שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים שני פקידים, להניח כריות, כביכול בקפיטול.

 

פקיד א':  בוא, בוא, הם כמעט פה. כמה רצים להיות קוֹנְסוּל?

פקיד ב':  שלושה, אומרים; אבל כולם חושבים שקוֹרִיוֹלנוּס ייקח.

פקיד א':  זה בחור אמיץ; אבל הוא גאֵה פּחד, ולא אוהב את העם הפשוט.

פקיד ב':  האמת, היו הרבה אנשים גדולים שהתחנפו לעם, ואף פעם לא אהבו אותו; ויש הרבה שהעם אהב, בלי לדעת למה: ככה שאם הם אוהבים בלי לדעת למה, הם שונאים לא על בָּסיס יותר טוב. לכן, אם לקוֹרִיוֹלנוּס לא משנה אם אוהבים או שונאים אותו, זה רק מוכיח שיש לו הבנה אמיתית בַּטֶבע שלהם, ובגלל הלא-אכפּתיוּת האצילית שלו הוא נותן להם לראות את זה ברור.

פקיד א':  אם לא אכפת לו אם אוהבים אותו או לא, הוא היה מתנדנד באדישות בין לא לעשות להם לא טוב ולא רע; אבל הוא רודף אחר שנאתם בדְבֵקוּת גדולה כפליים מדְבֵקוּתָם להחזיר לו שִנְאָה, ולא משאיר חֶלְקה אחת טובה שלא תחשוף אותו כאויב שלהם. עכשיו, לרצות להעיר בכוונה עוינוּת וטינה של העם, זה גרוע בדיוק כמו מה שהוא מתעב, להחניף להם למען אהבתם.

פקיד ב':  הוא עשה הרבה למען המדינה, ומגיע לו; והוא לא טיפס למעלה על סולמות קלים כמו כל אלה שהִתְגמדו והִתְגמשו מול העם, או בקיצור ליקקו לו, וזאת פסגת ההישגים שלהם; הוא נטע את אותותיו ומופְתיו בַּעיניים שלהם ואת מעשיו בּלְבבָם, ככה שאם הלשונות שלהם יהיו אילמות ולא יודו בכך, זאת  כְּפיוּת טובה ויריקה בַּפּרצוף. אם מישהו יגיד אחרת, זה רֶשע צרוף, ושֶקר שיגרוף התנגדות והסתייגות מכל אוזן שתשמע זאת.

פקיד א':   די, אין מה לדבר עליו יותר – הוא איש ראוי. זוז, הם באים.                             

     תרועה. נכנסים הפטריקים, והטְרִיבּוּנִים של העם, ליקְטוֹרים לפניהם; קוֹרִיוֹלנוּס, מֶנֶנְיוּס, הקוֹנְסוּל קוֹמִינְיוּס. סיסיניוס וברוטוס תופסים מקום לחוד. קוֹרִיוֹלנוּס עומד.

מֶנֶנְיוּס:   משהחְלטנו בעניין הוֹולְסְקִים,

            וגם שָלחנוּ להחזיר את טיטוס לַרְטְיוּס,

            נותר, כַּנקודה העיקרית

            של הנִסְפּח לאסיפה הזאת,

            לתת תגמול לזה אשר חירף

            נפשו בשם ארצו על שירותו

            הנאצל. לכן, יורשה-נא, נכבדֵי

            המדינה, במשקלכם כי רב,

            לתת לַקוֹנְסוּל המְכהֵן, המְפקד

             של נצחוננו המוֹחֵץ האחרון,

            שיְתאר מעט מפּועלו

            המפואר של קָאיוּס מַרְסְיוּס קוֹרִיוֹלנוּס,

            שהתכּנסְנוּ להודות לו וּלְזכּות

            אותו בכל כבוד שהוא ראוי לו.

סֵנָאטור א':   דבר, קוֹמִינְיוּס טוב. ואל תחשוש

              מאריכוּת. מוטב נחשוב שלמדינה

              אין גמוּל הולם, ולא שאנו מנסים

              לחסוך אותו. (לטְרִיבּוּנִים) ואדונֵי העם,

              מכּם רק נבקש אוזניים נדיבות,

              ואחר כך היטיבו להשפיע על

              הגוף העממִי שיקבל את כל

             מה שיוחלט פה.

סיסיניוס:                       התכנסנו כדי

              לדון בכל עניין בנועם, ולבבנו

              יִשְמח גם לכבד גם לְקדֵם

              את זה שהוא נושא האסיפה.

ברוטוס:      ונעשה זאת בברכה, אם הוא יקפיד

             להעריך ביתר נדיבות

             את בנֵי העם מכְּפִי שעד עתה

             נהג.

מֶנֶנְיוּס:             לא להפליג, לא להפליג!

              עדיף שלא היית מדבּר. תואיל

              לשמוע את דברֵי קוֹרִיוֹלנוּס?

ברוטוס:      בחפץ לב; ובכל זאת הסתייגותי

              היא לַעניין יותר מנזיפתך.

מֶנֶנְיוּס:      הוא מאוהב בבני העם שלך, רק אַל

              תדחוף אותו לחלוק איתם מיטה.

              קוֹמִינְיוּס הנכבד, דבּר.

             קוֹרִיוֹלנוּס קם, ומבקש לצאת.

                                          לא, הישאר.

קוֹנְסוּל א':  קוֹרִיוֹלנוּס, שב: אל נא תבוֹש

              לשמוע מה באצילות לבך

             עשית.

קוֹרִיוֹלנוּס:           במחילה, מכובדַי:

              אני מוכן שיִיפָּתְחוּ פצעַי שנית,

              רק לא לשמוע איך זכיתי בָּם.

ברוטוס:      כולי תקווה שלא דברַי הקפיצו את

              כבודך מהספסל?

קוֹרִיוֹלנוּס:                         לא, אדוני;

              אם כי לא פעם כשמהלומות משכו

              אותי להישאר, ברחתי ממִלִים.

              אתה לא התחנפְתָ, אז גם לא פּגעתָ:

              אבל העם שלך, אני אוהב אותו

              כמו שהוא שווה –

מֶנֶנְיוּס:                           בבקשה,

              תשב עכשיו.

קוֹרִיוֹלנוּס:                עדיף שיגרדו

              לי את הראש בַּשמש כשתרועת

              הקרב נשמעת, מאשר לשבת לי

              בטֵל כשמנפחים את הזוטות

             שלי.

         יוצא קוֹרִיוֹלנוּס.

מֶנֶנְיוּס:             כן, אדונֵי העם, איך הוא

             יכול להחניף לַעֶרב-רָב-

             ומִתְרבּה-עוד שלכם – שיש בו טוֹב

             אחד מאלף – כשאתם רואים

            שיסכן את כל האיברים שלו

            למען תהילה ולא אוזן

            אחת כדי לשָמְעה? תורך, קוֹמִינְיוּס.

קוֹמִינְיוּס: יחְסָר לי קול: את מעשֵי קוֹרִיוֹלנוּס

          אין לְמַלֵל בפֶה רפֶה. אומרים

          שאומץ הוא ראשון לַמעלות

          ומְפאֵר את בעליו יותר מכל:

          אם כך זה, לַאדם שאדבּר בו

          אין מִתְחרה שיישקל נגדו.

          בן שש-עשרה, כשטָרְקִוִּוינוּס קם על רומא,

          לָחם והצטיין יותר מכל;

          ושליטנו אז, שייזכר לטוב,

          ראה איך הוא לוחם, איך הוא הודף

          בְּלֶחי של בתולה שפתיים עטורות

          זיפים; על רומאי אשר הוכָּה

          לארץ - השתטֵח, ולעינֵי הקוֹנְסוּל

          שָחט את שלושת מתקיפיו; יצא

          אל מול טרקווינוס בעצמו, ועל בִּרְכּו

          רוצץ את גולגולתו. בעלילוֹת

          היום ההוא, כשבגילוֹ אמוּר היה

          עוד לשחק תפקיד אשה במחזה,

          הוכיח שהוא גֶבר בִּשְדה קרב,

          ובתמורה הוקף מִצְחו בזר אלון.

          משנכנס כגֶבר כך לגיל בית-ספר,

          גָעַש כמו ים, ובְשֶצף שבע-עשרה

          קרבות מאז, חָמס מכּל החרבות

          את הזֵרים. על מבצעו האחרון,

          מול קוֹרִיוֹל ובתוכה, יורשה

          לומר, אין לי מלים שיעשו

          לו צֶדק. הוא עצר את הבורחים,

          ולמראהו כל מוג-לב הפך את האימה

          לשעשוע ילדים; כמו אצות-

          ים מול ספינה בִּמְלוא מִפְרש, כך אנשים

          צִייתו לו, וכרעו מול החרטום

          שלו: חרבו, חותֶמת מוות, באשר

          נָגְעה, חִיסלה; מראש ועד כף רגל הוא

          היה יצור של דם, כל תנועותיו

          מתוזמנות עם זעקות של גוססים:

          לבד נכנס אל שערי העיר,

          הרת אסון, צָבע אותה בצֶבע יום

          הַדִּין, ללא עזרה יצא, חידש

          כוחות ופֶתע אז נפל על קוֹרִיוֹל

          כמו מטאור. עכשיו הכל היה שלוֹ;

          כשמפּה-לשם חָדר שְאון

          המלחמה לַחוש החד שלו,

          רוחו, בכֵפֶל כּוח, שוב הֵעירה 

          מה שעיַיף קצת בבשרו, ואל הקרב

          הוא בא, שם הוא דהר מדיף ריחות

          של דם אדם, כמו בצַיִד אינסופי;

          ועד שלא קראנו גם לעיר וגם

          לשדה הקרב "שלנו", לא עמד

          לרגע קל להתנשם.

מֶנֶנְיוּס:                         איש למופת.

סֵנָאטור א': ממש תפוּר עליו התואר שנועיד לו.

קוֹמִינְיוּס: בַּבוזזים שלנו הוא בָּעט,

          ועל חפצי חן יקרים הביט

          כמו על טינופת נְפוֹצה ודוֹמֶן; הוא

          חומד פחוֹת ממה שיש לעוני,

          גומל למעשיו בעשותו אותם,

          שמֵח לבזבז זמן בהגשמתם.

מֶנֶנְיוּס:    אציל מושלם. שיקראו לו הנה.

קוֹנְסוּל א':  קִראו לקוֹרִיוֹלנוּס.

פקיד:                         הנה הוא

             מופיע.

            נכנס קוֹרִיוֹלנוּס.

מֶנֶנְיוּס:   קוֹרִיוֹלנוּס, הסֵנָאט שמח

            למנותְךָ לקוֹנְסוּל.

קוֹרִיוֹלנוּס:                      ואני

          חייב להם לַנצח את חיי

          ושירותַי.

מֶנֶנְיוּס:               נותר אם ככה רק

            שתדבר אל בני העם.

קוֹרִיוֹלנוּס:                           אני

        מפציר בכם מאד, תנו לי לִפְסוח   

        על המנהג הזה; כי אני לא יכול

        ללבוש את הגלימה, ולעמוד עירום,

        להתחנן באוזניהם בשם פצעַי

        שהם יצביעו בשבילי. בבקשה

        מכם חִסְכוּ לי את התהליך

        הזה.

סיסיניוס:         אדון, העם ישמיע את קולו;

           הוא לא ישמיט אף פּסיק, אף שֶמץ מן

           הטקס.

מֶנֶנְיוּס:               אל תתחיל אתם. בבקשה,

           לך והתקֵן את עצמך לַנוהַל;

           התְאֵם, כמו קודמיך, את כבודך לכְּלל

           המקובל.

קוֹרִיוֹלנוּס:               זאת הצגה שלשחק

           אותה אסמיק, ושעדיף היה

           אם תישלל מבני העם.

ברוטוס (לסיסיניוס):       שים לב.

קוֹרִיוֹלנוּס:   להתרברב באוזניהם "עשיתי כך,

           עשיתי ככה!", להראות להם

           שריטות-לא-כואבות שמִן הדין

           להסתירן, כאילו שקיבלתי

           אותן רק כדי לִשְכּוֹר מאֵלֶה הֶבל פה!

מֶנֶנְיוּס:   אל תתעקש. טְרִיבּוּנִים של העם,

           מִסרו בשמנו על החלטתֵנוּ.

           ונאחל כולנו אושר וכבוד

          לַקוֹנְסוּל האציל שלנו.

כולם:     כבוד ואושר לקוֹרִיוֹלנוּס!

         תרועת קרנות. יציאה. סיסיניוס וברוטוס נשארים.

ברוטוס:   אתה רואה איך שהוא מתכוון

           לנהוג בעם.

סיסיניוס:                הלוואי שהם יבחינו

           בַּכוונה שלו! הוא יבקש מהם

           כאילו בעיניו זו תועבה

           שביכולתם לתת לו את מבוקשו.

ברוטוס:   בוא, נְדוָוח להם מה מתרחש.

           הם מחכים לנו שָם בְּכיכּר

           השוק, אני יודע.

       יוצאים.