שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תרועה. תקיפות ותקיפות נגד. נכנס ווריק.

ווריק:  תָּשוּש כמו אצנים בזמן מֵרוֹץ,

          אני נשכב רגע לנשום אוויר.

          מכות אשר ספגתי - והחזרתי -

          גזלו מהגידים שלי כל כוח.

          יבוא מה שיבוא – חייב לנוח.

          (נכנס אדוורד רוזן מארץ' בריצה)

אדוורד:   חַייכו, שמיים, או הכּה, מר-מוות,

          כי העולם הזה מזעיף פנים,

          ושמש אדוורד מעוננת.

ווריק:                               מה

          קרה? איך המזל? מה התקווה?

          (נכנס ג'ורג')

ג'ורג':  הפסד הוא מזלנו וייאוש

          הוא תקוותנו, השורות קורסות

          והחורבן בעקבותינו. מה

          אתה מייעץ? לאן נברח?

אדוורד:                                      אין מה

          לברוח, הם אחרינו על כנפיים,

          ואנחנו חלשים מול המצוד.  

          (נכנס ריצ'רד בריצה)

ריצ'רד:  איי, ווריק, איך פָּרשת? אדמה

          צמאה שותה את דמי אחִיך, הם

          מנוקזים בחוד חנית של קליפורד.

          ובתוך חֶבְלֵי המוות הוא קרא,

          כמו פעמון של אֵבֶל מרחוק,      [/ כמו פעמון בְּשוֹרות איוב רחוק,]

          "ווריק, נקם! תנקום, אח, על מותי!"

          וככה, תחת בטן הסוסים

          שהשיער מעל פרסותיהם

          הוכתם בַּדם שלו, הוציא האיש

          הנאצל הזה את נשמתו.

ווריק:  אז שתשתכר האדמה מדם

          שלנו. אהרוג ת'סוס שלי

          שלא אברח. מה לנו לעמוד

          פה כמו נשים חיוורות-לב וּליילל

          על הפסדים בזמן שהאויב

          עושה שמות ואנחנו משקיפים

          כאילו הטרגדיה משוחקת

          בצחוק עם שחקנים עושֵי כאילו?

          לא אעצור, לא אעמוד יותר

          עד שיעצום המוות את עינַי.

אדוורד:  ווריק, אני כורע לצידך

          והשבועה תכבול את נִשמותינו.

          לפני שתתרומם בִּרְכִּי מִקוֹר

          האדמה, אניף יד, עין, לב

          אליךָ, הממליך והמשליך

          מלכים, להתחנן, אם רצונך

          יֵאוֹת, שלאויבַי יהא הגוף

          הזה שלל, אבל שיִיפָּתחו

          שַעֲרֵי שָמֵיךָ הבְּצוּרים להכניס

         בְּנועם נשמה חוטאת שלי. –

          אִמְרו שלום פה עד שניפגש                   

          שנית – באדמה או בשמיים.

ריצ'רד:  תן יד, אח. ווריק, בזרועות תשושות

          אביא לך חיבוק. אני, שלא

          בוכה, עוד רגע אשתפך פה איך  [/ בוכה אף פעם, ממרר פה איך] 

          את אביבנו חורף מר חותך.

ווריק:  מהר, מהר! ושוב, רוזנים, שלום.

ג'ורג':  אבל נלך ביחד לַגדודים,

          נרשה למי שלא נשאר לברוח,

          לַנשארים נקרא "העמודים

          שלנו" ונבטיח, אם נזכה,

          פרסים של מנצחים בְּמשחקים

          אולימפיים. זה אולי ישתול בּחֵיק

          המהססים גבוּרה, כי יש תקווה

          עדיין לְחיים וניצחון. אז די

          להתעכב, קדימה ומיד!

          יוצאים.