שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט שני אצילים קרובים - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >

נכנסים פָּלָמון ואַרְקיט.

ארקיט:   שמע, פָּלָמון יקר, קְרוב-לב יותר

          מקְרוב-בשר, דודן אלוף: כל עוד

          פשעים של טבע לא דבקו בנו, 

          בוא נעזוב את העיר תֵבַּי עם

          הפיתויים שלה, לפני שנכתים

          את זוהר עלומינו:

          פה להתנזר מֵבִיש כמו להתפלש.

          נשחה נגד הזרם אז כמעט

          נטבע, או לפחות נראה את כִּשְלון  

          מאמצינו, וללכת עם

          הזרם – זה יוביל לְמערבולת

          שבה נחוג סחור סחור או שנטבע;     

                                      [/ שבה או ניסחף או שנטבע;]

          ואם נשרוד נזכה רק בחיים

          תשושים.

פָּלָמון:               בעצתך בהחלט תומכות

          שלל דוגמאות. אילו שִבְרֵי אדם

          אנחנו יכולים לראות, מיום

          שהלכנו לבית-ספר, מתהלכים

          בתבַּי! צלקות וסמרטוטים,

          שכרו של הלוחם שהציב לעצמו

          כמטרה כבוד וּמטבעות

          זהב, וגם כאשר זכה בהם 

          הם לא היו שלו, והשלום

          למענו לחם עכשיו לועג לו!

          מי אם כך יקריב קרבן על מזבחו

          המבוזה של אל הקרב? לבי

          שותת דם כשאני פוגש כאלה,

          ואני מייחל שגברת האלים

          תרתח ותחולל שוב מלחמה

          להעסיק את החייל, בכדי

          שיטהר שלום את שיגעונה

          ויחדש חמלה בלבבה

          שהוא כעת קשוח וקשה

          יותר מריב או קרב.

ארקיט:                           לא התבלבלת?

          אתה לא רואה אף שבר כלי לבד

          מחיילים בַּסמטאות של תבי?

          בהתחלה אמרת שאתה

          פוגש הרבה סוגים של נפוּלים.

          אין עוד מי שמעורר את רחמיך

          חוץ מחייל מושפל?

פָּלָמון:                           אני חומל

          על כל המחוּקים שאני פוגש,

          אבל בִּפְרט על אלה שיורקים

          דם ומקבלים קרח בתור תגמול.

ארקיט: לא על זה דיברתי. בַּ"מצווה" הזאת            

          חוטאים לא רק בתבי. לא, אני

          מדבר על תבי, כמה מסוכן –

          אילו נרצה לשמור על הכבוד –

          להמשיך לגור פה, בַּמקום בו יש

          לכל רע צֶבע טוב, וּבו כל טוב    

          לכאורה הוא רע למעשה;

          פה אם אתה לא כמו כולם, אתה

          איש זר, ואם כן כמו כולם – מפלצת.

פָּלָמון: יש לנו כוח -  אלא אם כן נִהיה,

          מפּחד, תלמידי קופים - להיות

          האדונים של מִנְהָגינו. לָמה  

          לי לחקות הילוך של איש אחר,

          שלא יִדבֵּק בי אם אבטח בעצמי?

          או להיכרך אחרי מלים של איש

          אחר, כשאוכל לזכות בהבנה,

          גם גאולה, בְּדיבּוּרִי שלי,

          אם יֵיאמר באמת? למה אני

          חייב, בשם חובת האצילות,

          לרדוף אחרֵי מי שרודף אחרֵי          

          חייט שלו, עד שהחייט הזה   

         רודף אחריו עם החשבון? תסביר לי

          למה הסָפּר שלי מוכפש, ואתו

           גם הסנטר שלי, מסכן, כי לא

          גולח בדיוק על פי מראָת איזה

          יקיר הרגע? איזה חוק גוזר

          שאנופף לראווה בַּסַיִף

          ואתהלך לי על קצות אצבעות

          כשאין ברחוב שום בוץ? או שאני

          הסוס שמוביל את הנבחרת או

          שאני לא במרוץ. כל הפגעים

          השוליים האלה לא שווים

          תרופה, אבל מה שקורע לי

          את החזה, כן, כמעט עד הלב זה –

ארקיט:   הדוד שלנו קְרֵאון.

פלמון:                            הוא. רודן

          בלי גבול, שבשל הצלחותיו אבדה   

          יראָה מן השמיים, והרוע      

          בטוח שחוץ מכוחו אין כלום;      [/ בטוח שהוא הכוח ואין בִּלְתו;] 

           כמעט גורם לָאמונה לחלות,

          וְּמְקדֵש את המקרה בלבד;     [/ וּמְקדֵש רק מקריות מזל;]

          הוא מְנכס כל כישרון של עושֵי

          דְברו רק לכוחו ופעולתו

          שלו; תובע מאנשים שרות

          וגם מה שהרוויחו בו, שָלל

          ותהילה; אדם שלא פוחד

          לעשות עוולה; טוב – לא מעז. הלוואי

          שאת כל הדם שבי המקורב

          אליו תמצוצנה עלוקות, שהן

          תנשורנה מרוסקות ממני עם

          הזוהמה הזאת!

ארקיט:                           דודן טְהור נפש,

          בוא נעזוב את החצר שלו;

          שלא נחלוק דבר מתועבה

          בוטה כזאת; כי החלב שלנו

          יורעל בשדה מרעה כזה; עלֵינו

          להיות מנוולים או מרדנים,

          אם לא קרוביו בָּאופי לא קרוביו

          בַּדם.

פלמון:           אמת. אני חושב שהד

          ביזיונותיו החריש כבר את אוזני

          הצדק בשמיים. זעקת

          האלמנות נבלעת בגרונן

          לפני שהיא זוכה להישמע

          בפני אלים.

          (נכנס ואלריוס)

                          ואלֶרִיוּס!

ואלריוס:                                 המלך

          קורא לכם; אבל הֵיוּ כִּבְדֵי

          רגליים עד שזעמו יפוג.

          כי פוֹיבּוּס אל האור, כשהוא שבר את

          השוט שלו, צרח נגד סוסי

          השמש, רק לחש בהשוואה

          לְרעש החֵמה שלו.

פלמון:                           מכל

          משב הוא משתולל. מה העניין?

ואלריוס: תזאוס, המבהיל כשהוא מאיים,

          קורא נגדו תיגר, והוא מכריז

          שתבַּי תיהרס וכבר נמצא

          קרוב כדי לממש את האיוּם.

ארקיט:  שרק יבוא. מהאלים שלו

          אולי נחשוש, אבל הוא לא מפחיד

          אותנו. אבל כמה שאדם

          מאבד מערכו - זה המקרה שלנו - 

          כשהוא נלחם עם לב עכור, בטוח

          שהוא פועל לרעה!

פלמון:                           עזוב את זה.

          כעת חובנו הוא לתֵבַּי, לא

          לקְרֵאוֹן. להמשיך להתעלם

          ממנו – ביזיון, ולהתנגד

          לו – מרדנות. צריך שנתייצב

          אתו אם כן לחסד גורלנו,

          שבו רשום יומֵנו האחרון.

ארקיט:  כן, חייבים. - ידוע אם פָּרצה

          המלחמה כבר, או שהיא תלויה

           באיזה תנאי?

ואלריוס:                        היא כבר יצאה לדרך.

          מידע המודיעין הגיע יחד

          עם הזימון לַקרב.

פלמון:                          נלך לַמלך –

          שלוּ היה בו רבע מהכבוד

          של האויב, הדם שנסכן

          היה לבריאותנו: רווח, לא

          בזבוז. אך אם ידינו מתקדמות

          בלי הלבבות, אוי לנו, מה תזיק 

          מכת המחץ?    

ארקיט:                     התוצאה,

          זו שאף פעם לא טועה, תאמר

          לנו כשכבר נדע לבד, ובוא  

          נלך לאן שהמזל מזמין.

          יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט שני אצילים קרובים - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >