שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תרועה. מארש. נכנסים המלכה, הנסיך הצעיר אדוורד, סומרסט, אוקספורד, וחיילים.

מרגרט: החכמים, כבוד לורדים, לא יושבים

          ומקוננים על הפסדים, אלא

          מחפשים בלב צוהל איך לתקן

          את הפגיעה. גם אם התורן עף

          מהסיפון כרגע, הכבלים

          ניתקו, אבד העוגן ומחצית

          המלחים שלנו נבלעה

          בַּזרם, הקְברניט שלנו חי.

          מה, זה יאה שהוא יפקיר עמדה,

          יוסיף, כמו נער מפוחד, מַיִם

          לַים בדמעותיו, כדי לחזק

          את מה שכבר חזק מדי, בזמן

          שעוד הוא מיילל שם, תתנפץ

          על סלע הספינה אשר יכלה       

          להינצל בתושייה ואומץ?  

          איזו בושה היתה זו, וחרפה!

          ווריק היה העוגן – טוב, אז מה?

          ומונטגיו התורן – טוב, מה יש?

          מתינו החבלים – אז מה קרה?

          הנה לורד אוקספורד פה - הוא לא עוד עוגן?

         וסומרסט לא תורן משובח?

          ידידינו מצרפת החבלים?

          ונד ואני, גם בלי מיומנות,

          לא יכולים לתפוס עמדת פיקוד?

          לא נעזוב ת'הגה לייבב,

          נחתור נגד כל רוח, נתרחק

          מכל שרטון שמאיים בְּשֶבר.  

          נצעק בוז לַגלים, לא בנימוס.     

          ומהו אדוורד אם לא ים פרוע?

         וקלארנס - לא חול טובעני של שקר?

          וריצ'רד סלע משונן של מוות?

          הם אויבי סירתנו, מסכנה.

          תאמרו "נשחה" – זה רק יחזיק לרגע,

         "נצעד על החול" – תטבעו מהר,

         "נֹאחז בַּסלע" – תישָטְפו בְּגל

         או תרעבו – זה מוות משולש.

         אני אומרת זאת כדי שתבינו,

          אם מישהו מכם יברח מאיתנו,

          תִקווה לְרחמים מן האחים

          תהיה לו כמו מִיָם סוער, חולות

          טובעניים וצוקי סלע. אז

         באומץ! מה שאי אפשר למנוע

         חולשה טפשית לבכות עליו, לפחוד.

הנסיך אדוורד: נדמה לי שאשה עזת-רוח

          כזאת תפיח בחזה פחדן

          גדלוּת, תדחוף אותו למחוץ, עירום

          מנשק, כל איש קרב חמוש. אני

         אומר זאת לא כי אני מפקפק באחד

          מכם, כי לו חשדתי שכאן יש

          אדם פחדן, מוטב שיסתלק

          מיד, שלא ידביק אחר בשעת

          הצורך ברוחו. אם יש כזה

          כאן, אלוהים ישמור, שיעזוב

         לפני שנזדקק לעזרתו.

אוקספורד: אומץ כזה בנשים וילדים,

          ולוחמים רפים! בושה לנצח.

          נסיך אמיץ, סבך המהולל

          חי שוב בך. הלוואי תחיה לשאת

          דמותו ולחדש את תהילותיו.

סומרסט:  ומי שלא ילְחם בעד תקווה

          כזאת, הביתה למיטה, וכמו

          ינשוף ביום, יהיה – אם הוא יקום –

          ללעג וּלמשל.

מרגרט:                       תודה רבה,

          לורד סומרסט. לורד אוקספורד, רוב תודות.

הנסיך אדוורד: תודה ממי שזה כל מה שיש לו.

          (נכנס שליח)

שליח: התכוננו, כי אדוורד כבר קרוב,

          מוכן להילחם; אז נחישות.

אוקספורד: תיארתי לי; זו התוכנית שלו:

          לתפוס אותנו בהפתעה, מהר.

סומרסט: רק שהוא טועה: אנחנו מוכנים.

מרגרט: לבי צוהל מהלהט שלכם.

אוקספורד: נפרוס פה את הגדודים, ולא נזוז.

          (תרועה, ומארש. נכנסים המלך אדוורד, ריצ'רד מגלוסטר, ג'ורג' מקלארנס וחיילים)

המלך אדוורד: תומכינו האמיצים, הנה ניצב

          היער הקוצני שבעזרת

          שמיים ובכוחכם צריך

          לכרות אותו משורש עד הלילה.

          לא לי להוסיף ללהבתכם עוד דלק,

          אני יודע: אתם בוערים

          לשרוף אותם. תנו את האות לַקרב, 

          והסתערו קדימה, אנשים!

מרגרט:  לורדים ואבירים, מה שעלי

          לומר אוסרות עלי דמעות. על כל

          מלה שלי, אתם רואים, אני

          שותה טיפות מהעיניים. אז

          רק זה, וזהו: הנרי שליטכם

          הוא האסיר של האויב הזה,      

          כס שלטונו נגזל וממלכתו

          בית מטבחיים, נתיניו נספו,

          חוקיו בוטלו ואוצרו בוזבז.

          זה הזאב אשר בזז הכל.

          אתם לוחמים למען צדק. אז,

         בשם האלוהים, באומץ, לורדים,

          ותנו את הסימן לַקרב.

תרועות לקרב. היורקיסטים נסוגים, ואז תותחים. אז נכנסים המלך אדוורד, קלארנס והשאר, בצעקה גדולה "ליורק! ליורק!" ואז המלכה נתפסת, ואחריה הנסיך, אוקספורד וסומרסט. יוצאים.