| < אחורה |  שני אצילים קרובים -
מערכה 5, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנסים הרופא, הסוהר והמחזר בלבוש פלמון.
רופא: העצה הזאת שנתתי השפיעה קצת לטובה?
מחזר: מאד. הנערות שסביבה שכנעו אותה כמעט לגמרי שאני פלמון. בחצי-שעה האחרונה היא באה אלי מחייכת ושאלה מה אני רוצה לאכול ומתי אנשק אותה. אמרתי לה "מיד" ונישקתי פעמיים.
רופא: יפה. היה עדיף עשרים פעם,
בזה נעוץ רוב הריפוי.
מחזר: אז היא
אמרה שהיא תשמור עלי הלילה,
כי היא יודעת טוב מתי החום
שלי עולה.
רופא: שתעשה זאת. ו –
כשיעלה לךָ החום – תיתן
לה חום חד וחלק.
מחזר: היא גם רצתה
שאני אשיר.
רופא: ושרת?
מחזר: לא.
רופא: זה רע
מאד. צריך שתעשה כל מה
שהיא רוצה.
מחזר: מה לעשות, לי אין
קול שיבריא אותה.
רופא: זה לא חשוב,
בתנאי שתעשה קצת רעש.
אם שוב היא תבקש, תעשה הכל.
תשכב איתה אם היא תרצה.
סוהר: וּוֹוֹ-הו
שם, דוקטור!
רופא: כן, כדרך של ריפוי.
סוהר: אבל - תחילה בדרך הגונה,
סליחה.
דוקטור: זאת סתם קטנוניות. בוא, אל
תפקיר ילדה בדרך בלי מוצא
למען הגינות. שתתרפא
בדרך הזאת קודם; אז – אם היא
תרצה להיות גם הגונה – השביל
פתוח לה.
סוהר: תודה, דוקטור.
רופא: תקרא
לה שנראה באיזה מצב היא.
סוהר: טוב,
אני אגיד לה
שפלמון ממתין לה. אבל, דוקטור,
אני חושב שאתה טועה בכל זאת.
(יוצא)
רופא: די די, אבות, אתם כל כך טיפשים.
ההגינות שלה? אם נספק
לה רפואות עד שנמצא את זה – !
מחזר: מה, 'תה חושב שהיא לא הגונה?
רופא: בת כמה היא?
מחזר: שמונה-עשרה.
רופא: יכול
להיות, אבל זה לא חשוב, זה לא
קשור לענייננו. לא משנה
מה שיגיד אביה, אם תבחין
שהיא נוטה אל הכיוון שעליו
דיברתי, "דרך הבשר" דהיינו –
תפשת?
מחזר: בהחלט.
רופא: תשביע את
התיאבון שלה חד וחלק,
זה ירפא אותה – לִפְנֵי וְלִפְנִים – [/ זה ירפא אותה באופן פרקטי]
מהדפרסיה שהיא נדבקה בה.
מחזר: אני חושב כמוך, דוקטור.
(נכנסים הסוהר, הבת ונערה [מלווה]).
רופא: תראה שככה זה. היא באה. לךְ,
דובב אותה.
סוהר: בואי, פלמון שלך
ממתין לך כבר שעה, ילדה, הוא בא
כדי לבקר אותך.
בת: מודה לו על
הסבלנות. הוא איש נדיב, אני
חייבת לו הרבה. ראית את
הסוס שהוא נתן לי?
סוהר: כן.
בת: איך הוא
נראֶה לך?
סוהר: זה סוס יפה מאד.
בת: איך הוא רוקד ראית?
סוהר: לא.
בת: אני
כן, ולא פעם. הוא רוקד מקסים
מאד, הדור מאד; כשהוא בִּמְחול
הג'יג, מרעמה ועד זנב,
הוא מסחרר אותךְ כמו סביבון.
סוהר: באמת יפה.
בת: אח, הוא רוקד שלושים-
ושניים קילומטר לשעה,
וזה מפיל את הרקדן הכי
טוב בתחפושת סוס שבמחוז –
והוא דוהר לַמנגינה של "אור
האהבה" – מה דעתך על הסוס
הזה?
סוהר: עם כישרונות כאלה הוא
עוד ישחק גם טניס.
בת: אח, קטן
עליו.
סוהר: הוא גם יודע קְרוא וּכְתוֹב?
בת: באיזה כתב מושלם! והוא מְחשב
לבד את החציר והמספוא
שלו. כן, הסייס יהיה חייב
לקום מוקדם כדי לעבוד עליו.
מכיר את הסוסה הערמונית
של הדוכס?
סוהר: מכיר טוב.
בת: החיה
המסכנה! מאוהבת בו נורא!
אבל הוא כמו האדון שלו, שומר
מרחק, שופע בוז.
סוהר: מה הנדוניה
שלה?
בת: מאתיים ערמות קש פלוס
חמש-מאות קילו שיבולת שועל –
אבל הוא לא ייקח אותה. כשהוא
צוהל הוא משרבב שפתיים, הוא
יכול לפתות סוסה גם של טוחן.
הוא יהרוג אותה.
רופא: מה שיוצא
לה מהפה!
(המחזר מתקרב אליה.)
סוהר: תקודי, אהובך מגיע.
מחזר: מה
שלומךְ, נפש יפה?
(היא קדה) אה, זאת עלמה
משובחת! זאת קידה!
בת: לשרותךָ
בהגינות. כמה רחוק זה עד
קצה העולם, אה, רבותי?
רופא: מסע
של איזה יום, ילדה.
בת: תבוא אתי?
מחזר: מה נעשה שם?
בת: נשחק בתְפוֹס-
אותי. מה עוד יש לעשות?
מחזר: אני
מסכים, אם שם נחגוג ת'חתונה
שלנו.
בת: זה נכון, כי שם, תקשיב
לי טוב, נמצא כמה כמרים עיוורים
שיסכימו לחתן אותנו; פה
כולם מוסריים-טיפשים. וחוץ
מזה גם את אבי יתלו מחר
וזה יהיה 'חתכת צל על העסק.
אתה לא פלמון?
מחזר: לא מכירה
אותי?
בת: כן, אבל אתה לא דואג
לי. אין לי כלום חוץ מהתחתונית
העלובה הזאת ושתי שמלות
סחבות.
מחזר: זה לא חשוב; אני אקח
אותך.
בת: בטוח?
מחזר: כן, ביד הזאת
פה, היפה, אקח.
בת: אז למיטה
נלך.
מחזר: ברגע שתגידי. (מנשק אותה)
בת (מוחה את פיה): אוו,
אדון, אתה אוהב נשנוש.
מחזר: למה
את מנגבת את הנשיקה
שלי?
בת: היא מתוקה, והיא תהיה
לי בושם מעולה בחתונה.
זה לא הדודן שלך ארקיט? (מצביעה על הרופא)
רופא: כן, מותק,
ואני מאוּשר שפלמון
קרובי בחר יפֶה כל כך.
בת: אתה
חושב שהוא ייקח אותי?
רופא: כן, בלי
ספק.
בת (לסוהר): וגם אתה חושב כך?
סוהר: כן.
בת: יהיו לנו ילדים בלי סוף. (לרופא): איי איך
שאתה גדלת, אלוהים! אני
מקווה שפלמון שלי גם הוא
יגדל ככה יפה. עכשיו הוא כבר
חופשי. גוזל מסכן, דִכְּאו אותו
רק עם בשר קשה ומגורים
רעים. אבל אני ארים אותו
בנשיקה.
(נכנס שליח.)
שליח: מה לכם פה? תפסידו ת'מראה
הכי אציל אי-פעם.
הסוהר: הם בשדה-
הקרב כבר?
שליח: כן. וגם לךָ יש שם
תפקיד.
סוהר: יוצא מייד. אני חייב
הרגע לעזוב אתכם.
רופא: לא, לא,
נלך אתך. אנ' לא אפסיד זאת.
סוהר: איך
היא נראתה לך?
רופא: תשמע לי, תוך
יומיים או שלושה אני מחזיר
אותה אל המסלול. (כאן כנראה יוצאים הסוהר והשליח.
למחזר): אל תעזוב
אותה, וכל הזמן רק בסגנון
הזה.
מחזר: בסדר.
רופא: בוא נכניס אותה.
מחזר: בואי, מתוקה, נלך לארוחה,
אז נשחק קלפים.
בת: ונתנשק
גם?
מחזר: מאה פעם.
בת: ועשרים?
מחזר: עשרים.
בת: ואז נשכב ביחד.
רופא: תקבל
ת'ההצעה.
מחזר (לבת): כן, ככה נעשה.
בת: אבל 'תה לא תכאיב לי.
מחזר: לא אכאיב
לך, מתוקה.
בת: כי אם כן, אהובי,
אני אבכה.
יוצאים.
| < אחורה | שני אצילים קרובים -
מערכה 5, תמונה 2 |
קדימה > |