שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלך ליר - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >

נכנסים אדמונד וקורן, משני צדי הבימה.

אֶדְמוּנְד: בְּרָכוֹת עָלֶיךָ, קוּרָן.

קוּרָן:  וְעָלֶיךָ, אָדוֹן. הָיִיתִי עִם אָבִיךָ וְהוֹדַעְתִּי לוֹ שֶׁהַדֻּכָּס שֶׁל קוֹרְנְוָל וְרֵגָן הַדֻּכָּסִית שֶׁלּוֹ יִהְיוּ פֹּה אִתּוֹ הַלַּיְלָה.

אֶדְמוּנְד: אֵיךְ זֶה יָצָא?

קוּרָן:  לֹא, אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ. שָׁמַעְתָּ מָה הַחֲדָשׁוֹת? – אֲנִי מִתְכַּוֵּן הַחֲדָשׁוֹת הַנִּלְחָשׁוֹת, כִּי זֶה עֲדַיִן בְּגֶדֶר זִמְזוּמֵי אָזְנַיִם.

אֶדְמוּנְד: אֲנִי? לֹא; תַּגִּיד לִי, מָה?

קוּרָן:  לֹא שָׁמַעְתָּ עַל מִלְחָמוֹת צְפוּיוֹת בֵּין שְׁנֵי הַדֻּכָּסִים שֶׁל קוֹרְנְוָל וְאוֹלְבָּנִי?

אֶדְמוּנְד: אַף מִלָּה.

קוּרָן:  אָז אוּלַי תִּשְׁמַע עִם הַזְּמַן. שָׁלוֹם לְךָ, אָדוֹן.

            יוצא.

אֶדְמוּנְד:   אָז הַדֻּכָּס יִהְיֶה הַלַּיְלָה פֹּה?...

           טוֹב... טוֹב מְאוֹד... הֲכִי טוֹב! זֶה נִרְקָם

          מִתּוֹךְ עַצְמוֹ לָעֲסָקִים שֶׁלִּי.

          אָבִי הִצִּיב מִשְׁמָר לָשִׂים יָד עַל

          אָחִי, וְלִי נוֹתַר עִנְיָן אֶחָד,

          קְצָת לֹא כָּשֵׁר. זְרִיזוּת וְיַד-מַזָּל –

          תּוֹרְכֶם. אָחִי, מִלָּה; רֵד, אָח, שָׁמַעְתָּ?

          נכנס אדגר.

          אָבִי מַשְׁקִיף; אָדוֹן, לֵךְ-בְּרַח מִכָּאן!

          מָסְרוּ מֵידָע עַל הַמַּחְבּוֹא שֶׁלְּךָ:

          הַלַּיְלָה מְשַׂחֵק לְטוֹבָתְךָ.

          דִּבַּרְתָּ נֶגֶד הַדֻּכָּס שֶׁל קוֹרְנְוָל?

          הוּא בָּא לְפֹה, עַכְשָׁו, בָּהוּל-דָּחוּף,

          בַּלַּיְלָה, וְעִם רֵגָן. לֹא אָמַרְתָּ

          דָּבָר עַל הַמַּהֲלָכִים שֶׁלּוֹ

          כְּנֶגֶד אוֹלְבָּנִי? תַּחְשֹׁב.

אֶדְגַּר:                              בָּטוּחַ,

          אַף לֹא מִלָּה.

אֶדְמוּנְד:                  אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת

          אָבִי בָּא – סְלַח לִי; כְּתַכְסִיס עָלַי

          לִתְקֹף אוֹתְךָ בְּחֶרֶב; תַּעֲמִיד

          פָּנִים כְּאִלּוּ אַתָּה מִתְגּוֹנֵן;

          צֵא לְשָׁלוֹם. [בקול רם] תָּרִים יָדַיִם, בּוֹא

          עֲמֹד מוּל אַבָּא! אוֹר, הוֹ, הִנֵּה! [לאדגר] בְּרַח,

          אָח, בְּרַח! [בקול רם] אוֹרוֹת, אוֹרוֹת, הוֹ! [לאדגר] אָז שָׁלוֹם.

          אדגר יוצא.

          קְצַת דָּם מָרוּחַ עַל עַצְמִי יִצֹּר

          פֹּה רֹשֶׁם שֶׁמַּאֲמַצַּי הָיוּ

          עַזִּים יוֹתֵר. [פוצע את עצמו] רָאִיתִי שִׁכּוֹרִים

          עוֹשִׂים יוֹתֵר מִזֶּה בְּתוֹר מִשְׂחָק.

          הוֹ, אַבָּא, אַבָּא! תַּעֲצֹר, עֲצֹר,

          עֶזְרָה אֵין?

          נכנסים גלוסטר ומשרתים עם לפידים.

גְּלוֹסְטֶר:                  אֶדְמוּנְד, אֵיפֹה הַנָּבָל?

אֶדְמוּנְד: פֹּה הוּא עָמַד בַּחֹשֶׁךְ, עִם חַרְבּוֹ,

          שְׁלוּפָה, חַדָּה, מִלְמֵל מִין לַחַשׁ-נַחַשׁ,

          הִשְׁבִּיעַ אֶת הַלְּבָנָה לִהְיוֹת

          לוֹ גְּבֶרֶת-חֶסֶד.

גְּלוֹסְטֶר:                   אֲבָל אֵיפֹה הוּא?

אֶדְמוּנְד: תִּרְאֶה, אָדוֹן, אֲנִי שׁוֹתֵת דָּם.

גְּלוֹסְטֶר:                                 אֵיפֹה

          הוּא הַנָּבָל, אֶדְמוּנְד?

אֶדְמוּנְד:                         בָּרַח לְשָׁם,

          אָדוֹן, כְּשֶׁלֹּא הִצְלִיחַ בְּשׁוּם אֹפֶן –

גְּלוֹסְטֶר [למשרתים]: לִרְדֹּף! לִתְפֹּס! הוֹ! [משרתים רצים החוצה] "בְּשׁוּם אֹפֶן" מָה?

אֶדְמוּנְד: לִרְתֹּם אוֹתִי לָרֶצַח שֶׁל כְּבוֹדְךָ.

          אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁאֱלוֹהֵי נָקָם

          יוֹרִים בְּרָקִים וָרַעַם בְּרוֹצְחֵי-

          אָבוֹת, הִסְבַּרְתִּי כַּמָּה עֲשִׁירָה

          וְאַמִּיצָה הִיא בְּרִית שֶׁל בֵּן לְאָב.

          אִם לְקַצֵּר, כְּשֶׁהוּא נוֹכַח בַּבּוּז

          שֶלִּי לְמַטְּרָתוֹ הַמְּעֻוֶּתֶת –

          שָלַף חַרְבּוֹ והִסְתַּעֵר עָלַי,

          בְּאֵין לִי נֶשֶק, וּפָצַע בַּזְּרוֹעַ;

          אַךְ כְּשֶׁרָאָה אֶת כּוֹחוֹתַי קָמִים

          שָׂשִׂים לַמַּאֲבָק – אוֹ שֶׁפָּשׁוּט

          נִבְהַל מִכָּל הָרַעַשׁ שֶׁהֵקַמְתִּי –

          לְפֶתַע הוּא נִמְלַט.

גְּלוֹסְטֶר:                     שֶׁיִּמָּלֵט

          רָחוֹק: כִּי פֹּה בָּאָרֶץ הוּא חָפְשִׁי

          לֹא יִשָּׁאֵר. וְאֵיךְ שֶׁיִּתָּפֵס –

          חֲסַל! כְּבוֹד הַדֻּכָּס, פַּטְרוֹן, אָדוֹן

          מָגֵן שֶׁלִּי, יָבוֹא לְכָאן הַלַּיְלָה;

          בְּסַמְכוּתוֹ אַכְרִיז שֶׁהַמּוֹצֵא

          אוֹתוֹ יִזְכֶּה בְּחֶסֶד, כְּשֶׁיָּבִיא

          אֶת מוּג-הַלֵּב הָרַצְחָנִי הַזֶּה

          אֶל הַגַּרְדּוֹם: מִי שֶׁיַּסְתִּיר אוֹתוֹ –

          בֶּן מָוֶת!

אֶדְמוּנְד:           כְּשֶׁנִּסִּיתִי לְהָנִיא

          אוֹתוֹ מִמַּטְּרָתוֹ – וְהִתְחַוֵּר

          לִי: הוּא נָחוּשׁ – אִיַּמְתִּי בְּמִלִּים

          רוֹתְחוֹת לַחְשֹׂף אוֹתוֹ. וְהוּא עָנָה:

          "מַמְזֵר חֲסַר-זְכֻיּוֹת, אִם אֶעֱמֹד

          מוּלְךָ, אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁמַפְקִידִים

          בְּךָ אֵמוּן, מְיַחֲסִים לְךָ מַצְפּוּן

          וְיַאֲמִינוּ לַמִּלִּים שֶׁלְּךָ?

         לֹא, אִם אַכְחִישׁ – וּבְהֶחְלֵט אַכְחִישׁ –

         גַּם אִם תַּצִּיג אֶת כְּתַב-יָדִי חָתוּם,

         אַפִּיל הַכֹּל עַל שְׁחוֹר הַמְּזִמּוֹת

         וְהַתְּכָכִים שֶׁלְּךָ; מִי בָּעוֹלָם

         טִפֵּש כָּל כָּך שֶלֹא יִהְיֶה בָּטוּחַ

         כִּי רֶוַח מִמּוֹתִי דִּרְבֵּן אוֹתְךָ

          לִפְעֹל?"

          חצוצרה מבחוץ.

גְּלוֹסְטֶר:           נָבָל מֻשְׁלָם, מִפְלֶצֶת! מָה,

          יַכְחִישׁ אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁלּוֹ?... הוּא לֹא

          נוֹלַד מִמֶּנִּי. שְׁמַע, הַחֲצוֹצְרוֹת

          שֶׁל הַדֻּכָּס; אֵין לִי מֻשָּׂג עַל מָה

          הוּא בָּא. אֲנִי אֶחְסֹם כָּל חוֹף, כָּל שַׁעַר,

          הוּא לֹא יִבְרַח, הַכֶּלֶב; הַדֻּכָּס

          יַרְשֶׁה לִי; הוּא חַיָּב. כְּמוֹ כֵן, אָפִיץ

          תְּמוּנָה שֶׁלּוֹ לַמֶּרְחַקִּים, שֶׁכָּל

          הַמַּמְלָכָה תַּכִּיר אוֹתוֹ הֵיטֵב;

          אֲשֶׁר לְאַדְמוֹתַי, בֵּן נֶאֱמָן,

          טִ בְ עִ י שֶׁלִּי, אֶפְתַּח בַּהֲלִיכִים

          כְּדֵי שֶׁתִּירַשׁ אוֹתָן כַּדִּין.

          נכנסים קורנוול, רגן ומלווים.

קוֹרְנְוָל:  מָה יֵשׁ, חָבֵר אָצִיל? הִגַּעְתִּי רק

          עַכְשָׁו וּכְבָר שָׁמַעְתִּי חֲדָשׁוֹת

          זָרוֹת ומוּזָרוֹת.

רֵגָן:                      אִם זֶה נָכוֹן,

         כָּל נְקָמָה תִּהְיֶה קַלָּה מִדַּי

          לָעֲבַרְיָן. מָה, מָה שְׁלוֹמְךָ, אָדוֹן?

גְּלוֹסְטֶר: גְּבִרְתִּי, פֹּה לְפָנַיִךְ לֵב זָקֵן

          סָדוּק, סָדוּק.

רֵגָן:                     הוּא בֶּאֱמֶת בִּקֵּשׁ

          לְהִתְנַקֵּשׁ בְּךָ – זֶה שֶׁאָבִי

          הָיָה סַנְדָּק שֶׁלּוֹ, אָבִי נָתַן

          לוֹ שֵׁם – אֶדְגַּר שֶׁלְּךָ?

גְּלוֹסְטֶר:                         הוֹ גְּבֶרֶת, גְּבֶרֶת,

          שֶׁהַבּוּשָׁה תַּסְתִּיר אֶת זֶה.

רֵגָן:                                 הוּא לֹא

          הָיָה נִלְוֶה לִגְּדוּד הָאַבִּירִים

          הַמֻּפְקָרִים שֶׁחָגוּ סְבִיב אָבִי?

גְּלוֹסְטֶר: אֵין לִי מֻשָּׂג, גְּבִרְתִּי; זֶה רַע, זֶה רַע

          מְאוֹד.

אֶדְמוּנְד:          כֵּן, גְּבֶרֶת; הוּא הָיָה שַׁיָּךְ

          לַחֲבוּרָה הַזֹּאת.

רֵגָן:                        אִם כָּכָה זֶה

          לֹא פֶּלֶא שֶׁדָּבַק בּוֹ רֹעַ. הֵ ם

          הֵסִיתוּ שֶׁיִּרְצַח אֶת הַזָּקֵן,

          כְּדֵי לְבַזְבֵּז אֶת נְכָסָיו. דֻּוַּח

          לִי עֲלֵיהֶם הֵיטֵב מֵאֲחוֹתִי

          בְּזֶה הָעֶרֶב, עִם עֵצָה מוֹנַעַת:

          שֶׁאִם הֵם מַגִּיעִים לַחֲנוֹת אֶצְלִי

          בַּבַּיִת – לֹא אֶהְיֶה שָׁם.

קוֹרְנְוָל:                             גַּם אֲנִי

          לֹא, רֵגָן, הַאֲמִינִי לִי. אֶדְמוּנְד,

          הֶרְאֵיתָ לְאָבִיךָ מְסִירוּת-

          בֵּן לְמוֹפֵת, שָׁמַעְתִּי.

אֶדְמוּנְד:                    זֹאת הָיְתָה

          רַק חוֹבָתִי, אָדוֹן.

גְּלוֹסְטֶר [לקורנוול]:        הוּא, הוּא חָשַׂף

          אֶת הַמְּזִמָּה, וּכְשֶׁנִּסָּה לִבְלֹם

          אוֹתוֹ חָטַף פְּצִיעָה זֹאת פֹּה, רוֹאֶה?

קוֹרְנְוָל:  רוֹדְפִים אַחֲרָיו?

גְּלוֹסְטֶר:               כֵּן, אֲדוֹנִי הַטּוֹב.

קוֹרְנְוָל:  אִם יִתָּפֵס, אֵין סַכָּנָה שֶׁהוּא

          יִגְרֹם עוֹד נֶזֶק – יֵשׁ לְךָ בִּשְׁמִי

          סַמְכוּת לִפְעֹל כִּרְאוּת עֵינֶיךָ. אֶדְמוּנְד,

          הַיּוֹם הָיִיתָ סֵמֶל צַיְתָנוּת

          וָיֹשֶׁר, עַל שׁוּם כָּךְ תִּהְיֶה שֶׁלָּנוּ.

          עוֹד נִזְדַּקֵּק מְאוֹד לְבַעֲלֵי

          אֹפִי אָמִין כָּל כָּךְ; נִתְפֹּס אוֹתְךָ

          רִאשׁוֹן.

אֶדְמוּנְד: וַאֲשָׁרֵת אוֹתְךָ נֶאֱמָנָה,

          אָדוֹן, אִם לֹא יוֹתֵר.

גְּלוֹסְטֶר:                    אֲנִי מוֹדֶה

          בִּשְׁמוֹ, מַעֲלָתְךָ.

קוֹרְנְוָל:  יוֹדֵעַ לָמָּה בָּאנוּ לְבַקֵּר

          אוֹתְךָ –

רֵגָן:                כָּכָה, בִּזְמַן כָּל כָּךְ לֹא נוֹחַ,

          מִשְׁתַּחֲלִים בְּקוּף-הַמַּחַט שֶׁל

          הַלַּיְלָה? נְסִבּוֹת, גְּלוֹסְטֶר יָקָר,

          כִּבְדוֹת-מִשְקָל, שֶׁעֲצָתְךָ  דְּרוּשָׁה

          לָנוּ בָּהֶן. כָּתַב לָנוּ אָבִינוּ –

          כָּתְבָה גַּם אֲחוֹתֵנוּ – עַל מַחְלֹקֶת,

          אֲשֶׁר אֲנִי סָבַרְתִּי כִּי מוּטָב

          לֹא לַעֲנוֹת עָלֶיהָ מֵהַבַּיִת.

          שְׁלִיחִי שְׁנֵי הַצְּדָדִים פֹּה, מְחַכִּים

          לָצֵאת. חָבֵר וָתִיק וָטוֹב, נַחֵם   

          אֶת עַצְמְךָ וְתֵּן אֶת עֲצָתְךָ

         הַחִיּוּנִית לְעִנְיַנֵנוּ, הוא

          מְְשַׁוֵּעַ לְטִפּוּל  דָּחוּף.

גְּלוֹסְטֶר:                           גְּבִרְתִּי,

          לְשֵרוּתֵך. שְׁנֵיכֶם אוֹרְחִים בְּרוּכִים פֹּה.

          יוצאים. תרועה.




< אחורה הדפסת הטקסט המלך ליר - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >