שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט קוריולנוס - מערכה 5, תמונה 3 קדימה >

נכנסים קוֹרִיוֹלנוּס ואוֹפִידְיוּס [עם אחרים].

 

קורילונוס: מחר נציב את הצבא שלנו אל

          מול רומא. שותָפִי לפעולה,

          דַוָוח לשליטים הוֹולְסְקִים באיזה לב

          ישר ניהלתי את העניינים.

אוֹפִידְיוּס:  כיבדת רק את מטרתם, אָטַמְת אוזן

           מול תחֲנוני כל רומא; לא התרְתָ

           אף לחישה פרטית, גם לא לְחָבֵרים

           שבאו בטוחים לכבוש אותך.

קוֹרִיוֹלנוּס: זה הזקן, האחרון, אשר בְּלֵב

            סדוּק שלחתי חזרה לרומא,

            אהב אותי יותר מאב – לא, הוא

            ממש סָגד לי. מִפְלטָם האחרון

            היה לשלוח לי אותו; לזֵכר

            אהבתו הנושנה הִצעתי שוב –

            גם אם הזעפתי לו פנים – את התנאים

            הראשונים, שהם סרבו להם

            ולא יוכלו כבר להסכים עכשיו,

            רק לכבודו של זה אשר חשב

            שהוא ישיג יותר. על כלום כמעט

            לא התפשרתי. אך מכאן והלאה

            לאף משלחת, אם מטעם המדינה

            אם מידידים, שוב לא אַטה אוזני. (צעקות מבפנים) הה! מה

           הרעש שם? מה, יְפתוּני להפר

           נדרי ברגע שנדרתי? לא ולא.

          נכנסים וירגיליה, וֹולוּמְנִיָה, ולריה, מַרְסְיוּס הצעיר, ומלווים.

           אשתי בראש; ואחריה התבנית

           הנעלה שבה נוצק הגוף הזה,

           ובידה הנכד לְדָמָּהּ. אבל

           החוצה, רֶגש! כל ברית וכל קשר של

           הטֶבע, הינַתְקו! שעקשנות תהא

           מצווה. מה עֵרֶך לַקידה הזאת?

           או לַעינֵי יונָה אלה, שידחפו

           אלֵי שמיים להפר נדרם?

           אני נָמֵס, ועפרִי כבר לא

           מוצק מזה של אחרים. אמי

           משתחווה, כאילו האולימפוס מול

           תל נמלים מרכין ראשו בהכנעה;

           בנִי הצעיר נועץ מבט מפציר אשר   

           הטבע בכבודו זועק "אל תסרב לו".                  

           שיחְרְשוּ הוֹולְסְקִים את כל רומא

           ושיחריבו את איטליה! לא

           אהיה אַוָוז שמציית רק לחושים -

           לא, אעמוד כאילו האדם

           בָּרא עצמו לבד ולא מכיר

           אף קשר דם אחר.

וירגיליה:                       אדון שלי ובעל!

קוֹרִיוֹלנוּס: עינַי אינן אלה אשר היו לי

            ברומא.

וירגיליה:            הצרה אשר שינתה

           אותנו מביאה אותך לחשוב כך.

קוֹרִיוֹלנוּס: כמו שחקן עילג עכשיו שכחתי

           את תפקידִי, בּרחו לי המלים,

           וחרפתי מוצגת במלואה. –

            נשמת בשרי, סלחי לַרודנוּת שלי;

            אך אל תאמרי לי "סְלח לרומאים

           שלנו".  נשיקה, הו, ארוכה

           כמו גָלוּתי, ומתוקה כמו נקמתי!

           חי האֵלָה הקנאית של השחקים,

           את הנשיקה הזאת נשאתי, אהובה,

           מפיך, ושפתותי, נאמנות,

          שמרו על בתוליה מני אז.

           אלים! אני מקשקש, ואת האֵם

           הנאצלת בַּעולם מותיר

           בּלא בִּרכת שלום. צִנְחי, בּרְכּי,

           לאדמה: (כורע) הטביעי בה חותם

           של חובתךְ העמוקה יותר מזו

           של בן רגיל.

וֹולוּמְנִיָה:                  הו קום, ותבורך!

            אני, על כר לא רך יותר מאבן צור,

            אכרע פה לפניך, ואַראה

            שלא כמקובל, כי החובה

            של ילד לְהורה היתה מוטעֵית

            כל השנים האלה. (כורעת)

קורילונוס:                     מה זה? אַת

            כורעת לפנַי? לפנֵי בְּנֵך הנָזוּף?

            אז שיוּתְזו מחוף צחיח חלוקֵי

            האבן עד לַכּוכבים. אז שרוחות

            סופה יכּוּ בַּאֲרָזִים מול אש השמש,

            שיֵירָצַח הבלתי אפשרי,

            כל מה שלא יכול להיות יהיה

            מלאכה פשוטה!

וֹולוּמְנִיָה:                      אתה הוא הלוחם

            שלי: אני עזרתי לְעַצֵב

            אותך. מכיר את הגבירה הזאת?

קוֹרִיוֹלנוּס:  זו אחותה האצילית של פּוּבְּלִיקוֹלָה,

            הלבנה של רומא, טהורה כמו

            נְטיף הקרח שיָצר הכּפור

           משלג זך, ונח על מצח של אֵלת

           התוֹם! וָלֵרְיָה יקרה!

וֹולוּמְנִיָה:                        וזה

            תקציר עלוב שלך, שאחרי

            שיְפַתְחוֹ הזמן, יוכל להיות

            כֶּרך מָלא ממש כמוך.

קוֹרִיוֹלנוּס:                            אֵל

            החיילים, בהסכמת בְּכיר האלים,

            יפְרה אותְךָ באצילות, שתהיה

            חסין לכל קלון, ותינָעֵץ בִּשְדה

            המלחמה כמו עוגן שאף מום

            לא יערער, ברכה לסָפָּנֵיך!

וֹולוּמְנִיָה:   על הברכיים, ילד.

             מַרְסְיוּס הצעיר לא כורע.

קוֹרִיוֹלנוּס:                       זה הבן

            שלי, גיבור!

וֹולוּמְנִיָה:   גם הוא, גם אשתך, גבירה זו ואני,

            באנו להתחנן אליך.

קוֹרִיוֹלנוּס:                         לא,

           אל תדברי! ואם כן תבקשי,

           זִכרי לפני כן: הדבר אשר

           נשבעתי לא להעניק, אינו

           סירוב לך. אל תפצירי בי שאפַזֵר

           את חיילַי, או שארכין שוב ראש

          מול בעלֵי המלאכה של רומא. אל

           תגידי לי שבְּכך אינני אנושי.

           אל תבקשי לִבְלום את נִקְמותַי

           וזעמִי בנימוקייך הקרים.

וֹולוּמְנִיָה:   מספיק, מספיק! אמרת שלא תעניק

            לנו דבר: ולנו אין מה לבקש

            לבד ממה שכבר סירבת לו.

            בכל זאת נבקש, בכדי שאִם

            תכזיב את משאלתנו, האשְמָה

            תיפול על קְשִי לבך: אז שְמע אותנו.

קורילונוס:  אוֹפִידְיוּס, ואתם הוֹולְסְקִים, שימו לב;

            כי לא אשמע מרומא שום דבר

            בפרטיות. בקשתךְ?

וֹולוּמְנִיָה:                         גם אם

           נשתוק ולא נאמר דבר, הכְּסוּת

           שלְעוֹרֵנוּ ומצב גופנו

           יעידו על חיינו מן היום

           שבו יצאתָ לַגָּלוּת. חשוֹב

           בעצמך איך בבואנו הנה

           אין אומללות כמונו בנשים;

           כי מַרְאֲךָ, אשר אמוּר לשטוף

           באושר את עינינו, להרקיד

           את ליבּוֹתינוּ בִּנְעימים, גוזר

           שהם יבכו, וירעדו מרוב אֵימָה

           ועצב, מְאָלֵץ אֵם, רעיה וילד

           לראות בן, אב ובעל הקורע את

           קְרָבֵי ארצו. ובעצמנו, אומללוֹת,

           פוגעת אֵיבתְךָ יותר מכל.

           אתה אוסר שנתפלל אל האלים,

           ברכה שכל אחד זכאי לה, רק לא אנו;

           כי איך נוּכל, אבוי לי, איך נוכל

           להתפלל לשְלום ארצנו, לה

           מסירותנו נתונה, וגם

           להתפלל לנצחונך אתה,

           שמסירותנו נתונה לך?

           אוי לנו, או שנְאבֵּד את המולדת,

           את האומנת היקרה שלנו, או

           אותךָ, נחמתֵנוּ בַּמולדת.

           לנו צפוי אסון בטוח, גם

           אם יתגשמו משאלותינו, איזה צד

          שלא יזכה: כי או שתיגָרֵר, בתור

           אויב זר, בשלשלאות ברחובותינו,

           או שבְּנִצָחון תדרוֹך על הריסות

           מולדתך, עטוּר בְּזֵר על כי

           שפכת דם של אשתך וילדיך.     

           מה שנוגע לי, בן, לא אמתין

           ליָד-מזל עד שתוּכְרע המלחמה

           הזאת. אם לא אצליח להטות

           לִבּךָ לְהאציל מחסדך על שני

           המחנות, בַּצעד הראשון שלך

           כשתתקוף את ארצך, תדרוך -

           בַּצעד הראשון, נשבַּעַת - על

           הרֶחם של אמך, אשר הביא אותך

           אל העולם.

וירגיליה:                ועל שלי, אשר הביא

           לך את זה הילד, שינְחיל שמך

           לדור הבא.

ילד:                   עלַי הוא לא ידרוך. אברח

           עד שאגדל, אבל אחר כך אלָחֵם.

קוֹרִיוֹלנוּס: כדי לא להיות נָשִי ומְלֵא חולשה,

           אסור לראות פְּנֵי ילד או אשה.

           ישבתי די.

             קם.

וֹולוּמְנִיָה:                לא, אל תלך כך מאיתנו.

           אִילוּ בַּקָשָתֵנו נועדה

           כדי להושיע את הרומאים,

           ולהרוס כך את הוֹולְסְקִים שאותם

           אתה מְשָרֵת, תִצְדק אם תוקיעֵנוּ

           כמרעילֵי כְּבודְךָ. לא, תחינתנו היא

           שתְפָיֵיס: וכשיאמרו הוֹולְסְקִים, 

          "חמלה כזאת הֱרְאֵנוּ", אז יאמרו

           הרומאים "כזאת קיבּלנו"; וכל צד

           וצד ישיר את המנוניך, ויקרא,

           "הֱייה בָּרוּך על השלום הזה!"

           אתה יודע, בן גדול, שסוֹף

           המלחמה אינו בטוח, אבל זה

           בטוח: אם תכבוש את רומא, כל

           הרֶווח שתקצור יהיה שֵם שקְלָלוֹת

           לַנצח יִסְתַפְּחו אליו כשיוזכר,

           ותולדותיו כך יִיכּתְבו: "האיש

           היה אציל, אבל במפעלו

          האחרון מחק זאת, את ארצו

          הִשְמיד, וּשְמוֹ נותר לדֵירָאוֹן

          עולם". דבּר אלַי, בן: נפשך בקשה

          שַלמוֹת כּבוֹד עילאיות, וּלְחקוֹת

          גדוּלת אלים, לחתוך ברעמך

           את לחייו של האוויר, אבל

           גופרית בְּרקיך תבקֵעַ רק

          עצי אלון. למה אתה לא מדבר?

          אתה חושב שזה כבוד לאיש אציל

          לזכור תמיד עוולות שנעשו לו?

          דבּרי אַת, בת. יבבותייך לא עושות

          עליו שום רושם. תדבר אַתה,

          קטן, והילדותיות שלך אולי

          תעיר בו רגשות יותר מדיבורֵי

          ההגיון שלנו. אין איש בעולם

          אשר קשור יותר ממנו לאמו,

          ובכל זאת הוא נותן לי לקשקש

          כאן כמו אסיר שאיש לא מאזין לו.

          אף פעם לא הִפְגנְתָ שום נימוס

          כלפי אִמְך היקרה כשהיא,

          כמו תרנגולת מסכנה, שלא

          בִּקְשָה לה עוד אפרוח, קִרְקרה

          אליך שתצא למלחמה,

          ושתשוב הביתה בשלום,

          עטור כבוד. אמוֹר-נא כי בּקָשָתִי

          אינה מוצדקת, ותִבְעט אותי הביתה;

          אבל אם אין זה כך, אינך ישר,

          והאלים עוד יְיָסְרוּך כי

          נמְנעְתָ מלמלֵא כלפָּי חובה

          שכל אם זכאית לה. הוא פונה ללכת.

          גבירות, לארץ! בברכֵּינו נבייש

          אותו. לתוארו קוריולנוס

          יאָה הגאווה, לתפילותינו לא

          יאָה חֶמלה. לארץ! סוף. – וכאן

          נגמור. ובכן, נשוב לרומא, ונמות

         שם בין שכנינו. לא, הבּט, היֶלד

         שלא יודע מה הוא מה, אבל

          כורע, ומושיט ידו לחברוּת,

          נותן לבקשה שלנו תוקף רב

          מתוקף הסירוב שלך. – נלך,

          קדימה. לַטיפּוס הזה היתה אם וֹולְסְקִית;  

          אשתו בקוֹרִיוֹל, ילדוֹ דומה

          לו בְּמקרה. אבל גָרש אותנו.

          אני אהיה דוממת עד שתעלה

          עירנו בלהבות, ואז 

          עוד אדבר קצת.

קוֹרִיוֹלנוּס (אוחז בידה, שותק): הו אמא, אמא!

            מה את עשית? ראי, שמיים נפתחים,

            והאלים מלמעלה מסתכלים,

            ולַתמונה הלא-טבעית הזאת

            הם צוחקים. אמא שלי, הו אמא! אח!

            זָכִית בְּנִצָחוֹן גדול לרומא, אך

            על בְּנֵך, הו האמיני, האמיני,

            עליו גַבְרְת באופן שיסכן אותו

            מאד, אם לא יָמית. אך שיהיה.

            אוֹפִידְיוּס, אם איני יכול לצאת

            לַמלחמה שהובטחה, אביא שלום

            כּהלכה. אוֹפִידְיוּס טוב, מה, לוּ

            הייתָ במקומי, יכולת להקשיב

           לְאֵם פּחוֹת? או להעניק פחות,

           אוֹפִידְיוּס?

אוֹפִידְיוּס:              זה ריגש אותי.

קוֹרִיוֹלנוּס:                              אני

            בטוח שריגש! ואדוני,

            זה לא דבר של מה בכך לסחוט

            משתֵי עינַי זיעת חמלה. אבל,

            אדון, איזה שלום אתה רוצה,

            אמוֹר ותקבל. אני עצמי

            לרומא לא הולך, אחזור אתך;

            ובבקשה, עמוד לימיני. – הו אמא!

            אשתי!

אוֹפִידְיוּס (הצידה):    אני שמח שכבודך

            וחמלתך הסתכסכו בנפשך.

            מזה אוכל שוב לְשקֵם את מזלי

            כקודם.

קוֹרִיוֹלנוּס (לוֹולוּמְנִיָה, וירגיליה וכו'): כן, כן, בקרוב; אבל

            נשתה ביחד; ותִשְאוּ אִתְכן

           בחזרה לא רק מִשְמע אוזניים, גם

           מִסְמך שיאשר הכל, חתוּם.

           קדימה, ניכנס. גברות, ראוי

           שייבנה לכן מקדש. כל חרבות  

           איטליה וגדודיה יחד לא יכלו

           לכרות את השלום הזה.

           יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט קוריולנוס - מערכה 5, תמונה 3 קדימה >