שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלך ליר - מערכה 4, תמונה 7 קדימה >

נכנסים קורדליה, קנט [במסווה], ורופא.

קוֹרְדֶּלְיָה:  הוֹ קֶנְט הַטּוֹב, אֵיךְ יִגְמְלוּ לְךָ

          חַיַּי אוֹ מַעֲשַׂי עַל טוּב לִבְּךָ?

          חַיַּי יִהְיוּ קְצָרִים מִדַּי, וְכָל

          תַּגְמוּל – זָעוּם.

קֶנְט:      הַהַכָּרָה, גְּבִרְתִּי, הִיא כְּבָר תַּשְׁלוּם

          מֵעַל לַמְּצֻפֶּה. כָּל דִּוּוּחַי

          אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ - שׁוּם תּוֹסָפוֹת,

          שׁוּם הַשְׁמָטוֹת: עֻבְדּוֹת.

קוֹרְדֶּלְיָה:                          הַחְלֵף בְּגָדִים;

          מַלְבּוּשׁ זֶה הוּא תִּזְכֹּרֶת לַשָּׁעוֹת

          הַנּוֹרָאוֹת הָהֵן. הָסֵר אוֹתוֹ,

          לְמַעֲנִי.

קֶנְט:              גְּבִרְתִּי הַיְּקָרָה,

          בִּרְשׁוּתֵךְ; אִם אֵחָשֵׂף עַכְשָׁו

          אֶפְגֹּם בְּתָכְנִיתִי הַמְּדֻקְדֶּקֶת.

          יְהֵא שְׂכָרִי שֶׁלֹּא תַּכִּירִי בִּי

          עַד שֶׁהַזְּמַן וְגַם אֲנִי נַחְלִיט.

קוֹרְדֶּלְיָה:  אָז כָּךְ יִהְיֶה, אִישׁ טוֹב. [לרופא] מָה שְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ?

רוֹפֵא:    מָדָם, יָשֵׁן עֲדַיִן.

קוֹרְדֶּלְיָה:                  אֵלִים בְּחַסְדְּכֶם!

          רַפְּאוּ-נָא אֶת הַֹשֶּבֶר בַּנְּשָׁמָה

          הַמְּעֻנָּה שֶׁלּוֹ; אֶת הַחוּשִׁים

          הַמְּזַיְּפִים וְהַצּוֹרְמִים כַּוְּנוּ לוֹ,

          לָאָב טְרוּף-הַיַּלְדוּת הַזֶּה.

רוֹפֵא:                               בִּרְשׁוּת

          הוֹד מַלְכוּתָהּ, נָעִיר כְּבָר אֶת הַמֶּלֶךְ?

          הַרְבֵּה יָשַׁן.

קוֹרְדֶּלְיָה:             יַדְרִיךְ אוֹתְךָ הַיֶּדַע,

          עֲשֵׂה כִּרְאוּת עֵינֶיךָ. הוּא לָבוּשׁ?

          מוכנס ליר בכיסא, נישא בידי משרתים.

רוֹפֵא:    מָדָם, כֵּן. בִּשְׁנָתוֹ הָעֲמֻקָּה

          הֶחֱלַפְנוּ לוֹ בְּגָדִים. עִמְדִי קָרוֹב,

          מָדָם, כְּשֶׁנְּעוֹרֵר אוֹתוֹ. אֵין לִי

          סָפֵק שֶׁהוּא יִהְיֶה רָגוּעַ.

קוֹרְדֶּלְיָה:                         טוֹב.

רוֹפֵא:    קִרְבִי. – הַגְבִּירוּ אֶת הַמּוּזִיקָה שָׁם.

קוֹרְדֶּלְיָה:  הוֹ, אַבָּא הַיָּקָר, בְּרִיאוּת תּוֹשִׁיב

          תְּרוּפָה עַל שִׂפְתוֹתַי, וְהַנְּשִׁיקָה

          הַזֹּאת תַּמְתִּיק אֶת נֶזֶק אַחְיוֹתַי

          לְרוּם כְּבוֹדְךָ.

קֶנְט:                       הָהּ, נְסִיכָה טוֹבָה!

קוֹרְדֶּלְיָה:  אֲפִלּוּ לֹא הָיִיתָ אֲבִיהֶן,

          פְּתִיתֵי שֵׂיבָה שֶׁלְּךָ תּוֹבְעִים חֶמְלָה.

          זֶה רֹאשׁ שֶׁיַּעֲמֹד מוּל רוּחַ קֶטֶל?

          מוּל רַעַם אֵימְתָנִי וְחַשְׁמַלִּים,

          בְּלֵב מַכּוֹת אֵימִים שֶׁל חֲזִיזֵי

          בָּרָק? זָקִיף לֵילִי מִסְכֵּן חָבוּשׁ

          קַסְדָּה דַּקָּה כָּזֹאת? הַכֶּלֶב שֶׁל

          אוֹיְבִי, גַּם לוּ נָשַׁךְ אוֹתִי, הָיָה

          בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה לָן מוּל הָאָח

          שֶׁלִּי; וְטוֹב הָיָה לְךָ שָׁם, אַבָּא,

          לְהִסְתּוֹפֵף בַּדִּיר עִם חֲזִירִים

          וְעִם נִדְּפֵי-אֱנוֹשׁ, בְּקַשׁ וְטַחַב?

          נוֹרָא, נוֹרָא! זֶה פֶּלֶא שֶׁחַיֶּיךָ

          וּבִינָתְךָ לֹא נִקְטְלוּ בְּבַת

          אַחַת. הוּא מִתְעוֹרֵר, דַּבֵּר אֵלָיו.

רוֹפֵא:    מָדָם, דַּבְּרִי אַתְּ; כָּךְ צָרִיךְ.

קוֹרְדֶּלְיָה:  מָה שְׁלוֹם כְּבוֹדוֹ? אֵיךְ חָשׁ הוֹד מַלְכוּתְךָ?

לִיר:       אַתֶּם עוֹשִׂים לִי עָוֶל לְהוֹצִיא

          אוֹתִי מִקֶּבֶר. אַתְּ שָׁם נְשָׁמָה

          שֶׁנִּגְאֲלָה, אֲבָל אֲנִי כָּפוּת

          בְּתוֹךְ גַּלְגַּל שֶׁל אֵשׁ, וְדִמְעוֹתַי

          צוֹרְבוֹת כְּמוֹ עוֹפֶרֶת מֻתָּכָה.

קוֹרְדֶּלְיָה:   אָדוֹן, אַתָּה מַכִּיר אוֹתִי?

לִיר:                              אַתְּ רוּחַ,

          אֲנִי יוֹדֵעַ; אֵיךְ, מָתַי נִפְטַרְתְּ?

קוֹרְדֶּלְיָה:  רָחוֹק, רָחוֹק עֲדַיִן.

לִיר:       אֵיפֹה הָיִיתִי? אָהּ? אֵיפֹה אֲנִי?

          אוֹר יוֹם בָּהִיר? מִתְעַלְּלִים בִּי עַד

          מְאוֹד. הָיִיתִי מֵת מֵרֹב חֶמְלָה

          לִרְאוֹת אַחֵר כָּךְ. לֹא יוֹדֵעַ מָה

          לוֹמַר. לֹא מְסֻגָּל לְהִשָּׁבַע

          שֶׁאֵלֶּה שְׁתֵּי יָדַי: נִרְאֶה, נִרְאֶה –

          אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת הַדְּקִירָה הַזֹּאת.

          לוּ רַק יָדַעְתִּי מַהוּ מַצָּבִי.

קוֹרְדֶּלְיָה [כורעת]: הוֹ הִסְתַּכֵּל עָלַי, אָדוֹן, וְשִׂים

          עָלַי יָד לִבְרָכָה!

          [ליר נופל על ברכיו]

                             לֹא, אַל תִּכְרַע,

          אָדוֹן!

לִיר:             בְּבַקָּשָׁה, אַל תִּלְעֲגִי לִי.

          אֲנִי זָקֵן מְאוֹד טִפְּשִׁי, וּפֶתִי,

          שְׁמוֹנִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לֹא שָׁעָה

          יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת, וְאִם לוֹמַר

          פָּשׁוּט,

          אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁדַּעֲתִי אֵינָהּ

          צְלוּלָה מַמָּשׁ. נִדְמֶה לִי שֶׁעָלַי

          לָדַעַת מִי אַתְּ, מִי הָאִישׁ הַזֶּה,

          אֲבָל יֵשׁ בִּי סְפֵקוֹת; כִּי בְּעִקָּר

          אֵין לִי מֻשָּׂג מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה

          וְכָל תְּבוּנָה שֶׁבִּי לֹא יְכוֹלָה

          לִזְכֹּר אֶת הַבְּגָדִים הָאֵלֶּה; גַּם

          אֵינִי זוֹכֵר כְּלָל אֵיפֹה לַנְתִּי אֶמֶשׁ.

          אַל תִּצְחֲקוּ עָלַי, כִּי, חֵי נַפְשִׁי,

          אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַגְּבִירָה הַזֹּאת

          הִיא יַלְדָּתִי קוֹרְדֶּלְיָה.

קוֹרְדֶּלְיָה:                      זֹאת אֲנִי,

          אֲנִי.

לִיר:            מָה, דִּמְעוֹתַיִךְ רְטוּבוֹת?

          כֵּן, בְּחַיַּי; לֹא, אָנָּא, אַל תִּבְכִּי.

          אִם יֵשׁ לָךְ רַעַל עֲבוּרִי, אֶשְׁתֶּה.

          אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת

          אוֹתִי, כִּי אַחְיוֹתַיִךְ – כָּךְ אֲנִי

          זוֹכֵר – עָשׂוּ לִי עָוֶל. לְךָ יֵשׁ כָּל

          סִבָּה, לָהֶן אֵין.

קוֹרְדֶּלְיָה:                  שׁוּם סִבָּה, לֹא, שׁוּם

          סִבָּה.

לִיר:            אֵיפֹה אֲנִי? צָרְפַת?

קֶנְט:                               אָדוֹן,

          בַּמַּמְלָכָה שֶׁלְּךָ.

לִיר:                      אַל תִּתְעַלֵּל בִּי.

רוֹפֵא:    הִתְנַחֲמִי. הַזַּעַם הַגָּדוֹל

          כְּבָר מֵת בּוֹ, אַתְּ רוֹאָה, מָדָם. בְּכָל

          זֹאת מְסֻכָּן עוֹד לְשַׁחְזֵר לוֹ אֶת

          הַזְּמַן אֲשֶׁר אִבֵּד. בַּקְּשִׁי אוֹתוֹ

לְהִִכָּנֵס. וְנָא לֹא לְהַטְרִיד

          אוֹתוֹ לִפְנֵי עוֹד רְגִיעָה.

קוֹרְדֶּלְיָה:                      יוֹאִיל

          הוֹד מַלְכוּתוֹ לָלֶכֶת?

לִיר:       אַתֶּם צְרִיכִים לִנְהֹג בִּי סַבְלָנוּת. אָנָּא מִכֶּם, לִשְׁכֹּחַ וְלִסְלֹחַ; אֲנִי זָקֵן, וּמְטֻפָּשׁ.

          יוצאים. קנט והאדון נשארים.

אָדוֹן:     זֶה מֻסְמָךְ שֶׁהַדֻּכָּס שֶׁל קוֹרְנְוָל נִרְצַח כָּךְ?

קֶנְט:      זֶה וַדָּאִי, אָדוֹן.

אָדוֹן:     מִי מְפַקֵּד עַל אֲנָשָׁיו?

קֶנְט:      עַל פִּי מָה שֶׁאוֹמְרִים, בְּנוֹ הַמַּמְזֵר שֶׁל גְּלוֹסְטֶר.

אָדוֹן:     אוֹמְרִים שֶׁאֶדְגַּר בְּנוֹ הַמְּגֹרָשׁ נִמְצָא עִם הָרוֹזֵן שֶׁל קֶנְט בְּגֶרְמַנְיָה.

קֶנְט:      ֹשְמוּעוֹת דַרְכָּן לְהִתְחַלֵּף; הִגִּיעַ זְמַן לִפְקֹחַ עַיִן. כּוֹחוֹת אַנְגְּלִיָּה מִתְקָרְבִים בְּמֶרֶץ.

אָדוֹן:     הַהַכְרָעָה צְפוּיָה לִהְיוֹת עֲקֻבָּה מִדָּם. כָּל טוּב לְךָ, אָדוֹן.

          יוצא.

קֶנְט:      הַקְּרָב הַזֶּה הַיּוֹם עָתִיד לִכְתֹּב

          סוֹף לַסִּפּוּר שֶׁלִּי, לָרַע אוֹ טוֹב.

          יוצא.


< אחורה הדפסת הטקסט המלך ליר - מערכה 4, תמונה 7 קדימה >