שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס טוּלוּס אוֹפִידְיוּס, עם מלווים.

 

אוֹפִידְיוּס: הודיעו לראשי העיר כי פה

          אני. ותנו להם את הנייר הזה.

           אחרי שיקראו אותו, בַּקשו

           אותם לגשת אל ככר השוק,

           ושם אעיד, באוזניהם ובאוזני

           העם, כי זו אמת. הנאשם

           שלי נכנס בשערי העיר כבר,

           כוונתו היא להופיע מול  

           העם, וּלְטהֵר עצמו – הוא מקווה -       

           בְּדיבורים. לזוז.

           יוצאים המלווים.

            נכנסים שלושה או ארבעה קושרים מצד אוֹפִידְיוּס.

                                    שלום רב.

קושר ראשון:                                     מה

              שלום המפקד שלנו?

אוֹפִידְיוּס:                           כמו אדם

              אשר הורעל ביד עצמו, נרצח

              מרחמיו שלו.

קושר שני:                   אדון אציל מאד,

               אם אתה עוד נחוש בכוונה

               לִשְמה ביקשת את שותפותנו,

               נסיר ממך את מה שמְסַכּן

               אותך.

אוֹפִידְיוּס:               אדון, איני יכול לומר.

               נפעל כשנראה לאן נושבת

               רוח העם.

קושר שלישי:               העם תמיד יִפְסח

                על הסעיפים כל עוד יריבותְכם

                תמשיך להתקיים; אך נפילת

                אחד תכתיר את הנותר בְּתור

                יורש לכל.

אוֹפִידְיוּס:                   אני יודע, והתואנה

              שלי להכריעוֹ תוכל להתפרש

              יפה. אני רוממתי את האיש,

              עָרבְתי בכבודי לכֵנוּתוֹ;

              וכשעלה כך לגדולה, הִשְקה

              את השתילים החדשים שלו

              בְּטל של חנופה, הדיח כך

              את ידידַי; ולמטרה זו הוא

              כּופף גם את טבעו, שעד אז לא יָדע

              אלא להיות קשה, איתן, בלי מעצור.

קושר שלישי:  אדון, עקשנותו

               כשרץ לתואר קוֹנְסוּל, שאיבד

               כי לא השפיל ראש –

אוֹפִידְיוּס:                              התכוונתי לדבּר

                על זה. כשעֵקב כך גורָש, הוא בא

                אל קורתי, הגיש צוואר לסכיני;

                אני לקחתיו אלי, נָתתי לו להיות

                עמית שווה, עם יד חופשית ככל

                שהוא ירצה; יותר, הנחתי לו

                לִבְחור משוּרוֹתַי, כדי להגשים

                את מפעליו, את הטובים בחיילי;

                סייעתי לתוכניותיו אישית;

                עזרתי לו לקצור את התהילה

                שאת כולה אסף רק לו; והתגאיתי

                בעשוֹתי כך עוול לעצמי:

                עד שבסוף נדמיתי לִמְשרת

               שלו, ולא שותף, והוא שילם

               לי כשהואיל לזרוק עלי מבט,

               כאילו שאני שכיר חרב.

קושר ראשון:                           בדיוק,

               אדון. ובַצָבא תמְהוּ על זה.

               ולבסוף, כשיכולנו להדביר

               את רומא, וצִפּינו לא רק לשלל,

               גם לתפארת –

אוֹפִידְיוּס:                        זהו הדבר;

               על זה אמְתַח כל שריר נגדו. משתי

               טיפות של רטיבות נשית, שהיא

               זולה כמו שֶקר, הוא מָכַר עמל

               ודם של מִבְצָעֵנו הגדול.

               אשר על כן ימות, ובנפילתו

               אני אקום שנית. אבל הקשיבו!

             תופים וחצוצרות נשמעים, עם צעקות רמות של העם.

קושר ראשון:  לעיר שלך נכנסת כמו שליח,

               ללא תרועה; אבל שוּבוֹ חותך

               את האוויר בקול.

קושר שני:                       ואווילים

               סובלניים, שהוא שחט את ילדיהם,

              קורעים את הגרון ומפארים

               אותו.

קושר שלישי:            לכן, לטובתך, לִפְנֵי

               שיתבטא וישכנע את

               העם בדיבוריו, תן שירגיש

               את חרבך, איתנו כגיבוי.       

               כשהוא ישכב פרקדן, המעשה 

               כפי שתספר אותו יקבור 

               את הגרסה שלו.

אוֹפִידְיוּס:                        די, אף מילה עוד.

               ראשי העיר באים.

                   נכנסים רוזני העיר.

כל רוזני העיר: ברוך שובך הביתה.

אוֹפִידְיוּס:                           לברכות

              איני ראוי. אך, רבותי הנכבדים,

              קראתם בעיון מה שכתבתי?

כל רוזני העיר:                             כן.

רוזן ראשון:   וצר לנו לשמוע זאת. כל פְּסוּל

              שהוא עשה לִפְני האחרון,

              ניתן היה לפטור בזוֹל; אך לסיים

              לפני ההתחלה, למסור חינם

              את כל ההשקעות הצבאיות,              

              לחתום הסכם שלום כשכבר היתה

              כניעה – זה לא סובל שום תירוצים.

אוֹפִידְיוּס:     הוא בא; שִמְעוּ אותו באוזניכם.

                   נכנס קוֹרִיוֹלנוּס, צועד עם תופים ודגלים, בני העם אתו.

קוֹרִיוֹלנוּס:  ברכות, רוזנים, חזרתי כְּחייל

            הוֹולְסְקִים, לא נגוּע כּלל באהבת

            ארצי יותר משהייתי כשנפרדתי

            ממנה, אלא מְשרֵת נָתוּן

            לִפְקודתכם האדירה. דעו כי

            פעולותי עלוּ יפֶה ושגשגו,

            וכי בִּנְתיב דמים הובלתי את

            צבאותיכם ממש עד השערים

            של רומא. השלל אשר הבאנו

            הביתה מְכַסה יותר משְליש

            של הוצאות הפעולה. חתמנו ברית

            שלום שלא תביא פחוֹת כּבוד

            לַוֹולְסְקִים מאשר חרפה לַרומאים;

            ופה נמסוֹר, חתוּם בְּיד הקוֹנְסוּלים

            והפטריקים, עם חותמת הסֵנָאט,

            את ההסכם.

אוֹפִידְיוּס:                 קִרְאו אותו, רוזנים;

             אבל אמרו לו לַבּוגד מן הדרגה

             הראשונה שהוא מָעַל בתפקידו.

קוֹרִיוֹלנוּס:   בוגד? סליחה?

אוֹפִידְיוּס:                      בוגד, כן, מַרְסְיוּס!

קוֹרִיוֹלנוּס:                                             מַרְסְיוּס!

אוֹפִידְיוּס:   כן, מַרְסְיוּס, קָאיוּס מַרְסְיוּס! מה אתה

            חושב, שאפאר אותך בַשוֹד

            ההוא, בתוֹאַר הגנוב קוֹרִיוֹלנוּס -

            בקוֹרִיוֹלי?

            רוזנים, ראשי המדינה, בשקר הוא

            בָּגַד בְּעניינכם, מָסַר, בְּעד 

            כמה דְמעות של מֶלח, את עירכם,

            את רומא – ואני אומר "עירכם" –

            לרעייתו ולאמו; פָּרַם

            את שבועתו ההחלטית כמו חוּט

            מֶשי רקוּב, מבלי להתייעץ

            עם הפיקוד: מוּל הדְמעות של המֵינקת

            הִפְקיר לרִיק את נִצְחונכם ביללות 

            ויבבות, עד שמשרתֵי חצר

            הסמיקו למראהו, ואנשי כבוד

            הביטו זה בזה בתדהמה.

קוֹרִיוֹלנוּס:   אתה שומע, מארס?

אוֹפִידְיוּס:                            אל תהגה את

            שֵם אֵל המלחמה, יֶלד דמעות!  [/ ילד בכיין!]

קוֹרִיוֹלנוּס:                                   הה!

אוֹפִידְיוּס:    ולא יותר.

קוֹרִיוֹלנוּס:  שקרן בלי גבול, הִגְדלְת את לבי

            עד שחזי לא יכילהו. "יֶלד!" הו

            עֶבד! סִלחו, רוזנים, זו פעם ראשונה

            אשר אני אנוּס לִגְעוֹר. במשפטכם,

            רוזנַי כּבְדֵי הראש, הוכיחו לכּלבלב

            הזה שכל דבריו הם שקר; גם

            כל מה שהוא עצמו יודע – הוא

            אשר הַצְלפותַי טבוּעוֹת טוב בעוֹרוֹ

            ויֵיאָלֵץ לשאת את מכותַי עד קֶבר -

            כל זה יחנוק לו את השֶקר בַּגרון.

רוזן ראשון:  שקט, שניכם, שִמעו אותי.

קוֹרִיוֹלנוּס:                                 קִרְעוּ

              אותי לחתיכות, בנֵי עם הוֹולְסְקִים,

              גברים ונערים, הַכְתימו בי

              כל חֶרב. יֶלד! כֶּלב של כּזבים!

              אילו כָּתַבְתָ בְּאמת את תולדותיך,

              אז שם תִמְצא חקוּק שכמו נֶשר בקן

              יונים אני הפרחתי את הוֹולְסְקִים 

              שלך בקוֹרִיוֹלי. לבדי את זה

              עשיתי. ילד!

אוֹפִידְיוּס:                   מה, רוזנים, תתנו

              לו לְשחצן טמֵא זה להזכיר

              מול עיניכם ואוזניכם מזל

              עיוור אשר שיחק לו לִקְלונכם?

כל הקושרים:  שהוא ימות על זה.

כל העם:                              קִרעו לו את הגוף!

              הרֶגע! הוא הָרַג את בני! בתי! הוא

              הרג את מרקוס האחְיָן שלי! הוא

              הרג לי את אבי!

רוזן שני:     שקט! בלי מהומות פה! שקט!

              האיש אציל, ותהילתו חובקת את

              כל פנֵי האדמה. חֶטְאוֹ כּלפֵּינו

              יִידוֹן על פי החוק. עמוד, אוֹפִידְיוּס,

              ואל תחריד את השלום.

קוֹרִיוֹלנוּס:                              הו, אם  

              הוא רק היה לי בידיים, עם ששה

              אוֹפִידְיוּסים, יותר, עם כל שִבְטוֹ,

              כדי ללמד אותו שיעור בחרב.

אוֹפִידְיוּס:    נבל חצוף!

קושרים:                   הרוֹג, הרוֹג, הרוֹג,

              הרוג, הרוג אותו!

              הקושרים שולפים, והורגים את מַרְסְיוּס, שנופל; אוֹפִידְיוּס ניצב מעליו.

רוזנים:                            עצוֹר, עצוֹר, עצוֹר,

              עצוֹר!

אוֹפִידְיוּס:               מורַי ורבותַי, שִמְעו 

              אותי.

רוזן ראשון:          הו טוּלוּס!

רוזן שני:                          כאן עשיתָ מעשה

              שהגבוּרה תֵבוֹש בו.

רוזן שלישי:                       אל תדרוך

              עליו. כולם, לשתוק! השיבו את

              החרבות.

אוֹפִידְיוּס:                 כְּשְ, רבותי, תדעו –

              מה שנִבְצָר מכּם, בַּהִתְלקחוּת

              שהוא הצית – באיזו סכנה

              האיש הזה הציב את חייכם,

              אז תחגגו שככה הוא נחתך.

              אנא מכּם, קִרְאו לי לסֵנָאט,

              אוכיח שאני משרתכם

              הנאמן, או אקבל את החמוּר

              בעונְשיכם.

רוזן ראשון:                 שְאוּ את גּופוֹ מכאן,

              והתאבלו עליו. זו תיחשב

              לאצילה שבַּגוּפוֹת אשר לוּוְתָה

             אי פעם אֱלֵי קֶבר.

רוזן שני:                         זעמו

           חמוּם המוֹח מנכֶּה הרבה

           אשמה מעִם אוֹפִידְיוּס. ננצל

           זאת לטובה.

אוֹפִידְיוּס:                 כל זעמִי חָלַף,

            ואני תְקוּף צַער. – להרים אותו.

            שיעזרו שלושה מן הבכירים

            בַּחיילים. אני אהיה אחד.

            הכּוּ בַּתוף שיְדבּר בקול

            של אֶבל. את חודי החניתות הַשפּילוּ. 

            גם אם בעיר הזאת אִלְמן וגם

            יִיתֵם רבים, שעַד לעֶצם השעה

            הזאת מקוננים על האסון,

            הוא ייזכר לאצילות.   

            עִזְרוּ.

           יוצאים, נושאים את גופת מַרְסְיוּס. נשמע מארש הלוויה.