שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

 נכנסים בתהלוכת ניצחון עם תוף ודגלים אדמונד עם ליר וקורדליה כאסירים; חיילים וקפיטן.

אֶדְמוּנְד: יִקְּחוּ אוֹתָם קְצִינִים – לִשְׁמֹר מִכָּל

          מִשְׁמָר, עַד שֶׁיַּחְלִיטוּ הַגְּדוֹלִים

          כֵּיצַד לִשְׁפֹּט אוֹתָם.

קוֹרְדֶּלְיָה:                       אֲנַחְנוּ לֹא

          הָרִאשׁוֹנִים שֶׁכַּוָּנָה טוֹבָה

          הֵבִיאָה עַל רֹאשָׁם רָעָה. לִבִּי

          אָבֵל עָלֶיךָ, מֶלֶךְ שֶׁהֻשְׁפַּל;

          כִּי מִצִּדִּי אַזְעִיף פָּנִים כִּפְלַיִם

          מוּל זַעַף הַמַּזָּל. מָה, לֹא נִרְאֶה

          אֶת הַבָּנוֹת הָאֲחָיוֹת הָאֵלֶּה?

לִיר:     לֹא, לֹא, לֹא. בּוֹאִי, נִסְתַּלֵּק לַכֶּלֶא;

          שְׁנֵינוּ לְבַד נָשִׁיר כְּמוֹ צִפּוֹרִים

          בַּכְּלוּב. כְּשֶׁתְּבַקְּשִׁי בְּרָכָה מִמֶּנִּי

          אֶכְרַע וַאֲבַקֵּשׁ מִמֵּךְ סְלִיחָה.

          וְכָךְ נִחְיֶה, וְנִתְפַּלֵּל, נָשִׁיר,

          וּנְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת מִזְּמַן,

          נִצְחַק עַל גַּנְדְּרָנִים מִתְפַּרְפְּרִים,

          נִשְׁמַע נוֹכְלִים קְטַנִּים שֶׁמְּרַכְלִים

          חַדְשׁוֹת חָצֵר; וּנְשׂוֹחֵחַ גַּם

          אִתָּם – מִי מְנַצֵּחַ, מִי מַפְסִיד,

          מִי בָּאָפְנָה, מִי לֹא – וְנִתְעַמֵּק

          בְּכָל תַּעֲלוּמוֹת עוֹלָם, כְּאִלּוּ

          הָיִינוּ מְרַגְּלִים שֶׁל אֱלֹהִים.

          וּבֵין קִירוֹת סְגוּרִים נִשְׂרֹד אַחֲרֵי

          סִיעוֹת וּמִפְלָגוֹת שֶׁמִּתְגַּדְּלוֹת

          וּמִתְקַטְּנוֹת כְּמוֹ סַהַר.

אֶדְמוּנְד [לחיילים]:  קְחוּ אוֹתָם.

לִיר:     מוּל קָרְבָּנוֹת כְּמוֹ זֶה, קוֹרְדֶּלְיָה בַּת

          שֶׁלִּי, גַּם הָאֵלִים יַבְעִירוּ קְטֹרֶת.

          תָּפַסְתִּי אוֹתָךְ, אָהּ? [מחבק אותה] מִי שְיַפְרִיד

          בֵּינֵינוּ שֶׁיָבִיא אֵשׁ מִשָּמַיִם

          לְהָנִיס אוֹתָנוּ כְּמוֹ שׁוּעָלִים!

          נַגְּבִי אֶת הַדְּמָעוֹת; הַזְּמַן יִטְרֹף

          אוֹתָם כֻּלָּם – בָּשָׂר וָעוֹר – לִפְנֵי

          שֶׁנִּתְיַפֵּחַ בִּגְלָלָם!

          הֵם יִתְפַּגְּרוּ עוֹד קֹדֶם: בּוֹאִי.

          יוצאים ליר וקורדליה, תחת משמר.

אֶדְמוּנְד: בּוֹא הֵנָּה, קַפִּיטָן, שְׁמַע טוֹב:

          קַח אֶת הַפֶּתֶק פֹּה. לֵךְ אַחֲרֵיהֶם

          לְבֵית-הַסֹּהַר. בְּדַרְגָּה אַחַת

          קִדַּמְתִּי אוֹתְךָ כְּבָר. וְאִם תִּפְעַל

          לְפִי מָה שֶׁכָּתוּב, נָכוֹן לְךָ

          עָתִיד מַזְהִיר. תִּרְשֹׁם, פְּנֵי הָאָדָם

          כִּפְנֵי הַדּוֹר; לִהְיוֹת רַךְ יְפֵה-נֶפֶשׁ

          זֶה לֹא הוֹלֵךְ עִם חֶרֶב. הַמְּשִׂימָה

          הַנִּכְבָּדָה שֶׁלְּךָ אֵינָהּ פְּתוּחָה

          לִשְׁאֵלוֹת: אוֹ שֶׁתַּגִּיד "עוֹשֶׂה

          אֶת זֶה" אוֹ שֶׁתִּמְצָא מַסְלוּל אַחֵר

          לַהַצְלָחָה.

קַפִּיטָן:                עוֹשֶׂה אֶת זֶה, כְּבוֹדוֹ.

אֶדְמוּנְד: לָעֲבוֹדָה, וּכְתֹב לְעַצְמְךָ

          "מַזָּל טוֹב" כְּשֶׁתִּגְמֹר. תָּפַשְֹתָּ? זֶה

          דָּחוּף; וּדְאַג שֶׁזֶּה יִהְיֶה עָשׂוּי

          כְּמוֹ שְׁרָשַמְתִּי פֹּה.

קַפִּיטָן:   אֲנִי לֹא סוּס: לֹא מוֹשֵך עֲגָלוֹת  

          וְלֹא אוֹכֵל ֹשוּם קַֹש. זֶה עֲבוֹדָה

          לְגֶּבֶר? יֵש, עוֹשֶה אֶת זֶה.

          יוצא.

       תרועה. נכנסים אולבני, גונריל, רגן, וחיילים [עם מחצצר].

אוֹלְבָּנִי:  אָדוֹן, הַיּוֹם הוֹכַחְתָּ אֶת מִדַּת

          הָעֹז שֶׁלְּךָ, וְהַמַּזָּל חִיֵּךְ

          אֵלֶיךָ. בְּיָדְךָ נָפְלוּ שְׁבוּיִים

          מִי שֶׁנִּצְּבוּ מוּלֵנוּ בַּמְּרִיבָה

          הַיּוֹם: אֲבַקֶּשְׁךָ לְהַסְגִּירָם,

          כְּדֵי שֶׁנִּנְהַג בָּהֶם עַל פִּי עֶרְכָּם

          וּבִטְחוֹנֵנוּ בִּמְשֻׁלָּב.

אֶדְמוּנְד:                     אָדוֹן,

          מָצָאתִי לְנָכוֹן לִשְׁלֹחַ אֶת

          הַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן וְהָאֻמְלָל

          לַכֶּלֶא עִם מִֹשְמָר. כִּי שֵׂיבָתוֹ –

          וְתָאֳרוֹ יוֹתֵר מִזֶּה – קוֹסְמִים

          לְטַעַם הַקָּהָל; הֵם יִקְטְפוּ

          כָּל לֵב לַצַּד שֶׁלּוֹ, וְיִנְעֲצוּ

          בְּתוֹךְ עֵינֵינוּ אֶת הַכִּידוֹנִים

          בָּהֶם נִמְֹשֹל. וְגַם אֶת הַמַּלְכָּה

          אִתּוֹ שָׁלַחְתִּי, מֵאוֹתָהּ סִבָּה;

          הֵם מוּכָנִים לְהִתְיַצֵּב מָחָר,

          אוֹ בַּהֶמְשֵךְ, לְמִֹשְפָּטָם. כָּעֵת

          אֲנַחְנוּ מְזִיעִים וּמְדַמְּמִים;

          חָבֵר אִבֵּד חָבֵר; וּכְֹשהַכָּל

          בּוֹעֵר, אֶת הַצּוֹדְקִים בָּעִמּוּתִים

          יְקַלְּלוּ כָּל אֵלֶּה ֹשְנִכְוּוּ בָּם;

          לְסֻגְיַת קוֹרְדֶּלְיָה וְאָבִיהָ

          דָּרוּשׁ טִפּוּל הוֹלֵם יוֹתֵר.

אוֹלְבָּנִי:  אָדוֹן, בְּמִלְחָמָה זֹו, בִּרְֹשוּתְךָ,

          אַתָּה נֶחְשַב אֶצְלִי נָתִין, לֹא אָח.

רֵגָן:      אֲנִי אֶשְֹמַח לָתֵת לוֹ אֶת הַתֹּאַר.  

           יָכֹלְתָּ לְפָחוֹת לְהִתְיַעֵץ    

          אִתִּי לִפְנֵי שֶׁתְּדַבֵּר כָּךְ. הוּא

          הוֹבִיל אֶת הַכּוֹחוֹת, יִצֵּג אוֹתִי

          פֻּמְבִּית וְגַם אִישִׁית; בִּזְכוּת קִרְבָה

          כָּזֹאת מֻתָּר לוֹ לַעֲמֹד זָקוּף

          בְּתוֹר אָחִיךָ.

גּוֹנֵרִיל:                 נָא לְהִתְקָרֵר!

          יֵשׁ לוֹ בְּמָה לְהִתְגָּאוֹת בִּזְכוּת

         עַצְמוֹ, בְּלִי חָסוּתֵך.

רֵגָן:                          רַק בִּזְכוּתִי

          הוּא לֹא נוֹפֵל מֵאַף אָצִיל אַחֵר.  

אוֹלְבָּנִי:  וְגַם עוֹלֶה, אִם יִתְחַתֵּן אִתָּךְ.

רֵגָן:       לֹא פַּעַם בַּדְחָנִים הֵם נְבִיאִים.

גּוֹנֵרִיל:   אוֹ-הוֹ! אוֹ-הוֹ! הָעַיִן שֶׁנִּבְּאָה

          לָךְ זֹאת פָּזְלָה טִפָּה.

רֵגָן:                               גְּבִרְתִּי, אֲנִי

          לֹא חָשָׁה טוֹב; אַחֶרֶת כְּבָר הָיִיתִי

          עוֹנָה מִבֶּטֶן מְלֵאָה. [לאדמונד] מַצְבִּיא,

          קַבֵּל אֶת אֲסִירַי, אֶת חַיָּלַי,

          הַנְּחָלוֹת שֶׁל אֲבוֹתַי; עֲשֵׂה

          בָּהֶם – וּבִי – כִּרְצוֹנְךָ, שֶלְּךָ

          כָּל חוֹמוֹתַי. קֳבָל עַם וָאָרֶץ פֹּה

          אֲנִי עוֹשָׂה אוֹתְךָ לַאֲדוֹנִי

          וְשַׁלִּיטִי.

גּוֹנֵרִיל:             אָז תִתְּעַנְגִי עליו,

          נִדְמֵה לָךְ?

אוֹלְבָּנִי:              לָךְ אֵין שׁוּם מִלָּה בָּעֵסֶק.  

אֶדְמוּנְד:   וְגַם לְךָ אֵין, אָדוֹנִי.

אוֹלְבָּנִי:                           יְצוּר

            כִּלְאַיִם, יֵשׁ.

רֵגָן [לאדמונד]:     צַוֵּה ֹשְתֹף יִרְעַם    

          לְאוֹת ֹשְתְאָרַי – ֹשֶלְּךָ הֵם.

אוֹלְבָּנִי:                                   רֶגַע.

          שִׁמְעוּ מַדּוּעַ: אֶדְמוּנְד, בַּעֲווֹן

          בְּגִידָה אֲנִי עוֹצֵר אוֹתְךָ, וְאֶת

          השותפה שלך: הצפעונית

          בכסות זהב.

          [מצביע על גונריל]

      [לרגן]                אֲשֶׁר לִתְבִיעָתֵךְ, 

          אָחוֹת יָפָה, אֲנִי פּוֹסֵל אוֹתָה

          בְּשֵׁם אִשְׁתִּי: לָהּ יֵש עִם הָאָדוֹן

          חוֹזֶה זוּגִי קוֹדֵם, וְאָנֹכִי -

          הַבַּעַל – מְבַטֵּל אֶת כְּלוּלוֹתַיִךְ:

          אִם אַתְּ רוֹצָה לְהִתְחַתֵּן, עֲלִי

          עַל מִטָּתִי; גְּבִרְתִי תְּפוּסָה.

גּוֹנֵרִיל:                              קוֹמֶדְיָה!

אוֹלְבָּנִי:  גְּלוֹסְטֶר, אַתָּה חָמוּשׁ. תְּקַע, חֲצוֹצְרָן!

          אִם לֹא יָבוֹא אִישׁ לְהוֹכִיחַ אֶת

          שְׁלַל הַבְּגִידוֹת הַמַּבְחִילוֹת שֶׁלְּךָ –

          זֹאת הַכְּפָפָה שֶׁלִּי. [זורק כפפה]

                               אוֹכִיחַ עַל

          לוּחַ לִבְּךָ – וְעַד אָז לֹא אֹכַל

          פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם – שֶׁאַתָּה כָּל מָה

          שֶׁפֹּה הִכְרַזְתִּי – וְיוֹתֵר.

רֵגָן:                              חוֹלָה, הוֹ,

          חוֹלָה!

גּוֹנֵרִיל [הצִדה]:  אִם לֹא, לָנֶצַח לֹא אֶבְטַח

          בָּרְפוּאָה.

אֶדְמוּנְד:             קַבֵּל תְּגוּבָה. [זורק כפפה]

                                            כָּל מִי

          ֹשְמְכַנֶּה אוֹתִי בּוֹגֵד – יִהְיֶה

          מִי שְיִהְיֶה - הוּא מְנֻוָּל שַׁקְרָן.

          תֵּן אוֹת לַחֲצוֹצְרָה: מִי שֶׁיָּעֵז

          לָבוֹא – עָלָיו, עָלֶיךָ – עַל מִי לֹֹא? –

          אֶחְרֹת אֶת הָאֱמֶת וְהַכָּבוֹד

          שֶׁלִּי בִּמְלוֹא הַתֹּקֶף.

אוֹלְבָּנִי:                       הוֹ, כָּרוֹז!

          נכנס כרוז.

      [לאדמונד]: סְמֹךְ רַק עַל עַצְמְךָ, כִּי חַיָּלֶיךָ,

          אֲֹשֶר גֻּיְּסוּ בִּשְׁמִי,  גַּם הִתְפַּטְּרו

          בִֹּשְמִי.

רֵגָן:               מַחֲלָתִי גְּדֵלָה בִּי.

אוֹלְבָּנִי:                              הִיא                                          

          קוֹדַחַת; קְחוּ אוֹתָהּ אֵלַי לָאֹהֶל.

          יוצאת רגן, נתמכת.

          כָּרוֹז, לְכָאן; תֵּן אוֹת לַחֲצוֹצְרָה

          וּקְרָא אֶת זֶה.

          נשמעת חצוצרה.

כָּרוֹז [קורא]:  "אִם יֵשׁ אִישׁ מַעֲלָה אוֹ דֶּרֶג בֵּין שׁוּרוֹת הַצָּבָא הַמּוּכָן לִטְעֹן כְּנֶגֶד אֶדְמוּנְד, הָרוֹזֵן לִכְאוֹרָה שֶׁל גְּלוֹסְטֶר, ֹשְהוּא בּוֹגֵד רַב-פַּרְצוּפִי, יוֹפַע נָא עִם הַתְּרוּעָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל הַחֲצוֹצְרָה. הוּא יָגֵּן עַל עַצְמוֹ בְּאֹמֶץ."

          חצוצרה ראשונה.

          שׁוּב! חצוצרה שנייה.

          שׁוּב! חצוצרה שלישית.

          חצוצרה עונה מבפנים.

         נכנס אדגר, חמוש.

אוֹלְבָּנִי:  שְׁאַל מַהִי מַטְּרָתוֹ, מַדּוּעַ בָּא

          לִצְלִיל הַחֲצוֹצְרָה.

כָּרוֹז:                         מִי, מָה אַתָּה?

          שִׁמְךָ, וְתָאָרְךָ, וְלָמָּה זֶה

          עָנִיתָ לַקְּרִיאָה?

אֶדְגַּר:                    הוֹ, דְּעוּ כִּי שְׁמִי

          אָבַד, כֻּרְסַם בַּשֵּׁן הָרְקוּבָה

          מִתּוֹלָעִים שֶׁל הַבְּגִידָה; אֲבָל

          אֲנִי אָצִיל כְּמוֹ הַיָּרִיב נֶגְדּוֹ

          אֵצֵא לִלְחֹם.

אוֹלְבָּנִי:                    מִי הַיָּרִיב הַזֶּה?

אֶדְגַּר:    מִי מְיַצֵּג אֶת אֶדְמוּנְד פֹּה, אִישׁ גְּלוֹסְטֶר?

אֶדְמוּנְד: רַק הוּא. מָה יֵשׁ לְךָ לוֹמַר לוֹ?

אֶדְגַּר:                                 שְׁלֹף,

          שֶׁאִם דְּבָרַי פּוֹגְעִים בְּלֵב אָצִיל,

          תִּנְקֹם בִּי חַרְבְּךָ. הִנֵּה שֶׁלִּי. [שולף את חרבו]

          רְאֵה: זְכוּתִי לִשְׁלֹף בְּתוֹר אַבִּיר

          וְאִישׁ כָּבוֹד. הֲרֵינִי מַאֲשִׁים,

          כְּנֶגֶד כּוֹחֲךָ וַעֲלוּמֶיךָ,  

          עֶמְדָּתְךָָ, הַשְׁפָּעָתְךָ, חֵרֶף

          הַצְלָחָתְךָ – חַמָּה מֵהַתַּנּוּר –

          מוּל חַרְבְּךָ הַמְּנַצַּחַת, מוּל

          הָאֹמֶץ וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ – אַתָּה

          בּוֹגֵד: חוֹטֵא בְּשֶׁקֶר לָאֵלִים,

          לְאָח שֶׁלְּךָ, לְאָב, טוֹוֶה קוּרִים

          כְּנֶגֶד אִישׁ הַמַּעֲלָה הַזֶּה,

          וּמִקָּדְקוֹד רֹאשְׁךָ עַד לָאָבָק

          מִתַּחַת לַסֻּלְיוֹת – קַרְפָּד אַרְסִי

          בּוֹגֵד. תַּכְחִישׁ, אָז חֶרֶב זוֹ, יָד זוֹ

          וְנִשְׁמָתִי דְּרוּכוֹת כְּבָר לְהוֹכִיחַ

          עַל לְבָבְךָ, אֵלָיו אֲנִי פּוֹנֵה -

          אַתָּה שַׁקְרָן.

אֶדְמוּנְד:                  זְכוּתִי לִשְׁאֹל מָה הוּא

          שִׁמְךָ, אֲבָל הֱיוֹת שֶׁחָזוּתְךָ

          יָפָה וּמִלְחַמְתִּית, וּלְשׁוֹנְךָ

          תָּעִיד עַל אֲצִילוּת, אֶמְחַל עַל כָּל

          תֵּרוּץ אֲֹשֶר מַתִּיר סֵרוּב עַל פּי

          חֻקֵּי הָאַבִּירוּת. אֶת הַבְּגִידוֹת

          אֲנִי שָׁב וּמֵטִיחַ בְּרֹאשְׁךָ,

          וּבַשְּׁקָרִים הָאֲרוּרִים תּוֹקֵף

          אֶת לְבָבְךָ. כֵּיוָן שֶׁהֵם תְּלוּיִים

          עוֹד בָּאֲוִיר וְלֹא פּוֹצְעִים, חַרְבִּי

          תִּסְלֹל לָהֶם שְׁבִיל לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ

          לָעַד יָנוּחוּ. חֲצוֹצְרוֹת, דַּבְּרוּ!

          תרועות. קרב. אדמונד נופל.

אוֹלְבָּנִי [לאדגר]: שֶׁלֹּא יָמוּת, שֶׁלֹּא יָמוּת!

גּוֹנֵרִיל:                                             הַכֹּל

          פֹּה, גְּלוֹסְטֶר, הוֹנָאָה צְרוּפָה. חֻקֵּי

          הַקְּרָב לֹא מְחַיְּבִים אוֹתְךָ לִלְחֹם

          מוּל אַלְמוֹנִי. אַתָּה אֵינְךָ מוּבָס,

          רַק מְרֻמֶּה, שִׁטּוּ בְּךָ.

אוֹלְבָּנִי:                         בִּלְמִי

          אֶת פִּיךְ, אִשָּׁה, אוֹ שֶׁאֶסְתֹּם אוֹתו

          עִם הַנְּיָר הַזֶּה. – חַכֵּה, אָדוֹן,

          בָּזוּי מִכָּל ֹשֵם גְּנַאי, קְרָא אֶת פְּשָׁעֶיךָ.

       [לגונריל] לֹא, לֹא לִקְרֹעַ, לֵיְדִּי; מַכִּירָה

          אֶת זֶה, רוֹאִים.

גּוֹנֵרִיל:                      נַגִּיד שֶׁכֵּן; אֲנִי

          הַחֹק, וְלֹא אַתָּה. אָז מִי יִתְבַּע

          אוֹתִי?

          יוצאת.

אוֹלְבָּנִי:        מִפְלֶצֶת! הוֹ! [לאדמונד]: יוֹדֵעַ מַה

               הַדַּף הַזֶּה?

אֶדְמוּנְד:                      אַל תִּשְׁאַל אוֹתי מַה

          אֲנִי יוֹדֵעַ.

אוֹלְבָּנִי [לקצין]:  לֵךְ בְּעִקְּבוֹתֶיהָ. הִיא

               נוֹאֶשֶׁת, פְּקַח עָלֶיהָ עַיִן.

אֶדְמוּנְד:                              מָה

            שֶׁהֶאֱשַׁמְתָּ אוֹתִי בּוֹ – עָשִׂיתִי,

            וְגַם יוֹתֵר, הַרְבֵּה יוֹתֵר; הַזְּמַן

            יַחְשֹׂף זֹאת. זֶה עָבַר, וְגַם אֲנִי. [לאדגר]

           אַךְ מִי אַתָּה ֹשְהֱבִיסַנִי? אִם  

            אַתָּה אָצִיל, אֲנִי מוֹחֵל לְךָ.

אֶדְגַּר:     אָז חֶסֶד תַּחַת חֶסֶד: בַּיִּחוּס

           אֵינִי פָּחוּת מִמְּךָ כְּלָל, אֶדְמוּנְד; אַף

           יוֹתֵר, וְגַם חָטָאתָ לִי יוֹתֵר.

           שְׁמִי אֶדְגַּר, בֶּן אָבִיךָ. הָאֵלִים

           צוֹדְקִים: אֶת חֲטָאֵינוּ הַנְּעִימִים

           הֵם יַהַפְכוּ לְמַכְשִׁירֵי עִנּוּי

           נֶגְדֵּנוּ:

           חֶשְׁכַת הַחֲטָאִים שֶׁבָּהּ הוֹלִיד

          אוֹתְךָ עָלְתָה לוֹ בִּמְאוֹר עֵינָיו.

אֶדְמוּנְד: נָכוֹן, אֱמֶת דִּבַּרְתְּ. הַגַּלְגַּל

          הִשְׁלִים סִיבוּב שָׁלֵם, וַאֲנִי פֹּה.

אוֹלְבָּנִי [לאדגר]: רַק מֵהֲלִיכַתְךָ יָדַעְתִּי כִּי

          אַתָּה אָצִיל. בּוֹא, אֲחַבֵּק אוֹתְךָ.

          יֶחְצֶה הַצַּעַר אֶת לִבִּי, אִם אֶת

          אָבִיךְ אוֹ אוֹתְךָ שָׂנֵאתִי פַּעַם.

אֶדְגַּר:    נָסִיךְ נִכְבָּד, אֲנִי יוֹדֵעַ.

אוֹלְבָּנִי:  אֵיפֹה נֶחְבֵּאתָ?

          וְאֵיךְ נוֹדְעוּ לְךָ סִבְלוֹת אָבִיךְ?

אֶדְגַּר:    אֵיךְ? כִּי סָעַדְתִּי אוֹתָם. בּוֹא שְׁמַע

          סִפּוּר קָצָר, וְאַחֲרָיו – הַלְוַאי

          שֶׁיִּשָּׁבֵר לִבִּי! צַו הַדָּמִים

          שבגללו בָּרַחְתִי - הוֹ כַּמָּה

          חַיֵּינוּ יְקָרִים: נִסְבֹּל שָׁעוֹת

          עַד מָוֶת, רַק שֶׁלֹּא נָמוּת בִּן-רֶגַע! –

          צַו זֶה הֵבִיא אוֹתִי לִלְבֹּש בְּלוֹאִים

          שֶׁל מְטֹרָף, לִלְבֹּשׁ חָזוּת שֶׁגַּם

          כְּלָבִים יוֹרְקִים עָלֶיהָ; בִּלְבוּש זֶה

          פָּגַשְׁתִּי אֶת אָבִי עִם טַבְּעוֹת דָּם,

          שֶׁזֶּה עַתָּה אָבְדוּ לָהֶן אַבְנֵי

          הַחֵן; מוֹרֵה דְּרָכִים הָפַכְתִּי לוֹ,

          הוֹבַלְתִּי, הִתְחַנַּנְתִּי עֲבוּרוֹ,

          הִצַּלְתִּי מִיֵּאוּשׁ, אַךְ – אֵיזֶה חֵטְא! –

          לֹא הִתְוַדֵּיתִי מִי אֲנִי עַד רַק

          לִפְנֵי חֲצִי שָׁעָה, חָמוּשׁ לַקְּרָב,

          בְּלִי בִּטָּחוֹן – אַךְ עִם תִּקְוָה – לִזְכּוֹת.

          בִּקַּשְׁתִּי בִּרְכָתוֹ, סִפַּרְתִּי לוֹ

          מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו אֶת כָּל מַסַּע

         צַלְיָנוּתֵנוּ. אַךְ לִבּוֹ שֶׁכְּבָר

          נִסְדַּק, אֲבוֹי, חַלָּשׁ מִלַּעֲמֹד

         בַּזַּעֲזוּעַ, בֵּין שְׁנֵי הַקְּצָווֹת –

          אֹשֶׁר וְצַעַר – בְּחִיּוּך נִֹשְבַּר.

אֶדְמוּנְד:  הַנְּאוּם שֶׁלְּךָ רִגֵּשׁ אוֹתִי, אוּלַי

          טוֹבָה תִּצְמַח מִמֶּנּוּ; אַךְ דַּבֵּר,

          נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לְךָ עוֹד מָה לוֹמַר.

אוֹלְבָּנִי:  אִם יֵשׁ יוֹתֵר, וְעוֹד עָצוּב יוֹתֵר,

          חֲנֹק זֹאת בַּגָּרוֹן, אֲנִי כִּמְעַט

          נָמֵס כֻּלִּי לְשֵׁמַע הַסִּפּוּר.

אֶדְגר:    מִי שֶׁאֵינוֹ חוֹבֵב תּוּגָה יָשִֹים

          כָּאן נְקוּדָה, יוֹתֵר מִזֶּה מַשְׁמָע

          לִמְתֹּחַ אֶת הַגְּבוּל מִדַּי, מַמָּש

          עַד הַקָּצֶה.

          בְּעוֹד אֲנִי ֹשָם מְקוֹנֵן, צָץ אִישׁ,

          אֲשֶׁר נִתְקַל בִּי כְּבָר בְּחֶרְפָּתִי

          וְהִתְרַחֵק אָז כְּמוֹ מִמְּצֹרָע;

          אֲבָל כָּעֵת, כְּשְהוּא גִּלָה מִי זֶה

          הַמְּעֻנֶּה, חִבֵּק אֶת צַוָּארִי

          בִּזְרוֹעותיו הַחֲסוֹנוֹת, גָּעָה

          בְּקוֹל כְּמוֹ לְפוֹצֵץ אֶת הַשְּׁחָקִים,

          הִֹשְלִיך עַצְמוֹ עַל אַבָּא, וְסִפֵּר

          מַעֲשִֹיָּה קוֹרַעַת-לֵב עַל לִיר

          וְעַל עַצְמוֹ, שֶׁאֹזֶן לֹא שָׁמְעָה

          כָּמוֹהָ, וּבְסַפְּרוֹ זֹאת יְגוֹנוֹ

          גָּדַל עַד שֶׁהֵחֵל מֵיתַר חַיָּיו

          לִפְקֹעַ. אָז הַחֲצוֹצְרָה תָּקְעָה

          שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְהִשְׁאַרְתִּיו שָׁם כָּך,

          הֲמוּם יָגוֹן.

אוֹלְבָּנִי:            אֲבָל מִי זֶה הָיָה?

אֶדְגַּר:    קֶנְט, אֲדוֹנִי, קֶנְט הַמְּגֹרָשׁ, אֲשֶׁר

          הָלַךְ בְּהַסְוָאָה אַחַר שׂוֹנְאוֹ

          הַמֶּלֶךְ, וְשֵׁרֵת כְּמוֹ הַנִּרְצָע

          בָּעֲבָדִים.

          נכנס אדון עם סכין מגואלת בדם.

אָדוֹן:     עֶזְרָה, עֶזְרָה!

אֶדְגַּר:                     אֵיזוֹ עֶזְרָה?

אוֹלְבָּנִי:                                   דַּבֵּר, אִישׁ.

אֶדְגַּר:    מָה הַסַּכִּין הַזֶּה הַמְּגֹאָל

          בְּדָם?

אָדוֹן:            זֶה חַם, וְזֶה עָשֵׁן, זֶה בָּא

          יָשָׁר מִתּוֹךְ הַלֵּב שֶׁל – אָהּ, הִיא מֵתָה!

אוֹלְבָּנִי:  מִי מֵתָה? בֶּן אָדָם, דַּבֵּר.

אָדוֹן:     רַעֲיָתְךָ, אָדוֹן, רַעֲיָתְךָ;

          וַאֲחוֹתָהּ מֻרְעֶלֶת מִיָּדֶיהָ;

          הִיא הוֹדְתָה בָּזֶה.

אֶדְמוּנְד:                   חוֹזֵה כְּלוּלוֹת

          חָתַמְתִּי עִם שְׁתֵּיהֶן; הַשְּׁלִישִׁיָּה

          חוֹגֶגֶת חֲתֻנַּת בָּזָק עַכְשָׁו.

אֶדְגַּר:    הִנֵּה קֶנְט בָּא.

          נכנס קנט.

אוֹלְבָּנִי:  הָבִיאוּ אֶת שְׁתֵּיהֶן, חַיּוֹת, מֵתוֹת.

          מכניסים את גופות גונריל ורגן.

          דִּין הַמָּרוֹם מַפִּיל עָלֵינוּ רַעַד,

          אַךְ לֹא מֵצִיף בְּרַחֲמִים. – זֶה הוּא?

          הַזְּמַן הַזֶּה מוֹנֵעַ גִּנּוּנֵי

          בְּרָכוֹת לְפִי הַטֶּקֶס.

קֶנְט:                         בָּאתִי הֵנָּה

          כְּדֵי לְאַחֵל לַאֲדוֹנִי מַלְכִּי

          לֵיל מְנוּחָה. מָה, הוּא לֹא פֹּה?

אוֹלְבָּנִי:                                     עִקָּר

          שָׁכַחְנוּ! אֶדְמוּנְד, תְּדַבֵּר, הֵיכָן

          הַמֶּלֶךְ? וְהֵיכָן קוֹרְדֶּלְיָה? קֶנְט,

          רָאִיתָ מַחֲזֶה כָּזֶה?

קֶנְט:                         אָח, לָמָּה?

אֶדְמוּנְד: וּבְכָל זֹאת אֶדְמוּנְד נֶאֱהַב:

          אַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה הִרְעִילָה רַק

          לְמַעֲנִי, וְאֶת עַצְמָהּ שָׁחֲטָה.

אוֹלְבָּנִי:  נָכוֹן מְאוֹד. כַּסּוּ אֶת פְּנֵי שְׁתֵּיהֶן.

אֶדְמוּנְד: הַמָּוֶת בַּגָּרוֹן. אֲנִי רוֹצֶה

          רַק לַעֲשׂוֹת אֵיזוֹ טוֹבָה שְלֹא

          לְפִי טִבְעִי. שְׁלַח מִישֶׁהוּ מַהֵר –

          רַק תִּזְדָּרֵז – אֶל הַטִּירָה; יֵשׁ צַו

          חָתוּם מִמֶּנִּי לַהֲרֹג אֶת לִיר

          וְאֶת קוֹרְדֶּלְיָה; תְּמַהֵר.

אוֹלְבָּנִי:                        לָרוּץ,

          לָרוּץ, הוֹ, רוּץ.

אֶדְגַּר:                    לְמִי? מִי הַמּוֹצִיא

          לַפֹּעַל? תֵּן לִי אֵיזֶה אוֹת בִּטּוּל.

אֶדְמוּנְד: זֶה הִגָּיוֹן בָּרִיא; קַח אֶת חַרְבִּי;

          הַקַפִּיטָן, לַקַּפִּיטָן תֵּן.

אֶדְגַּר [לאדון]:         טוּס

          בִּמְחִיר חַיֶּיךָ.

            יוצא אדון.

אֶדְמוּנְד:               הוּא קִבֵּל פְּקֻדָּה

          מִמֶּנִּי וְאִשְׁתִּי לִתְלוֹת בְּבֵית-

          הַכֶּלֶא אֶת קוֹרְדֶּלְיָה וּלְהַפִּיל

          אֶת הָאַשְׁמָה עַל יֵאוּשָׁהּ שֶׁלָּהּ,

          כְּאִלּוּ הִתְאַבְּדָה.

אוֹלְבָּנִי:  אֵלִים, שִׁמְרוּ עָלֶיהָ. קְחוּ אוֹתוֹ

          מִכָּאן בֵּינְתַיִם.

          נושאים את אדמונד החוצה.

       נכנס ליר עם קורדליה בזרועותיו [ואחריו האדון].

לִיר:       יַלֵּל, יַלֵּל, יַלֵּל! אָאא אַנְשֵׁי אֶבֶן!

          אִם לְשׁוֹנְכֶם וְעֵינֵיכֶם הָיוּ לִי,

          הָיִיתִי מְנַפֵּץ אֶת הַכִּפָּה

          שֶׁל הַשָּׁמַיִם: הִיא הָלְכָה לָנֶצַח.

          אֲנִי יוֹדֵעַ לְהַבְדִּיל בֵּין מִי

          שֶׁחַי לְמִי שֶׁמֵּת; הִיא מֵתָה כְּמוֹ

          גּוּשׁ אֲדָמָה. [מניח אותה] תַּשְׁאִילוּ לִי מַרְאָה;

          אִם הֶבֶל-פִּיהָ יְעַרְפֵּל, יַכְתִּים

          אֶת הַזְּגוּגִית, אָז כֵּן, הִיא חַיָּה.

קֶנְט:                                  זוֹ

          הָאַחֲרִית שֶׁהֻבְטְחָה לָנוּ?

אֶדְגַּר:    זֹאת הַזְּוָעָה שֶׁל יוֹם הַדִּין?

אוֹלְבָּנִי:                             ֹשְיֵּהָרֵס

          הַכָּל וְזֶהוּ.

לִיר:                הַנּוֹצָה הַזֹּאת

          רוֹטֶטֶת, כֵּן, הִיא חַיָּה; אִם זֶה כָּךְ,

          יֵשׁ עוֹד סִכּוּי שֶׁיִּתְרַפֵּא כָּל צַעַר

          שֶׁחַשְׁתִּי מִיָּמַי.

קֶנְט:                     אָדוֹן יָקָר

          שֶׁלִּי!

לִיר:            לֹא, אָנָּא, תִּסְתַּלֵּק.

אֶדְגַּר:                                 זֶה קֶנְט,

          חָבֵר שֶׁלְּךָ.

לִיר:                   יִמַּח שִׁמְכֶם, רוֹצְחִים,

          בּוֹגְדִים כֻּלְּכֶם; יָכֹלְתִּי לְהַצִּיל

          אוֹתָהּ; עַכְשָׁו הָלְכָה לָנֶצַח. הוֹ

          קוֹרְדֶּלְיָה, אָאא קוֹרְדֶּלְיָה, תְּחַכִּי,

          הִשָּׁאֲרִי קְצָת. הָהּ? מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?

          קוֹלָהּ הָיָה תָּמִיד עָדִין וָרַךְ,

          נָמוּךְ, דָּבָר מַקְסִים אֵצֶל אִשָּׁה.

          הָרַגְתִּי אֶת הָעֶבֶד שֶׁתָּלָה

          אוֹתָךְ.

אָדוֹן:               אֱמֶת כֵּן, הוּא הָרַג.

לִיר:                                    נָכוֹן

          אוֹ לֹא? הָיוּ יָמִים, שֶׁבִּנְשִׁיכַת

          חַרְבִּי הָיִיתִי גַּם מַרְקִיד אוֹתוֹ. [/ מַקְפִּיץ אוֹתוֹ.] 

          אֲנִי זָקֵן עַכְשָׁו, וְהַמַּכּוֹת

          הָאֵלֶּה כּוֹפְפוּ אוֹתִי. [לקנט] וּמִי

          אַתָּה? עֵינַי הֵן לֹא בְּמֵיטָבָן,

          אַגִּיד לְךָ יָשָׁר.

קֶנְט:                       אִם תִּתְרַבְרֵב

          אֵלַת הַמַּזָּלוֹת מִי שְׂנוּא-נַפְשָׁהּ

          וּמִי אֲהוּב-לִבָּהּ, אֶחָד מֵהֶם

          אָנוּ רוֹאִים עַכְשָׁו.

לִיר:       פֹּה חֲשֵׁכָה. אַתָּה לֹא קֶנְט?

קֶנְט:                                    אֲנִי;

          הַמְּשָׁרֵת קֶנְט. אֵיפֹה הַמְּשָׁרֵת

          שֶׁלְּךָ?

לִיר:             אָהּ, הוּא בָּחוּר כָּאֶרֶז, שְׁמַע

          מִמֶּנִּי; הוּא מַרְבִּיץ – וְגַם מַהֵר.

          נִפְטַר, נִרְקַב.

קֶנְט:                   לֹא, אֲדוֹנִי הַטּוֹב,

          אֲנִי הָאִישׁ –

לִיר:                      אָצִיץ בָּזֶה עוֹד רֶגַע.

קֶנְט:      שֶׁמֵּרֵאשִׁית דְּעִיכָתְךָ לִוָּה

          כָּל צַעַד מַר שֶׁלְּךָ –

לִיר:                             בָּרוּךְ הַבָּא.

קֶנְט:      אֲנִי וְלֹא אַחֵר. הַכֹּל עָגוּם,

          חָשׁוּךְ וָמֵת; בְּנוֹתֶיךָ הַבְּכִירוֹת

          הִשְׁמִידוּ אֶת עַצְמָן וּבְיֵאוּשׁ

          הֵן מֵתוּ.

לִיר:              כֵּן, אֲנִי חוֹשֵׁב כָּךְ.

אוֹלְבָּנִי:                               הוּא

          אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה הוּא מְדַבֵּר,

          לַשָּׁוְא אֲנַחְנוּ מַצִּיגִים לוֹ אֶת

          עַצְמֵנוּ.

          נכנס שליח.

אֶדְגַּר:               אֵין שׁוּם טַעַם.

שָׁלִיחַ [לאולבני]:       אֶדְמוּנְד מֵת,

          כְּבוֹדוֹ.

אוֹלְבָּנִי:        זֶה בְּחֶזְקַת זוּטוֹת כָּרֶגַע.

          רוֹזְנִים וַחֲבֵרִים, זֶה רְצוֹנֵנוּ:

          שֶׁיִּנָּתֵן כָּל סַעַד לַחֻרְבָּן.

          אָנוּ עַצְמֵנוּ, כָּל יְמֵי חַיָּיו

          שֶׁל כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן נִמְסֹר

          אֶת שִׁלְטוֹנֵנוּ לְיָדָיו; [לאדגר וקנט]: אַתֶּם

          הִרְוַחְתֶּם אֶת זְכֻיּוֹתֵיכֶם כָּפוּל,

          וְעִם תּוֹסְפוֹת מִשְׁנֶה. הַיְּדִידִים

          כֻּלָּם יִזְכּוּ לִטְעֹם אֶת פְּרִי חַסְדָּם,

          וְהָאוֹיְבִים אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה

          שֶׁמַּגִּיעָה לָהֶם. רְאוּ, רְאוּ!

לִיר:      וְהַשּׁוֹטָה הַמִּסְכֵּנָה שֶׁלִּי

          תְּלוּיָה. אֵין, אֵין חַיִּים! מַדּוּעַ יֵשׁ

          לְכֶלֶב, סוּס אוֹ עַכְבְּרוֹשׁ חַיִּים,

          וְלָךְ אַף נְשִׁימָה? שׁוּב לֹא תָּבוֹאִי

          לָנֶצַח, נֶצַח, נֶצַח, נֶצַח, נֶצַח.

          [לאדגר] פְּרֹם נָא אֶת הַכַּפְתּוֹר הַזֶּה. תּוֹדָה

          לְךָ, אָדוֹן. אוֹ... אוֹ... רוֹאִים אֶת זֶה?

          הַבִּיטוּ בָּהּ: הַבִּיטוּ ֹשָם, שְּׂפָתֵיִהָ,

          הַבִּיטוּ שָׁם, הַבִּיטוּ שָׁם!

          הוא מת.

אֶדְגַּר:    הוּא מִתְעַלֵּף: אָדוֹן, אָדוֹן שֶׁלִּי!

קֶנְט:      לֵב, הִשָּׁבֵר, אוֹ אָנָּא הִשָּׁבֵר.

אֶדְגַּר:    פְּקַח אֶת עֵינֵיִךָ!

קֶנְט:                   אַל תַּטְרִיד עוֹד אֶת

           רוּחוֹ; הוֹ תֵּן לוֹ לַעֲבֹר מִכָּאן.

           מִי שֶׁיִמְתַח אוֹתוֹ עוֹד על הַסַּד

          הָאַכְזָרִי שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה

          שׂוֹנֵא אוֹתוֹ.

אֶדְגַּר:                   הוּא בֶּאֱמֶת הָלַךְ.

קֶנְט:      זֶה פֶּלֶא שֶׁשָּׂרַד עַד כֹּה. לַכֵּס

          שֶׁל הַחַיִּים נִצְמַד בְּכוֹחַ.

אוֹלְבָּנִי:  תִּקְּחוּ אוֹתָם מִכָּאן. פְּקֻדַּת הַיּוֹם –

          קִינָה כְּלָלִית. [לאדגר וקנט] רֵעַי, שְׁנֵיכֶם בְּצֶמֶד

          קְחוּ אֶת מוֹשְׁכוֹת הָאָרֶץ הַמְּדַמֶּמֶת.

קֶנְט:      עָלַי לָצֵאת כִּי מַסָּעִי קָרֵב;

          מַלְכִּי קוֹרֵא לִי "בּוֹא", אֵין לְסָרֵב.

אֶדְגַּר:    נַגִּיד מָה שֶׁבַּלֵּב, הַזְּמַן הוּא מַר;

          לֹא נְדַקְלֵם מָה שֶׁנָּהוּג לוֹמַר.

          זְקֵנִים נָשְׂאוּ בָּעֹל; הַדּוֹר הַזֶּה  

          בִּמְאֹרָעוֹת כָּאֵלֶּה לֹא יֶחֱזֶה.  

                           [/ זקנים שלמו מחיר; מה שעברו,

                           בניהם שוב לא יראו, או ישערו. ]

            יוצאים עם מרש לוויה.