שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים מֶנֶנְיוּס ושני הטְרִיבּוּנִים של העם, סיסיניוס וברוטוס.

 

מֶנֶנְיוּס:   מגיד העתידות אומר לי שיהיו לנו חדשות הלילה.

ברוטוס:  טובות או רעות?

מֶנֶנְיוּס:  לא על פי תפילות העם, כי הם את מַרְסְיוּס לא אוהבים.

סיסיניוס: הטבע מלמד חיות לדעת מי חבר שלהם.

מֶנֶנְיוּס:   אמור לי, את מי אוהב הזאב?

סיסניוס:  את הכבש.

מֶנֶנְיוּס:   כן, כדי לטרוף אותו, כמו שהאספסוף הרעב היה עושה למַרְסְיוּס האציל.

ברוטוס:  הוא ממש כבש, שפּועֶהההה כמו דוב.

מֶנֶנְיוּס:   הוא ממש דוב, שחי כמו כבש. אתם שניכם זקנים וחכמים: ענו לי על שאלה אחת.

שניהם:   קדימה, אדוני.

מֶנֶנְיוּס:  איזה פגם לא חסר למַרְסְיוּס, שלשניכם אין שפע ממנו?

ברוטוס:  לא חסר לו פגם אחד, יש לו מְלָאי יפֶה.

סיסיניוס:  בייחוד גאווה.

ברוטוס:  ומעל לכל התרברבות.

מֶנֶנְיוּס:   טוב, זה משונה. אתם יודעים איך אתם נחשבים פה בעיר, אני מתכוון אצלנו שבשורה הראשונה? אתם יודעים?

שניהם:   נו, איך אנחנו נחשבים?

מֶנֶנְיוּס:   כי אתם מדברים על גאווה פה – לא תתרגזו?

שניהם:   נו, נו, אדוני, נו?

מֶנֶנְיוּס:  לא שזה חשוב, כי כל תירוץ קטן כמו כָּיָס שודד מכם סְכוּם סבלנות נכבד. תנו לַמזג שלכם לדהור חופשי בלי רֶסן, ותתרגזו להנאתכם; זאת אומרת אם זאת הנאתכם. אתם מטילים דופי במַרְסְיוּס כי הוא גאה.

ברוטוס:  ואנחנו לא לבד, אדוני.

מֶנֶנְיוּס:   אני יודע, אתם לא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר לבד, כי יש לכם עוזרים רבים, אחרת פּועַלְכם היה אֶפס בלבד: יש לכם כישורים כל כך תינוקיים, שלבד לא תוכלו הרבה לעשות. הו לו יכולתם להפנות את עיניכם אל עורפכם ולערוך סקירה פנימית של אישיותכם. הו לו רק יכולתם!

שניהם:   כי מה אז, אדון?

מֶנֶנְיוּס:   מה, אז הייתם מגלים את הצֶמד הכי לא שווה, גאה, אלים וקטנוני של שוטים בדמות שופטים שיש ברומא.

סיסיניוס:  מֶנֶנְיוּס, גם לך יצא שֵם לא קטן.

מֶנֶנְיוּס:   לי יצא שם של פַּטְריקי נוֹח עם הוּמור, ואחד שאוהב כוסית יין חם, בלי אף טיפה של מֵי נהר לדלל אותה; ידוע שבעוונותַי אני מזכֵּה מהֵר את הנאשם, נדלק ומתחמם חיש-קל מול התגרות טפשית; טיפוס שמתרועע עם ישְבָן הלילה יותר מאשר עם מצח הבוקר. מה שאני חושב, אני אומר, והרֶשע שלי מִתְאייד בהֶבל פֶּה. כשאני פוגש שני עסקנים כמוכם – כי לקרוא לכם מדינאֵי-מופת קשֶה לי – ואתם נותנים לי משקה שלא ערֵב לי לַחֵיך, אני מעקם נגדו את האף. אני מודה שיש לכם ניסוחים משובחים, אבל בְּשְפת חמורים: שניכם ביחד חוֹלָם וּמְלואו בכתיב חסֵר. וגם אם אני מוכן לעבור לסֵדֶר היום כשמתארים אתכם בתור אישים כבדֵי-ראש ונשואֵי-פּנים, שקְרָן מי שאומר שיש לכם פרצוף הגון. אם אתם רואים את כל זה על הפנים שלי, שהם מפָּת המיקרו-קוסמוס, איזה מין שֵם לא קטן יכול כבר לצאת לי? איזה פשעים יכולות העדשות האנטי-אופְּטִיקָליוֹת שלכם לקרוא באופי הזה, כן שֵם או לא שֵם?

ברוטוס:   די-די, אדוני, אנחנו יודעים טוב מאד מי ומה אתה.

מֶנֶנְיוּס:   אתם לא יודעים מי אני, או מי אתם, או שום דבר. אתם משתוקקים רק שנמוּשוֹת ילקקו לכם על ברך ובלי כובע. אתם משחיתים אחר-צהריים בריא בהאזנה לסכסוך בין רוכלת תפוזים ומוכר סירים, ואז דוחים את העימות-על-שתי-פרוטות הזה לְיום דיון נוסף. כשאתם מְתוְוכים בין איזה צד א' לאיזה צד ב', אם במקרה צובט אתכם כאב מעיים, אתם עושים פרצופים של מוקיוני קרקס, מנופפים בְּדגל מלחמה נגד שיקול הדעת, ותוך שאגות "תנו לי סיר לילה" נוטשים את הפולמוס בעודו מדמם, מפוּתל שבעתיים בּגין מעורבותכם. מה שאתם קוראים פִּיוּס הוא לקרוא לשני הצדדים מנוולים. אתם צמד של מוזרים.

ברוטוס:  די, די, ידוע שאתה מצטיין יותר כמספר מעשיות בַּשולחן מאשר כמשתתף הכרחי בְּדיוּנים על ספסלי הקפיטול.

מֶנֶנְיוּס:   הכוהנים שלנו בכבודם יהיו בדיחה, אם הם יִקְחו ברצינות שתי סוגיות מגוחכות מסוּגְכם. כשאתם במיטבכם ומדברים לעניין, יש לזה פחות מִשְקל מלזקָן שלכם; ולזקָן שלכם לא מגיע להיות אפילו מילוי לכריות של מוֹכֵר סמרטוטים, או ריפוד של אוּכּף לחמורים. אבל אתם חייבים לומר שמַרְסְיוּס הוא גאה: הוא, שבהערכה גסה, שווה יותר מכל אבות-אבותיכם מאז ימי נוֹח, שהטובים בהם, בינינו, היו תליינים בְּתוֹרשה. ערב צח למעלתכם. אם אשאר בחברתכם עוד עלול להיגרם לי נזק מוחי, רועֵי העדֶר של בהמות עַם הארץ. יורשה-לי-נא להיפרד מכם.

              ברוטוס וסיסיניוס בצד.

               נכנסות וֹולוּמְנִיָה, וירגיליה וולריה.

            מה נשמע, גבירות יפות ולא פּחוֹת גם אצילות – הלְבנָה, אילו היתה ארצית, לא אצילה יותר – לאן מובילות אתכן עיניכן לרוץ כל כך מהר?

וֹולוּמְנִיָה:   מֶנֶנְיוּס נכבד, מַרְסְיוּס ילדי קָרֵב; באהבת יוּנוֹ, בואו נלך.

מֶנֶנְיוּס:     הה? מַרְסְיוּס בא הביתה?

וֹולוּמְנִיָה:   כן, מֶנֶנְיוּס נכבד, בכָבוד וּביְקָר.

מֶנֶנְיוּס:     קח את מצנפתי, יופיטר, ואני מודה לך! הוּו! מַרְסְיוּס בא הביתה?

וירגיליה, ולריה: בחיי, זה נכון.

וֹולוּמְנִיָה:   הבט, הנה מכתב ממנו; המדינה קִבְּלה גם היא אחד, אשתו אחֵר; ואני חושבת שיש אחד בבית בשבילך.

מֶנֶנְיוּס:     הבית שלי יסתחרר הלילה עד הגג. מכתב בשבילי?

וירגיליה:   כן, זה בטוח, יש מכתב בשבילך; ראיתי אותו.

מֶנֶנְיוּס:     מכתב בשבילי! זה נותן לי שבע שנות בריאות; שבע שנים – אצבע משולשת לרופא. למִרְשָם הכי חזק במדעים נקרא שַרְלְטַנוּטוּס מול המשחה הזאת, פחות מתרופה לסוסים. הוא לא פצוע? הוא רגיל לשוב הביתה פצוע.

וירגיליה:   הו לא, לא, לא.

וֹולוּמְנִיָה:   הו הוא פצוע; אני מודה על כך לאלים.

מֶנֶנְיוּס:     גם אני, אם הוא לא פצוע מדי. מביא נצחון בכיס? הפצעים הולמים אותו.

וֹולוּמְנִיָה:   על מצחו: מֶנֶנְיוּס, הוא בא הביתה פעם שלישית עם זר אלון.

מֶנֶנְיוּס:     הוא הרביץ באוֹפִידְיוּס לֶקח כיאות?

וֹולוּמְנִיָה:   טיטוס לַרְטְיוּס כותב שהם נלחמו, אבל אוֹפִידְיוּס הצליח לברוח.

מֶנֶנְיוּס:     בזמן, אני בטוח: אם הוא היה נשאר, המַפְסִידיוּס - לא מאחל לעצמי את הטיפול שהוא היה זוכה בו בעד כל ארגזי קוֹרִיוֹלי והזהב שבתוכם. הסֵנָאט מעודכן בזה?

וולמוניה:   גברות טובות, בואו נלך. כן, כן, כן. הסֵנָאט קיבל מכתבים מהגנרל, שבהם הוא מעניק לבני את שם כל המלחמה הזאת: במעשיו הפעם הוא הִכְפּיל את כל מה שעשה בעבר.

ולריה:      בַּיָּקר לי, מספרים עליו נסים ונפלאות.

מֶנֶנְיוּס:     נסים ונפלאות! כן, מתערב שבַּכל הוא זכה בצדק.

וירגיליה:   מי ייתן שהכל אמת.

וֹולוּמְנִיָה:   אמת? פחחח!

מֶנֶנְיוּס:     אמת? תהרגו אותי אם לא אמת. איפה הוא פצוע? (לטְרִיבּוּנִים) אלוהים שיעזור לכם, רבותי המכובדים! מַרְסְיוּס חוזר הביתה: יש לו עוד סיבות להיות גאה. (לוֹולוּמְנִיָה) איפה הוא פצוע?

וֹולוּמְנִיָה:   בכתף, ובזרוע שמאל: יהיו לו צלקות גדולות להראות לעם כשהוא יֵלֵך לבחירות. בגירוש טַרְקְוִּוינוּס מהעיר הוא חטף שבע פציעות בגוף.

מֶנֶנְיוּס:     אחת בצוואר, ושתיים בירך – אני יודע על תשע.

וֹולוּמְנִיָה:   היו לו, לפני המבצע האחרון הזה, עשרים וחמש פציעות.

מֶנֶנְיוּס:     עכשיו עשרים ושבע: כל פֶּצע פּעוּר היה קֶבר של אויב.

          (צעקות ותרועות)

             שמעו, החצוצרות!

וֹולוּמְנִיָה:   הן המְלָוֹות של מַרְסְיוּס; לפניו נושא

              הוא רעש, ומאחוריו מותיר דמעות.

              בתוך זרועו נָח מוות, רוח בּיעותים;

              בהכּוֹתָה הוא קם, ובני אדם מתים.  

            תרועת חצוצרות. נכנסים קוֹמִינְיוּס הגנרל, וטיטוס לַרְטְיוּס; ביניהם קוֹרִיוֹלנוּס, מוכתר בזר אלון; עם מפקדים וחיילים, וכרוז.

כרוז:        דעי, רומא, כי לבד מַרְסְיוּס לחם

              בַּשְערים של קוֹרִיוֹלי; שם זכה

              לתפארתו בְּשם נוסף על קָאיוּס מַרְסְיוּס.

              עם אֵלֶה בהדר צועד השֵם

              קוֹרִיוֹלנוּס.

              ברוך הבא לרומא, כבוד קוֹרִיוֹלנוּס!

                   תרועות.

כולם:       ברוך הבא לרומא, כבוד קוֹרִיוֹלנוּס!

קוֹרִיוֹלנוּס:   מספיק; זה רק מעיק עלי. אנא,

             מספיק.

קוֹמִינְיוּס:             הבט, אדון, אמך פה.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                      הו!

              לְנִצְחונִי הִשְבַּעְת, אני יודע,

              את האֵלים כולם. (כורע ברך)

וֹולוּמְנִיָה:                       לא, קוּם, חייל שלי;

              מַרְסְיוּס יקר שלי, קאיוס נכבד, ו –

              בזכות כבוד הישגיך מעוטר בשם 

              חדש – מה זה? – קוֹרִיוֹלנוּס, כך

               עלי לקרוא לך? אבל הו, אשתך.

קוֹרִיוֹלנוּס:     שְתִיקָה טובה שלי, שלום! היית

              צוחקת אילו שָבְתִי בּארון מתים,

              שאת בוכה לראות אותי כּמנצח?

              אה, יקרה שלי, עיניים שכאלה יש

              לַאלמנות בקוֹרִיוֹל, לאמהות

              השכּוּלוֹת.

מֶנֶנְיוּס:                    עכשיו אתה יקיר אלים!

קוֹרִיוֹלנוּס:   ואתה עוד חי? (לוולריה) גבירתי המתוקה, סליחה.

וֹולוּמְנִיָה:     איני יודעת את נפשי. ברוך הבא

              הביתה! וברוך הגנרל;

              ברוכים כולכם הביתה.

מֶנֶנְיוּס:                                  מאה אלף

              ברכות. אני כמעט בוכה, כמעט

              צוחק, אני כבד וקל. ברוכים!

              שתְכרסם קללה שורש כל לב

              שלא שמֵח לראותכם! אַתם שלושה

              שחובתה של רומא לפנק:

              אבל, שכה אחיה, יש לנו כמה  

              עצֵי תפּוח רקובים זקנים בַּבית,

              שמסרבים להשתתף בהַכְלאת

              העונג. ובכל זאת, לוחמים -  

              ברוכים! אנחנו לסִרְפּד קוראים

              סִרְפּד, ולעוולות אווילות רק הבל.

קוֹמִינְיוּס:     תמיד צודק.

קוֹרִיוֹלנוּס:                 מֶנֶנְיוּס כן, תמיד

                תמיד.

כרוז:          פַּנוּ שם דרך, ולהתקדם.

קוֹרִיוֹלנוּס (לוֹולוּמְנִיָה ולוירגיליה):              ידךְ,

             וגם ידךְ! לִפְני שבביתנו

            אמְצָא צֵל לראשי, יש לבקֵר

           את הפַּטְריקים הטובים, אשר

            זיכּוּני לא רק בִּבְרכות, גם בְּכבוד

            חדש.

וֹולוּמְנִיָה:             חייתי כדי לראות איך מתגשמות

            משאלותַי, ומגדלֵי דמיונותי

            קמים: חסר דבר אחד בלבד,

            ואין לי שום ספק שרומא תאציל

            אותו עליך.

קוֹרִיוֹלנוּס:               דעי, אמא טובה,

            מוטב לי להיות עבדם על פי

            דרכִּי, ולא למשול בהם על פי

            דרכם.

קוֹמִינְיוּס:             קדימה, אל הקפיטול.

            תרועת קרנות. יוצאים כולם, בטקסיות.

           ברוטוס וסיסיניוס מתקדמים.

ברוטוס:  כל הלשונות דוברות בו, ולַמבּטים

          המטושטשים הוא משקפיים. האומנת

          המפטפטת מניחה לתינוקה

          לבכּוֹת שייחנק, כשהיא מרכלת

          עליו. המבשלת הגסה כורכת

          על צווארה השמנוּנִי בד יקרות

          ומטפסת על חומות לִצְפּות בו;   

          כל שוּק, יָריד, מרפסת, מלאים

          מפה אל פה, גגות הומים אדם,

          בְּנֵי כל שכבות העם רוכבים על מעקה,

          מייחלים לראות אותו. פְּרוּשים

          שהתרחקו מעַיִן נִדְחקים

          בין ההמון, ומתנשפים לתפוֹס

          עמדה נוחה. כל הגברות המצועפות

          שלנו מפְקירוֹת צבאות סומק

          ולובן בַּלחיים לְבִיזת

          הנשיקות הלוהטות של פֶבּוּס אֵל

          השמש. מהומה כזאת, כאילו

          האל אשר מוליך אותו – יהיה

          מי שיהיה – גם התגנב לו בערמה

          אל צלם האנוש, והעניק לו

          זיו תואר וצורה.

סיסיניוס:                   מהר מאד,

          בוא נתערב, הוא יהיה לקוֹנְסוּל.

ברוטוס:  כל עוד הוא יכהן, אז לילה טוב

          למִשְרתנו.

סיסיניוס: הוא לא ישכיל לשאת את כיבודיו

          מכאן והלאה כיאה, ויאבֵּד

          את אלה שבהם זכה.

ברוטוס:                          זאת התקווה

           היחידה.

סיסיניוס:             אין שום ספק שבני העם,

         שאנו מייצגים, בשנאתם העתיקה

         ישליכו את תהילתו החדשה 

         בהזדמנות הראשונה; הוא יספּק

         להם אותה – בכך אני בטוח כמו

         ביהירות שלו.

ברוטוס:                    שמעתי איך נשבע,

            שאם ירוּץ למשרת קוֹנְסוּל, לְעולם

            הוא לא יופיע בכִכּר השוק

            עטוף בבגד המרופט שהוא

            האות לעֲנָוָוה, ולא יחשוף,

            על פי הנוהג, את פצעיו לבְנֵי

            העם, ויתחנן מול הבל פה

           מסריח.

סיסיניוס:            זה נכון.

ברוטוס:                           כך הוא אמר.

          הו, לא אכפת לו להפסיד, אם לא

          יִזְכּה רק כי האצילים יפצירו בו,

          והאֶלִיטוֹת יבקשו.

סיסיניוס:                      כולי תפילה

          שייצָמֵד לעֶמְדתו, וכך  

          יפעל.

ברוטוס:           מאה אחוז שכן.

סיסיניוס:                               וזה

            יהיה – כפי שאנחנו מאחלים

            לו – חוּרְבּנוֹ.

ברוטוס:                     חובה שכך יקרה,

            אחרת זה הסוף של  סמכותנו;

            עלינו להזכיר לבנֵי העם 

            איזו שנאה תמיד רחש להם:

            שהוא מוכן לרתום אותם בתור

            פֶּרד-משא לעוצמתו, לסתום את פי

            נושאי דברם, לשלול מהם את חרוּתם;

            כי בעיניו – בפעולה וביכולת –

            להם יש שכל ומעוֹף כמו לִגמלים

            במלחמה, שמקבלים מספוא רק

            כשהם עומדים בעומס, ומהלומות

            כשהם כורעים תחתיו.

סיסיניוס:                          אם זה - כמו שאמרת -

            רק יטופטף להם באיזו פעם

            שיהירותו תגביה עוּף בְּבוּז

            לַעם – מה שיקרה בלי בעיה,

           אם נְגָרה אותו לכך – זה קל

           כמו לשסות כלבים בכֶבש – זאת

           תהיה האש אשר תצית אותם

           כמו קש יבש; להבתם תשחיר

           אותו לַנצח.

          נכנס שליח.

ברוטוס:                 מה קורה?

שליח:                               קוראים לכם

         לַקָפּיטוֹל. אומרים שמַרְסְיוּס יהיה

         לקוֹנְסוּל.

         ראיתי שָם חֵרְשים שנוהרים

         לראות אותו, עיוורים רצים לשמוע.

         נשות חברה זרקו אליו כפפות, גבירות

         ומשרתות הִמְטירו צעיפים

         ומטפחות כשהוא עבר; האצילים

         השתחוו כמו מול פֶּסל אפולו,

         פשוטי העם עשו מבּוּל של רעמים

         מכּובָעים וצעקות: דבר כזה

         עוד לא ראיתי.

ברוטוס:                    בוא מהר, לַקפיטול,

          ונצטייד בְּאוזן-עין להוֹוֶה,

          אבל בְּלב לקראת עתיד.

סיסיניוס:                           אני אִתְך.

          יוצאים.