| < אחורה |  קוריולנוס -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים קורילונוס, וֹולוּמְנִיָה, וירגיליה, מֶנֶנְיוּס, קוֹמִינְיוּס, וצעירי האצולה של רומא.
קוֹרִיוֹלנוּס: די, בלי דמעות. שלום וזהו. המפלצת
המְרוּבּת-ראשים נוגחת בי החוצה.
לא, אמא, איפה הוא, האומץ העתיק
שלך? תמיד אמרת שזְמן של פורענות
הוא המִבחן לנפש; שמאורעות
פשוטים אישים פשוטים יוכלו לשאת;
שכְּשהיָם שלֵו כל הסירות
שטות כמו אלופות; מכות גורל,
כשהן פוצעות לב רם, דורשות
מוח אציל. את העמסְת עלי תמיד
כללים, שלב אשר יחקוק אותם
לא ינוצח.
וירגיליה: שמיים! הו שמיים!
קוֹרִיוֹלנוּס: לא, אשה,
בבקשה לא.
וֹולוּמְנִיָה: שהמגפה
האדומה תכה את כל המקצועות
ברומא, יִיכחֵד כל עסק!
קוֹרִיוֹלנוּס: מה, מה, מה!
אהיה אהוב כשאחסַר. לא, אמא,
חַדְשי שוב את רוחך כשהיית אומרת,
שלוּ היית אשתו של הרקולס,
חצי ממשימותיו היית עושה,
בכדי לחסוך לבעלך הרבה
זיעה. קוֹמִינְיוּס, אל תיפול: שלום.
כל טוב, אשתי, אמי: אני אפרח
עוד. דמעותיךָ, איש אמת זקן,
מֶנֶנְיוּס, מלוחות יותר מאלֶה של
בחוּר צעיר, הן עוד ישחיתו את
עיניך. מפקדִי לשעבר,
אותך ראיתי לא אחת עומד תקיף
מול מחזות אשר יקשיחו את
הלב; אמור נא לנשים הללו,
כי על מכּות שאין למנוע מטופּש
להתייפח כשם שזה טפשי
לצחוק להן. אמי, הן את יודעת כי
הסכנות שלי תמיד היו
לך נחמה; אז האמיני בכל לב,
גם אם אני הולך לבד, כמו דרקון
בודד, אשר כולם רק פוחדים
ממאורתו ומדברים בו כי
הוא נעלם מעַין, בנך עוד יתעלה
מעל למצופֶּה, או יילכד
בְּפתיונות מִרמה ובנוכלוּת זולה.
וֹולוּמְנִיָה: בני האחד, לאן תלך? קח את קוֹמִינְיוּס
הטוב אתך קצת; קְבע לך איזה
נתיב בִּמקום לחשוף את עצמך
לכל פֶּגע פראי בדרך.
וירגיליה: הו
אלים!
קוֹמִינְיוּס: חודש אלֵך אתך, ואתכנן
אתך איפה תשהה, כדי שתוכל
לשמוע מאיתנו, ואנחנו
ממך. ואז, אם תזדמן סיבה
להחזירך, לא נצטרך לתוּר
באדמה העצומה אחרי אדם
יחיד ולהחמיץ את הסיכוי,
אשר דרכו להתמוסס, בהיעדר
זה שנזקק.
קוֹרִיוֹלנוּס: הֲייה שלום. שנים רבות
רובצות עליך, ואתה שְבע מלחמות
רבות מכדֵי לנדוד עם מי שלא
נִשרט עוד: רק לַווה אותי לַשער.
בואו, אשתי המתוקה, אמי
היקרה, וחברים מבורכים
באצילוּת: לכשאצא, אִמרו שלום,
ותחייכו. אנא מכם, נלך. כל עוד
אני על פני האדמה, עוד תשמעו
ממני, ולעולם לא משהו אחר
מכל מה שהייתי לפנים.
מֶנֶנְיוּס: דברים כבוּדים מאלה אוזן לא
שמעה עוד. בואו לא נבכה. אילו
יכולתי לנער שבע שנים בלבד
מן הזרועות והרגליים הזקנות
האלה, חי כְּבוד האלים, הייתי בא
אתך לצעוד כל שעל.
קוֹרִיוֹלנוּס: תן לי את ידך.
נלך.
יוצאים.
| < אחורה | קוריולנוס -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |