שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים שבעה או שמונה אזרחים.

 

אזרח ראשון: אחת ולתמיד, אם הוא מבקש את הקולות שלנו, אסור לנו לסרב לו.

אזרח שני:   מותר לנו, אדוני, אם אנחנו רוצים.

אזרח שלישי:  יש לנו כשלעצמנו כוח לעשות את זה, אבל זה כוח שאין לנו כוח להשתמש בו. כי, אם הוא יַרְאֶה לנו את הפצעים שלו ויספר לנו על המעשים שלו, אנחנו צריכים לשים את הלשון שלנו בַּפצעים האלה ולדבר בטובתם. אז אם הוא יספר לנו על המעשים הנאצלים שלו, גם אנחנו צריכים לספר לו על ההתקבּלוּת הנאצלת שלהם אצלנו. כפיות טובה זה דבר מפלצתי, ואם ההמון יהיה כפוי טובה, זה יעשה מההמון מפלצת; ומכיוון שאנחנו חברים בו, זה יהפוך אותנו לחברים מפלצתיים.

אזרח ראשון:  ולא צריך להתאמץ הרבה כדי שנֵיחשב כאלה: כי פעם כשהתקוממנו בעניין החיטה, הוא בעצמו לא היסס לקרוא לנו אספסוף מַרְבֶּה-ראשים.

אזרח שלישי:  הרבה קראו לנו ככה; לא כי הראשים שלנו הם חלק חוּמים, חלק שחורים, חלק אדומים, חלק קֵרחים, אלא כי המוחות שלנו כל כך מגוּוָנֵי צבעים; אני באמת חושב שאם כל המוחות שלנו יִבְקעוּ מגולגולת אחת, הם יעופו מזרחה, מערבה, צפונה, דרומה, ואם הם יסכימו על כיוון אחד, זה יהיה לכל הנקודות של המצפֵּן בבת אחת.

אזרח שני:   אתה חושב? לאן לדעתך יעוף השכל שלי?

אזרח שלישי:  לא, השכל שלך לא יֵיצא כל כך מהר החוצה בכלל; הוא מוּלְחם חזק לתוך ראש בַּלַָטה; אבל אם הוא היה חופשי, הוא היה, בטוח, עף דרומה.

אזרח שני:   למה לשם?

אזרח שלישי:  ללכת לאיבוד בערפל, ושם, אחרי ששלושת-רבעי ממנו יִימַס בְּאדֵי הסִרְחונות, הרֶבע הרביעי יחזור מטעמי מצפון, לעזור לך למצוא אשה.

אזרח שני:   אתה לא יכול אף פעם בלי הבדיחות שלך; טוב, תצחק, תצחק.

אזרח שלישי:  כולכם נחושים לתת לו את הקולות שלכם? אבל זה לא משנה, הרוב קובע. אני אומֵר, אם הוא היה נוטה לכיוון העם, לא נולד בן-אדם ראוי יותר.

       נכנס קוֹרִיוֹלנוּס בגלימת הענווה, עם מֶנֶנְיוּס.

           הנה הוא בא, ובגלימת העֲנָוָוה: שימו לב להתנהגות שלו. צריך שלא נישאר כולנו יחד, אלא שנבוא לאן שהוא עומד אחד-אחד, שניים-שניים ושלושה-שלושה. הוא צריך לשטוח את בקשותיו לכל אחד לחוד, וכל אחד יתכבד באופן פרטי לתת לו את קולו-הוא בלשונו-הוא: אז בואו אתי, ואני אדריך אתכם איך תבואו אליו.

כולם:     מקובל, מקובל.

          יוצאים האזרחים.

מֶנֶנְיוּס:    הו, אתה לא צודק, אדון. אינך יודע

            שהמכובדים מכל עשו זאת?

קוֹרִיוֹלנוּס:                                    מה

         עלי לומר? "אני מפציר, אדון" –

         קללה על זה! איני יכול לתת

         ללשוני להתנגן כך. "אדוני,

         הבט-נא, הפצעים שלי! קיבלתי

         אותם כששֵירַתִּי את ארצי,

         בזמן שחֵלֶק מאחֵיך נָס

         בִּשאגות מרעש התופים

         של הצבא שלנו".

מֶנֶנְיוּס:                       אוי לי, האלים!

            אסור בשום פנים שתדבר כך;

            עליך לבקש מהם שיחשבו

            עליך לטובה.

קוֹרִיוֹלנוּס:                שיחשבו עלי?

            שיִיתָלוּ! הלוואי שישכְּחוּ אותי כמו

          את המִצוֹות שכוהנינו מלמדים

          אותם לשווא.

מֶנֶנְיוּס:                    עוד תקלקל הכל.

            אני משאיר אותך. בבקשה,

            דבר איתם יפה, בבקשה ממך,

            יפה.

           יוצא.

       נכנסים שלושה מן האזרחים.

קוֹרִיוֹלנוּס:     בקש מהם שישְטְפו פּנים

            ויצחצחו את השיניים. הנה

            מגיע צמד-חמד. אדוני, אתה

            יודע מה הטעם שאני עומד כאן?

אזרח שלישי:  אנחנו יודעים, אדון; אמור לנו מה הביא אותך לכך.

קוֹרִיוֹלנוּס:    ערכִּי שלי.

אזרח שני:   ערכּך שלך?

קוֹרִיוֹלנוּס:    כן, אבל לא חפצִי שלי.

אזרח שלישי: איך? לא חפצְך?

קוֹרִיוֹלנוּס:    לא, אדוני, מעולם לא חָפָצְתי להטריד את העניים בפשיטת יד.

אזרח שלישי:  אתה צריך לדעת, שאם ניתֵן לך משהו, אנחנו מקווים להרוויח ממך משהו.

קוֹרִיוֹלנוּס:    טוב, אז במטותא, מה המחיר שלכם למִשְרָת הקוֹנְסוּל?

אזרח ראשון:   המחיר הוא, לבקש אותה מכל הלב.

קוֹרִיוֹלנוּס:    מכל הלב, אדוני, אנא תן לי לזכּוֹת בה. יש לי פצעים להראות לך, שיהיו רק שלך בארבע עיניים. תן לי את קולך הטוב, אדוני. מה אתה אומר?

אזרח שני:    תקבל אותו, אדון נכבד.

קוֹרִיוֹלנוּס:    עשינו עסק, אדוני. סך הכל שני קולות נכבדים בתור נדבה. קיבלתי את הפרוטות שלכם; שלום לכם!

אזרח שלישי:  בכל זאת משהו קצת מוזר פה.

אזרח שני:    אם היינו צריכים להחליט שוב – לא משנה.

           יוצאים שלושת האזרחים.

               נכנסים שני אזרחים אחרים.                      

קוֹרִיוֹלנוּס:   אנא מכם, אם משתלב במנגינת הקולות שלכם שאני אהיה לקוֹנְסוּל, יש לי פה את הגלימה המקובלת.

אזרח רביעי:  פָּעלְתָ באצילות למען המדינה שלך, ולא פּעלְתָ באצילות.

קוֹרִיוֹלנוּס:    מה החידה הזאת?

אזרח רביעי:  היית שוט לאויבים שלה, ועקרב לחברים שלה; לא אהבת באמת את המון העם.

קוֹרִיוֹלנוּס:    עליך להעריך אותי פי-שניים, שלא הייתי המונִי באהבה שלי. אני מוכן להחניף לאחִי המושבּע, העם, כדי לזכות ממנו בהערכה רבה יותר; זה סגנון שנראֶה בעיניו תרבותי למהדרין; ומאחר ובחכמתם הם יעדיפו את כובָעִי על לבִּי, אתאמן בקריצה והִנְהוּן, ואקוד להם בְּתכלית הזיוף; רוצה לומר, אני אחקה את קסמיו של כל איש ציבור, ואֶתֵן אותם בְּשפע לַמִּשְתוקקים. על כן, אני מבקש מכם להיות קוֹנְסוּל.

אזרח חמישי:  אנחנו מקווים למצוא בך ידיד, ועל כן נותנים לך את הקולות שלנו בלב חָפֵץ.

אזרח רביעי:  קִבּלְתָ הרבה פצעים למען המולדת שלך.

קוֹרִיוֹלנוּס:   לא אתן לידע שלכם אישור בהצגתם. אני אשתמש טוב בקולות שלכם, ואם כך לא אטריד אתכם יותר.

שניהם:    האלים יתנו לך אושר, אדוני, מכל הלב.

           יוצאים שני האזרחים.

קוֹרִיוֹלנוּס:   קולות מתוקים!

             מוטב למות, לרעוב, לסבול נכוּת    

             מלהתחנן למה שהוא שלי בזכות.

             ולָמה בגלימת זאב אני ניצב

             להתרפס מול כל עובר-ושב

             לאישורו המיותר? כי זה מנהג.

             אם רק לשמור על מנהגים נדאג,

             לא יתפזר לעַד אבק דורות עבר,

             והשגיאות ילכו ויִצְמחו לְהר

             שיכסה על האמת. אז שייפול             

             כְּבוֹד המִשְרָה רק לִַטִּפּּש אשר יכול      

             לִרְצות זאת. טוב, חֲצִי מאחורַי בינתיים,   

             מנה אחת סבלתי – אעמוד בשתיים.

             נכנסים שלושה אזרחים נוספים.

              או! עוד קולות בדרך.

              תנו לי קולכם! לכבוד קולכם לָחַמְתי,

              עמדתי על משמר לכבוד קולכם;

              לכבוד קולכם אני נושא יותר

              משני תריסר פצעים; ששה קרבות

              כָּפוּל שלושה ראיתי ושמעתי;

              לכבוד קולכם עשיתי מעשים

              רבים, קטנים, גדולים; תנו לי קולכם!

              אני רוצה מאד להיות לקוֹנְסוּל.

אזרח ששי:   הוא פָּעל באצילות, ואסור לבן-אדם הגון לחסוך ממנו את הקול שלו.

אזרח שביעי:  אז שיהיה קוֹנְסוּל. האלים שיעניקו לו אושר, ויעשו אותו לחבר טוב של העם!

כולם:         אמן, אמן. אלוהים ישמור אותך, קוֹנְסוּל אציל!

              יוצאים שלושת האזרחים.

קוֹרִיוֹלנוּס:   קולות כבודים!

          נכנס מֶנֶנְיוּס, עם ברוטוס וסיסיניוס.

מֶנֶנְיוּס:   עמדת בַּמבחן, והטְרִיבּוּנִים

           מעניקים לך את קול העם;

           נותר רק שבלבוש רשמי תפגוש

           כעת את הסֵנָאט.

קוֹרִיוֹלנוּס:                    אז זה נגמר?

סיסיניוס:   מלֵאתָ את מנהג הבקשה.

            העם קיבל אותך, ויתכנס

            מייד כדי לאשר את בחירתך.

קוֹרִיוֹלנוּס:   היכן זה? בַּסֵּנָאט?

סיסיניוס:                        שָם, קוֹרִיוֹלנוּס.

קוֹרִיוֹלנוּס:   מותר לי להחליף את המלבוש

              הזה?

סיסיניוס:             מותר, אדון.

קוֹרִיוֹלנוּס:                           את זה אני עושה

            דבר ראשון; וכשאכיר שוב את עצמי,  

            אופיע בַּסֵּנָאט.

מֶנֶנְיוּס:     אני אלך אִתְך. – תבואו גם אַתם?

ברוטוס:    אנחנו מחכים פה לציבור.

סיסיניוס:                                   כל טוב.

         יוצאים קוֹרִיוֹלנוּס ומֶנֶנְיוּס.

            אז הוא זכה; ואיך שהוא נראֶה,

            נדמה לי שהלב שלו מלא

            בזה.

ברוטוס:            בְּלב גֵאֶה לָבש את סמרטוטֵי

            העֲנָוָוה. פַּזר את הציבור, טוב?

          נכנסים הפלבאים.

סיסיניוס:      נו, רבותי, בְּחרתם באיש הזה?

אזרח ראשון:  קיבל תַ'קוֹל שלנו, אדוני.

ברוטוס:      הלוואי, אֵלים, שהוא ראוי לאהבתכם.

אזרח שני:   אָמֵן, אדון. לדעתי הלא-נחשבת,

              הוא רק לעג לנו כשביקש

              את הקולות שלנו.

אזרח שלישי:                       בהחלט,

              צָחק עלינו בַּפָּנים.

אזרח ראשון:   לא-לא, זה הסִגְנון-דיבור שלו; הוא לא

                לָעַג לנו.

אזרח שני:               אין אף אחד בינינו, חוץ

              ממך, שלא אומר שהוא נהג בנו

              בבוז: היה עליו לחשוף את סימני

              ההצטיינות שלו, פצעים שהוא

              קיבל בשם ארצו.

סיסיניוס:                           וכך עשה,

              אין לי ספק.

כולם:         לא, לא; איש לא ראה אותם.

אזרח שלישי:  אָמַר, יש לו פצעים שהוא יכול לחשוף

                בפרטיות; ועם הכובע, מנפנף

                ככה בבוז, "אני רוצה להיות

                לקוֹנְסוּל", הוא אומר; "מנהג קדמון

                לא יאפשר לי זאת ללא קולכם:

                אז תנו לי את קולכם". כשהבטחנו,

                אז בא "אני מודה על הקולות,

                תודה רבה; קולותיכם המתוקים:

                עכשיו כשהשארתם את קולכם,

                אין לי דבר אתכם". זה לא היה לגלוג?

סיסיניוס:     למה הייתם כה עיוורים שלא ראיתם?

              או, אם ראיתם, מה הידידות

              התינוקית הזאת למסור לו את קולכם?

ברוטוס:       מה, לא יכולתם להגיד לו, כמו

               שתִרְגְלוּ אתכם: שכשעוד לא

               היה לו כוח, כשהיה פקיד זוטר

               של המדינה, אז הוא היה לכם אויב,

               דיבר תמיד נגד ההטבות

               והזכויות שיש לכם בַּממלכה;

               ושעכשיו, כשהוא תפס עֶמְדת

               עוצמה והשפעה במדינה,

               אם בְּזָדון הוא יישאר אויב מושבע

               של הפְּלֵבֶּאִים, אז קולכם יהיה

               קללה כנגד עצמכם? הייתם

               צריכים לומר שכּשם שלמעשיו

               הנכבדים מגיע מה שהוא דורש,

               כך גם טבעו הנעלה חייב

               לתמוך בכם בשל קולותיכם,

               ולהמיר את טינתו לכם

               באהבה, להיות לכם פטרון

                ורֵעַ.

סיסיניוס:              אם הייתם כך אומרים, כפי

                שיעצו לכם מראש, היה

                זה בּוֹחַן לנפשו, לראות לאן

                נוטָה רוחו: וזה היה מחלץ 

                ממנו הבטחה, שיכולים

                הייתם במקרה הצורך לחייבו

                בה, או שזה היה מרתיח את מִזְגו

                השחצני, שלא מוכן להיות

                משועבד לשום תנאים; וכך,

                בהרגיזכם אותו, יכולתם לנצל

                את זעמו לטובתכם, ולא

                לִבְחור בו.

ברוטוס:                      מה, ראיתם ששידל

                אתכם בבוז גלוי, כשלאהבתכם

                נִזְקק, אז מה אתם חושבים, שתיעובו

                יפסיק להתעלל בכם כשיהיה לו

                כוח לרמוס? ולא היה שם בין כולכם

                אף ראש שפוי אחד? או שלְשוֹנְכם

                יצאה לִמְחוֹת כנגד השלטון

                של התבונה?

סיסיניוס:                       הרי דָחִיתם בעבר

                כאלה שביקשו בנועם, אז עכשיו,

                לזה שלא ביקש אלא לָעַג, נידבתם

                את לשונכם המבוקשת?

אזרח שלישי:  הוא לא הושבע: נוכל לפסול אותו עדיין.

אזרח שני:    כן, ונפסול!

               אני משיג חמש-מאות קולות נגדו.

אזרח ראשון:   אני חמש-מאות כפול, עם חברים

                 שיצטרפו.

ברוטוס:                     מהר, צאו וספרו

               לַחברים האלה כי בחרו בקוֹנְסוּל

               אשר יגזול את חֵרותם, ויהפוך

               אותם שווים פחות מהכלבים

              שמחזיקים בהם לנבוח, ומכּים

               בהם כשהם נובחים.

סיסיניוס:                                שיתאספו;

             ובעקבות שיקוּל בריא יותר,

             שיבטלו את הבחירה הלא-צלולה;

             הַדְגישו את יהירותו ושנאתו

             העתיקה לכם. וחוץ מזה,

             אל תשכחו באיזה בוז לבש

             בֶּגד של עֲנָוָוה, ואיך לָעַג

             לכם בשידוליו; אבל אהבתכם,           

             שרק זָכְרָה את פועַלו מאז, מנעה

             מכם לקרוא את התנהגותו

             עכשיו, אשר כולה זלזול, ביטול,

             כגודל השנאה-בלי-מְצָרים שהוא

             רוחש לכם.

ברוטוס:                  הַטילו את כל האשְמָה

             עלינו, הטְרִיבּוּנִים שלכם:

             איך שהזענו – אם רק לא יצוץ מכשול -

             על כך שחייבים אתם לתמוך בו.

סיסיניוס:    הגידו כי בָּחַרתם בו יותר בגלל

             לחץ שלנו מאשר מִנְטיָית

             לבכם האמיתית; ושראשכם

             היה טרוד ב"מה חובה שנעשֶה"

             ולא ב"מה נכון שנעשֶה",

             וכך נגררתם בעל כורחכם

             למַנוֹתוֹ לְקוֹנְסוּל. האשימו רק

             אותנו.

ברוטוס:              אל תחוסו, לא. אִמְרוּ

            שלא הפסקנו לְהרְצות איך מנעוריו

            שֵרת את המדינה, ואיך המשיך,

            ובן לאיזה גזע הוא – בית מַרְסְיוּס

            הנאצל, אשר ממנו בא

            גם אַנְקוּס מַרְסְיוּס, בן בתו של נוּמא,

            אשר מלך פה אחרי הוֹסְטִילְיוּס;

            ומאותה שושלת – פּוּבְּלִיוּס וקְוּוִינְטוּס,

            אשר בָּנוּ את מובילֵי המים;

            וצֵנְזוּרינוּס, הראוי לשמו,

            שכן כיהן כצֵנזור פעמיים,

            היה מאבותיו המפוארים.

סיסיניוס:   על נֵצֶר מיוחס כזה, שבעצמו

            רָכַש כל זכוּת לתפוס מקום כבוד,

            המלצנו בכל פֶּה באוזניכם;

            אבל אתם מצאתם, כששקלתם

            את יחסו היום מול עברוֹ,

            כי הוא לכם אויב מושבע, ומבטלים

            את בחירתכם החפוזה.

ברוטוס:                              אִמרוּ

             שלא הייתם לעולם עושים כך –

             את זה תְשנְנוּ בלי סוף – לולא הִמְרצנוּ;

             ואחרי שתגייסו מספיק תומכים,

             בואו לקפיטול.

כולם:                        כך נעשה: כמעט

             כולם כבר מתחרטים על בחירתם.

         יוצאים הפלבאים.

ברוטוס:  טוב, שימשיכו. טוב להסתכן

         בִּמרידה הזאת מלחכּות

         עד שתפרוץ גדולה ממנה – אשר פְּרוֹץ

         תִפרוץ לבטח. אם, על פי טבעו,

         הוא ישתולל על סירובם, שים לב

         לזעמו ותנצל אותו.

סיסיניוס:                        בוא,

         לַקפיטול: נהיה שם עוד לפני

         נחשול העם; כך יירָאה – מה שחלקית

         נכון – שזו רק יוזמתם, עם קצת

         דחיפה שלנו.

         יוצאים.