שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

 נכנסים ריבֶרְס והמלכה אליזבת (ליידי גריי).

ריברס: גברתי, מה השינוי הפתאומי בך?

המלכה אליזבת: איך, אחי ריברס, לא שמעת עוד

          איזה אסון בא על המלך אדוורד?

ריברס: מה, הוא הפסיד באיזה קרב מול ווריק?

המלכה אליזבת: לא, את עצמו הפסיד בתור המלך.

ריברס: אז שליטי חוסל?

המלכה אליזבת: כמעט חוסל, כי הוא נלקח בַּשֶבי.

          או שנבגד בידי משמר מושחת

          או שנתפס פתאום בידי אויביו.

          ולפי מה ששמעתי הוא הופקד

          ביד הארכיבישוף מיורק, אח בן

          שטן של ווריק, ולכן אויבנו.

ריברס: זו באת בשורה מרה, אבל

          נסי לשאת אותה בלב עמיד. 

          ווריק ניצֵח אך אולי יפסיד.

המלכה אליזבת: עד אז תקווה חייבת לעכב

          שקיעת חיים, ואני - להתנתק

          מן הייאוש למען הצאצא

          של אדוורד שברחם. זה כל מה

          שמרסן אותי מפרץ רגש,

          ועוזר לי להבליג על האסון.

          כן, בשביל זה אני בולמת ים

          דמעות, ואנחות שימצצו

          לי את הדם. שלא אטביע עם 

          דמעות ובאנחות לא אייבש

          ת'פרי הרך של אדוורד, היורש.

ריברס: אבל, אחות, לאן פנה לורד ווריק?

המלכה אליזבת: דוּוח לי שהוא מתקדם ללונדון,

          להציב שוב את הכתר על ראש הנרי.

          נחש ת'יתר: זה סוף חַבְרֵי אדוורד.

          אך כדי למנוע את האלימות

          של הגזלן – כי אין לסמוך על זה

          שכבר הפר אמוּן – אני אצא

          אל כנסיית ווסטמינסטר כמקלט,

          להושיע לפחות את היורש

          לַזכוּת של אדוורד. שם אהיה מוגנת

          מכוח יד ושקר לב. אז בוא,

          כל עוד זה אפשרי, אז נמלטים.   

          תופס אותנו ווריק – די, מתים.

          יוצאים.