שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים המלך אדוורד, ריצ'רד דוכס גלוסטר, ג'ורג' דוכס קלארנס וליידי אליזבת גריי.

המלך אדוורד: גלוסטר אחי, בְּסֵיינְט אוֹלְבָּנְז בַּקרב

          סר ריצ'רד גְרֵיי, בעלה של הגבירה

          הזאת, נקטל, ואת אדמותיו תפס

          המנצח. תביעתה כעת

          היא לאחוז שנית באדמות,

          ולא נוכל להתנגד על פי

          הצדק, כי במריבת בית יורק

          האיש המכובד איבד חיים.

ריצ'רד:   מעלתך יעשה טוב להיענות לה:

          יהיה חסר כבוד לומר לה "לא".

המלך אדוורד: נכון, אבל אקח לרגע פאוזה.

גלוסטר (הצידה לג'ורג'): אה, ככה?

          אני רואה שלַליידי יש דבר-מה

          להעניק לפני שיעניק

          המלך הסכמה לבקשתה.

ג'ורג': (לריצ'רד): צייד אלוף. תראה איך הוא נדבק.

ריצ'רד (לג'ורג'): שקט!

המלך אדוורד: כן, אלמנה, נשקול את פנייתך,         

          חזרי בהמשך לשמוע מה הֶחלטנו.

ליידי גריי: מעלתך, זה לא סובל דיחוי.

          יואיל כבודך לפתור את זה עכשיו,

          ומה שינעם לך יספק אותי.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): כן, אלמנה? אז האדמות שלך,

          אם מה שינעם לו ינעם גם לך.

          שמרי מרחק, שהחץ לא יינעץ.  

ג'ורג' (הצידה, לריצ'רד): אנ' לא דואג לה, אם היא לא תיפול.

ריצ'רד:  חס ושלום, הוא ינצל את זה.  

המלך אדוורד: כמה ילדים יש לך, האלמנה?

ג'ורג' (הצידה, לריצ'רד): נראֶה לי הוא יבקש ממנה ילד.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): לא, תאמין לי, הוא ייתן לה שניים.       

ליידי גריי:  שלושה, מעלתך.

ריצ'רד (הצידה לג'ורג'): יהיו גם ארבעה, אם הוא קובע.  

המלך אדוורד: חבל שהם יאבדו את אדְמות האבא.

ליידי גריי: תחמול, אדון גדול, ותן להם.

המלך אדוורד: צאו רגע, ואבחן אותה לבד.

ריצ'רד (הצידה): נצא והוֹצא מזה מה שייצא  

          עד שהמיץ יֵצא לך מזה.    

          (ריצ'רד וג'ורג' מתרחקים)

המלך אדוורד: אמרי לי, את אוהבת את ילדייך?

ליידי גריי:  כן, כמו שאני אוהבת את עצמי.

המלך אדוורד: לא תעשי הרבה לטובתם?

ליידי גריי:  לטובתם אסבול גם איזה נזק.

המלך אדוורד: השיגי להם את אדמות אישֵך. 

ליידי גריי:   לשם זה באתי אל מעלתךָ.

המלך אדוורד: אומַר לךְ איך תשיגי ת'אדמות.

ליידי גריי:  אז אהיה לשירותך לנצח.

המלך אדוורד: איזה שירות תתני לי אם אסכים?

ליידי גריי:  כל מה שתצווה שביכולתי.

המלך אדוורד: אבל את תסתייגי מההצעה.

ליידי גריי:  שום סייג, רק אם זה לא באפשרותי.   

המלך אדוורד: את לא תוכלי לעשות מה שאבקש.

ליידי גריי:  אז אעשה מה שכבודך יצווה.

ריצ'רד (בצד, לג'ורג'): לוחץ חזק, וגשם שוחק שַיִש.

ג'ורג' (בצד, לריצ'רד): הוא אש! השעווה שלה תימס.

ליידי גריי:  שותק, כבודו? לא אשמע את המשימה?

המלך אדוורד: המשימה קלה: רק לאהוב מלך.

ליידי גריי: קל לביצוע, כי אני נתינה.

המלך אדוורד: אז את אדְמות בעלך אתן בחשק.

לידיי גריי: אני נפרדת בְּאלפי תודות.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): זיווג! יש: היא חותמת בְּקידה.

          (ליידי גריי פונה לצאת)

המלך אדוורד: חכי – כַּוָונַתי פרי אהבה.

ליידי גריי:  פרי אהבה מסוּר, מלך אהוב.

המלך אדוורד: לא בדיוק. איזו אהבה נדמה לך

          אני טורח כל כך להשיג?

ליידי גריי: אהבָתי לעד, תודות, תפילות,   

          אהבה שתוֹם נכסף לה, תום נותן.  

                                      [/ אהבה שבתום נכספת, וניתנת.] 

המלך אדוורד: לא, לא לאהבה כזאת כיוונתי.

ליידי גריי:  אז לא כיוונת לְמה שחשבתי.

המלך אדוורד: עכשיו אולי תפשְת מה בדעתי.   

ליידי גריי:  דעתי לא מסכימה לתפוש לאן

          כבודו חותר, אם הניחוש חודר.                   

המלך אדוורד: במלה, אני חותר לשכב אתך.

ליידי גריי:  במלה, מעדיפה מושב בַּכּלא.

המלך אדוורד: טוב, אז אדמות בעלך לא יהיו שלך. 

ליידי גריי: טוב, אז צניעות תהיה לי נדוניה.

          לא אאבד אותה לקנות אותן.       

המלך אדוורד: בזה את עושה חטא לילדייך.

ליידי גריי: בזה כבודך חוטא להם גם לי.

          אבל, אדון גדול, הומור כזה -

          הוא לא הולם את כובד פנייתי.

          אנא תפטור אותי ב"כן" או "לא".

המלך אדוורד: "כן" אם תגידי "כן" לבקשתי,

          "לא" אם תגידי "לא" לדרישתי.

ליידי גריי:  אז לא, כבודך. זה סוף העתירה.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): האלמנה לא מרוצה ממנו;

          הגבות קודרות.  

ג'ורג' (הצידה, לריצ'רד):         הוא המחזר הכי

         גס רוח בעולם.  

המלך אדוורד (הצידה):         כל המראֶה

          שלה אומר צניעות, והמלים

          שלה חדות כתער, המכלול

          כולו מכריז גדלוּת: מהיכן שלא

          תביט - אשה לְמלך. היא תהיה

          אהבתי, או מלכתי. - נֹאמר

          שהמלך אדוורד יעשה אותך

          מלכה?

ליידי גריי:              זה, בטובךָ, קל להגיד.

          אני רק נתינה שקל להתל בה,

          ורחוקה מאד משַליטה.

המלך אדוורד: בעוצמתי נשבע לך, אלמנה

          מתוקה, אני אומֵר בדיוק את מה

          שבכוונתי: להנות ממך

         באהבה.

ליידי גריי:                    וזה יותר ממה

          שאֶתרצה לו. אני נחותה

          מדי להיות לך מלכה, אבל

          טובה מדי להיות לך פילגש.

המלך אדוורד: את מתקטננת, אלמנה. אני

          אומֵר: מלכה.

ליידי גריי:                     יכאיב למעלתך

          אילו בָּנַי יקראו לך אבא.

המלך אדוורד: לא, גם לא שבנותי יקראו לך אמא.

          את אלמנה עם כמה ילדים,

          ואני, שאלוהים יסלח, אמנם

          רווק, אבל גם יש לי כמה. נו,

          זה נהדר להיות אב להרבה

          צאצאים. אל תעני יותר

          כי את תהיי מלכה שלי.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): האב-קדוש נתן לה מחילה.

ג'ורג' (הצידה, לריצ'רד): מָחל וגם זָחל לה לַמְחילה. 

                                               [/ אמן, והסתנן לה לַשמלה.]

המלך אדוורד: אחים, אתם תוהים על מה פטפטנו.

ריצ'רד:   האלמנה לא מרוצה, נראית מוטרדת.

המלך אדוורד: יפליא אתכם אם אביא אותה בִּברית

          הנישואים. 

ג'ורג':                      עם מי?

המלך אדוורד:                                מה מי, אתי, ג'ורג'.

ריצ'רד:   זה יהיה הפלא השמיני. 

ג'ורג':  נס הבריאה ותחיית המתים.

ריצ'רד: על הנסים ועל הנפלאות.

המלך אדוורד: מצחיק. תקשיבו לי: בקשתה

          בעניין אדמות הבעל - התקבלה.

          (נכנס אציל)

אציל:  המלך! הנרי אויבך נתפס,

          והובא כאסיר אל שער הארמון.

המלך אדוורד: שיילקח לַמצודה של לונדון. -

          נלך, אחים, למי שהביא אותו

          לחקור איך הוא נתפס. - בואי, אלמנה. -

          נא לעשות לה את כל הכבוד.

          (יוצאים כולם חוץ מריצ'רד)

ריצ'רד:  כן, אדוורד בכבוד עושה נשים.

          שיירקב גופו עד מֵח עצם      [/ שיירקב עד מֵח עצם, שלד,]           

          ולא יצמח מחלציו ענף

          שוקק תקווה לחסום לי זמן מוזהב

         שאני שואף לו! ועדיין, בין

          תשוקת הנפש וביני, גם אם

          נמחק לאדוורד הזנאי ת'תואר,   

          יש גורג', הנרי, ובנו, אדוורד הילד,

          וכל פֵּרוֹת גופם הלא צפויים

          שיתייצבו לִפְנֵי שאתמקם.

          תחזית קרה לַמטרה שלי!

          אז אני סתם חולם לי על שלטון,

          כמו מישהו שעומד על צוק, משקיף

          אי-שם אל חוף בו הוא רוצה לפסוע,

          מייחל שהרגל תשתווה לַעין,

          גועֵר בַּים שמנתק אותו,

          נשבע לייבש אותו כדי להגיע.

          ככה אני שואף לַכּתר, אף

          שהוא רחוק, וכך אני גוער

          בכל מה שמרחיק אותי, וכך

          אני אומר אחתוך ת'מכשולים,

          מורח את עצמי באשליות.   [/ מחניף לעצמי בַּבִלתי אפשרי.]

          העין ערנית מדי, הלב

          להוט מדי, אלא אם כן יהיו

          לי יד וכוח שיִשְוו להם.

          אז אם נֹאמר שאין מלכות לריצ'רד,

          איזה עונג אחר העולם מציע?

          אקים גן-עדן בחיקה של גברת,  

          ואתגנדר בבגד מנצנץ,

          ואכשף גברות מתקתקות

          בָּהופעה ובַּדיבור שלי.  [/ בַּמבטים וּבַמלים שלי.]      

          אח רעיון עלוב! סביר פחות      

          מלהשיג עשרים כתרי זהב!

          הרי האהבה התכחשה

          לי עוד ברחם-אם, וכדי שלא

          אבחש לה בַּחוקים הענוגים,      

          שיחדה את הטבע חסר האופי

          שיְצמֵק לי את הזרוע כך

          כמו שיח שנבל, ושֶיָקים

          לי בְּזדון הר על הגב, שבו

          יושב עיוּות ללעוג לגוף שלי,  

          יעצב לי שתי רגליים לא שוות,

          ויעקם אותי בכל רמ"ח,

          כמו גוש לא מגובש או גור דובים

          לפני שליקקה אותו אִמו

          לִכְלל צורה. זה גבר לאהוב?

          חטא מפלצתי לחשוב על זה בכלל.

          אז אם האדמה לא מציעה

          לי הנאות חוץ מִלְצוֹות, לנזוף,

          ולהקטין את הטובים ממני,

          לי גן העדן יהיה לחלום

          על כתר, וכל עוד אחיה אחשיב

          את העולם הזה כגיהינום

          עד שיוקף הראש הזה בִּקְצה

          הגזע העקום בְּהוד הכתר.

          רק לא יודע איך להשיג ת'כתר,

          כי יש הרבה חיים ביני לבין

          היעד. ואני, כמו מישהו

          אבוד בְּיער קוצני, אשר

          חותך קוצים, נחתך ביד קוצים,

          מחפש נתיב, סוטה מהנתיב,   

          לא יודע איך למצוא אוויר פתוח

          אבל טורח נואשות למצוא,

          כך אני מְענה את עצמי לתפוס

          ת'כתר האנגלי. ומהעינוי

          הזה או אשתחרר או שאחצוב

          לי שביל החוצה בגרזן דמים.  

          אני הרי יודע לחייך,

          וגם לרצוח ולחייך, וגם

          לצווח "יופי!" על מה שמצער

          לי את הלב ולהרטיב לי את

          הלחי בדמעות מלאכותיות,

          ולהתקין פרצוף לכל מצב.

          אני יכול להטביע מלחים

          יותר מבתולות הים; לרצוח

          במבטִי פי שתיים מנחש

          קדמון; לנאום ולשכנע כמו

          פוליטיקאי; להוליך שולל יותר

          מכל נוכל, לכבוש את טרויה שוב

          עם סוס מעץ. אני אוסיף צבעים

          גם לזַיקית, ואהפוך לשם

          תועלת את עורי, ואעשה

          למקיאבל הרצחני בית ספר.

          כל זה אני יכול – וכתר לא?                   

          כמה שיהיה רחוק - אקטוף אותו.       

יוצא.