שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים אוֹפִידְיוּס והסגן שלו.

אוֹפִידְיוּס: הם נוהרים לרומאי עוד?

סגן:     אין לי מושג איזה כישוף יש בו,

         אבל לחיילֵיךָ הוא כמו הבְּרָכָה

         לפני האוכל, השיחה בארוחה

         והתודָה בַּסוף; אתה עומד בַּצֵל

         בּפעולה הזאת, אדון, אפילו

         בין אנשיך.

אוֹפִידְיוּס:           אין מה לעשות

         עכשיו, כי אם אנקוט באמצעים

         אכרוֹת את רֶגל המִבְצע שלנו.

         בְּגאווה נוהג הוא, גם אִתי, יותר

         מששיערתי לי כשחיבקתיו   

         לראשונה. אם כי בכך טִבְעוֹ

         לא הפכפך, וחובתי לסלוח,

         כי לְשנוֹת לא אפשרי.

סגן:                               בכל זאת

         הלוואי, אדון - כוונָתִי לטובתך

         אישית - שלא היית מחלק 

         אתו את הפיקוד; אלא נושא

         את המִבְצע רק על כתפֵיך, או

         משאיר לו את הכל.

אוֹפִידְיוּס: אני מבין אותך טוב, והֱייה בטוח,

          כשיידרש לתת חשבון, אין לו   

          מושג מה שאטען נגדו. גם אם נראה,

          וכך זה בעיניו, ובעיני

          האספסוף, שהוא נוהג בַּכּל

          כהלכה, ומכלכל את ענייני

          הוֹולְסְקִים למופת, לוחם כמו

          דרקון, ומנצח בַּשניה

          שהוא שולף – עדיין לא עשה

          את הדבר אשר ישבור את מפרקתו,

          או יסכן את צווארי, ביום

          שבו נסגור חשבון.

סגן:  אדון, אתה חושב שהוא ייקח את רומא?

אוֹפִידְיוּס: כל עיר נופלת לידיו בלי שיָצוּר

          עליה;  אצילֵי רומא – שלו

          הם; הסֵנָאטורים והפטריקים

          מאוהבים בו; הטְרִיבּוּנִים הם

          לא חיילים, ובני העם יהיו זריזים

          למחול לו כשם שנחפזו אז לסלקו.

          אני חושב שהוא יהיה לרומא

          כמו עַיט הדגים, שמכניעם    [/ שמכריעם]

          בעליונוּת טִבְעוֹ. בהתחלה,

          שירת אותם באצילות, אך לא

          ידע איך למלא את התפקיד

          המכובד. בְּאִם היתה זו גאווה,

          שעֵקב הצלחה מַתְמדת מכתימה

          איש בר-מזל; או איזה מום שיפוט,

          אי-היכולת לנצל בְּרָכות

          שמורעפות עליו; או שמא זה

          אופיו, שלא יכול להשתנות

          ולעבור מן הקסדה אל כריות

          הממשלה, ומפקד על השלום

          באותה משמעת חמוּרה שבה

          פיקַח על מלחמה; אחד מאלה -

          ויש בו שמץ מכולם, גם אם אודה

          שלא במלואם – עשָה אותו

          מפחיד, מכאן שנוּא, ואז גם מגורש.

          אך יש לו כשרון אשר נחנק

          כשמדברים בו. כך המעלות

          שלנו נתונות לפירושֵי

          הדוֹר, והגבורה – הראויה

          כשלעצמה לשבח – רק נקבֶּרת

          כשהיא מוצאת בָּמָה כדי לפאר

          את מעשיה.

          אש מגרשת אש; מסמר דוחק מסמר;

          וחוזק יד אחד קוטל אחר.

          נלך. וקאיוס, כשאת רומא תמגר,

          אז תתרושש: כי לידי תיפול מהר.

        יוצא.