שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

סערה עדיין. נכנסים ליר והשוטה.

לִיר:       קְצֹף, רוּחַ, לֶחְיְךָ ֹשְבֹר! ְשְאַג, טְרֹף! 

                                       [/ סְחֹף, רוּחַ, לֶחְיְךָ סְדֹק! ְשְאַג, סְחֹף! ]

          אַתֶּם, מְעַרְבּוֹלוֹת וְהוּרִיקָנִים,

          שִׁצְפוּ, הָצִיפוּ אֶת כָּל הַצְּרִיחִים,

          הַטְבִּיעוּ שַׁבְשָבות! גִּצֵּי גָּפְרִית

          קוֹטְלֵי כָּל מַחְשָבָה, חֵיל הֶחָלוּץ

          שֶׁל הַבְּרָקִים בּוֹקְעֵי אַלּוֹן, חִרְכוּ

          אֶת שֵּׂיבָתי! בּוֹא, רַעַם מְטַלְטֵל

          הַכֹּל, מְעַךְ אֶת בֶּטֶן הָעוֹלָם

          הָעֲגֻלָּה, נַתֵּץ אֶת תַּבְנִיּוֹת  [/ הָעֲגַלְגֶּלֶת, סְדֹק אֶת תַּבְנִיוֹת]

          הַטֶּבַע, שְפוֹך בְּבַת אַחַת כָּל זֶרַע

          שֶׁבּוֹרֵא כְּפוּיֵי טוֹבָה!

שׁוֹטֶה:    אָדוֹן-דּוֹד, לִטְחֹן מַיִם בְּבַיִת יָבֵשׁ עָדִיף מִלְּהִטָּחֵן בַּגֶּשֶׁם הַזֶּה בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ. אָדוֹן-דּוֹד-טוֹב, הַבַּיְתָה, תְּבַקֵּשׁ אֶת הַבְּרָכָה שֶׁל הַבָּנוֹת שֶׁלְּךָ. זֶה פֹּה לַיְלָה שֶׁלֹּא מְרַחֵם לֹא עַל חֲכָמִים לֹא עַל שׁוֹטִים.

לִיר:       מְלוֹא הַבֶּטֶן תִּנְהֲמוּ! לִירֹק

          אֵשׁ, לְהַתִּיז גְּשָׁמִים! גֶּשֶׁם וָאֵשׁ,

          רוּחַ וָרַעַם הֵם לֹא הַבָּנוֹת

          שֶׁלִּי; אֲנִי לֹא מַאֲשִׁים אֶתְכֶם,

          הָאֵיתָנִים, בְּרֹעַ-לֵב. לָכֶם

          אַף פַּעַם לֹא נָתַתִּי מַמְלָכָה

          וְלֹא קָרָאתִי יְלָדִים; אַתֶּם

          לֹא חַיָּבִים צִיּוּת לִי; אָז הַנְחִיתוּ

          אֶת חֶדְוַתְכֶם הָאֲיֻמָּה. אֲנִי

          עוֹמֵד פֹּה עֶבֶד שֶׁלָּכֶם, זָקֵן

          מִסְכֵּן, רָפֶה, חַלָּשׁ, בָּזוּי. אֲבָל

          אֲנִי קוֹרֵא לָכֶם שְׂכִירֵי-חֶרֶב

          זוֹחֲלֵי-גָּחוֹן אִם מוּכָנִים אַתֶּם

          עִם שְׁתֵּי בְּנוֹת-תֹּפֶת לְגַיֵּס צִבְאוֹת-

          שָׁמַיִם נֶגֶד רֹאשׁ זָקֵן לָבָן

          כְּמוֹ זֶה. אוֹ הוֹ! זֶה מְתֹעָב!

שׁוֹטֶה:   מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת לָשִׂים תָּ'רֹאשׁ שֶׁלּוֹ בִּפְנִים יֵשׁ לוֹ כִּסּוּי-רֹאשׁ טוֹב:

                   כְּשֶׁלַצּ'וּפְּצִ'יק חַם בִּפְניִם

                   וְלָרֹאשׁ אֵין שום מִסְתּוֹר,

                   אָז שְׁנֵיהֶם חוֹטְפִים כִּנִּים,

                   וְזוֹנוֹת עוֹמְדוֹת בַּתּוֹר.

                   מִי שֶׁדוֹאֵג לָאֲגוּדָל

                   אֲבָל לֹא שָׂם לֵב לַלֵּב  

                   מִיַבֶּלֶת יִבְכֱּה אוּמְלָל 

                   וְעַל מִטָּתוֹ יִסְתוֹבֵב.

          וּבְאוֹתוֹ עִנְיָן, עוֹד לֹא הָיְתָה אִשָּׁה יָפָה שֶׁלֹּא עָשְׂתָה פַּרְצוּפִים לָרְאִי.

          נכנס קנט [במסווה].

לִיר:       לֹא, אֲנִי אֶהְיֶה מוֹפֵת שֶׁל הַבְלָגָה,

           לֹא אַגִּיד כְּלוּם.

קֶנְט:     מִי שָׁם?

שׁוֹטֶה:   מִי? לְפָנֶיךָ זֶרֶג וָדֶרֶג – בְּיַחַד אִישׁ חָכָם וְשׁוֹטֶה.

קֶנְט [לליר]: אוֹי לִי, אָדוֹן, אַתָּה פֹּה? יְצוּרִים

          שֶׁאוֹהֲבִים לֵילוֹת לֹא אוֹהֲבִים

          לֵילוֹת כָּאֵלֶּה. זַעַם הַשָּׁמַיִם

          מַבְעִית גַּם אֶת מְשׁוֹטְטֵי הַחֹשֶׁךְ,

          הֵם מִסְתַּגְּרִים בַּמְּעָרוֹת. בְּכָל

          ֹשְנוֹתַי כְּגֶבֶר מַטָּחִים שֶׁל אֵשׁ

          כָּאֵלֶּה, פִּיצוּצֵי רַעַם מַחְרִיד,

          רוּחַ נוֹהֶמֶת, ֹשְאָגוֹת גְשָמִים

          כְּמוֹ אֵלֶּה לֹא שָמַעְתִּי מֵעוֹדִי.

          טֶבַע אָדָם יִקְרֹס מוּל הַמְּצוּקָה

          וְהָפַּחַד.

לִיר:                 שֶׁהָאֵלִים הָעֲצוּמִים,

          הַמְּחוֹלְלִים חֻרְבָּן כָּזֶה מֵעַל

          רָאשֵׁינוּ, יְחַפְּשֹוּ עַכְשָיו הֵיטֵב

          אֶת אוֹיְבֵיהֶם. רְעַד, לִכְלוּךְ מַסְתִּיר

          פְּשָׁעִים כְּמוּסִים שֶׁלֹּא הֻכּוּ בְּשׁוֹט

          הַצֶּדֶק. לְהִתְחַבֵּא כֻּלְּכֶם, שׁוֹפְכֵי-

          דָּם, נִשְׁבָּעִים לְשֶׁקֶר, מִתְחַסְּדִים

          וּמִּזְדַּוְּגִים לְתוֹעֵבָה. פַּרְפֵּר 

          וְהִתְפּוֹרֵר, מֹֻשְחָת שׁבְּמַסְוֶה

          שֶׁל תֹּם חָרַשְׁתָּ מְזִמּוֹת שֶל רֶצַח.

          עַוְלוֹת סְגוּרוֹת וּנְעוּלוֹת, נַפְּצוּ

          אֶת הַכִּסּוּי אֲשֶר מַסְתִּיר אֶתְכֶן,

          הִתְחַנְּנוּ לְאֵלֶּה הַשּׁוֹפְטִים

          הַנּוֹרָאִים לְרַחֲמִים. אֲנִי

          אִישׁ שֶׁחָטְאוּ כְּלַפָּיו יוֹתֵר מִכְּפִי

          שֶׁהוּא חָטָא.

קֶנְט:                 אוֹי לִי, גְּלוּי-רֹאשׁ? אָדוֹן

          שֶׁלִּי רַב-חֶסֶד, פֹּה קָרוֹב יֵשׁ דִּיר:

          הוּא יַעֲנִיק לְךָ קְצַת יְדִידוּת

          מוּל הַסּוּפָה. אַתָּה תָּנוּחַ שָׁם,

          אֲנִי לַבַּיִת הַקָּשֶׁה – קָשֶׁה

          אַף מִן הָאֶבֶן שֶׁבָּנְתָה אוֹתוֹ,

          שֶׁכְּשֶׁדָּרַשְׁתִּי לִרְאוֹתְךָ הֵגִיף

          אֶת שְׁעָרָיו – לְשָׁם אֶחְזֹר, לִסְחֹט

          מֵהֶם אֶת שְׁאֵרִית אֲדִיבוּתָם.

לִיר:      עֶשְׁתּוֹנוֹתַי אוֹבְדִים לִי. [/ הָרֹאש מַתְחִיל לִבְגוֹד בִּי.]  

                                                  [לשוטה] יֶלֶד, בּוֹא.

         מָה שְׁלוֹם הַיֶּלֶד? קַר לוֹ? לִי עַצְמִי קַר.

         [לקנט] אֵיפֹה הַקַּשׁ הַזֶּה, חָבֵר? מַדָּע

         מֻפְלָא הוּא הַמַּחְסוֹר, הֹופֵך דְּבָרִים

         בְּזוּיִים לִיקָרִים. נֵלֵךְ; לַדִּיר.

        [לשוטה] שׁוֹטֶה מִסְכֵּן, עוֹד יֵשׁ בַּלֵּב שֶׁלִּי

        אֵיזֶה מָקוֹם שֶׁמִּצְטַעֵר עָלֶיךָ.

שׁוֹטֶה:       מִי שֶׁאֶצְלוֹ הַמּוֹחַ עוֹד לֹא רֵיק,

                   שִׁירוּ הֵי-הוֹ, הַגֶּשֶׁם מִשְׁתּוֹלֵל,

              חַיָּב גַּם בְּמוּעָט לְהִסְתַּפֵּק,

                   כִּי הַגֶּשֶׁם מִתְגַּשֵּׁם לוֹ יוֹם וָלֵיל.

לִיר:    אֱמֶת, יַלְדּוֹן טוֹב. [לקנט] בּוֹא, תּוֹבִיל לַדִּיר.

         [יוצאים ליר וקנט]

שׁוֹטֶה:   זֶה לַיְלָה אַדִּיר לְצַנֵּן זַנְזֹנֶת. אֲנִי אַשְׁמִיעַ נְבוּאָה לִפְנֵי שֶׁאֵלֵךְ:

              כְּשְהַכֹּמֶר רַק אֹמֶר - לֹא דָּת, רַק מִלִּים,

              כְּשְתַ'בּירָה בְּמַיִם מוֹזְגִים מוֹהֲלִים,

              כְּשְאָצִיל מְלַמֵּד חַיָּטִים עַל תְּפִירָה,

              וְשֹוֹרְפִים בְּנֵי-אָדָם עַל נִאוּף, לֹא כְּפִירָה,

              בְּכָל מַלְכוּת בְּרִיטַ-נִ-יָה

              רַק מַעֲֹשֵה ֹשָטָן נִ'יָּה.

 

              כְּשֶׁיִּשְׁלֹט חֹק הַצֶּדֶק מֵאָלֶ"ף עַד תָּי"ו,

              וְאַבִּיר לֹא יִרְעַב, וְאָדוֹן לֹא יִכְאַב,

              כְּשֶׁלָּשׁוֹן לֹא תַּשְׁמִיץ יְדִידֶיהָ לַשָּׁוְא,

              וְכַיָּס לֹא יִסְחֹב שׁוּם אַרְנַק עוֹבֵר-שָׁב,

              כְּשֶׁמַלְוֶה בְּרִבִּית יְלַקֵּט פִּטְרִיּוֹת,

              וְסַרְסוּר עִם זַנְזֹנֶת יִבְנוּ כְּנֵסִיּוֹת –

              אָז יַגִּיעַ הַזְּמַן – אִם נִחְיֶה רַק בֵּינְתַיִם –

              שֶׁאָדָם כְּדֵי לָלֶכֶת יִצְעַד עַל רַגְלַיִם.

         אֶת הַנְּבוּאָה הַזֹּאת יְנַבֵּא מֶרְלִין הַקּוֹסֵם שֶׁל הַמֶּלֶךְ אַרְתּוּר, אֲבָל אֲנִי חַי לְפָנָיו, וְהִקְדַּמְתִּי אֶת זְמַנּוֹ.

            יוצא.

---

---