שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט קוריולנוס - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

נכנסות וֹולוּמְנִיָה ווירגיליה, אמו ורעיתו של מַרְסְיוּס. הן מתיישבות על שני שרפרפים ותופרות.

 

וֹולוּמְנִיָה:   בבקשה ממך, בת, שירי, או תתבטאי באופן משובב יותר. אם בני היה בעלי, הייתי חוגגת לאין ערוך יותר בהיעדרו אשר מַקְנָה לו כבוד, מאשר בגיפופי מיטתו, כשהוא מפגין את שיא אהבתו. כשהוא היה עדיין רך שנים וגוף, והבן היחיד יוצא רחמי; כשנעורים וחן קטפו אליו את כל המבטים; כשתמורת יום של הפצרות מלכים, אף אֵם לא היתה מוכרת אותו לשעה הרחק מעיניה; אני, בשוקלִי כמה הכבוד הולם אדם כזה – שאינו שווה  יותר מתמונה לתלות על קיר אם התהילה לא תפיח בו חיים – שמחתי לתת לו לתוּר אחר סכנה אם הוא ימצא כבוד ותפארת. לְמלחמה אכזרית שלחתי אותו, ממנה שב, מצחו עטור בזר אלון. אני אומרת לך, בת, כששמעתי לראשונה שיש לי בן גבר, לא ניתרתי משמחה כמו בזמן שראיתי אותו  מוכיח לראשונה כי הוא גבר.

וירגיליה:   אבל אם הוא היה מת בספור הזה, גברתי, מה אז?

וֹולוּמְנִיָה:   אז שם שִבְחוֹ היה לי לְבן, ובו הייתי מוצאת צאצא. שמעי מה שאני מצהירה בכנוּת: אם היו לי תריסר בנים, כולם שווים באהבתי, ואף אחד מהם לא יקר פחות ממַרְסְיוּס הטוב שלך ושלי, הייתי מעדיפה שאחד-עשר ימותו באצילות למען ארצם, מאשר שאחד יתפנק וישתמט מפעולה.

      נכנסת גברת.

גברת:      גבירתי, הגבירה וָולֵרְיָה באה לבקר אותך.

וירגיליה:   אנא תני לי רשות להיות פטורה.

וֹולוּמְנִיָה:   בשום פנים ואופן.

          נדמה לי שאני שומעת את התוף

          של בעלך; רואה אותו תופס

          את שערות אוֹפִידְיוּס ומפיל

          אותו; כמו ילדים מול דוב, נָסים

          הוֹולְסְקִים מפניו. נדמה אני

          רואה אותו רוקע ככה וקורא

           כך: "בואו, פחדנים, זָרעו אתכם בפחד

           גם אם נולדתם ברומא." אז,

          מוחֶה מצחו המגואל בדם

          ביד כְּסוּיָת שריון, צועד קדימה

          כמו איכר שמשימתו לקצור

           הכל, או שיפוטר.

וירגיליה:   מצחו המגואל בדם? הו יופיטר,

            לא דם!

וֹולוּמְנִיָה:               מספיק, טפשה! לגבר זה הולם

             יותר משְלל זהב. שְדֵי הֶקוּבָּה,

             בהניקה את הֶקְטוֹר, לא נראו

             יפים ממצח הקטור כשירק בבוז

             דמו על חרב יוונית. אִמרי

             לה לוָולריה שאנחנו מוכנות

             לקבּלת פניה.

            יוצאת הגברת.

וירגיליה:    שהשמיים ישמרו על בעלי

             מפני אֵימת אוֹפִידְיוּס!

וֹולוּמְנִיָה:                             הוא ירוֹצץ     

             את ראש אוֹפִידְיוּס תחת בֶּרך, וידרוך                    

             על צווארו.

                נכנסת וולריה, עם מלוֶוה, וגברת.

ולריה:     שתי גבירותי, יום טוב לכן.

וֹולוּמְנִיָה:   גבירתי המתוקה.

וירגיליה:    אני שמחה לראות אותך, מעלתך.

ולריה:      מה שלום שתיכן? אתן עקרות-בית לדוגמה ולמופת. מה אתן תופרות שם? רִקמה יפה, אין מה להגיד. מה שלום בנך הקטן?

וירגיליה:    אני מודה לגבירתי; טוב, מעלתך.

וֹולוּמְנִיָה:   הוא מעדיף לראות חרבות ולשמוע תוף מלִתְלוֹת עיניים במורֶה שלו.

ולריה:      מלה שלי, בן של האבא! אני נשבעת, זה ילד מאד יפה. בחיי, הסתכלתי עליו ביום רביעי חצי שעה רצוף: יש לו ארשת כל כך נחרצת. ראיתי אותו רודף אחרי פרפר מוזהב, וכשהוא תפס אותו, שחרר אותו שוב, ו – שוב אחריו, והתגלגל והתגלגל, ועל הרגליים שוב, תפס אותו שוב; או שהנפילה שלו הרגיזה אותו, או מי יודע מה, הוא ככה חרק שיניים וקרע אותו לגזרים. הה, אני אומרת לכן, איך שהוא מיקמק אותו!

וֹולוּמְנִיָה:   אחד ממצבי-הרוח של אביו.

ולריה:      בהחלט, אוּ-אָה, זה ילד אציל.

וירגיליה:    שובב, גבירתי.

ולריה:      די, הַנחְנָה את החוט-ומחט, אני חייבת שתִתְלוו אלי בתפקיד אצילוֹת עצלוֹת אחר הצהריים.

וירגיליה:    לא, גבירה טובה, אני לא יוצאת מהבית.

ולריה:      לא יוצאת מהבית?

וֹולוּמְנִיָה:   תצא, תצא.

וירגיליה:    באמת לא, ברשותך; אני לא אעבור את המפתן עד שבעלי יחזור מן המלחמה.

ולריה:      תתביישי לך, את מגבילה את עצמך בלי שֶכל. די, את חייבת לבוא לבקר את הגברת הטובה שרובצת על מיטת יולדות.

וירגיליה:   אני מאחלת לה החלמה מהירה, ואבקר אותה בתפילותי; אבל אני לא יכולה לבוא לשם.

וֹולוּמְנִיָה:   למה, אם תרשי לי?

וירגיליה:    זה לא כדי לחסוך בעבודה, ולא כי אין לי אהבה אליה.

ולריה:      את רוצה להיות פֶּנֶלוֹפּה מספר שתיים; אם כי אומרים שכל מה שהיא טָוְותָה בהיעדרו של בעלה רק מילא את העיר בְּעָש. די כבר, הלוואי שהבד הזה היה רגיש כמו האצבע שלך, שתרחמי עליו ותפסיקי לדקור אותו. די כבר, את תבואי איתנו.

וירגיליה:    לא, גבירה טובה, סלחי לי; באמת שלא אצא.

ולריה:      ביקר לי, אח, תבואי אתי, ואספר לך חדשות מצוינות על בעלך.

וירגיליה:    הו, גבירה טובה, לא יכולות להיות עדיין.

ולריה:      ברצינות, אני לא מתלוצצת איתך. הגיעו חדשות ממנו אתמול בלילה.

וירגיליה:    באמת, גבירתי?

ולריה:      באמינוּת, בָּדוּק; שמעתי סֵנָאטור אומר את זה. ככה: הוֹולְסְקִים פרשוּ את צבאם, נגדם יצא הגנרל קוֹמִינְיוּס, עם חלק אחד של הכוח הרומאי שלנו. בעלך וטיטוס לַרְטְיוּס צרים על העיר שלהם קוֹרִיוֹלי; אין להם ספק שינצחו, ושזאת תהיה מלחמת בזק. זה נכון, בנשמתי, אז בבקשה, תבואי איתנו.

וירגיליה:    תני לי פְּטוֹר בטובך, מעלתך, ואציית לך בכל להבא.

וֹולוּמְנִיָה:   עזבי אותה, גבירתי; כמו שהיא עכשיו, היא רק תדביק במחלה את הבילוי שלנו.

ולריה:      בחיי, נדמה לי שאת צודקת. שלום-שלום לך אם כך. בואי, גברת טובה, מתוקה. בבקשה ממך, וירגיליה, תִזְרקי את הקדְרוּת שלך מחוץ לדלת, ותצטרפי אלינו.

וירגיליה:    לא, במילה אחת, גבירתי; באמת אסור לי. אני מאחלת לכן בילוי יפה.

ולריה:      טוב, אז – שלום.

            יוצאות.


< אחורה הדפסת הטקסט קוריולנוס - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >