוא! גלימת

          יוּנוֹ לא היתה יפה כמו תלתלייך,

          ולא שופעת ורחבה כמותם.

          נזר השיבולים שלך לא היה

          חבוּט ולא שדוּף; אלת מזל

          חייכה לך בגומות חן; הרקולס

          קרובי נהיה אז רך יותר מעינייך,

          שמט את האַלָּה והתגלגל 

          ארצה, עטוי כפי שהיה בעור 

          אריה, כשהוא נשבע שכל שריריו

          מתמוססים. יגון וזמן, טורפים   

          זוועתיים, הכל אתם בולעים!

מלכה 1:  הו, הלוואי שאיזה אל,

          כל אל היה מפקיד את חמלתו

          בַּגבריוּת שלך, מַצִּית בה כוח

          ומזניק אותך לַדרך כְּמגן

          שלנו.

תזאוס:               בלי ברכיים, אלמנה!

          כווני אותן לאֵלת המלחמה

          והתפללי למעני, חייל

          שלך. אני מוטרד. (פונה)

מלכה 2:                       היפוליטה

          נכבדת, אמזונה אימתנית,

          את ששחטת חזיר בר עם ניב 

         חרמש; ובזרועך, החזקה

          כשם שהיא לבנה, כמעט הפכת

          את הגברים שבוּיים לַמין שלך  

          עד שאדונך פה, שנולד לשמור

          על סדר בראשית, דחס אותך

          אל הַמְּכָל שעל גדותיו עלית,

          והכניע את כוחך גם את לבך;  

          חיילת שמסוגלת לאזן

          חמלה ותקיפות, ועכשיו אני

          יודעת שכוחך עליו גדול

          מכל הכוח אשר היה לו

          עלייך, והוא חב את עוצמתו

          ואהבתו לך, ומשרתך בכל

          מלה; מראָת כל הנשים: בקשי

          אותו שנוכל, אנחנו הצרובות

          מאש המלחמה, להתקרר  

          בצל חרבּו. דִרְשי שהוא יניף

          אותה מעל ראשינו. ואמרי

          זאת בסולם אשה; אשה כמו כל

          אחת מבין שלושתנו; בכי ורק

          אל תיכשלי. צרפי אלינו את

          ברכך;

          אך געי בארץ לא יותר מאשר

          יונה כשראשה נקטף. אמרי לו,

          אם הוא היה שוכב, ספוג בְּדם,

          נפוח, בשדה, חושף שיניו

          לַשמש, מגחך מול הירח,

          מה את היית עושה.

היפוליטה:                           די, אומללה.

          הייתי באה לַמבצע הטוב

          הזה איתך בִּמקום לזה שאליו

          אני הולכת, וברצון שאין 

          כמותו הייתי באה. בעלי

          שקוע עד עומק לב במצוקתכן.

          תנו לו לשקול: עוד רגע אדבר.

          (מלכה 2 קמה)

מלכה 3:  איי, תחינתי היתה כתובה על קרח;

          אבל יגון לוהט הפשיר אותה,

          והיא נָמַסָה לִדמעות; כך צער

          חסר צורה נמעך בידי חומר

          כבד יותר.   

אמיליה:              תקומי; היָגון

          שלך רשום על לחייך.

מלכה 3:                            אוי

          לי, את לא יכולה לקרוא אותו

         שם. (קמה) שם, (מניחה יד על לבה) מבעד לַדמעות שלי,

          כמו חלוקי נהר בראי של מים,

          תוכלי לראות אותו. איי, גברת, גברת,  

          מי שרוצה להכיר את כל אוצרות   

          האדמה חייב לחפור עד לב  

          האדמה; מי שרוצה לדוג

          את הדגיג הכי קטן שבי, 

          שיעמיס על החכה שלו

          עופרת כדי לתפוס אותו בלב  

          שלי. הה, תסלחי לי, המצוקה,

          שלחלק מחדדת את המוח,

          עושה אותי טפשה.

אמיליה:                            לא, אל תאמרי

          כלום; זה שלא רואה ולא חש גשם

          שיורד עליו, אינו יודע מה

          רטוב ומה יבש. אילו היית

          תרשים במדריך לציור, הייתי

          קונה אותך שתחנכי אותי

          לקראת כל צער בעתיד אחרי 

          תצוגה כזאת של לב שסוע; איי,

          אך כאחות בשר ודם לַמין

          שלנו, צערך מכה בעוצמה

          כזאת בי שהשתקפותו תקרין  

          על לב גיסי, תבעיר בו, גם אילו

          היה עשוי מאבן, מין חמלה. 

          בבקשה התנחמי.

תזאוס:                          קדימה

          אל המקדש; ולא נשמיט אף פסיק

          מהטקס המקודש שלנו.

מלכה 1:                               הו,

          החגיגה שם תהיה ארוכה

          ויקרה יותר מהמלחמה

          של המתחננות אליך. זְכוֹר

          שתהילתך מהדהדת באוזני

          תבל. בְּךָ המהירות היא לא

          פזיזות. המחשבה הראשונה

          שלך שווה יותר מהתלבטות

          קשה של אחרים; הגיג שלך -

          יותר מפעולה אצלם. אבל,

          הו זאוס, הפעולות שלך, כשהן רק

          זזות כבר מכניעות, כמו העיט

          את הדגים, לפני שהן עוד נוגעות.  

          חשוֹב, דוכס יקר, חשוֹב אֵילו

          מיטות יש למלכינו השחוטים!

מלכה 2: איזה יגון במיטותינו, כי

          ליקירינו אין!

מלכה 3:                  אין, לא כזאת         

          שיאָה לְמת. גם מי שבעזרת

          סכין, חבל או רעל נהפך

          סוכן איום של מוות לעצמו,

          כי התעייף מאור עולם, גם לוֹ

          נותן חסד אנוֹש צל ומנוחת

          עפר –

מלכה 1:              אבל הבעלים שלנו

          שרועים ומתנפחים מול עין השמש,

          והיו מלכים טובים כשחיו.

תזאוס:                                    כן.

          ואני אביא לכן נחמה,

          קבר למתיכן – מה שידרוש

          קצת עבודה עם קְרֵאוֹן.

מלכה 1:                                 עבודה

          דחופה.

          עכשיו הזמן; ברזל מחר הוא קר,

          והגמול על עמל שווא יהיה זיעה

          בלבד. עכשיו הוא חש בטוח, לא

          חולם שאנחנו כאן מול עוצמתך,

          שוטפות את תחינותינו בדמעות

          שטהורה תהיה בקשתנו.

מלכה 2:  עכשיו תוכל ללכּוד אותו, שיכור

          מניצחון –

מלכה 3:                  והצבא שלו

          מלא בְּלחם ועצלות.

תזאוס (לקצין):                  אַרְטֵזְיוּס,

          מי עוד כמותך יודע איך לבחור

          את המעולים בארץ לַמבצע

          וּבְכמות מַספקת לַבּיצוע –

          צא לגייס את מיטב כוחותינו,

          בזמן שנלך אנחנו לקיים

          את מעשה חיינו הגדול

          הזה, מבחן אומץ של הגורל,

          הנישואים.

מלכה 1 (לשתי האחרות):  תנו יד, יורשות. נהיה

          לְאלמנות תלונה נצחית; עיכוב

          גוזר על תקוותנו מות רעב.

המלכות:   שלום!

מלכה 2:              הגענו לא בַּזמן. אבל

          מתי יגון בוחר לו, כמו שיקול

          בריא, מועֵד מתאים לְהפצרות?

תזאוס: אח, גבירותי, אני הולך לקראת

          שירות שאין גדול ממנו. הוא

          חשוב לי פי כמה מכל מִבצע

          שעברתי או שאפגוש אי פעם.

מלכה 1:                                        אז

          ברור שעתירתנו תיזָנַח

          כשזרועותיה, שיסיחו גם 

           דעת אל ממועצה שמיימית, יהיו

          כרוכות סביבך בהשגחת ירח.

          כשתאומי הדובדבן של פיה

          יפלו במתיקותם על שתי שפתיך

          הַתְּאֵבות לַטעם, איך תחשוב

          על מלכים רקובים או על מלכות

          מייבבות? לָמה תדאג לְמה

          שלא תרגיש, כְּשְמה שכן תרגיש

          ישכיח תוף צבאי מאֵל הקרב?   

          רק תתערסל איתה לילה אחד -

          וכל שעה בו תעשה אותך

          בן ערובה לעוד מאה, ולא

          תזכור כלום חוץ מהמשתה אשר

         מזמין אותך.

היפוליטה:                 גם אם אין לתאר

          שתכושף כך, וככל שצר

          לי לבקש, נדמה לי כי לוּלא –

          בהתנזרות מעונג, שמוליד

          עוד חשק – ארפא את היגון

          אשר מציף אותן ושדורש

          תרופת בזק, אז איחשב חרפּת

          כל הנשים. (כורעת על ברך) לכן, אדון, אציב

          פה למבחן את תפילותי – האם 

          יש בהן כוח או שהן נידונות

          להיות אילמות לנצח: דחה מעט

          את העניין שלשמו התכנסנו

          ותלה את השריון לפני לבך,

          סביב צווארך שהוא רכוש שלי

          ואני מַלְווה ברצון כדי לעזור

          לַשליטות האומללות האלה.

המלכות (לאמיליה): עזרי עכשיו, המטרה שלנו

          זועקת לְבִרְכּך.

אמיליה (כורעת):          אם לא תגשים

          את תחינתה של אחותי באותם

          דחיפוּת, רגש ותוקף כמו כשהיא

          בקשה, מכאן והלאה לא אעז

          עוד לבקש ממך דבר ולא

          אהיה פזיזה לשאת אי פעם בעל.

תזאוס:  בבקשה עמדו. אני מפציר

          בעצמי לעשות מה שאתן דורשות

          ממני על ברכיים. - פיריתוס,

          הובל את הכלה. לך התפלל

          אל האלים שנצליח ונשוב

          מהר. אל תוותר על אף פרט של

          החג אשר תוכנן. – בואו, מלכות,

          עם החייל שלפקודתכן.  (לארטזיוס): כמו קודם –

          צא ותפגוש אותנו על גדות אאוליס

          עם הכוחות שתקים, תמצא שם כבר  

          גדודים שערוכים לקראת מבצע

          גדול יותר. (להיפוליטה): כיוון שחיפזון

          הוא הסיפור, אני מטביע את

          הנשיקה הזאת על מתכות

          שפתייך; יקרה, שמרי אותה

          כערבון. קדימה, צאי, אראה

          אותך הולכת.

          (פמליית הטקס מתחילה לנוע החוצה)

          אחות יפה, שלום לך. – פיריתוס,

          דאג לטקס, אל תחסיר שעה.

פיריתוס: אדון, תן לי לבוא בעקבותיך, 

          כי הוד הטקס לא יהיה שלם

          עד שתחזור.

תזאוס:                  חבר, אני דורש

          שלא תזוז מאתונה, אה? נחזור

          לפני שתסיים את המשתה,

          ש - אני מבקש – אל תקצר

          בו פרט. ושוב, שלום רב לכולם.

          (יוצאת הפמליה)

מלכה 1:  ככה הצדקתָ את שמך הטוב.

מלכה 2:  עלית לַדרגה של אל הקרב.

מלכה 3: אם לא יותר, כי

          אתה רק בן תמותה ומדכא 

          תשוקות לכבוד אלים; הם בעצמם,

          כך מספרים, נאנקים קשות

          תחת העול הזה.

תזאוס:                         כבני-אדם

          זו חובתנו. ניכנע לַחוש -

          נְאבּד צלם אנוֹש. התעודדו,

          גברות. פַּנֵינו לנחמתכן.                        

          תרועה. יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט שני אצילים קרובים - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >