< אחורה | קוריולנוס - מערכה 4, תמונה 2 | קדימה > |
נכנסים שני הטְרִיבּוּנִים, סיסיניוס וברוטוס, עם קצין-העם.
סיסיניוס: שְלח את כולם הביתה; הוא הָלך,
ולא נמשיך יותר. האצולה - אשר,
ראינו, התייצבה לימינוֹ - נרגזת.
ברוטוס: עכשיו הראינו את כוחנו;
צריך שנירַאה צנועים וענווים
אחרי זה שבעתיים מאשר
בזמן שזה אירע.
סיסיניוס: תשלח אותם הביתה.
אמוֹר להם, אויבם מספר אחד
הָלך, ושב להם כוחם כקדם.
ברוטוס: פַּזר אותם לבתיהם.
יוצא קצין-העם.
הנה
אִמו.
נכנסים וֹולוּמְנִיָה, וירגיליה ומֶנֶנְיוּס.
סיסיניוס: בוא לא נפגוש אותה.
ברוטוס: מדוע?
סיסיניוס: אומרים, היא מטורפת.
ברוטוס: הם שמו לב אלינו: לך ישר.
וֹולוּמְנִיָה: אה, טוב לפגוש אתכם: שכּל האסונות
של האלים ישיבו אהבה
לכם!
מֶנֶנְיוּס: לא, שקט, שקט, לא כל כך חזק.
וֹולוּמְנִיָה: הו לו ידעתי לייבב, הייתם כבר
שומעים – ותשמעו קצת, כן. (לברוטוס): אתה הולך?
וירגיליה (לסיסיניוס): אתה גם תישאר. – הלוואי היה לי כוח
לומר לבעלי כך.
סיסיניוס: את לא בן-אדם?
וֹולוּמְנִיָה: כן, מטומטם. מה, זאת בושה? תראו
את המטומטם הזה. לא בת אדם אני?
אבל אתה, שועל, יכולְת לגרש
מי שהִרְבָּה מכות למען רומא
יותר מן המלים שלך ביחד?
סיסיניוס: הו
שמיים מבורכים!
וֹולוּמְנִיָה: יותר מכות מכל מילות חכמה אשר
אמרְתָ בחיים. ולטובתה של רומא.
אגיד לך מה – לא חשוב, תלך!
לא, אל תזוז: הלוואי היה בני בערָב,
מולו כל שבטך, ובידו
החרב הטובה שלו.
סיסיניוס: מה אז?
וירגיליה: מה אז!
היה גומר לך את השושלת!
וֹולוּמְנִיָה: כולל הממזרים.
כמה פצעים האיש הטוב הזה נושא
למען רומא!
מֶנֶנְיוּס: די, די, שקט!
סיסיניוס: כולי תפילה שהוא היה ממשיך
בְּשם ארצו כשם שהתחיל, ולא פּורֵם
במו ידיו כך את הקשר האציל
אשר קָשר.
ברוטוס: כולי תפילה.
וֹולוּמְנִיָה: "כולי
תפילה!" אתה הִסַּתָּ את האספסוף:
החתולים, אשר יודעים לשפוט
ערכו כמו שאני אדע לפענח
תעלומות שהשמיים מסתירים
מפני האדמה.
ברוטוס: בבקשה, נלך.
וֹולוּמְנִיָה: בבקשה, אדון, לֵך, לך.
עשית מעשה גדול. אך קודם, שְמע
את זה: כמו שהקפיטול גבוה
מן הבניין הכי עלוב ברומא,
כך בנִי – הבעל של הגברת כאן,
אתם רואים? – זה שגירשתם, הוא
גבוה מכולכם ביחד.
ברוטוס: טוב,
טוב, נעזוב אתכם.
סיסיניוס: מה יש לנו
להיות שק-חבטות של משוגעת?
יוצאים הטְרִיבּוּנִים.
וֹולוּמְנִיָה: וקחו את תפילותי אתכם. הלוואי
שלאֵלים אין עוד מה לעשות חוץ
מלהגשים את הקללות שלי!
אילו פגשתי את שני אלה רק
פעם ביום, אז זה היה פורק
מעל לבי את המטען אשר
מכביד עליו.
מֶנֶנְיוּס: נתתְ להם מנה,
וחי נפשי, בצדק. תסעדי אתי?
וֹולוּמְנִיָה: זעם הוא הבשר שלי: אני
סועדת מעצמי, מזון ירעיב אותי.
בואי, נלך. עזבי את היללות,
וקונני כמותי, בזעם, כמו אֵלת
שמיים יוּנוֹ. בואי, בואי, בואי!
יוצאות וֹולוּמְנִיָה ווירגיליה.
מֶנֶנְיוּס: אַיי איי איי.
יוצא.
< אחורה | קוריולנוס - מערכה 4, תמונה 2 | קדימה > |