שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

סערה עדיין. נכנסים קנט [במסווה] ואביר משני צדי הבימה.

קֶנְט:      מִי שָׁם, מִלְּבַד מֶזֶג-אֲוִיר שָׁחֹר?

אַבִּיר:    אֶחָד עִם לֵב כְּמוֹ הָאֲוִיר: סוֹעֵר.

קֶנְט:      אֲנִי מַכִּיר אוֹתְךָ. אֵיפֹה הַמֶּלֶךְ?

אַבִּיר:    לוֹחֵם מוּל רֹגֶז אֵיתָנֵי הַטֶּבַע;

          קוֹרֵא לָרוּחַ שֶׁתָּעִיף אֶת כָּל

          הָאֲדָמָה לַיָּם, אוֹ שֶׁתָּנִיף

          מֵימֵי-גַּלִּים מֵעַל לַיַּבָּשָׁה,

          שֶׁלַּדְּבָרִים יָבוֹא שִׁנּוּי אוֹ סוֹף;

          מוֹרֵט שֵׂעָר לָבָן, אֲשֶׁר מַטְּחֵי

          סוּפָה, בְּפֶרֶץ מִשְׁתּוֹלֵל עִוֵּר,

          תּוֹפְסִים בְּזַעַם וְעוֹשִׂים שַׁמּוֹת בּוֹ;

          וּבְגוּפוֹ-הוּא, בְּעוֹלָם קָטָן

          שֶׁל אִישׁ אֶחָד, רוֹצֶה לָשִׂים לְלַעַג

          אֶת הִתְחָרוּת הָרוּחַ וְהַגֶּשֶׁם;

          בְּלַיְלָה זֶה בּוֹ אִמָּא-דֹּב, סְחוּטָה

          מֵהֲנָקַת גּוּרֶיהָ, מִתְכַּרְבֶּלֶת,

          וְגַם אַרְיֵה וְגַם זְאֵב צְבוּט-בֶּטֶן

          שׁוֹמְרִים שְפַּרְוָתָם לֹא תִּתְרַטֵּב,

          הוּא רָץ בְּלִי כּוֹבַע, וּמַזְמִין אֶת מָה

          שֶׁאֶת הַכֹּל יַשְׁמִיד.

קֶנְט:                          אַךְ מִי אִתּוֹ?

אַבִּיר:    רַק הַשּׁוֹטֶה, שֶׁמִּתְאַמֵּץ לִגְבֹּר

          בַּהֲלָצוֹת עַל הַמַּהֲלוּמוֹת

          שֶׁנִּחֲתוּ לוֹ עַל הַלֵּב.

קֶנְט:                           אָדוֹן,

          אַתָּה מֻכָּר לִי, וְעַל סְמַךְ הָרֹשֶׁם

          אָעֵז לִסְמֹךְ עָלֶיךָ בְּדָבָר

          יָקָר. יֵשׁ קֶרַע, גַּם אִם פַּרְצוּפוֹ

          מֻסְוֶה עוֹד הֲדָדִית מִתּוֹךְ עָרְמָה,

          בֵּין אוֹלְבָּנִי וְקוֹרְנְוָל, שֶׁיֵּשׁ

          לָהֶם – כְּמוֹ לכָל אֶחָד ֹשְכּוֹכָבוֹ

          גָּבוֹהַּ – מְשָׁרְתִים אֲשֶׁר נִרְאִים

          כִּמְְשָׁרְתִים, אֲבָל הֵם מְרַגְּלִים,

          סוֹכְנֵי הַחֶרֶשׁ שֶׁל צָרְפַת, אוֹסְפִים

          מֵידָע עַל הַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ – כָּל

          מָה שֶׁנִּתָּן לִרְאוֹת – אִם זֶה הָרִיב

          וְהַתְּכָכִים שֶׁל שְׁנֵי הַדֻּכָּסִים,

          אִם זֶה הָרֶסֶן הַקָּשֶׁה ֹשְבּוֹ

          הֵם מַכְבִּידִים עַל הַזָּקֵן הַטּוֹב,

          אוֹ מַשֶּׁהוּ עָמֹק יוֹתֵר, שֶׁכָּל

          אֵלֶּה, אוּלַי, רַק נִסְפָּחָיו. אַךְ זֹאת

          אֵדַע: שֶׁמִּצָּרְפַת עַכְשָׁו מַגִּיעַ

          לְמַמְלַכְתֵּנוּ הַמְּשֻׁסַּעַת כּוֹחַ,

          אֲשֶר נִצֵּל אֶת הֶסַּח דַּעְתֵּנוּ,

          הִצִּיב כְּבָר רֶגֶל חֲשָׁאִית בְּכַמָּה

          מִן הַנְּמֵלִים הֲכִי טוֹבִים שֶׁלָּנוּ,

          וּמִתְכַּוֵּן כָּל רֶגַע לְהָנִיף

          דְּגָלִים גָּלוּי. עַכְשָׁו אֵלֶיךָ: אִם

          תִּסְמֹך עָלַי וּתְמַהֵר לְדוֹבֶר,

          תִּמְצָא שָׁם כַּמָּה שֶׁיּוֹדוּ לְךָ

          כְּשֶׁתְּדַוַּחַ בְּאֱמֶת לְאֵיזֶה מַּכְאוֹב

          טוֹרֵף-שְפיוּת הַמֶּלֶך הוא קָרְבָּן.

          אֲנִי אָצִיל בְּמוֹצָאִי, וְעַל

          בְּסִיס יֶדַע דַּי מוּצָּק מַפְקִיד שְלִיחוּת

          זוֹ בְּיָדְךָ.

אַבִּיר:    עוֹד אֲדַבֵּר אִתְּךָ.

קֶנְט:                        לֹא, אַף מִלָּה.

          כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁאֲנִי הַרְבֵּה

          יוֹתֵר מֵחָזוּתִי הַחִיצוֹנִית,

          בּוא פְּתַח אֶת הָאַרְנָק הַזֶּה, קַח כָּל  

          מָה שֶׁנִּמְצָא בּוֹ. אִם תִּרְאֶה שָׁם אֶת

          קוֹרְדֶּלְיָה – וְתִרְאֶה לָבֶטַח - רַק

          הַצֵּג טַבַּעַת זוֹ וְהִיא תַּגִּיד לְךָ

          מִי הֶחָבֵר הָאַלְמוֹנִי שֶׁלְּךָ.

          קְלָלָה עַל הַסּוּפָה הַזֹּאת; אֲנִי

          הוֹלֵךְ לִמְצֹא הֵיכָן הַמֶּלֶךְ.

אַבִּיר:                                 תֵּן

           לִי יָד. אֵין לְךָ מָה לוֹמַר עוֹד?

קֶנְט:                                  רַק

           מִלָּה אַחַת, וְחִיּוּנִית מִכֹּל:

           שֶׁכְּשֶׁנִּמְצָא אֶת הוֹד רוֹמְמוּתוֹ –

           וּלְֹשֵם כָּך אֲנִי לְפֹה, אַתָּה

           לְשָׁם – נַזְעִיק אֶחָד אֶת הַֹשֵנִי.

          יוצאים.