שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלך ליר - מערכה 2, תמונה 4 קדימה >

[קנט ישן בסד] נכנסים ליר, השוטה ואביר.

לִיר:       מוּזָר שֶׁהֵם עָזְבוּ כָּךְ אֶת הַבַּיִת

          בְּלִי לְהַחְזִיר תְּשׁוּבָה עִם הַשָּׁלִיחַ.

אַבִּיר:    כְּפִי שֶׁבֵּרַרְתִּי, עַד אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה

          הַנְּסִיעָה הַזֹּאת לֹא תֻּכְנְנָה.

קֶנְט [מתעורר]: בְּרָכוֹת רַבּוֹת, אָדוֹן גָּדוֹל.

לִיר:       הָהּ?

          אַתָּה בְּנֹפֶשׁ בַּחֶרְפָּה הַזֹּאת?

קֶנְט:      לֹא, אֲדוֹנִי.

שׁוֹטֶה:    הָהּ-הָהּ, תִּרְאוּ, הוּא לוֹבֵשׁ גַּרְבַּיִם אַכְזָרִיִּים. סוּסִים – מוֹבִילִים אוֹתָם בָּרֹאשׁ, כְּלָבִים וְדֻבִּים – בַּצַּוָּאר, קוֹפִים בַּחֲלָצַיִם, וַאֲנָשִׁים בָּרַגְלַיִם. כְּשֶׁלַבֶּן-אָדָם יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי חֵשֶׁק בָּרַגְלַיִם, אָז הוּא לוֹבֵשׁ גַּרְבַּיִם-סוּג-סַד, מֵאָה אָחוּז עֵץ.

לִיר [לקנט]: מִי הִתְבַּלְבֵּל כָּל כָּךְ בַּמַּעֲמָד

          שֶׁלְּךָ שֶׁפֹּה תָּקַע אוֹתְךָ?

קֶנְט:                               הַמִּי

          הַזֶּה זֶה הוּא וְהִיא. בִּנְךָ, בִּתְּךָ.

לִיר:       לֹא.

קֶנְט:      כֵּן.

לִיר:       לֹא, אֲנִי אוֹמֵר.

קֶנְט:      אֲנִי אוֹמֵר, כֵּן.

לִיר:       לֹא, לֹא, הֵם לֹא הָיוּ עוֹשִׂים אֶת זֶה.

קֶנְט:      כֵּן, הֵם עָשׂוּ.

לִיר:       אֲנִי נִשְׁבָּע בְּיוּפִּיטֶר שֶׁלֹּא.

קֶנְט:      אֲנִי נִשְׁבָּע בְּיוּנוֹ – כֵּן.

לִיר:                              הֵם לֹא

          הֵעֵזּוּ; לֹא, הֵם לֹא יָכְלוּ, הֵם לֹא

          עָשׂוּ – זֶה רַע מֵרֶצַח, לַעֲשׂוֹת

          שְׁפָטִים כָּאֵלָה בַּכָּבוֹד. תֵּן לִי

          הֶסְבֵּר זָרִיז אֲבָל בָּהִיר עַל מָה

          זָכִיתָ בַּטִּפּוּל אוֹ אֵיךְ הֶחְלִיטוּ

          לִכְפּוֹת אוֹתוֹ עָלֶיךָ, הַשָּׁלִיחַ

          מִטַּעֲמֵנוּ.

קֶנְט:              אֲדוֹנִי, אֶצְלָם

          בַּבַּיִת, כְּשֶׁהִצַּגְתִּי לִפְנֵיהֶם

          אֶת מִכְתְּבֵי כְּבוֹדוֹ, בְּעוֹד אֲנִי

          כּוֹרֵעַ בֶּרֶך לְהַפְגִין חוֹבָה,

          הִגִּיעַ לַמָּקוֹם בַּלְדָּר מֵזִיעַ,

         נוֹשֵם בְּקֹֹשִי וְנוֹשֵׁף בְּרָכוֹת

         מִגּוֹנֵרִיל, גְּבִרְתּוֹ; קָטַע אוֹתִי,

         מָסַר דַּפִּים שֶׁהֵם קָרְאוּ מִיָּד;

         אָז הֵם זִמְּנוּ מִשְֹמָר, רָתְמוּ סוּסִים,

         צִוּוּ שְאֶתְלַוֶּה וַאֲחַכֶּה

         עַד שֶׁיּוֹאִילוּ לַעֲנוֹת, נָתְנוּ

         בִּי מַבָּטִים קָרִים. וּפֹה פָּגַשְׁתִּי

         שוּב אֶת אוֹתוֹ בַּלְדָּר – שֶׁקַּבָּלַת-

         פָּנָיו הִרְעִילָה אֶת שֶׁלִּי – זֶה זֶה

         שֶׁהִתְגָּרָה בְּהוֹד מַעֲלָתְךָ

         רַק לֹא מִזְּמַן. הַגֶּבֶר בִּי גָּבַר

        בִּי עַל הַשֵּׂכֶל, אָז – שָׁלַפְתִּי. הוּא

        הֵקִים אֶת כָּל הַבַּיִת בִּצְרָחוֹת

        פַּחְדָנִיּוֹת. בִּנְךָ וְגַם בִּתְּךָ

        מָצְאוּ שֶׁעֲבֵרָה זוֹ מַצְדִּיקָה

       חֶרְפָּה כָּזֹאת כְּעֹנֶשׁ.

שׁוֹטֶה: הַחֹרֶף בֶּטַח לֹא נִגְמַר, אִם אֲוָזֵי-בַּר עוֹד עָפִים פֹּה.

                הַיְּלָדִים עִוְּרִים לָאָבוֹת

                כְּשֶׁהָאָבוֹת לוֹבְשִׁים סְחָבוֹת.

                אֲבָל הַיְּלָדִים נוֹרָא מְתוּקִים

                כְּשֶׁהָאָבוֹת לוֹבְשִׁים אַרְנָקִים.

                אֵלַת הַמַּזָּל, אַתְּ זוֹנָה מְהֻלֶּלֶת,

                לָעֲנִיִּים נוֹעֶלֶת תָּמִיד אֶת הַדֶּלֶת.

         בְּכָל זֹאת תְּקַבֵּל מֵהַבָּנוֹת שֶׁלְּךָ יוֹתֵר דְּמָעוֹת-כִּיס מִמָּה שֶׁתּוּכַל לִסְפֹּר בְּשָׁנָה.

לִיר:    אֵיזוֹ בְּחִילָה שֶׁל הֵרָיוֹן עוֹלָה

         בִּי עַד הַלֵּב! הוֹ אִמָּא רֶחֶם, אַרְצָה,

         רֵד, צַעַר מְטַפֵּס, רֵד, מְקוֹמְךָ

         לְמַטָּה. אֵיפֹה הִיא הַבַּת הַזֹּאת?

קֶנְט:    עִם גְּלוֹסְטֶר, אֲדוֹנִי, בִּפְנִים.

לִיר:     אַל תִּתְלַוּוּ אֵלַי; הִשָּׁאֲרוּ פֹּה.

          יוצא.

אַבִּיר:    לֹא עָשִׂיתָ שׁוּם פֶּשַׁע מִלְּבַד מָה שֶׁסִּפַּרְתָּ?

קֶנְט:      שׁוּם דָּבָר. אֵיךְ יָצָא שֶׁהַמֶּלֶךְ מַגִּיעַ בְּלִוּוּי כָּל כָּךְ דָּלִיל?

שׁוֹטֶה:   אִם הָיוּ תּוֹקְעִים אוֹתְךָ בַּסַּד עַל הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת, הָיָה בְּהֶחְלֵט מַגִּיעַ לְךָ.

קֶנְט:      לָמָּה, שׁוֹטֶה?

שׁוֹטֶה:   נִשְׁלַח אוֹתְךָ לְבֵית-סֵפֶר אֵצֶל הַנְּמָלָה, שֶׁתִּרְאֶה אֶת דְּרָכֶיהָ: לֹא עוֹבְדִים בַּחֹרֶף. כָּל מִי שֶׁהוֹלֵך בְּעִקְבוֹת אַפּוֹ, עֵינָיו מוֹבִילוֹת אוֹתוֹ - חוּץ מֵעִוְּרִים, וּמִתּוֹךְ עֶשְׂרִים אַפִּים אֵין אַף אַף שֶׁלֹּא יוּכַל לְהָרִיחַ מִישֶׁהוּ מַסְרִיחַ. כְּשֶׁגַּלְגַּל גָּדוֹל מִדַּרְדֵּר בַּגִּבְעָה - שַׁחְרֵר אֲחִיזָה, שֶׁלֹּא תִִּשְׁבֹּר אֶת הַמַּפְרֶקֶת כְּשֶׁתִּתְגַּלְגֵּל אִתּוֹ; אֲבָל הַגַּלְגַּל הַגָּדוֹל שֶׁעוֹלֶה, תֵּן לוֹ לִמְֹשֹךְ אוֹתְךָ אַחֲרָיו. כְּשֶׁאִישׁ חָכָם יִתֵּן לְךָ עֵצָה יוֹתֵר טוֹבָה, תַּחְזִיר לִי אֶת שֶׁלִּי; מִצִּדִּי שֶׁרַק כְּלָבִים יְמַלְּאוּ אוֹתָהּ, כִּי שׁוֹטֶה נָתַן אוֹתָהּ.

                 הָאָדוֹן שֶׁמְחוֹלֵל לְפִי כָּל חָלִיל

                 וְרוֹדֵף רְוָחִים וּתְמוּרָה,

                 יֶאֱרֹז תַּ'תַּרְמִיל כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם מַתְחִיל

                 וְיִנְטֹשׁ אוֹתְךָ בַּסְּעָרָה.

                 רַק אֲנִי אֶשָּׁאֵר, הַשּׁוֹטֶה יִשְׁתַּהֶה,

                 כְּשֶׁיָּנוּס הֶחָכָם הַמְּהֻלָּל.

                 הַלִּכְלוּךְ שֶׁבּוֹרֵחַ – הוּא-הוּא הַשּׁוֹטֶה,

                 הַשּׁוֹטֶה לֹא לִכְלוּךְ הוּא, בִּכְלָל.

קֶנְט:      אֵיפֹה לָמַדְתָּ אֶת זֶה, שׁוֹטֶה?

שׁוֹטֶה:   לֹא בַּסַּד, שׁוֹטֶה.

          נכנסים ליר וגלוסטר.

לִיר:       לֹא יְדַבְּרוּ אִתִּי? חוֹלִים? תְּשׁוּשִׁים?

          נָסְעוּ לַיְלָה שָׁלֵם? – הִתְחַמְּקֻיּוֹת,

          מוֹפֵת מֻבְהָק שֶׁל הִשְׁתַּמְּטוּת וָמֶרֶד.

          תַּמְצִיא תְּשׁוּבָה טוֹבָה יוֹתֵר.

גְּלוֹסְטֶר:                               אָדוֹן

          יָקָר, אַתָּה מַכִּיר אֶת הַדֻּכָּס –

          אֹפִי לוֹהֵט. כְּשֶׁהוּא מַחְלִיט, כְּלוּם לֹא

          יָסִיט וְלֹא יָזִיז אוֹתוֹ.

לִיר:       נָקָם, קְלָלָה, מָוֶת, תֹּהוּ-וָבֹהוּ!

          מָה אֹפִי? מָה לוֹהֵט? הוֹ, גְּלוֹסְטֶר, גְּלוֹסְטֶר,

          אֲנִי פֹּה לְדַבֵּר עִם הַדֻּכָּס

          שֶׁל קוֹרְנְוָל וְאִשְׁתּוֹ.

גְּלוֹסְטֶר:                       כֵּן, אֲדוֹנִי,

          דִּוַּחְתִּי לִשְׁנֵיהֶם עַל כָּךְ.

לִיר:                             "דִּוַּחְתָּ"?

          מָה, בֶּן-אָדָם, אַתָּה מֵבִין אוֹתִי?

גְּלוֹסְטֶר: כֵּן, אֲדוֹנִי הַטּוֹב.

לִיר:       הַמֶּלֶךְ יְדַבֵּר עִם הַדֻּכָּס,

          הָאַבָּא הַיָּקָר עִם יַלְדָּתוֹ

          דּוֹרֵשׁ – הוּא יְדַבֵּר – הוּא יְקַבֵּל –

          שֵׁרוּת. כָּל זֶה דֻּ וַּ ח לָהֶם? אֲוִיר

          וָדָם! לוֹהֵט?! דֻּכָּס לוֹהֵט?! אֱמֹר

          לוֹ לַדֻּכָּס הַחַם הַזֶּה שֶׁלִּיר –

          לֹא, עוֹד לֹא, לֹא, אוּלַי הוּא חָשׁ בְּרַע;

          בְּחֻלְשָתֵנוּ אָנוּ מַזְנִיחִיםַ

          חוֹבוֹת שֶׁהַבְּרִיאוּת כְּפוּפָה לָהֶן.

          אֲנַחְנוּ לֹא עַצְמֵנוּ כְּשֶׁהַטֶּבַע,

          בִּמְצוּקָתוֹ, כּוֹפֶה עַל הַנְּשָמָה

          את מַכְאוֹבֵי הַגּוּף. אֲנִי אַבְלִיג.

          גֵּרַשְתִּי אֶת הַיֵּצֶר הַנִּמְהָר

          שֶׁמִּתְיַחֵס לִשְׁכִיב-מְרַע חָלוּשׁ

          כְּמוֹ לְבָרִיא.

         [מבחין בקנט]. מָוֶת עַל מַלְכוּתִי!

          לָמָּה שֶׁהוּא יֵשֵׁב שָׁם? לֹא, זֶה רַק

          מוֹכִיחַ לִי שֶׁהָרִחוּק הַזֶּה

          שֶׁל הַדֻּכָּס וְהִיא – הַכֹּל תַּרְגִּיל.

          נָא לְשַחְרֵר אֶת הַמְּשָׁרֵת שֶׁלִּי.

          הוֹדַע-נָא לַדֻּכָּס וְלָאִשָּׁה

          שֶׁאֲדַבֵּר אִתָּם, עַכְשָׁו, מִיָּד:

          הַזְמֵן אוֹתָם לָצֵאת לְהַאֲזִין לִי,

          אוֹ שֶׁעַל דֶּלֶת חֶדֶר מִטָּתָם

          אַכֶּה בַּתֹּף עַד שֶׁיַּחֲרִישׁ לַמָּוֶת

          אֶת הַשֵּׁנָה.

גְּלוֹסְטֶר: הַלְוַאי שֶׁבֵּינֵיכֶם יִהְיֶה רַק טוֹב.

          יוצא.

לִיר:       אוֹי לִי, הַלֵּב! הַלֵּב מוּצָף! רֵד, אַרְצָה!

שׁוֹטֶה:     תִּצְעַק לוֹ, אָדוֹן-דּוֹד, כְּמוֹ שֶׁצָּעֲקָה לַצְּלוֹפָחִים הַגֹּלֶמִית שֶׁתָּקְעָה אוֹתָם חַיִּים בַּבָּצֵק: הִיא דָּפְקָה לָהֶם עַל הַכַּרְבֹּלֶת עִם מַקֵּל וְצָעֲקָה "אַרְצָה, מֻפְקָרִים, אַרְצָה!" וְאָח שֶׁלָּהּ – עוֹד גָּאוֹן! - מֵרוֹב לֵב דְּבַש מָרַח לַסּוּס שֶׁלּוֹ חֶמְאָה בַּקַּשׁ. כָּוַּנוֹת מְצֻיָּנוֹת נִגְמַרוֹת בַּאֲסוֹנוֹת.

          נכנסים קורנוול, רגן, גלוסטר ומשרתים.

לִיר:       בֹּקֶר טוֹב לִשְׁנֵיכֶם.

קוֹרְנְוָל:   בְּרָכוֹת, כְּבוֹדוֹ.

          פה משחררים את קנט.

רֵגָן:       שְׂמֵחָה לִרְאוֹת אֶת הוֹד מַעֲלָתְךָ.

לִיר:       רֵגָן, אֲנִי חוֹשֵׁב כָּךְ. יֵשׁ לִי כָּל

          סִבָּה לַחְשֹׁב. אִם לֹא הָיִית

          שְׂמֵחָה, הָיִיתִי מִתְגָּרֵשׁ מִקֶּבֶר אִמָּא

          שֶלָּך, שֶהוּא מַחְזִיק נוֹאֶפֶת. [לקנט] אוֹ,

         אַתָּה חָפְשִׁי? בְּהִזְדַמְנוּת עוֹד. – רֵגָן

          מְשׁוֹשׁ-לֵב, אֲחוֹתֵךְ רָעָה. הוֹ רֵגָן,

          הִיא נָעֲצָה כְּמוֹ נֵץ רִשְׁעוּת חַדַּת-

          שֵׁן – פֹּה. [מניח יד על לבו] אֲנִי בְּקֹשִׁי מְדַבֵּר

          אִתָּךְ; לֹא תַּאֲמִינִי בְּאֵיזוֹ

          ּמִפְלַצְתִּיוּת מֹֻשְחֶתֶת הִיא – הוֹ רֵגָן!

רֵגָן:       אָנָּא, אָדוֹן, בְּסַבְלָנוּת. אֵין לִי

          סָפֵק ֹשֶבְּעֶרְכָּהּ אַתָּה מַמְעִיט 

         כְּשֶׁהִיא בְּחוֹבָתָהּ לֹא מִתְרַשֶּלֶת.

לִיר:      אִמְרִי שוב? אֵיךְ זֶה?

רֵגָן:                             לא מַאֲמִינָה

          שֶׁאֲחוֹתִי תִּזְנַח אֶת חוֹבוֹתֵיהָּ.

          אִם בְּמִקְרֶה רִסְּנָה אֶת מְהוּמוֹת

         הַמְּלַוִּים שֶׁלְּךָ, אדון, הֲרֵי  

          שְיֵּש בָּסִיס מֻצְדָּק וחִיּוּבִי

          שֶׁיְּנַקֵּה אוֹתָהּ מִכָּל אַשְׁמָה.

לִיר:      קְלָלָה עַל נִשְׁמָתָהּ.

רֵגָן:                            הוֹ, אֲדוֹנִי,

          אַתָּה זָקֵן: הַטֶּבַע אֶצְלְךָ

          נִצָּב מַמָּשׁ עַל קְצֵה הַגְּבוּל שֶׁלּוֹ.

          יֵשׁ לְהַדְרִיךְ וּלְהוֹבִיל אוֹתְךָ

          בְּהִגָּיוֹן שָׁקוּל שֶׁמְּאַבְחֵן

          אֶת מַצָּבְךָ הֵיטֵב מִמְּךָ. עַל כֵּן

          אֲנִי פּוֹנָה אֵלֶיךָ שֶׁתַּחְזֹר

          לַאֲחוֹתֵנוּ; אֲדוֹנִי, אֱמֹר

          לָהּ שֶׁחָטָאתָ לָהּ.

לִיר:                         מָה, לְבַקֵּשׁ

          סְלִיחָה מִמֶּנָּה?  אַת רוֹאָה כַּמָּה

          שֶׁזֶּה הוֹלֵם אֶת כְּבוֹד בֵּיתֵנוּ, אָהּ?

          [כורע ברך] "בַּת יְקָרָה, אֲנִי מוֹדֶה, אֲנִי

          זָקֵן; זִקְנָה הִיא מְיֻתֶּרֶת. עַל

          בִּרְכַּי אֲנִי מַפְצִיר, הוֹאִילִי רַק

          לְהַעֲנִיק לִי כְּסוּת, מִטָּה, מָזוֹן."

רֵגָן:       אָדוֹן טוֹב, דַּי, אֵלֶּה תַּעֲלוּלִים

          צוֹרְמִים לָעַיִן. לֵךְ עַכְשָׁו, חֲזֹר

          לַאֲחוֹתִי.

לִיר [קם]:            אַף פַּעַם, רֵגָן: הִיא

          גָּזְלָה אֶת מַחֲצִית פָּמַלְיָתִי,

          זָרְקָה בִּי אֶת הָעַיִן הַשְּׁחֹרָה

          שֶׁלָּהּ, הִכְּתָה בִּי בִּלְשׁוֹנָהּ מַמָּשׁ

          כְּמוֹ נָחָשׁ, יָשָׁר בַּלֵּב. שֶׁכָּל

          הַנְּקָמוֹת בַּמְּלַאי שֶׁל הַשְּׁחָקִים

          יִפְּלוּ עַל קָדְקוֹדָהּ כְּפוּי-הַטּוֹבָה!

          הַכֵּה אֶת עַצְמוֹתֶיהָ הַצְּעִירוֹת

          בְּמוּם, אֲוִיר שֶׁל דֶּבֶר!

קוֹרְנְוָל:                            שָׁה, אָדוֹן,

          בּוּשָׁה!

לִיר:               בְּרָקִים זְרִיזִים, צִלְפוּ לְתוֹךְ

          עֵינֶיהָ הַמְּלַגְלְגוֹת חַשְׁמַל

          שֶׁל עִוָּרוֹן! הַשְׁחִיתוּ אֶת יָפְיָהּ,

          הוֹ סִרְחוֹנוֹת יוֹנְקֵי-בִּצּוֹת, תִּשְׁאַב

          אֶתְכֶם הַשֶּׁמֶשׁ לְהַפִּיל עָלֶיהָ

          אֲבַעְבּוּעוֹת!

רֵגָן:                       רִבּוֹן הָעוֹלָמִים!

          כָּךְ תְּאַחֵל גַּם לִי כְּשֶׁתִּתְרַתֵּחַ.

לִיר:       לֹא, רֵגָן, לֹא, עָלַיִךְ הַקְּלָלָה

          שֶׁלִּי אַף פַּעַם לֹא תִּפֹּל. הַטּוּב

          בּוֹ כָּל נַפְשֵךְ מֻקֶּפֶת לֹא יַסְגִּיר

          אוֹתָךְ לָנֵצַח לָאַכְזָרִיּוּת.

          עֵינֶיהָ הֵן קָשׁוֹת, אֲבָל שֶׁלָּךְ

          מְנַחֲמוֹת וְלֹא שׂוֹרְפוֹת. אַתְּ לֹא

          בְּנוּיָה לִנְטֹר לִי עַל הֲנָאוֹתַי,

          לַחְתֹּךְ לִי אֶת הַפָּמַלְיָה, לִזְרֹק

          מִלִּים מָרוֹת וְנִמְהָרוֹת, לִקְצֹץ

          לִי אֶת כְּנָפַי וּלְסִיּוּם לִנְעֹל

          אֶת הַבְּרִיחַ נֶגֶד כְּנִיסָתִי.

          אַתְּ מַכִּירָה יָפֶה יוֹתֵר אֶת צַו

          הַטֶּבַע, אֶת חוֹבוֹת הַיְּלָדִים,

          אוֹתוֹת שֶׁל דֶּרֶךְ-אֶרֶץ, הַכָּרַת-

          תּוֹדָה. אֶת מַחֲצִית הַמַּמְלָכָה

          שֶׁהֶעֱנַקְתִּי לָךְ בְּמוֹ יָדִי,

          אַתְּ לֹא שָׁכַחְתְּ.

רֵגָן:                          אָדוֹן טוֹב, לָעִנְיָן.

          תרועה מבפנים.

לִיר:       מִי שָׂם כָּאן אִישׁ שֶׁלִּי בַּסַּד?

קוֹרְנְוָל:                                שֶׁל מִי

          הַחֲצוֹצְרָה שָׁם?

רֵגָן:                          מְזַהָה אוֹתָהּ,

          שֶׁל אֲחוֹתִי. כָּךְ בְּדִיּוּק כָּתְבָה,

          שֶׁבְּקָרוֹב תַּגִּיעַ. [לאוסוולד] גְּבִרְתְּךָ פֹּה?

לִיר:       זֶה מִין כְּלַבְלַב שֶׁגַּאֲוַת-הַסְּרָק

          שֶׁלּוֹ יוֹנֶקֶת מִן הַחֵיק הָרֵיק

          שֶׁל זוֹ לָהּ הוּא צָמוּד. חֶלְאָה, שֶׁלֹּא

          אֶרְאֶה אוֹתָךְ.

קוֹרְנְוָל:                מַעֲלָתְךָ, מָה פֵּשֶׁר?

          נכנסת גונריל.

לִיר:       מִי סַד אֶת הַמְּשָׁרֵת שֶׁלִּי? רֵגָן,

          כֻּלִּי תְּפִלָּה שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ עַל זֶה.

          מִי פֹּה? שָׁמַיִם! אִם אָכֵן אַתֶּם

          עוֹד אוֹהֲבִים זְקֵנִים, אִם צַיְתָנוּת

          בְּתוֹרַתְכֶם הִיא מְקֻדֶּשֶׁת, אִם

          אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם זְקֵנִים, דִּגְלִי

          הוּא דִּגְלְכֶם. רְדוּ לְמַטָּה, בּוֹאוּ,

          תִּפְסוּ אֶת מְקוֹמִי! [לגונריל] אֵין לָךְ בּוּשָׁה

          לְהִסְתַּכֵּל עַל הַזָּקָן הַזֶּה?

          הוֹ, רֵגָן, אַתְּ נוֹתֶנֶת לָהּ עוֹד יָד?

גּוֹנֵרִיל:   לָמָּה לֹא יָד, אָדוֹן? בְּמָה חָטָאתִי?

          הֲרֵי לֹא כָּל מָה שֶׁשִּׁפּוּט קְלוֹקֵל

          אוֹ הִסְתַּיְּדוּת-זִקְנָה קוֹרְאִים לוֹ חֵטְא

          הוּא חֵטְא.

לִיר:                 צְלָעוֹת, אַתֶּן קְשׁוּחוֹת מִדַּי!

          עוֹד מַחְזִיקוֹת? אֵיךְ הִתְגַּלְגֵּל הָאִישׁ

          שֶׁלִּי לַסַּד?

קוֹרְנְוָל:              אֲנִי, אָדוֹן, הִכְנַסְתִּי

          אוֹתוֹ; אַךְ לִפְרִיקַת הָעֹל שֶׁלּוֹ

          גַּם זֶה קִדּוּם גָּדוֹל מִדַּי.

לִיר:                               אַתָּה? כֵּן?

רֵגָן:       אַבָּא, אַתָּה חַלָּשׁ, אִם כָּךְ נְהַג-

          נָא כְּחַלָּשׁ. אִם עַד לְסוֹף הַחֹדֶשׁ

          תַּחְזֹר לַאֲחוֹתִי – כְּשֶׁתִּפָּטֵר

          מִמַּחֲצִית הַפָּמַלְיָה – אָז בּוֹא

          אֵלַי. אֲנִי כָּרֶגַע לֹא בַּבַּיִת,

          וַחֲסֵרִים לִי פֹּה תְּנָאֵי אֵרוּחַ

          כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁדְּרוּשִׁים לְךָ.

לִיר:                              לַחְזֹר

          אֵלֶיהָ? חֲמִשִּׁים מְפֻטָּרִים?

          לֹא! לֹא! קֹדֶם אֲנִי אַחְרִים כָּל גַּג,

          אֶבְחַר לָצֵאת חוֹצֵץ אֶל מוּל אֲוִיר

          עוֹיֵן – לִהְיוֹת בֶּן-בְּרִית שֶׁל הַזְּאֵב

          וְהַיַּנְשׁוּף – לִסְבֹּל צְבִיטוֹת הֶכְרֵחַ

          דּוֹקְרוֹת! מָה, גַּם צָרְפַת-זֶה, עִם הַדָּם

          הַחַם,  אֲֹשֶר לָקַח אֶת בַּת זְקוּנֵינוּ

          בְּלִי נְדוּנְיָה – עָדִיף לִי כְּבָר לִזְחֹל

          אֶל מוּל כִּסְּאוֹ, לְהִתְחַנֵּן כְּמוֹ בֵּן-

          חָסוּת שְהוּא יִזְרֹק לִי נְדָבָה  

          לְהִתְקַיֵּם. לַחְזֹר אִתָּהּ? מוּטָב

          תְּשַׁכְנְעִי אוֹתִי לִהְיוֹת עֶבֶד

          וְסוּס שֶׁל הַמְּנַקֵּה-אֻרְווֹת הַזֶּה

          הַנֶּאֱלָח. [מצביע על אוסוולד]

גּוֹנֵרִיל:              מָה שֶׁתִּבְחַר, אָדוֹן.

לִיר:       לֹא, בַּת, בְּבַקָּשָׁה, אַל תַּעֲשִׂי

          אוֹתִי לִמְטֹרָף, לֹא: לֹא אַטְרִיד

          אוֹתָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי. שָׁלוֹם: יוֹתֵר

          לֹא נִפָּגֵשׁ, לֹא, לֹא נִרְאֶה שׁוּב זֶה

          אֶת זֶה. אֲבָל בְּכָל זֹאת אַתְּ בָּשָׂר

          שֶׁלִּי, וָדָם, וּבַת שֶׁלִּי; יוֹתֵר –

          אַתְּ מַחֲלָה שֶׁבַּבָּשָׂר שֶׁלִּי,

          שֶׁאֵין לְהִתְכַּחֵשׁ לָהּ: הִיא שֶׁלִּי.

          אַתְּ פֶּצַע מַגֵּפָה, מֻרְסָה, גִּדּוּל

          מַמְאִיר אֲשֶׁר מַרְעִיל לִי אֶת הַדָּם.

          אַךְ לֹא אֶנְזֹף בָּךְ: הַבּוּשָׁה תָּבוֹא

          כְּשֶׁתָּבוֹא; אֵינִי קוֹרֵא לָהּ, לֹא

          מַזְמִין בְּרָקִים לִירוֹת, לֹא מְסַפֵּר

          עָלַיִךְ סִפּוּרִים לְאֵל שׁוֹפֵט

          עֶלְיוֹן. תַּקְּנִי דְּרָכַיִךְ כְּשֶׁתּוּכְלִי,

          תִּהְיִי טוֹבָה בַּזְּמַן שֶׁלָּךְ: אֲנִי

          יָכוֹל לִהְיוֹת סַבְלָן, אֲנִי יָכוֹל

          לְהִשָּׁאֵר עִם רֵגָן, עִם מֵאָה

          הָאַבִּירִים שֶׁלִּי.

רֵגָן:                       לֹא בְּדִיּוּק,

          אָדוֹן. עוֹד לֹא צִפִּיתִי לְךָ, גַּם

          אֵינֶנִּי עֲרוּכָה לְקַבָּלַת-

          פָּנִים יָאָה לְךָ. הַקְשֵב, אָדוֹן,

          לַאֲחוֹתִי; כִּי כָּל מִי שְיִמְהַל

          בְּסַעֲרַת-לִבְּך קְצָת הִגָּיוֹן

          יַסִּיק בְּצֶדֶק שְאַתָּה פָֹּשוּט

          זָקֵן, לָכֵן – אַךְ הִיא יוֹדַעַת מָה הִיא

          עוֹשָׂה.

לִיר:               זֶה נֶאֱמַר בְּכַוָּנָה

          לְטוֹב?

רֵגָן:              אֲנִי חוֹתֶמֶת, אֲדוֹנִי.

          מָה, חֲמִשִּׁים בְּנֵי-לְוָיָה? לֹא טוֹב?

          לְמָה יֵשׁ לְךָ צֹרֶךְ בְּיוֹתֵר?

          אוֹ בְּכָל-כָּךְ הַרְבֵּה, כְּשֶׁגַּם עֲלוּת

          גַּם בִּטָּחוֹן סוֹתְרִים אֶת הַכַּמּוּת

          הַזֹּאת? אֵיךְ אֲנָשִׁים כָּל כָּךְ רַבִּים

          יוּכְלוּ לִחְיוֹת, תַּחַת שְׁתֵּי מָרֻיּוֹת

          וְגַג אֶחָד, בְּדוּ-קִיּוּם נָעִים?

          קָשֶׁה, כִּמְעַט לֹא אֶפְשָׁרִי.

גּוֹנֵרִיל:                                 מָה, לֹא

          תּוּכַל לְהֵעָזֵר בַּמְּשָׁרְתִים

          שֶׁנִּקְרָאִים שֶׁלָּהּ, אוֹ בְּשֶׁלִּי?

רֵגָן:       מַדּוּעַ לֹא? אִם הֵם יְזַלְזְלוּ

          בְּךָ – נַפְעִיל אֶת סַמְכוּתֵנוּ אָנוּ.

          אִם אַתָּה בָּא אֵלַי – לֹא, כִּי כָּעֵת

          אֲנִי קוֹלֶטֶת סַכָּנָה – אָנָּא

          מִמְּךָ, הָבֵא עֶשְׂרִים-וַחֲמִשָּׁה

          בִּלְבַד: כִּי לֹא אֶתֵּן מָקוֹם אוֹ זְכוּת

          גַּם לְאֶחָד יוֹתֵר.

לִיר:       נָתַתִּי לִשְׁתֵּיכֶן הַכֹּל –

רֵגָן:                            וְזֶה

          הָיָה בַּזְּמַן.

לִיר:                – מִנִּיתִי אֶת שְׁתֵּיכֶן

          לִנְצִיגוֹת שֶׁלִּי, בָּאוֹת-כּוֹחִי,

          אֲבָל הִצַּבְתִּי סְיָג שֶׁיֵּשׁ לִשְׁמֹר –

          אֶת הַמִּסְפָּר הַזֶּה. עַכְשָׁו אֲנִי

          חַיָּב לָבוֹא אֵלַיִךְ עִם עֶשְׂרִים-

          וַחֲמִשָּׁה? מָה, רֵגָן, כָּךְ אָמַרְתְּ?

רֵגָן:       וְשׁוּב אוֹמֶרֶת: לֹא יוֹתֵר אֶצְלִי.

לִיר:       הַיְּצוּרִים הַמְּרֻשָּׁעִים נִרְאִים

          כְּלִיל הַשְּׁלֵמוּת כְּשֶׁיֵּשׁ מְרֻשָּׁעִים

          מֵהֶם; לֹא לִהְיוֹת הֲכִי גָּרוּעַ –

          גַּם זֶה רָאוּי לְאֵיזֶה שֶׁבַח. [לגונריל] טוֹב,

          אֲנִי אֵלֵךְ אִתָּךְ; הַחֲמִשִּׁים

          שֶׁלָּךְ בְּכָל-זֹאת מַכְפִּילִים עֶשְׂרִים-

          וַחֲמִשָּׁה, וְאַתְּ הָאַהֲבָה

          שֶׁלָּהּ פִּי שְׁנַיִם.

גּוֹנֵרִיל:                      שְׁמַע לִי, אֲדוֹנִי:

          מָה צֹרֶךְ יֵשׁ לְךָ גַּם בְּעֶשְׂרִים-

          וַחֲמִשָּׁה – תְּרֵיסָר – אוֹ חֲמִשָּׁה –

          בְּנֵי לְוָיָה בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ

          כִּפְלַיִם אִישׁ כְּפוּפִים לְךָ עַל-פִּי

          פְּקֻדָּה?

רֵגָן:                מָה צֹרֶךְ בְּאֶחָד גַּם?

לִיר:                                     הוֹ,

          אַל תַּחְקְרוּ מָה צֹרֶךְ! הַבְּזוּיִים

          בַּקַּבְּצָנִים, בְּמַשֶּׁהוּ אֶחָד

          עָלוּב הֵם גַּנְדְּרָנִים; הַרְשׁוּ לַטֶּבַע

          רַק מָה שֶׁהוּא צָרִיךְ, חַיֵּי אָדָם

          יִהְיוּ זוֹלִים כְּמוֹ בְּהֵמָה. אַתְּ גְּבֶרֶת;

          אִם רַק לְהִתְחַמֵּם זֶה מְפֹאָר,

          הַטֶּבַע לֹא צָרִיךְ אֶת הַפְּאֵר

          שֶׁאַתְּ לוֹבֶשֶׁת, שֶׁמַּסְפִּיק בְּקֹשִׁי

          לָתֵת חֹם. אֲבָל צֹרֶךְ אֲמִתִּי –

          שָׁמַיִם, תְּנוּ לִי אֶת הַסַּבְלָנוּת

          הַזֹּאת, כִּי סַבְלָנוּת אֲנִי צָרִיךְ!

          אַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי, אֵלִים, פֹּה, אִישׁ

          זָקֵן מִסְכֵּן, רַב עֶצֶב, רַב שָׁנִים,

          וּמִשְּׁנֵיהֶם אֻמְלָל: אִם זֶה אַתֶּם

          שֶׁמְּנִיעִים אֶת לֵב שְׁתֵּי הַבָּנוֹת

          כָּאן נֶגֶד אֲבִיהֶן, אַל תַּעֲשׂוּ

          אוֹתִי שׁוֹטֶה שֶׁיְּקַבֵּל אֶת זֶה

          בְּהַכְנָעָה; הַצִּיתוּ בִּי חֲרוֹן

          מַלְכוּת, וְאַל תִּתְּנוּ לַנֶּשֶׁק שֶׁל

          נָשִׁים – טִפּוֹת הַמַּיִם – לְהַכְתִּים

          אֶת לְחָיַי, לְחָיֵי הַגֶּבֶר. לֹא,

          מְכַשֵּׁפוֹת מְעֻוָּתוֹת, אֲנִי

          אַפִּיל כָּאֵלֶּה נְקָמוֹת עַל רֹאשׁ

          שְׁתֵּיכֶן שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ – אֲנִי

          עוֹד אֶעֱשֶׂה דְּבָרִים כָּאֵלֶּה שֶׁ –

          מָה הֵם אֲנִי עוֹד לֹא יוֹדֵעַ, אַךְ

          הֵם יִהְיוּ אֵימַת הָאֲדָמָה!

          אַתֶּן חוֹשְׁבוֹת אֲנִי אֶבְכֶּה, לֹא, לֹא

          אֶבְכֶּה. [סערה וסופה]

          יֵשׁ לִי סִבָּה שְׁלֵמָה לִבְכּוֹת, אֲבָל

          יֻתַּז לְמֵאָה-אֶלֶף רְסִיסִים

          הַלֵּב הַזֶּה לִפְנֵי שֶׁשּׁוּב אֶבְכֶּה. הוֹ,

          שׁוֹטֶה, אֲנִי אֵצֵא מִדַּעֲתִי.

         יוצאים ליר, גלוסטר, קנט, השוטה ואבירים.

קוֹרְנְוָל:  נֵלֵךְ; תִּהְיֶה פֹּה סְעָרָה.

רֵגָן:       הַבַּיִת הוּא קָטָן; אֵין פֹּה תְּנָאֵי-

          לִינָה גַּם לַזָּקֵן עִם אֲנָשָיו.

גּוֹנֵרִיל:   זֹאת אַשְׁמָתוֹ; לַמְּנוּחָה הִפְנָה

          עָרְפּוֹ, אָז שֶׁיִּטְעַם אֶת טֵרוּפוֹ.

רֵגָן:       רַק לוֹ אִישִׁית הָיִיתִי בְּשִׂמְחָה

          פּוֹתַחַת דֶּלֶת, אֲבָל מְלַוִּים?

          אֶחָד לֹא.

גּוֹנֵרִיל:              זֹאת גַּם הַמְּגַמָּה שֶׁלִּי.

          אֵיפֹה כְּבוֹד גְּלוֹסְטֶר?

          נכנס גלוסטר.

קוֹרְנְוָל:  הָלַךְ עִם הַזָּקֵן לְשָׁם – חָזַר.

גְּלוֹסְטֶר: הַמֶּלֶךְ בְּחֵמָה שְׁפוּכָה.

קוֹרְנְוָל:                        לְאָן הוּא?

גְּלוֹסְטֶר: דּוֹרֵשׁ סוּסִים, אֵין לִי מֻשָּׂג לְאָן.

קוֹרְנְוָל:  מוּטָב לָתֵת לוֹ יָד חָפְשִׁית; יוֹבִיל

          הוּא אֶת עַצְמוֹ.

גּוֹנֵרִיל [לגלוסטר]:         אָדוֹן, אַל תְּשַׁכְנֵעַ

          אוֹתוֹ בְּשׁוּם פָּנִים לְהִשָּׁאֵר.

גְּלוֹסְטֶר: אֲבוֹי, הַלַּיְלָה בָּא, וְהָרוּחוֹת

          חוֹתְכוֹת קָשֶׁה; כָּל הָאֵזוֹר פֹּה – מַיְלִים –

          קָשֶׁה לִמְצֹא אֲפִלּוּ שִׂיחַ.

רֵגָן:                              הוֹ

          אָדוֹן, הָעַקְשָׁנִים – כָּל הַפְּגָעִים

          שֶׁהֵם יָמִיטוּ עַל עַצְמָם, יִהְיוּ

          לָהֶם שִׁעוּר. הָגֵף אֶת הַדְּלָתוֹת.

          הוּא מְלֻוֶּה בְּפָמַלְיָה נוֹאֶשֶׁת,

          וּמִן הַהֲסָתָה שֶׁיְּטַפְטְפוּ

          לְתוֹךְ אָזְנוֹ – שׂוּמָה לְהִשָּׁמֵר.

קוֹרְנְוָל:  הָגֵף דְּלָתוֹת, אָדוֹן; זֶה לַיְלָה פֶּרֶא.

          צָדְקָה רֵגָן שֶׁלִּי. זוּז; סְעָרָה.

            יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט המלך ליר - מערכה 2, תמונה 4 קדימה >