שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים ליר, קנט [במסווה] והשוטה.

לִיר [לקנט]:   לֵךְ אַתָּה לְפָנֵינוּ לְקוֹרְנְוול עִם הַמִּכְתָּבִים הָאֵלֶּה. אַל תְּנַדֵּב לַבַּת שֶׁלִּי שׁוּם מֵידָע שֶׁיֵּשׁ לְךָ מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁהִיא תִּשְׁאַל בְּעִקְּבוֹת הַכָּתוּב. אִם הַיְּעִילוּת שֶׁלְּךָ לֹא תִּזְדָּרֵז, אֲנִי אַגִּיעַ שָׁמָּה לְפָנֶיךָ.

קֶנְט:   אֲנִי לֹא אִישַׁן, אָדוֹן, עַד שֶׁאֶמְסֹר אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁלְּךָ.

         יוצא.

שׁוֹטֶה:  אִם הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַבֶּן-אָדָם הָיָה בָּעֲקֵבִים שֶׁלּוֹ, לֹא הָיְתָה סַכָּנָה שֶׁיִּצְמְחוּ לוֹ יַבָּלוֹת?

לִיר:    אֲהָהּ, יֶלֶד.

שׁוֹטֶה:  אָז שְׁמַע לִי, תַּחְגֹּג; אַתָּה כְּבָר לֹא תִּתְחַלֵּק עַל הַשֵּׂכֶל.

לִיר:     חָה, חָה, חָה.

שׁוֹטֶה:   תִּרְאֶה שֶׁהַבַּת הַשְּׁנִיָּה שֶׁלְּךָ תִּתְנַהֵג אִתְּךָ יָפֶה, כִּי לַמְרוֹת שֶׁהִיא דּוֹמָה לְזֹאת כְּמוֹ תַּפּוּד לְתַפּוּחַ – מָה שֶׁאֲנִי מְנַחֵשׁ אֲנִי מְנַחֵשׁ.

לִיר:     כֵּן, מָה אַתָּה מְנַחֵשׁ, יֶלֶד?

שׁוֹטֶה:   שֶׁבַּטַּעַם הִיא דּוֹמָה לְזֹאת כְּמוֹ תַּפּוּד לְתַפּוּד. אַתָּה יוֹדֵעַ לָמָּה הָאַף עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַפַּרְצוּף?

לִיר:      לֹא.

שׁוֹטֶה:   לָמָּה, שֶׁהָעֵינַיִם יִשָּׁאֲרוּ מִכָּל צַד שֶׁל הָאַף, בִּשְׁבִיל שֶׁמָּה שֶׁבֶּן-אָדָם לֹא יָכוֹל לְרַחְרֵחַ הוּא יוּכַל לִבְלֹשׁ.

לִיר:      עָשִׂיתִי לָהּ עָוֶל.

שׁוֹטֶה:   אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ צְדָפוֹת עוֹשות קוֹנְכִיָּה?

לִיר:      לֹא.

שׁוֹטֶה:   גַּם אֲנִי לֹא. אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ לָמָּה לַשַּׁבְּלוּל יֵשׁ בַּיִת.

לִיר:      לָמָּה?

שׁוֹטֶה:   לָמָּה, בִּשְׁבִיל לָשִׂים תָּ'רֹאשׁ שֶׁלּוֹ בִּפְנִים, לֹא לָתֵת אוֹתוֹ חִנָּם לַבָּנוֹת שֶׁלּוֹ וּלְהַשְׁאִיר אֶת הַקַּרְנַיִם בְּלִי מִכְסֶה.

לִיר:      אֲנִי אֶתְכַּחֵשׁ לַטֶּבַע שֶׁלִּי: אַבָּא נָדִיב כָּל כָּךְ! הַסּוּסִים שֶׁלִּי מוּכָנִים?

שׁוֹטֶה:   הַחֲמוֹרִים הָלְכוּ לְטַפֵּל בַּסּוּסִים. הַסִּבָּה לָמָּה שִׁבְעַת הַכּוֹכָבִים שֶׁל הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה הֵם רַק שִׁבְעָה הִיא סִבָּה יָפָה.

לִיר:      כִּי הֵם לֹא שְׁמוֹנָה?

שׁוֹטֶה:   כֵּן, בְּדִיּוּק, אַתָּה יָכֹלְתָּ לִהְיוֹת שׁוֹטֶה טוֹב.

לִיר:       לָקַחַת אֶת הַכֹּל בַּחֲזָרָה בְּכוֹחַ – כְּפִיּוּת טוֹבָה, מִפְלֶצֶת!

שׁוֹטֶה:   אִם אַתָּה הָיִיתָ שׁוֹטֶה שֶׁלִּי, מַר-דּוֹד, הָיִיתִי מַלְקֶה אוֹתְךָ עַל זֶה שֶׁהִזְדַּקַּנְתָּ לִפְנֵי הַזְּמַן.

לִיר:       אֵיךְ זֶה?

שׁוֹטֶה:   אָסוּר הָיָה לְךָ לִהְיוֹת זָקֵן לִפְנֵי שֶׁתִּהְיֶה חָכָם.

לִיר:     רַק לֹא לִהְיוֹת מְטֹרָף, לֹא מְטֹרָף,

           שָׁמַיִם מְתוּקִים, שִׁמְרוּ אוֹתִי

          בַּתֶּלֶם, אֲנִי לֹא אֶהְיֶה מְטֹרָף.

        נכנס אציל.

        מָה, הַסּוּסִים מוּכָנִים?

אצִיל:  מוּכָנים, כְּבוֹדוֹ.

לִיר:                    בּוֹא, יֶלֶד.

          יוצאים ליר ואציל.

שׁוֹטֶה:   בְּתוּלָה שֶׁצוֹחֶקֶת כְּשֶׁאֲנִי אָץ-רָץ לִי –

          בְּתוּלֶיהָ בְּסוֹפָם, אִם כְּלוּם לֹא יְקֻצַּץ לִי.

            יוצא.