שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים ריצ'רד, אדוורד ומונטגיו.

ריצ'רד:  אחי, גם אם אני צעיר, תרשה לי.

אדוורד:  לא, בנאומים אני חזק יותר.  

מונטגיו:  אך לי יש טיעונים משכנעים.

          (נכנס הדוכס של יורק)

יורק:   מה זה פה, ריב? על מה? איך זה התחיל?

אדוורד:  שום ריב, רק חילוקי דעות קלים.

יורק:   על מה?

ריצ'רד: על מה שנוגע לכבודך ולנו:

          על כתר אנגליה, אבא, שהוא שלך.

יורק:   שלי, בן? לא עד מות המלך הנרי.

ריצ'רד:  זכותך אינה לא תלויה לא בחייו

          לא במותו.

אדוורד:                     עכשיו אתה יורש -

          תיהנה מזה עכשיו. תן לבית לנקסטר

          לנשום אז הוא יחמוק ממך, אבא,

          בסוף.

יורק:   נשבעתי שהוא ימלוך בשקט.

אדוורד: בשביל מלכוּת אֶפשר להפר כל נדר.

          הייתי מפר אלף נדרים

          למלוך שנה אחת.

ריצ'רד:                               לא,  אלוהים

          ישמור שלא תצא נשבע לשֶקר.

יורק:   ייצא כך אם אפתח במלחמה.

ריצ'רד:  אוכיח שלהיפך, אם תקשיב לי.

יורק:   לא, לא תוכל, בן; זה לא אפשרי.

ריצ'רד: אין תוקף לִשבועה אם לא ניתנה

          בפני שופט חוקי ואמיתי

          בעל סמכות כלפי זה שנשבע.

          להנרי לא היתה, כי הוא גזל

          ת'תואר. וכיוון שהוא אילץ

          אותך לַהתחייבות, כל השבועה

          שלך הֶבל בלי ערך. אז לַנשק!

          ואבא, רק תחשוב כמה מתוק

          זה לחבוש כתר: החישוק שלוֹ

          חובק את גן העדן עם כל מה

          שמשוררים תופשים בתור פסגת

          האושר. לָמה אנחנו מתעכבים?

          אין לי מנוחה עד שהשושנה

          הלבנה שאני עונד תהיה

          צבועה בְּדם פושר מהלב של הנרי.

יורק:   ריצ'רד, מספיק. אמלוך או שאמות.

          (למונטגיו): חבר, תצא מייד ללונדון, שם

          תמריץ את ווריק לַמבצע הזה.

          אתה, ריצ'רד, לך לדוכס של נורפוק,

          הכנס אותו בְּסוד כוונתנו.

          אדוורד, לך ללורד קוֹבָּם, שאתו

          תושבי קנט ברצון יתקוממו.

          סומך על השלושה, הם חיילים

          עם שכל, אצילים ולעניין.

          כשתעסקו בזה, מה עוד נותר לי

          חוץ מלחפש הזדמנויות לגדול 

          יותר בלי שלַמלך או לאף

          איש מבית לנקסטר זה ייודע?

          (נכנס שליח)

           רק רגע, מה חדש? מה הבהילות?

שליח:  המלכה עם הרוזנים מהצפון

          עומדת לְכַתר את הטירה. 

          היא כבר קרובה, עם עשרים-אלף איש;

          חזֵק את המִבְצר שלך, כבודו.

יורק:   בְּחרב! מה, אנחנו פוחדים

          מהם? אדוורד וריצ'רד, להישאר

          אתי. מונטגיו, צא דחוף ללונדון.

          שֹווריק, קוֹבּם וכל מי שהשארנו

          להשגיח על המלך יִתְחזקו

          בְּאסטרטגיות ולא יבטחו

          בהנרי המטומטם ושבועותיו.

מונטגיו: הלכתי. אגייס אותם, אין מה

          לדאוג. אני נפרד בהכנעה.

          (יוצא. נכנסים סר ג'ון מורטימר ואחיו סר יוּ מורטימר)

יורק:   סר ג'ון וסר יוּ מורטימר, דודים,

          הגעתם הנה בשעה טובה:

          צְבא המלכה בא לְכַתר אותנו.

סר ג'ון: היא לא צריכה, נפגוש אותה בִּקרב.

יורק:   מה, עם חמש-מאות איש?

ריצ'רד: כן, אבא, עם חמש-מאות, אם צריך.

          אשה היא המפקד, מה יש לפחוד?

          (מארש מרחוק)

אדוורד:  שומעים את התופים. בואו נארגן

          את אנשינו ונצא ללחום.

יורק:   חמישה מול עשרים! סיכון גבוה,

          אבל אין לי ספק, דוד, ננצח.

          הרבה קרבות ניצחתי בצרפת

          אחד מול עשרה, אז למה כאן

          לא תהיה לי הצלחה כזאת?

          תרועות. יוצאים.