שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט הנרי 6 חלק ג' - קדימה >


הנפשות הפועלות


המלך הנרי הששי חלק ג'

KING HENRY VI PART 3

מאת וויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

הדמויות

המלך הנרי הששי

המלכה מרגרט, בתו של רֶנְיֶיה, מלך נאפולי

אֶדְוַּוארד, הנסיך מוֵוילס, בנם של הנרי ומרגרט

הדוכס של אֶקְזֶטֶר

הדוכס של סוֹמֶרְסֶט

רוזן נוֹרְתַ'אמְבֶּרְלֶנְד

רוזן וֶּוסְטְמוֹרְלֶנד

רוזן אוקספורד

לורד קְליפוֹרד

סר ג'ון סוֹמֶרְוִויל

בן שהרג את אביו

צייד השומר על המלך אדוורד

הנרי, רוזן ריצ'מונד, קרוב רחוק של הנרי הששי ואדוורד הרביעי, בַּהמשך המלך הנרי השביעי

דוכס יורְק, ריצ'רד פְּלָאנְטָאגֶ'נֶט, בנו של ריצ'רד, בהמשך רוזן קיימברידג'

אֶדְוַּורְד, רוזן מארץ', בנו של יורק ובהמשך דוכס יורק והמלך אדווארד הרביעי

ג'ורג', בהמשך דוכס קְלָארֶנְס, בנו של יורק

ריצ'רד, בנו של יורק, בהמשך דוכס גלוסטר והמלך ריצ'רד השלישי

אדמוּנְד, רוזן רַאטְלֶנְד, בנו של יורק

מורה של ראטלנד

סר תומס סוֹמֶרְוִויל

סר ג'ון מורטימר, דוד של הדוכס מיורק

סר יוּ מורטימר, דוד של הדוכס מיורק

דוכס נוֹרְפוֹק

המרקיז מוֹנְטֶגְיוּ

רוזן וֹּוריק, ריצ'רד נֶוויל, בן של רוזן סוֹלְסְבֶּרי

רוזן פֶּמְבְּרוֹק

לורד סטאפורד

לורד הֵייסְטינגְז

סר וויליאם סְטנלי

סר ג'ון מוֹנְטְגוֹמֶרי

אציל

אב שהרג את בנו

שני שומרים

ליידי אליזבת, בהמשך אשתו של אדוורד השביעי והמלכה אליזבת

הנסיך אֶדְוַּוארד, בנם העולל של אדווארד והמלכה אליזבת

אומנת של הנסיך אדוואדר מיורק

לורד ריבֶרְז, אחיה של ליידי אליזבת

סֶגן, במצודה של לונדון   

ראש העיר של יורק

ראש העיר של קוֹבֶנְטְרי

המלך לואי האחד-עשר, מלך צרפת

ליידי בּוֹנָה, גיסתו

לורד בּוּרְבּוֹן, האדמירל של צרפת

מלווים, חברי מועצת העיר, זקיפים, משרתים, שליחים


מערכה 1, תמונה 1 -


[כסא מלכותי.] תרועה. נכנסים ריצ'רד פְּלָאנְטָאגֶ'נֶט דוכס יורְק, אדווארד רוזן מארץ', ריצ'רד עקום-הגב [נושא ראש ערוף], רוזן ראטלנד, דוכס נורפוק, המרקיז מונטגיו, רוזן ווֹּריק, עם מתופף וחיילים [שושנים לבנות בכובעיהם]

ווריק:  אני תוהה איך ברח לנו המלך.  

יורק:   בזמן שרדפנו את הפרשים

          מהצפון, הוא כמו גנב חמק

          והשאיר את כוחותיו; ואז הלורד

          נורת'אמברלנד, שאוזנו הלוחמנית

          לא יכולה לסבול צליל נסיגה,

          עודד את הצבא המדוכדך,  

          והוא, לורד קְליפורד ולורד סטאפורד יחד

          הסתערו אל חזית הגדוד שלנו, 

          וכשהבקיעו דרך נהרגו

          בְּחרבות חיילינו הפשוטים.

אדווארד: הדוכס בּאקינגם, אביו של סטאפורד,

          או מת או שנפצע קשות. אני

          הנחתתי לו מכה שפִּצְפְּצָה

          את מָגֵן-הַפָּנים שלו. שזו

          אמת, אבא, תראה: הדם שלו.

מונטגיו:  וזה הדם של הרוזן מוִּוילְטְשיר,

          שנלחמתי כנגדו כשהתנגשו

          המחנות.

ריצ'רד:                        דבֵּר אתה בשמי,

          ספר להם מה שעשיתי.

          (משליך את ראש הדוכס מסוֹמֶרְסֶט)

יורק:   ריצ'רד מקום ראשון בין כל בָּנַי. –

          אז מה, כבודך מת, הלורד סומרסט?

נורפוק:   הלוואי על כל שושלת לאנקסטר.

יורק:   ככה אני מקווה לטלטל את ראש

          המלך הנרי.

ווריק:                    גם אני, לורד יורק

          נְסיך הניצחון. עד שאֶראה

          אותך יושב על הכסא הזה

          שאותו בית לַנְקֶסְטֶר גנב, נשבע,

          לא ייעצמו שתי העיניים האלה.

          זהו ארמון המלך הפחדן,

          וזה כס המלכות: תְפוס אותו, יורק,

          כי הוא שלך, ולא של יורשֵי הנרי.

יורק:   עזור לי, וֹּוריק יקירי, ואתפוס, כי

          פרצנו לַמקום הזה בְּכוח.

נורפוק:   נעזור לך; מי שנמלט ימות.

יורק:   תודה, נורפוק יקר. - הישארו

          פה, לורדים, לצדי; וחיילים,

          הישארו, לוּנוּ סביבי הלילה. 

          (הם עולים אל הכס)

ווריק:  וכשיבוא המלך, אל תצא

          נגדו באלימות אלא אם כן

          הוא יבקש לזרוק אותך בכוח.

          [מתישהו באזור הזה יוצאים החיילים]

יורק:   פה המלכה תְכנס לה פרלמנט

          היום, אבל קשה להאמין

          שהיא תתייעץ איתנו. במלים

          או במכות – נשיג מה שמגיע.

ריצ'רד:  בואו נישאר פה ככה, חמושים.

ווריק:  זה ייקָרא "מועצת הדמים"

          אלא אם כן פְּלָאנטָגֶ'נֶט דוכס        [/ אלא אם כן יורק יהיה המלך,

          יורק יהיה המלך, ויודח                / ויודח הנרי הרך, שבפחדנות]

          הנרי החששן, שבפחדנות              [- - - ]

          שם לְחרפּה את שְמֵנו בָּעולם.  

יורק:   אז אל תעזבו אותי. - בנחישות,

          רוזנים. אני אשים יד על זכותי.

ווריק:  המלך ומי שאוהב אותו,

          גם הַתַקיף מכל תומכי ביתו, 

          לא יָעֵזו לצייץ כשיורְק יעוט.

          אשתול את יורְק והוא יצמח ירוק;

          מי יעקור אותו! לַמטרה,                

          לורד יורק, תְבע את הכתר האנגלי.

(תרועה. נכנסים המלך הנרי, קליפורד, נורְתַ'אמבֶּרְלֶנְד, וּוסְטְמוֹרְלֶנְד, אֶקְזֶטֶר [שושנים אדומות בכובעיהם], והשאר.)

המלך הנרי: הביטו, רבותי, איפה יושב

          הפֶּרד המורד, ממש על כס

          המדינה. נדמה שהוא מתכוון,

          בחסות הנחש הזה לורד ווריק,

          לשאוף לַכּתר וְלשלוט כְּמלך.

          הוא הרג את אבא שלך, הרוזן

          נורת'אמברלנד, ואת שלך, לורד קליפורד;

          שניכם נשבעתם נקמה בָּאיש,

          בְּאהוביו, בניו ובני בריתו.

נורת'אמבלרנד: אם לא, שינקמו שמיים בי!

קליפורד:  ממחשבה על זה, קליפורד מוכן

          להתאבל חמוש.                            

ווסטמורלנד:                   מה, שנסבול

          את זה? בואו נתלוש אותו. הלב

          שלי נשרף מזעם. לא יכול

          לשאת את זה.

המלך הנרי:                   בסבלנות, רוזן

          יקר של ווסטמורלנד.

קליפורד:                                הסבלנות

          היא לְתולעים כמו זה. הוא לא היה

          מעז לשבת שם אילו אביך

          היה עוד חי. אדון יקר שלי,

          בוא באולם המועצה הזה

          נתקוף את כל משפחת יורק.

נורת'אמברלנד:                             יפה

          דיברת. כך יהיה.

המלך הנרי:                    אה, אתם לא

          יודעים שהעיר היא בעדם, שיש

          להם גדודים דרוכים לפקודתם?

ווסטמורלנד: כשהדוכס יומת, הם יברחו

          מהר.

המלך הנרי:       לא יעלה על דעת הנרי

          לעשות מהפרלמנט בית מטבחיים!

          אֶקְזֶטֶר-אח, מבט זועף, מלים

          ואִיוּמים יהיו נִשְקוֹ של הנרי. -    

          דוכס יורק מְשַסֵע, רד מהכס

          שלי, כרע ברך לרגלַי לְחסד

          וּמחילה. אני הוא שליטך.

יורק:   אני שלך.

אקזטר:                       בשם הבושה רד. הוא

          עשה אותך דוכס יורק.

יורק:                                   זו היתה

          הירושה שלי, כמו המלכוּת.

אקזטר: אבא שלך היה בוגד בַּכּתר.

ווריק:  אֶקְזֶטֶר, 'תה בוגד בַּכּתר אם

          תתמוך בהנרי הגזלן.

קליפורד:                           במי

יתמוך אם לא בַּמלך הטבעי?

ווריק:  נכון, קליפורד, זה הדוכס של יורק.

המלך הנרי: שאעמוד ואתה תשב בַּכֵּס

          שלי?

יורק:            ככה צריך וכך יהיה.

          תשלים.

ווריק (למלך):             תהיה דוכס של לַנְקֶסְטֶר,

          תן לו להיות המלך.

ווסטמורלנד:                הוא גם מלך

          וגם דוכס של לנקסטר. ואת זה

          לורד ווסטמורלנד ימשיך לטעון.

ווריק:                                             ואת זה

          ווריק יפריך. שכחת שאנחנו

          אלה שגרשו אתכם משדה הקרב,

          הרגו את אבותיכם וצעדו

          העירה בדגלים מתנוססים

          עד שער הארמון.

נורת'אמברלנד:                  כן, ווריק, כן,

          אני זוכר את זה לאסוני.

          וחֵי נשמתו, אתה וכל ביתך

          תצטערו על זה.

ווסטמורלנד:                    פְּלָאנְטָגֶ'נֶט,     [/ דוכס של יורק,]

           ממך ומבניך, הקרובים                  

          והידידים אֶטול יותר חיים

          מכל טיפות הדם שהיו בעורְקֵי

          אבי.  

קליפורד:                מספיק לתבוע, ווריק, אחרת

          במקום מלים אשלח לך מלאך

          עם חרב שינקום לפני שאנקוף

          אפילו אצבע.

ווריק:                       קליפורד המסכן;

          איך אני בז לאיומי הסְרק

          שלו.

יורק:               להציג לכם את זכות החוק

          שלנו על הכתר? כי אם לא,

          יסביר את זה נִשְקנו בִּשְדה קרב.

המלך הנרי: איזו זכות יש לך, בוגד, לַכּתר?

          אביך היה, כמוך, דוכס יורק;

          וסבא מורטימר רוזן של מארץ'.

          אני הוא בנו של הנרי החמישי,

          שהוריד על ברך את נְסיך צרפת

          והצרפתים, כָּבש להם ערים

          ומחוזות.

ווריק:                  אל תדבר לי על

          צרפת, הרי הפסדת את הכל שם.

המלך הנרי: האפוטרופוס, לא אני; כשאני

          הוכתרתי רק הייתי בן תשעה

          חודשֵי חיים.

ריצ'רד:                             אתה מבוגר מספיק

          כעת, ועדיין, תשאל אותי, מפסיד. –

          אבא, קְרע את הכתר מהראש         

          של השודד.

אדוורד:                       אבא מתוק, עשה זאת. 

          שים אותו על ראשך.

מונטגיו:                                      חבר יקר,         

          אם אתה מכבד ואוהב נשק,

          בוא נילחם במקום להתפלסף.

ריצ'רד:   תנו תוף וחצוצרה והמלך יברח.

יורק:   שקט, בנים!

המלך הנרי: שקט אתה, תן לַמלך לדבר!

ווריק:  יורְק ידבר ראשון; הקשיבו לו,

          כולכם, בשקט ובתשומת לב,

          מי שיפריע - לא יחיה.

המלך הנרי:                      אתם

          חושבים שאעזוב כסא מלכות

          שעליו ישבו סבי וגם אבי?

          לא; קודם מלחמה תרוקן לי את

          הממלכה, והדגלים שהם

          הניפו בצרפת – וּלְשִבְרוֹן

          הלב עכשיו באנגליה - יהיו 

          לי תכריכים. מה אתם נובלים כולכם?

          לי יש תואר טוב בהרבה ממנו.

ווריק:  תוכיח, הנרי, ותהיה המלך.

המלך הנרי: הנרי הרביעי רכש על פי חוק את

         הכתר.

יורק:             זה היה בְּמרד מול מלכּו.        

המלך הנרי [הצידה, או לתומכיו]: לא יודע מה לומר. התואר שלי

          חלש. – הגד לי, מלך לא רשאי

           לאמץ יורש?

יורק:                        ואם כן?

המלך הנרי: אם כן, אני המלך החוקי.

          כי ריצ'רד השני ויתר, לעינֵי

          כל, על כתרו להנרי הרביעי,

          שאבי היה יורשו, ואני שלו.

יורק:   הוא קם, סבְךָ, מול שליטו, ואילץ

          אותו בכוח לוותר על כתר.

ווריק:  ונניח, רבותי, שהיה עושה

          זאת בלי כפיה, זה היה ממעיט מהזכות

          שלו לַכּתר?

אקזטר:                       לא, כי הוא לא היה

          יכול להניח את הכתר בלי

          שבנו יירש אותו בתור שליט.  

הנרי:   אתה נגדנו, דוכס אקזֶטר?

אקזטר: הזכות שייכת לו, לכן תסלח לי.

יורק:   מה, לורדים, לוחשים ולא עונים? 

                                        [/ מה אתם מתלחשים ולא עונים?]

אקזטר: המצפון שלי אומר לי – הוא המלך.

הנרי:   כולם פה ימרדו בי וְיִפְנו

          אליו.

נורת'אמברלנד:    למרות כל תביעותיך, יורק,

          אל תאמין שכך הנרי יודח.

ווריק:  אבל הוא בהחלט יודח בכל זאת.  

נורת'אמברלנד: אתה טועה. כל הצבא הדרומי  

          שלך, עם אֶקְזֶטֶר, נורפוק, סאפוק 

          וקנט, הכוח שעושה אותך

          יהיר ויומרני, לא מסוגל

          להושיב את הדוכס על כס נגדי.   

קליפורד: המלך הנרי, כן חוקי או לא,

          קליפורד נשבע ללחום להגנתך.

          שהאדמה תפתח פה ותִבְלע

          אותי חיים אם אֶכרע ברך מול

          מי שהרג לי את אבי.

המלך הנרי:                              אה, קליפורד,

          מלים שמְחַיות לי את הלב.

יורק:   הנרי, מְסור את הכתר. מה אתם  

          מתלחשים או זוממים שם, לורדים?

ווריק:  תנו צדק לַדוכס המלכותי

          של יורק, אחרת אמלא את כל

          הבית בצבא חמוש, ועל       

          הכס שעליו הוא כאן יושב אכתוב 

          "הוד מלכותו" בַּדם של הגזלן.

          (הוא רוקע ברגלו, והחיילים מופיעים)

המלך הנרי: כבוד הלורד ווריק, שמע מלה אחת:

          תן לי בִּיְמֵי חיי למשול כמלך.

יורק:   הַבְטַח ת'כתר לי וליורשַי,

          ומלוך בשקט כל זמן שתחיה.

הנרי:   אני מסכים. לורד יורק, פלאנטג'נט,

          תיהנה מהממלכה אחרי מותי.

קליפורד: איזה עוול זה לנסיך בנך!

ווריק:  איזו טובה לאנגליה ולעצמו!

ווסטמורלנד: הנרי בזוי, פחדן ומתייאש!

קליפורד: איך שפגעת בעצמך ובָנוּ!

ווסטמורלנד: לא יכול להישאר לשמוע עוד.

נורת'אמברלנד: גם לא אני.

קליפורד: בוא נדווח למלכה, חבר. 

ווסטמורלנד: שלום, מלך מוג לב וּמְנוּון,

          דם דל שאין בו אף ניצוץ כבוד.

          (יוצא)

נורת'אמברלנד: תהיה טרף בית יורק, ובאזיקים

          תמות על מעשה אנטי-גברי!

          (יוצא)

קליפורד: הלוואי תובס במלחֶמת אימים,

          או תחיה בשלום נטוש, מוקצה.

          (יוצא)

ווריק:  פְּנה הֵנָּה, הנרי, אל תביט בהם.

אקזטר:         רוצים לנקום, לכן לא יוותרו.

המלך הנרי: הה אקזטר!

ווריק:                          מה כבודו נאנח?

המלך הנרי: לא על עצמי, לורד ווריק, רק על בְּני

          שאנשל אותו, נגד הטבע.

          אבל מה לעשות. (ליורק) אני מעביר 

                                            [/ אך אם זה כך, זה כך.  – אני מעביר]

          בָּזאת לך וליורשיך את

          הכּתר עד עולם, בתנאי שכאן

          אתה נשבע לחדול ממלחֶמת

          האזרחים הזאת, ובעודי

          חי לכבד אותי כמלכְּךָ

          ושליטך, ולא לנסות בְּאֵיבה

          או בִּבגידה להוריד אותי וְלמלוך

          בעצמך.

יורק:                  את השבועה הזאת

          אני נושא בְּרצון ואקיים.

ווריק:  לחיי המלך הנרי! יורק, חבק אותו.

המלך הנרי: לחייך, ובניך הלוהטים.

יורק:   עכשיו יורק ובית לַנְקֶסֶטֶר השלימו.

אקזטר: ארור מי שיחרחר ריב ביניהם.

          (תרועה. כאן יורק ופמלייתו יורדים)

יורק:   אדון טוב, אני לַטירה שלי.

          (יוצא יורק, עם בניו וחיילים)

ווריק:  ואני נשאר עם חיילי בלונדון.

          (יוצא עם חיילים)

נורפוק:  ואני עם אנשי יוצא לנורפוק.

          (יוצא עם חיילים)

מונטגיו: ואני לַיָם, אשר ממנו באתי.

          (יוצא עם חיילים)

המלך הנרי: אני אל החצר, ביגון וצער.

          (המלך הנרי ואקזטר פונים לצאת. נכנסת המלכה מרגרט, עם הנסיך אדוורד)

אקזטר:  זו המלכה, שפניה מסגירים

          את זעמה. אני אחמוק מכאן.

המלך הנרי: אקְזֶטֶר, גם אני.

מרגרט:                               לא, אל תברח לי,

          אני ארדוף אותך.

המלך הנרי:                   מלכה ענוגה,

          היי רק סבלנית ואשאר.

מרגרט:  מי יהיה סבלן מול פּוּרענות

          כזאת? איי, עלוב נפש, הלוואי

          נפטרתי בְּתוּלה מבלי לפגוש

          אותך ובלי ללדת לך בן,

          כזה אבא לא-אבא התגלית!

          מגיע לו לאבּד כך זכות לידה?

          אילו אהבת אותו חֲצי ממני,

          או חשת כאבי לידה כְּמותי

          והזנת אותו כמוני מדמך,

          היית משאיר את דם לבבך

          משוש עיניך שם, ולא עושה

          מהדוכס-פרא הזה יורש             

          ומנשל את בנך יחידך.

הנסיך אדוורד: אבא, 'תה לא יכול לנשל אותי.

          אם אתה מלך, למה אני לא?

המלך הנרי: סלחי לי, מרגרט. סלח לי, בן מתוק.

          וֹּוריק והדוכס הכריחו אותי.

מרגרט: הכריחו! אתה מלך – ומוכרח?

          מֵביש אותי להקשיב לך. עלה

          נידף עלוב, הרסת את עצמך,

          את בנך ואותי, נתת יד

          חופשית כזאת לְבֵית יורק שתוכל

          למשול רק ברשותם האדיבה.

          למסור לו וליורשיו זכויות לַכּתר -          

          מה זה אם לא לחפּור לעצמך

          בור קבר ולזחול לשם הרבה

          לפני זמנך? וֹּוריק יועץ ראשי

         ולורד החוף, פַלְקוֹנְבְּרידְג' הקשוח

          מושל בַּתעלה, יורְק התמנה

          לַאפוטרופוס של הממלכה,

          ואתה בטוח? זה הבטחון

          שיש לַכּבש הרועד כשהוא

          מוקף בִּזאבים. אילו אני,

          אשה טפשית רפָה, הייתי שם,

          החיילים היו מנפנפים

          אותי על כידונים לפני שאסכים

          למעשה כזה. אבל אתה

          מעדיף את חייך על פני הכבוד.

          והיות שכך, אני פה מתגרשת

          משולחנך, הנרי, ומיטתך

          עד שתבוטל התקנה הזאת

         שמנשלת את הבן שלי.

         הלורדים של הצפון, שהתכחשו

          לדגלך, ילכו אחרי שלי

          אם רק יראו אותו מונף; והוא

          יונף, לחרפתך ולְאובדנו

          של כל בית יורק! אז ככה אעזוב

          אותך. בוא, בן, הולכים. צבאנו כבר

          מוכן. בוא ונלך אחריהם.

המלך הנרי: מרגרט יקרה, חכי, תקשיבי לי.

מרגרט:  דיברת כבר יותר מדי. תזוז.      

המלך הנרי: אדוורד יקר, בן, תישאר אתי? 

מרגרט:  כן, להירצח בידי אויביו.

אדוורד: כשאחזור משדה קרב כמנצח

          אראה אותךָ. עד אז, אלך איתה.

מרגרט:  בוא, בן. אסור לנו להשתהות כך.

          (יוצאת עם הנסיך אדוורד)

המלך הנרי: מלכה אומללה! מאהבה אלי

          ואל בְּני פורצות לה מן הפה מלים

          של זעם. הלוואי שהיא תזכה 

          לנקום עוד בדוכס המתועב

          שביהירות מוטסת על כנפי

          התאווה עט על כתרי, וכמו

          נשר מורעב תולש עור ובשר

          שלי וגם של בני. איבוד שלושת

          הלורדים האלה מייסר לי את

          הלב. אכתוב להם בבקשות

          יפות. בוא, אקזטר, תהיה שליח.

אקזטר: והלוואי אני אביא פיוס.

          יוצאים. תרועה. 


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים ריצ'רד, אדוורד ומונטגיו.

ריצ'רד:  אחי, גם אם אני צעיר, תרשה לי.

אדוורד:  לא, בנאומים אני חזק יותר.  

מונטגיו:  אך לי יש טיעונים משכנעים.

          (נכנס הדוכס של יורק)

יורק:   מה זה פה, ריב? על מה? איך זה התחיל?

אדוורד:  שום ריב, רק חילוקי דעות קלים.

יורק:   על מה?

ריצ'רד: על מה שנוגע לכבודך ולנו:

          על כתר אנגליה, אבא, שהוא שלך.

יורק:   שלי, בן? לא עד מות המלך הנרי.

ריצ'רד:  זכותך אינה לא תלויה לא בחייו

          לא במותו.

אדוורד:                     עכשיו אתה יורש -

          תיהנה מזה עכשיו. תן לבית לנקסטר

          לנשום אז הוא יחמוק ממך, אבא,

          בסוף.

יורק:   נשבעתי שהוא ימלוך בשקט.

אדוורד: בשביל מלכוּת אֶפשר להפר כל נדר.

          הייתי מפר אלף נדרים

          למלוך שנה אחת.

ריצ'רד:                               לא,  אלוהים

          ישמור שלא תצא נשבע לשֶקר.

יורק:   ייצא כך אם אפתח במלחמה.

ריצ'רד:  אוכיח שלהיפך, אם תקשיב לי.

יורק:   לא, לא תוכל, בן; זה לא אפשרי.

ריצ'רד: אין תוקף לִשבועה אם לא ניתנה

          בפני שופט חוקי ואמיתי

          בעל סמכות כלפי זה שנשבע.

          להנרי לא היתה, כי הוא גזל

          ת'תואר. וכיוון שהוא אילץ

          אותך לַהתחייבות, כל השבועה

          שלך הֶבל בלי ערך. אז לַנשק!

          ואבא, רק תחשוב כמה מתוק

          זה לחבוש כתר: החישוק שלוֹ

          חובק את גן העדן עם כל מה

          שמשוררים תופשים בתור פסגת

          האושר. לָמה אנחנו מתעכבים?

          אין לי מנוחה עד שהשושנה

          הלבנה שאני עונד תהיה

          צבועה בְּדם פושר מהלב של הנרי.

יורק:   ריצ'רד, מספיק. אמלוך או שאמות.

          (למונטגיו): חבר, תצא מייד ללונדון, שם

          תמריץ את ווריק לַמבצע הזה.

          אתה, ריצ'רד, לך לדוכס של נורפוק,

          הכנס אותו בְּסוד כוונתנו.

          אדוורד, לך ללורד קוֹבָּם, שאתו

          תושבי קנט ברצון יתקוממו.

          סומך על השלושה, הם חיילים

          עם שכל, אצילים ולעניין.

          כשתעסקו בזה, מה עוד נותר לי

          חוץ מלחפש הזדמנויות לגדול 

          יותר בלי שלַמלך או לאף

          איש מבית לנקסטר זה ייודע?

          (נכנס שליח)

           רק רגע, מה חדש? מה הבהילות?

שליח:  המלכה עם הרוזנים מהצפון

          עומדת לְכַתר את הטירה. 

          היא כבר קרובה, עם עשרים-אלף איש;

          חזֵק את המִבְצר שלך, כבודו.

יורק:   בְּחרב! מה, אנחנו פוחדים

          מהם? אדוורד וריצ'רד, להישאר

          אתי. מונטגיו, צא דחוף ללונדון.

          שֹווריק, קוֹבּם וכל מי שהשארנו

          להשגיח על המלך יִתְחזקו

          בְּאסטרטגיות ולא יבטחו

          בהנרי המטומטם ושבועותיו.

מונטגיו: הלכתי. אגייס אותם, אין מה

          לדאוג. אני נפרד בהכנעה.

          (יוצא. נכנסים סר ג'ון מורטימר ואחיו סר יוּ מורטימר)

יורק:   סר ג'ון וסר יוּ מורטימר, דודים,

          הגעתם הנה בשעה טובה:

          צְבא המלכה בא לְכַתר אותנו.

סר ג'ון: היא לא צריכה, נפגוש אותה בִּקרב.

יורק:   מה, עם חמש-מאות איש?

ריצ'רד: כן, אבא, עם חמש-מאות, אם צריך.

          אשה היא המפקד, מה יש לפחוד?

          (מארש מרחוק)

אדוורד:  שומעים את התופים. בואו נארגן

          את אנשינו ונצא ללחום.

יורק:   חמישה מול עשרים! סיכון גבוה,

          אבל אין לי ספק, דוד, ננצח.

          הרבה קרבות ניצחתי בצרפת

          אחד מול עשרה, אז למה כאן

          לא תהיה לי הצלחה כזאת?

          תרועות. יוצאים.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים ראטלנד והמורה שלו.

ראטלנד:  הה, איך, לאן אני אברח מהם?

          (נכנס קליפורד, עם חיילים)

          איי, המורה, זה קליפורד איש-צְמֵא-דם.

קליפורד: לךְ, כומר! הקדוּשה תציל לךָ

          את החיים. אבל הגוּר הזה

          של הדוכס המקולל, שאביו

         הרג לי את האבא, הוא ימות.

מורה:  ואני, אדון, אלך יחד אתו.

קליפורד: חיילים, סלקו אותו!

מורה:  איי, קליפורד, אל תרצח ילד תמים,

          תהיה שָנוא על אלוהים ואדם.        

          (החיילים גוררים אותו החוצה)

קליפורד:  מה, הוא כבר מת? או שמפּחד הוא

          עצם עיניים? אני אפקח אותן.

ראטלנד:  ככה מביט אריה שהורעב בלי סוף

          על האומלל שרועד תחת כפות

          טורפות. כן, ככה הוא הולך לו, בז

          לַטרף, ככה הוא בא לרסק

          לו את העצמות. קליפורד אציל,

          הרוג אותי בַּחרב, לא בְּמבט

          כזה מאיים אכזר. קליפורד מתוק,

          תשמע אותי לפני שאמות: אני

          נחות מדי לְזעם כמו שלך.

          לך לנקום בגברים, תן לי לחיות.

קליפורד:  לשווא אתה מדבר, ילד מסכן.

          כי דם אבי סָתם את הערוץ

          שהמלים שלך צריכות לעבור בו.  [/ בו המלים שלך יכלו לחדור.]

ראטלנד:  אז תן שדם אבי יפתח אותו.  

הוא גבר, קליפורד, תתעמת אתו.

קליפורד: לו היו אחֵיך פה, גם חייהם

          וגם חייך לא יספיקו לי

          לִנקמה. גם אם אחפּור קִברֵי

          אבות שלך ואתלה את הארונות

          הרקובים על שַלְשְלות, זה לא

         יַרווה לי את החֵמה ולא יקל

          לי על הלב. מראה של כל-בן-יורק-

          שהוא זה שד שמענה לי את

          הנפש. עד שאעקור את כל

          הגזע הארור ולא אשאיר

         אחד חי, אני חי בגיהינום.

         לכן –

         (מרים את ידו)

ראטלנד:  הה תן לי להתפלל לפני המוות!

          (כורע על ברך) אליך אני מתפלל, קליפורד מתוק:

          רחם עלי!

קליפורד:                          בכל הרחמים

          שחוֹד חרבי ירשה.

ראטלנד:                                   אף פעם לא

          פגעתי בך; למה תשחט אותי?

קליפורד:  אביך כן פגע.

ראטלנד:                          לפני שנולדתי.  

          לך יש בן אחד;  למענו

          רחם עלי, אחרת, בִּנְקמה,

          כי אלוהים אל צדק, הוא יחוסל

          בְּעליבוּת כמוני. הה, תן לי

          לחיות כל החיים בַּכּלא, ואם

          ייצא שאפגע במישהו, אז תן לי

         למות, כי עכשיו אין לך שום סיבה.

קליפורד: אין שום סיבה?

          אביך הרג לי את אבי. אז מות.

          (דוקר אותו)

ראטלנד:        הלוואי שזהו שיא תהילתך.

          (מת)

קליפורד:  פְּלַנְטַגֶ'נֶט, אני בא, פלנטג'נט!

                                        [/ דוכס יורק, אני בא, דוכס של יורק!]

          ודם בנך, דבוק לי על הלהב,

          יחליד פה על חרבי עד שדמך

          יקריש אתו, ואֶמְחה את שניהם יחד.

           יוצא [עם גופת ראטלנד].


מערכה 1, תמונה 4 -


תרועה. נכנס דוכס יורק.

יורק:   צבא המלכה שולט בשדה הקרב.

          דודַי שניהם נפלו בהצלתי,

          כל אנשַי מפנים גב לַאויב

          המשולהב, בורחים כמו אוניות

          מרוּח או כבשים מזאבים

          מְזֵי רעב. בּנַי, רק אלוהים

          יודע מה איתם. אני יודע  

          רק שהם פעלו כמו גברים

          שנועדו לתהילה בְּחיים

          או מוות. כן, שלוש פעמים ריצ'רד

          חתך אלי נתיב, שלוש פעמים

          צעק "בְּאומץ, אבא, תֵן שָם קרב!"

          גם אדוורד בא והצטרף אלי

          בְּחרב אדומה, צבועה בַּדם

          של התוקפים שלו עד הנָדָן.

          וכשהקשוח שבלוחמים

          נסוג, ריצ'רד צעק "תְקוף, אל תפקיר

          אף שעל!" ואחיו צעק "כתר

          או קבר תהילה, שרביט או בור!"

          ואז תקפנו שוב. אבל אחח, אז

          קרסנו שוב – כמו ברבור ששוחה

          לשווא נגד הזרם ומכלה

          את כל כוחו לגבור על הגלים.

          (תרועה קצרה מבחוץ)

          או, הנה! הרודפים הקטלנים.

          ואני חלוש ולא יכול לחמוק

          מזעמם. לוּ היה לי כוח לא

          הייתי נס מזעמם. החול

          בִּשעון חיי אוזל. פה אני חייב

          להישאר ופה יהיה סופי.

           (נכנסים המלכה מרגרט, קליפורד, נורת'אמברלנד, הנסיך הצעיר אדוורד וחיילים.)

          בואו, קליפורד צמא-דם, נורת'אמברלנד

          גס-לב, לַמדורה הלא-נִכְבֵּית

          של זעמכם תנו ואוסיף עוד אש. 

          אני המטרה, ממתין לַחֵץ.

נורת'אמברלנד: מסור את עצמך לרחמינו, יורק

          יהיר.

קליפורד:             כן, רחמים כמו שזרועו

          שילמה לאבי בסיטונות. עכשיו 

          התגלגלה השמש ממרומיה   

          ולאור היום נופל עליה עֶרב.

יורק:   האפר שלי, כמו של עוף החול,

          יקים ציפור שתנקום בכם כולכם;

          ובַתקווה הזאת אני נושא

          עינַי אל השמיים ויורֵק

          על כל עינוי שתבראו לי. מה,

          'תם לא באים? גדודים – ורועדים?

קליפורד:  ככה נלחם פחדן כשאין לו לאן

          לברוח; ככה מנקרות יונים

          ציפורן בז חדה; כך גנבים

          שנואשו מכל תקווה לִחְיות

          נושפים קללות מול השוטרים.

יורק:                                        איי קליפורד,

          בוא שוב תחשוב קצת, וכשתחשוב תזכור

          מה שהייתי; ואם תוכל להביט

          בלי להסמיק על הפנים האלה,

          תנשוך את לשונך שמשמיצה

          בתור פחדן את מי שמפניו

          נסְתָ והתמוססת בשעתו

           כשהזעיף מבט.

קליפורד:                               לא אתקוטט אתך

          מִלה תחת מלה - אחטיף לך

          מהלומות, ארבע על כל אחת.

מרגרט:  די, קליפורד, גֶבר. מאֶלף סיבות

          אני רוצָה למשוך את החיים

          של הבוגד עוד קצת.  – מזעם הוא

          חֵרֵש.  – דבר אתה, נורת'אמברלנד.

נורת'אמברלנד: עצור, קליפורד; אל תכבד אותו

          גם בִּדקירת ציפורן, אפילו כדי

          לפצוע את לבו. מה הגבוּרה

          מול כלב שחושף שיניו לדחוף

          לו יד ללוע כשאפשר לבעוט 

          בו שיָעוף? זה פרס הניצחון,

          מותר לעשות הכל, ועשרה

          נגד אחד זו לא פחיתות כבוד.

          (הם נלחמים ותופסים את יורק שנאבק)

קליפורד:  כן, כן, כך מסתבך החרטוּמן

          בתוך מלכודת.

נורת'אמברלנד:                ככה נאבק

          שפן בָּרֶשת.

יורק:                      ככה גנבים

          רוקדים סביב השלל; כך נכנעים

          אנשי אמת לִגדוד של שודדים.

נורת'אמברלנד: מה לעשות בו בחסדךְ עכשיו?

מרגרט:  נורת'אמברלנד וקליפורד, אלופים,

          העמידו אותו על התלולית הזאת פה,

          את זה שהושיט זרועות להשיג הרים

          אבל תפס בַּיד רק צל. מה, זה

          אתה שרצה להיות מלך של אנגליה?

          אתה שהתפרע בפרלמנט

          שלנו, עם דרשות על המוצָא

          הרם שלך? איפה רביעיית

          בניך כדי לתמוך בך עכשיו,

          ג'ורג' הזנאי ואדוורד המופקר?

          ואיפה הילד-פלא הגיבן

          גיבור החייל ריצ'י הקטן

          שלך, שבקולו הרטנוני

          דירבן את אבא לִמרידות? ובין

          כולם איפה המותק שלך ראטלנד?

          הבט פה, יורק: הספּגתי את המטפחת

          בַּדם שקליפורד הגיבור הקיז

          בְּחוד חרבו מחֵיק הילד. אם

          עיניך יכולות לדמוע על

          מותו, הנה אתן לך אותה

          שתייבש בה את הלחיים.          

          הה, יורק מסכן, לוּלא שנאתי אותך

          אֵימים, הייתי מקוננת על

          מר גורלך. בבקשה ממך,

         יורק, תתאבל כדי שאני אצהל.  [/ אצחק.]  

          מה, הלב הלוהט שלך חרך

          אותך כל כך שאין דמעה אחת

          אשר זולגת על מות ראטלנד? בן-

          אדם, מה אתה מבליג? אתה צריך

          להשתגע, ואני, בכדי

          שתשתגע, פה ללעוג לך.

          תרקע, תצרח, תוּטְרף כדי שאני

          אשיר וארקוד. אתה רוצה תשלום,

         אני רואה, כדי לבדר אותי.

         יורק לא ידבר אם אין לו כתר על

         הראש.  – כתר ליורק! ורבותי,

          השתחוו אליו. תחזיקו לו

          את הידיים כשאציב את זה.

          (שמה כתר נייר על ראשו)

          כן, אדוני, עכשיו רואים פה מלך!

          כן, זה מי שלקח להנרי את

          הכס; וזה מי שהיה יורשו

          המאומץ. אבל איך זה שיורק               

         מוכתר מוקדם כל כך, מפר נדר  

          נשגב? אם אני לא טועה, אינך   

          אמוּר למלוך לפני שמלכּנו הנרי

          ילחץ יד עם המוות. ואתה

         רוצה להקיף ראש בתפארת הנרי,

          לשדוד את רקותיו מנֵזֶר כבר,

          בימי חייו, כנגד שבועתך

          המקודשת? הו, זה חטא שאין

          עליו סליחה. - סַלקו לו את הכתר;

          הכתר והראש, בהזדמנות.

          בזמן שניקח אוויר קצת, שימות.

קליפורד: זה התפקיד שלי בשם אבי.

מרגרט:  לא, תחכו, נשמע את תפילותיו.

יורק:   זאבה צרפתיה, אבל גרועה

          מזאבי צרפת, שלשונה

          ארסית משן של נחשים, כמה

          זה לא יאה לבת מינך לחגוג

          כמו זונת גדודים על אסונות

          שבוייו של הגורל! לולא היו

          פנייך מסכה קפואה, קבועה

          וחצופה ממעשים רעים,

          הייתי מנסה, מלכה גאה,

          לגרום לך להסמיק. מספיק היה

          לומר לך מהיכן באת וממי

          צמחת כדי לבייש אותך, אם לא

          היית חסרת בושה. אביך מחזיק

          תעודה של מלך נאפולי כולל

          סיציליה וירושלים, רק

          שהוא אביון כמו איכר אנגלי.

          המלך הקבצן הזה לימד

          אותך ללעוג? זה לא דרוש

          לך וגם לא יועיל, מלכה גאה,

          אלא כדי להוכיח את האמרה:

          קבצן כשהוא על הסוס - הורג ת'סוס.

          נשים גאות בדרך כלל מיופי,

          האל עֵד שבזה חלקך קטן.

          צדיקותן מעירה התפעלות, 

          אצלך התדהמה היא מן ההיפך.   [/ את מעוררת תדהמה להיפך.]

          הן מזכירות בְּנות אל בְּאיזוּן נפשן,

          וחסרונו עושה ממך מפלצת.

          את מנוגדת לכל טוּב כמו

          שקוטב מנוגד לקוטב, כמו

          רוח דרום אל מול כוכב צפון.

          איי לב נמר עטוף בעור אשה,

          איך יכולת לנקז את דם הילד

          לתת לָאב למחות בו את עיניו,

          ולהציג עדיין פני אשה?

          נשים הן מתונות, רכות, חומלות,

          פתוחות; את חמורה, קשוחה, גסה,

          חסרת חמלה. ביקשתְ שאשתולל?

          הנה קבלי את מבוקשךְ. רציתְ

          שאבכה? עכשיו יהיה כרצונך,

          כי רוח משתולל מקים מבול,

          ואחרי ההשתוללות מתחיל

          הגשם. הדמעות האלה הן

          האשכבה לראטלנד המתוק

          שלי, וכל טיפה צועקת על

         מותו נקם מולךָ, קליפורד נורא,

          וכנגדךְ, צרפתיה סוטָה.

נורת'אמברלנד: הִרגו אותי אבל הייסורים     

          שלו נוגעים ללב כל כך שאני

          בקושי מסוגל לבלום דמעות.

יורק: בַּפָּנים שלו האלה קניבלים 

         לא היו נוגעים, לא מכתימים בדם;

          אבל אַת חייתית יותר, קשוחה

          יותר – כפליים – מנמר פְּראי.

          תראי, מלכה בלי לב, דְמעות של אב

          אומלל. את הבּד הזה טבלת בְּדם

          הילד המתוק שלי, ואני

          שוטף אותו ממנו בִּדמעות.

          שמרי לך את המטפחת וּלכי

          להתרברב בזה; ואם תספרי

          את הסיפור המר נכון, אני

          נשבע שהשומעים ימררו

          בְּבֶכי. כן, גם השונאים שלי

          יאמרו "אוי לנו, זה מעשה כואב!"

          הנה, קחי את הכתר, ואתו

          את הקללה שלי. במצוקתך

          הלוואי תדעי אַת נחמה כמו זו

          שאני קוצר מידך האכזרית

          עכשיו. קליפורד לב-אבן, קח אותי

          מן העולם, נפשי אל המרומים,

          דמי על ראשיכם.

נורת'אמברלנד:                   גם לוּ היה

          שוחט את כל קרובי, אני פשוט

          לא מסוגל שלא לבכות אתו    

          בַצער שלופֵת לו את הנשמה.   

מרגרט:   מה, לורד שלי, הולך כבר לייבב?

          רק זְכור איך הוא פשע בנו כולנו

          והדֶמע המתמוסס שלך יִיבש.

קליפורד:  זה על נדרִי. וזה על מות אבי.

          (דוקר אותו)

מרגרט:   וזה לגמול צדק להוד מלכּנו. 

          (דוקרת אותו)

יורק:   פתח את שער הרחמים, אֵלִי,

          נפשי עולה מן הפצעים אליך.

          (מת)

מרגרט: חתכו ת'ראש והציבו בשער יורק -  [/ קַפְּדוּ ראשו והציבו בשער יורק - ]

          שיורְק האיש ישקיף על יורְק העיר.

          תרועה. יוצאים. 


מערכה 2, תמונה 1 -


מארש. נכנסים אדוורד וריצ'רד, עם מתופף וחיילים.

אדוורד:  אני תוהה איך אבינו הנעלה

          ברח, והאם ניצל מרדיפת

          נורת'אמברלנד וקליפורד? אִילו

          נתפס, היינו כבר שומעים. אילו

          נרצח, היינו כבר שומעים, ואם

          ברח, היינו כבר שומעים בשורות

          שמחות על בריחתו בשעה טובה.

          מה שלום אחי? מה הוא כל כך עצוב?

ריצ'רד:   אין לי שִמְחה עד שאדע מה עם

          אבינו הנועז. ראיתי איך 

          הוא נע בַּקרב סביב, השקפתי איך

          הוא הִתְמקד בקליפורד. הוא נראָה 

          לי בתוך סְבך הגדוד כמו אריה

          בְּעדר בני-בקר, או דוב מוקף

          כלבים, אשר נשך כמה מהם

          עד שיִלְלו, והשאר שומרים מרחק-

          מה ונובחים עליו. כך התנהל

          אבינו עם אויביו; ככה ברחו

          אויביו מפני אבי המלחמתי.

          תראה: איילת שחר שם פותחת

          שערי זהב לשמש הזוהרת.

          היא כמו אש עלומים, צעיר גנדרן

          שמפזז לו מול אהובתו!

אדוורד:  סונוורתי או שאני רואה שלוש

          שמשות?

ריצ'רד:                    שלוש שמשות מפוארות,

          וכל אחת שמש מושלמת, לא

          קטועה משַיִט של העננים

          אך מנותקת בתוך אור צלול

          חיוור. תראה, תראה! הן מתחברות,

          הן מתחבקות, נראות כמו מתנשקות,

          כאילו נשבעו לאיזו ברית

          עולם. עכשיו הן מנורה אחת,

          מָאור אחד, שמש אחת; בזה

          שמיים מרמזים איזה אירוע.

אדוורד:  מוזר פלאים, עוד לא נשמע כזה.

          אני חושב שזה קורא לנו

          אל שדה הקרב, אחי, שאנו, בְּנֵי

          יורק הגיבור, שבוהקים לחוד

          בהישגינו, נאחד אורות,

          נזרח בָּארץ כמו זה בָּעולם.     

          מה שזה לא מבשר, מכאן ואילך

          אשתול על שריוני שילוּש חמות.

ריצ'רד:  תשתול קרות, חמות ולוהטות.    [/ עזוב את החמות, תשתול בנות].

          סליחה שאני אומר, אחי, אתה          

          הרי זורע כל גומה שזזה.                [/ טוב בְּלשתול ובעיקר לִזרוע.]      

         (נכנס שליח, תוקע בשופר)

          ומי אתה עם מבט כבד שכבר

          מסגיר סיפור נורא על הלשון?

שליח:  אוי לי, אחד שהיה צופה כאוּב

           כשדוכס יורק נרצח, אביכם, איש   

          גדול ואדון אהוב שלי.

אדוורד:                                     לא, אַל

          תוסיף מלה, שמעתי יותר מדי.

ריצ'רד:  ספר, איך מת, אני רוצה כל פרט. 

שליח:  הוא היה מוקף הרבה אויבים, ועמד

          נגדם כמו הקטור תִקוַות טרויה מול

          היוונים שרצו לחדור אל טרויה.

          אבל גם הרקולס עצמו חייב

          להיכנע לָרוב; הרבה מכות,

          גם בְּגרזן קטן, גודעות, כורתות

          את המוצק בָּאלונים. בְּהרבה

          ידיים אביכם הוכרע, אבל

          נרצח רק בִּזרועות הזעם של

          קליפורד הדורסני והמלכה,

          שהכתירה את הדוכס בלעג מר,

          צחקה בפרצופו, וכשבכה

          בְּצער, המלכה חסרת הלב

          נתנה לו כדי לייבש את הדמעות

          מטפחת שטבלה בְּדם תמים

          של ראטלנד המתוק שנרצח ביד

          גסה של קליפורד. ואחרי הרבה

          מְנות בוז וקנטוּרים מתועבים

           חתכו לו את הראש כדי להציב

          אותו בשער יורק; שם הוא נשאר,

          מראה עצוב שכמותו עוד לא ראיתי.

אדוורד:  דוכס יורק יקירנו, משענתנו,

          עכשיו כשהלכת אין לנו מקל,

          תמיכה. איי קליפורד, קליפורד משתולל!

          רצחְת את פרח אבּירוּת אירופה,

          ובבוגדנות הבסת, כי אחד

          נגד אחד הוא היה מביס אותך.

          עכשיו הארמון של נשמתי הוא כלא.

          הלוואי שהיא תפרח ממנו כבר,

          שייסגר הגוף בָּאדמה

          לנוח! כי אף פעם לא אשמח עוד,

          לָנֶצח לא אדע שמחה, לָנֶצח!

ריצ'רד:  אני לא יכול לבכות, כי כל לחוּת

          בגוף לא תכבה לי את כבשן

          הלב. גם הלשון לא יכולה

          לפרוק את כובד המטען בלב,

          כי הבל פי, איתו אני מדבר,    

          מבעיר פחם שמדליק את החזה

          כולו, שורף אותי בלהבות

          שדמעות יְכבּו. בֶּכי יפחית

          את עומק היגון. אז הדמעות

          לְתינוקות, לי נקמה, מכות!

          אבא, אני נושא את שמך ועל

          מותך אנקום או שאמות אני

          בִּתהילה על הניסיון.

אדוורד:                                  לךָ

          השאיר כבוד הדוכס את שמו; לי את

          הדוכָּסוּת והכסא.

ריצ'רד:                                לא, אם 

          אתה גוזָל הנשר השליט

          הזה, הַרְאֵה ממי אתה, הבט

         ישר בַּשמש, ובמקום "כסא

          ודוכּסוּת" אמור "כס ומלכות";

          אם זה לא שלך אז אתה לא שלו.

          (מארש. נכנסים ווריק, המרקיז מונטגיו וצבאם)

ווריק:  מה, רבותי, מה יש? מה החדשות?

ריצ'רד:   לורד ווריק הגדול, אם נספר

          את החדשות המייסרות ועל כל

          מלה ננעץ פגיון בתוך בשרנו,

          הכאב מהמלים יהיה חזק

          מן הפצעים. איי לורד נועז, הדוכס

          של יורק נרצח!

אדוורד:                                אח ווריק, ווריק, הוא

          שיַקָרְתָ לו כמו גאולת נפשו

          נקטל לַמוות בידי לורד קליפורד.

ווריק:  לפני עשרה ימים הטבעתי את

          החדשות האלה בִּדמעות,

          ועכשיו, להוסיף משקל לאסונכם,

          באתי לדווח מה קרה בינתיים.

          אחרי שניטַש קרב הדמים בוֵּוייקְפִילְד

          בו אביכם הוציא את נשמתו,

          הובאו אלי בידי שליחים זריזים

          בשורות על אובדנכם ועל מותו.

          אני, מלונדון, כי השגחתי על 

          המלך שם, גייסתי את חיילַי,

          אספתי ידידים, וחמוש היטב,

          חשבתי, התקדמתי לְכיוּון

          סֵיינְט אוֹלְבַּנְז כדי לבלום את המלכה,

          ולטובתי צירפתי אלי את המלך;

          כי מהגששים שלי נודע לי

          שהיא באה נחושה בַּכּוונה

          למחוץ את החלטת הפרלמנט

          האחרונה בנוגע לשבועת

          המלך הנרי ועלייתכם לַכֵּס. 

          בשתי מלים, נפגשנו בְּסֵיינט אולבּנז,

          חַיִל מול חיִל, ושני הצדדים

          לחמו בשצף. אבל בין אם זה

          היה בגלל רכרוכיות המלך,

          שתלה מבט של שֶֹה במלכתו     

          המלחמתית, מה ששיכּך את אש

          הזעם של חיילי, ובין אם זה

          היה הדיווח על הצלחתה,

          או הפחד בַּשוּרות מקשיחותו

          של קליפורד שממטיר על כל שבוייו

          מוות ודם, לא לי לשפוט: אבל,

          בשורה התחתונה, הנְשקים

          הלכו ושבו כמו ברק; אלה

          של חיילינו, כמו מעוף ינשוף

         עצל, או מי שדָש תבואה בנחת,

         היכו בעדינות, כאילו הם

          חובטים בְּחברים. אני עודדתי

          בְּסיסמאות על צדק מטרתנו,

          בְּהבטחות פְּרסים, תשלום גבוה, 

          אבל לשווא; לא היה להם שום לב

          ללחום, ולנו לא היתה תקווה

          מהם לְניצחון. ובכן ברחנו:

         המלך לַמלכה, ג'ורג' אחיכם, 

         נורפוק ואני באנו דחוף-בהול

          אליכם: שמענו שאתם פה על

          גבול וויילס, אוספים כוחות לתקוף שנית.

אדוורד: איפה דוכס נורפוק, ווריק אציל?

          ומתי שב ג'ורג' לאנגליה מבורגונדיה?

ווריק:  נורפוק וחייליו – מרחק ששה מייל;

          את ג'ורג' שלחה לאחרונה דוכסית

          בורגונדיה, דודתכם הנדיבה,

          עם חיילי סיוע שדרושים

          לַמלחמה.  

ריצ'רד:                        היו וודאי כוחות

         בלתי שקולים אם ווריק האמיץ

          ברח. תמיד שמעתי את שבחיו  

          על מרדפים, ולא את שמו הרע

          על נסיגות.

ווריק:                    וגם עכשיו שום שֵם

          רע, ריצ'רד, לא תשמע. כי דע לך,

          היד החזקה הזאת יכולה

          לקטוף מהראש של הנרי הרפה

          ת'נֵזֶר ולתלוש מאגרופו

          את השרביט, גם לוּ היה מפורסם

          ואמיץ בְּמלחמה כשם שהוא

          נודע בִּמְתינוּת, שלום, תפילה.

ריצ'רד: אני יודע טוב, לורד ווריק; אל

          תאשים אותי: אני רק מדבר

          מאהבה לתהילתך. אבל

          בִּזמן מתוח שכזה – מה טוב

          שנעשה? נזרוק שריון פלדה

          ונעטה גלימות אֵבֶל שחורות

          בְּמִלְמוּלֵי תפילות אָוֶוה מַרִיָה?

          או שנחקוק את אמונתנו על

          קסדות אויבינו בִּזרועות נוקמות?

          אם השני, אמרו כן -  וקדימה. 

ווריק:  כן, בשביל זה ווריק חיפש אתכם,

          ובשביל זה בא גם אחי מונטגיו.

          הקשיבו: המלכה השחצנית

          והחצופה עם קליפורד ועם לורד

          נורת'אמברלנד היהיר ועוד עופות

          בעלֵי אותה כרבולת לשו את

          המלך הנמס כמו שעווה.

          הוא הסכים בִּשבועה שתירשו אותו,

          שבועה שתועדה בָּרשוּמות.

          וכעת יצאה הכנופייה כולה

          ללונדון, לסכּל את השבועה

          או כל מה שעשוי לעמוד נגד

          בית לנקסטר. להערכתי צבאם 

          מונה שלושים-אלף. אם בעזרתי

          עם נורפוק והתומכים שתגייס,

          רוזן מארץ', בין הידידים מוויילס, 

          נגיע גם לעשרים-וחמישה-

          אלף - קדימה! נעלה על לונדון,

          נדהר שוב על סוסינו הנושפים,

          נקרא שוב "הסתער!" מול האויב,      

         אבל שוב לא ניסוג ולא נברח.

ריצ'רד: עכשיו שומעים את ווריק הגדול.

          ארור יומו של זה שיתחמק

          כשווריק מצווה להיאבק.

אדוורד:  אני נשען על כִּתְפך, לורד ווריק.

          ואם אתה נופל - שלא נדע -  

          ייפול גם אדוורד, אלוהים ישמור.

ווריק:  לא עוד רוזן מארץ': הדוכס של יורק!

          והשלב הבא – כס המלכות

          של אנגליה; ואתה תוכרז כמלך

          בכל מחוז שנעבור בו. מי

          שלא יניף מגבעת בשמחה,

          על טעותו ישלם קנס, את ראשו.

          המלך אדוורד, ריצ'רד האמיץ

          ומונטגיו, לא נישאר לחלום           

          על תהילה. תרועה, וְלַמשימה.

ריצ'רד:  אז, קליפורד, אם לבך פלדה כמו

          שהוכַחְתָ שהוא אבן, אני בא

          לנקוב אותו, אם לא – קח את שלי.

אדוורד: הכו, תופים! ואלוהים איתנו!

          (נכנס שליח)

ווריק:  איך, מה החדשות?

שליח:  דוכס נורפוק מוסר שהמלכה

          בדרך עם כוח עצום, והוא

          זקוק לכם להתייעצות דחופה.

ווריק:  הכל צפוי. קדימה, לוחמים.

          יוצאים. 


מערכה 2, תמונה 2 -


תרועה. נכנסים המלך, המלכה, קליפורד, נורת'אמברלנד והנסיך הצעיר [אדוורד], עם מתופף וחצוצרנים [וחיילים].

מרגרט:  ברוך הבא לָעיר יורק המפוארת.

          שם הוא ראש הארכי-אויב שרצה

          להיות מוקף בְּכִתְרךָ. זו לא

          תמונה שמשמחת את לבך?

המלך הנרי: כן, כמו שמשמחים סלעים את מי

          שפוחד מהתנפצות. לראות את זה

          שורט לי את הנשמה. עצוֹר  

          נקם, אל אלוהים! לא באשמתי

          ולא מרצוני הפרתי נדר.

קליפורד: הוד מלכותך, צריך לשים בַּצד

         עודף חמלה ויד רכה כאלה.

          במי נועץ אריה מבט ענוג?

          לא בַּחיה שתגזול לו את הגוֹב.   [/ לא בַּחיה שתגזול את מאוּרתו.]

          את יד מי תלקק דובּת היער?

          לא את זו שצדה את גוריה מול

          עיניה. מי ניצל מאֶרס של

          נחש? לא מי שמניח עליו רגל.

          תולעת תסתובב כשדורכים

          עליה, ויונה תנעץ מקור

         בהגנה על אפרוחיה. יורְק

          השאפתן כיוון אל כִּתְרך.

         חִייכת כשהוא הזעים פנים.

         הוא - רק דוכס – רצה להמליך את בנו,

         ולרומם את צאצאיו כמו אב

          אוהב. אתה – המלך – שמבורך

          בְּבן מובחר, הסכמת לנשלו

          ולהתגלות כאבא לא אוהב.

          גם יצורים בלי שֵכֶל מזינים  

          את ילדיהם. פרצוף אדם אולי

          מפחיד אותם, אבל להגנת

          מְתוּקֵיהם, מי לא ראה כיצד

          באותם כנפיים ששימשו אותם

          לנוס בבהלה, הם מתקיפים

          את מי שמטפס לַקן, וגם

          יקריבו את חייהם בכדי לשמור  

          על הקטנים? בושה, מלכי, תיקח

          מהם דוגמה! זה לא שובר לב אם       

          הילד המוכשר פה יאבד

          זכות מלידה באשמת אביו, ועוד

          ימים רבים יאמר לבנו "כל מה

          שסבא-רבא וסבי השיגו

         אבא הרשלן מסר חינם

          בְּטיפְּשיוּת?" אח, זאת תהיה בושה!

          הבט בַּילד ותן לְפָניו 

          הגבריוֹת, שמבטיחות מזל

          מצליח, לחשל את לבבך

          המתמוסס להחזיק מה ששלך

          ולהשאיר מה ששלך אצלו.

המלך הנרי: יפה שיחק קליפורד את הנואם,

          בסיוע טיעונים כבדי משקל.  

           אבל אמור לי, קליפורד, לא שמעת

          שמה שהושג בְּעוול סופו רע?

          ואשרי הבן אשר אביו, בשל

          החמדנות, נשלח לגיהינום?  

          אני אוריש לִבְני מעשי מצווה.

          הלוואי אבי הוריש לי לא יותר.

          כי המחיר של כל דבר אחר            

          הוא אלף דאגות לשמור עליו          

          ואפס הנאות כדי להחזיק בו.          

          אח, יורק, לו חבריך רק יֵדעו

          כמה כואב לי שראשך הוא כאן!

מרגרט:  אדון, קום תתנער. אויביך כאן כבר,

          והלב הרופס הזה מחליש

          את התומכים שלך. הבטחת לו

          לִבְננו הנלהב תואר אביר.

          שלוף חרב והכתר אותו מיד.

          אדוורד, כרע ברך. 

המלך הנרי: אדוורד פְּלָנְטָאגֶ'נֶט, קום כאביר.

          וּלְמד שיעור: שְלוף חרב רק בצדק.

הנסיך אדוורד: אבא, ברשותך המלכותית,   

          אשלוף אותה בתור יורש הכתר

          ואשתמש בה לשם זה עד מוות.  

קליפורד:  או, ככה מדבר נסיך מבטיח.    

          (נכנס שליח)

שליח:  מפקדים מלכותיים, עמדו היכון.

          כי ווריק, עם צבא של שלושים אלף,

          מגיע לתמוך בַּדוכס של יורק.

          ובכל עיר בה הם עוברים קוראים

          לו מלך, ורבים חוברים אליו.

          פִּרסו את הכוחות, כי הם קרובים.           

קליפורד:  אני בעד שתְפנה את שדה

          הקרב, כבודו. יש לַמלכה יותר

          סיכוי אם תיעדר.

מרגרט:                              כן, בטובך,

          השאר אותנו לַמזל שלנו.

המלך הנרי: זה גם מזל שלי. אז אישאר.

נורת'אמברלנד: אבל תהיה נחוש להילחם.

הנסיך אדוורד: חזֵק את הרוזנים, אבי המלך,

          ותעודד את כל מי שנלחם

          להגנתך. שלוף את החרב, אבא,

וקרא "סיינט ג'ורג', למען אנגליה."

          (מארש. נכנסים אדוורד רוזן מארץ', ווריק, ריצ'רד, ג'ורג', נורפוק, מונטגיו וחיילים.)

אדוורד:  עכשיו תכרע למחילה, הנרי

          נשבע לשקר, ותשים לי על

          הראש את כתרך? או שתמתין

          לתוצאת דמים בשדה-הקרב?

מרגרט:  תגער בַּכּלבלבים שלך! ילד

          חצוף, יאה לך לפתוח פה  

          על שליטך, המלך החוקי?

אדוורד:  אני מלכּו והוא צריך לכרוע.

          אוּמצתי כְּיורש בהסכמתו.

          מאז נִדרוֹ הוּפר, כי אני שומע

          שאַת, בתור המלך, גם אם הוא

         חובש ת'כתר, אַת הבאת אותו

         באמצעות חוק פרלמנט חדש   

          למחוק אותי ולהסמיך את בנו.

קליפורד: בצדק:

          מי יירש את האב אם לא הבן?

ריצ'רד:   זה אתה, שוחט? אין לי בכלל מלים!

                                               [/ שוחט, הגעת? איי אין לי מלים!]

קליפורד:כן, גב עקום, זה אני פה להשיב

          לך ולכל שחצן מהסוג שלך.

ריצ'רד:   אתה הרגת את הילד ראטלנד, לא?

קליפורד: ואת אבא יורק, ועדיין לא מספיק לי.

ריצ'רד:  באלוהים, רוזנים, תנו אות לַקרב.

ווריק:  מה, הנרי, מוותר כבר על הכתר?

מרגרט: הֵיי, ווריק-פה-גדול, איך 'תה מעז?

          פעם אחרונה שנפגשנו בסיינט אוֹלְבַּנְז

          רגליך היו טובות מן הידיים.

ווריק:  זה היה תורי לנוס, עכשיו תורךְ.

קליפורד: אמרת את זה כבר, אבל ברחת.

ווריק:  לא גבוּרתך, קליפורד, הבריחה אותי.

נורת'אמברלנד: ולא גַבריותך תשאיר אותך.

ריצ'רד: נורת'אמברלנד, בכל הכבוד – ויש לי:

          חדל להתדיין, אנ' לא שולט

          כבר על הלב שקם לשפוך גופרית

         על קליפורד זה, אכזר, רוצח-ילד.

קליפורד:  הרגתי את אביך. 'תה קורא  

          לו ילד?

ריצ'רד:                  כן, כמו שפן בזוי

          בוגד, כפי שהרגת את האח

          הרך שלנו ראטלנד, אבל עד

          הערב תקלל ת'מעשה.

המלך הנרי: מספיק מלים, כולכם, שִמעו אותי.

מרגרט:  קרא עליהם תיגר, או סְגור שפתיים. 

המלך הנרי: בבקשה לא להגביל את פי.   

          אני המלך וזכותי לדבר.

קליפורד:  ת'פצע שהוליד את המפגש פה

          מלים לא ירפאו, מלכי. אז שקט.

ריצ'רד:  אז שלוף חרב, תליין. חֵי מי שברא

          אותנו, אני משוכנע שכל

          הגבריות של קליפורד – בַּלשון.

אדוורד:  מה, הנרי, אקבל מה שמגיע?

          הבוקר אלף איש שברו צום לילה

          ולא יאכלו עד שתמסור ת'כתר.

ווריק:  אם תסרב, דמם הוא על ראשך,

          כי יורק לובש את שריונו בְּצדק.

הנסיך אדוורד: אם מה שיורְק קורא לו צדק הוא

          צודק, אין אי צדק, הכל צודק.

ריצ'רד:  מי שלא יהיה אביךָ, זאת אִמךָ,

          כי את לשון אמךָ בהחלט קיבלת.

מרגרט:  אבל אתה לא כמו אבא או אמא

          אלא כמו יצור מפלצת מעוּות

          שהגורל סימן "לשמור מרחק"

          כמו מקרפד או לטאה ארסית.

ריצ'רד: ברזל נאפוליטני בְּציפוי       

          זהב אנגלי, עם אבא שנושא

          תואר של מלך כאילו תְּעָלָה

          תִקְרא לעצמה ים, לא מתביישת,

          כשאת יודעת מאיזה חומר את,

          לתת לְפיך לחשוף ת'לב הזול

          שלך?

אדוורד:                   על ראש פרוצה עונדים זֵר קש.

          הייתי משלם אלף כתרים

          לְזר כדי שהנקבה הזאת תדע  

          מי היא. הלנה מיוון היתה

          יפה ממך, למרות שבעלך

          מסכן כמו בעלה. אך הוא אז לא

          הושפל בְּידה של הבוגדת כמו

          המלך פה בידך. אביו חגג

          חופשי בְּלב צרפת, אילף מלך,

          הוריד נסיך על ארבע. אילו הוא 

          רק השתדך על פי ערכו, היה    

          מחזיק בַּתהילה עד רגע זה.

          אבל כשהוא אסף לו קבצנית

          אל המיטה ונתן בכלולותיו

          כבוד לאביך המרושש, אותו

          אור שמש רק הקים נגדו מבול

          אשר שטף את מזלות אביו

          החוצה מצרפת, ועל כתרו

         בבית העמיס תסיסה. כי מה

          עורר את המהומה הזאת אם לא

          גאוותך? לו היתה בך קצת ענְווה,

          היתה עוד תביעתנו מנמנמת, [/ היינו מרדימים את תביעתנו,]

          ומחמלה על מלך כה עדין

          גם מתגלגלת לה לזמן אחר.    [/ מגלגלים אותה לזמן אחר.]

ג'ורג':  אך כשראינו שעשית אביב

          מאור שלנו, והקיץ שלךְ לא

          הניב לנו יבול, הנפנו על

          השורש הגנב שלך גרזן,            

          ואם כי הוא פצע קצת גם אותנו,

          דעי לך שאם התחלנו להכות,

          כבר לא נַרפּה עד שנכרות אותך

          או שנשקה את צמיחתך בדם חם.

אדוורד: ובקביעה הזאת אני קורא

          נגדך תיגר, בלי שום דיון נוסף,

          כי לא נתת למלך העדין

          רשות דיבור. הריעו, חצוצרות!

          דְגלינו מְבשרים דם מכל עבר.  

          לַניצחון, ואם לא, אז לַקבר. 

מרגרט:  עצור, אדוורד.

אדוורד:  לא אעצור, סכסכנית. זה ריב

          שעשרת-אלפים היום יחריב.

תרועה. מארש. יוצאים אדוורד ואנשיו מדלת אחת והמלכה מרגרט ואנשיה מן הדלת השניה.


מערכה 2, תמונה 3 -


תרועה. תקיפות ותקיפות נגד. נכנס ווריק.

ווריק:  תָּשוּש כמו אצנים בזמן מֵרוֹץ,

          אני נשכב רגע לנשום אוויר.

          מכות אשר ספגתי - והחזרתי -

          גזלו מהגידים שלי כל כוח.

          יבוא מה שיבוא – חייב לנוח.

          (נכנס אדוורד רוזן מארץ' בריצה)

אדוורד:   חַייכו, שמיים, או הכּה, מר-מוות,

          כי העולם הזה מזעיף פנים,

          ושמש אדוורד מעוננת.

ווריק:                               מה

          קרה? איך המזל? מה התקווה?

          (נכנס ג'ורג')

ג'ורג':  הפסד הוא מזלנו וייאוש

          הוא תקוותנו, השורות קורסות

          והחורבן בעקבותינו. מה

          אתה מייעץ? לאן נברח?

אדוורד:                                      אין מה

          לברוח, הם אחרינו על כנפיים,

          ואנחנו חלשים מול המצוד.  

          (נכנס ריצ'רד בריצה)

ריצ'רד:  איי, ווריק, איך פָּרשת? אדמה

          צמאה שותה את דמי אחִיך, הם

          מנוקזים בחוד חנית של קליפורד.

          ובתוך חֶבְלֵי המוות הוא קרא,

          כמו פעמון של אֵבֶל מרחוק,      [/ כמו פעמון בְּשוֹרות איוב רחוק,]

          "ווריק, נקם! תנקום, אח, על מותי!"

          וככה, תחת בטן הסוסים

          שהשיער מעל פרסותיהם

          הוכתם בַּדם שלו, הוציא האיש

          הנאצל הזה את נשמתו.

ווריק:  אז שתשתכר האדמה מדם

          שלנו. אהרוג ת'סוס שלי

          שלא אברח. מה לנו לעמוד

          פה כמו נשים חיוורות-לב וּליילל

          על הפסדים בזמן שהאויב

          עושה שמות ואנחנו משקיפים

          כאילו הטרגדיה משוחקת

          בצחוק עם שחקנים עושֵי כאילו?

          לא אעצור, לא אעמוד יותר

          עד שיעצום המוות את עינַי.

אדוורד:  ווריק, אני כורע לצידך

          והשבועה תכבול את נִשמותינו.

          לפני שתתרומם בִּרְכִּי מִקוֹר

          האדמה, אניף יד, עין, לב

          אליךָ, הממליך והמשליך

          מלכים, להתחנן, אם רצונך

          יֵאוֹת, שלאויבַי יהא הגוף

          הזה שלל, אבל שיִיפָּתחו

          שַעֲרֵי שָמֵיךָ הבְּצוּרים להכניס

         בְּנועם נשמה חוטאת שלי. –

          אִמְרו שלום פה עד שניפגש                   

          שנית – באדמה או בשמיים.

ריצ'רד:  תן יד, אח. ווריק, בזרועות תשושות

          אביא לך חיבוק. אני, שלא

          בוכה, עוד רגע אשתפך פה איך  [/ בוכה אף פעם, ממרר פה איך] 

          את אביבנו חורף מר חותך.

ווריק:  מהר, מהר! ושוב, רוזנים, שלום.

ג'ורג':  אבל נלך ביחד לַגדודים,

          נרשה למי שלא נשאר לברוח,

          לַנשארים נקרא "העמודים

          שלנו" ונבטיח, אם נזכה,

          פרסים של מנצחים בְּמשחקים

          אולימפיים. זה אולי ישתול בּחֵיק

          המהססים גבוּרה, כי יש תקווה

          עדיין לְחיים וניצחון. אז די

          להתעכב, קדימה ומיד!

          יוצאים. 


מערכה 2, תמונה 4 -


תרועה. תקיפות ותקיפות נגד. נכנס ריצ'רד מדלת אחת וקליפורד מן השניה.

ריצ'רד:  קליפורד, אותך סימנתי מכולם.            

           דַמיין שזרוע זאת היא לַדוכס

          מיורק, וזו לראטלנד. הן שתיהן

          שלוּחות לנקום, גם לו היית מבוצר

          בתוך חומה.

קליפורד:                     עכשיו, ריצ'רד, אני

          אתך לבד כאן. זו היד שבה

          דקרתי את אביך יורק, וזו

          היד ששחטה את אחיך ראטלנד.

          וזה לב שחוגג את מות שניהם

          ומעודד ידיים שרצחו

          לך אבא ואח לעשות אותו

          דבר לך. אז בוא!

          (הם נלחמים. ווריק מגיע [ומציל את ריצ'רד.] קליפורד בורח.)

ריצ'רד:  לא, ווריק, בְּחר מרדף אחר, אני

          לבד אצוד את הזאב לַמוות.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 5 -


תרועה. נכנס המלך הנרי לבד.

המלך הנרי: הקרב פה הוא כמו המלחמה בבוקר     

          בין עננים גוֹועים לאור גדֵל,

          כשהרועה, נושף על ציפורניו,   [/ כשהרועה, נושף חום על ידיו,]

          עוד לא בטוח אם כאן יום או לילה.

          זה מתנודד רגע לכאן, כמו ים    

          כביר שבַּגאוּת נלחם בָּרוח,

          רגע לשם, כמו אותו הים כשהוא

          אנוס לסגת מול זעם הרוח.

          פעם הגלים שולטים, ואז הרוח.

          צד זה גובר, וצד זה מתגבר,

          שניהם מושכים לְניצחון, חזה

          אל מול חזה, לא מנצחים ולא

          מנוצחים. איזון שווה כזה

          יש במִלחֶמת האימים הזאת.

         על תל החול הזה אשב לי רגע.

          למי הניצחון – האל יקבע.

          כי מלכתי וקליפורד – הם סילקו

          אותי משדה-הקרב, ונשבעו

          שהם עושים חַיִל כשאני אינני.

          הלוואי הייתי מת, אם זה רְצון

          האל. כי מה יש בעולם הזה

          חוץ מיגון וצער. אלוהים,

          נדמה לי שהחיים היו טובים

          אילו הייתי סתם רועה פשוט.

          לשבת על גבעה, כמו עכשיו,

          לִצְּפּות בִּשעון השמש, קַו לְקַו,   [/ צֵל בְּצֵל,]   

          לראות את הדקות, איך הן רצות:

          כמה יוצרות שעה אחת שלמה,

          כמה שעות ישלימו את היום,

          כמה ימים סוגרים את השנה,

          כמה שנים אדם יכול לחיות.  

          כשכל זה יחושב, אז נחלק:

          כך וכך שעות עלי לדאוג לעדר,

          כך וכך שעות צריך לנוח,

          כך וכך שעות לְהרהורים,

          כך וכך שעות לְשעשוע,

          כך וכך ימים שהכבשים יונקות,

          כך וכך שבועות עד שהטיפשוֹת ימליטו,

          כך וכך שנים עד שאגזוז ת'צמר.

          דקות, שעות, ימים, שבועות, שנים,

          שעוברים כך בַּתכלית לִשמה נוצרו,           

          יביאו שְֹער שֵֹיבה אל שַלוות קבר. [/ יביאו בְּשלווה שֵֹיבה אל קבר.]

          אֵלוּ חיים! כמה מתוק, מקסים!

          צל שיח עוזרד לא מתוק יותר

          לָרועה אשר צופֶה לו בַּכּבשים

          המטוּפשות מאפיריון רקוּם

          פאר לִמְלכים שפוחדים

          מבוגדנות נתיניהם? ודאי

          שכן, מתוק פי אלף. ולסיכום,

          גוּשֵי חלב ביתי של הרועה,         

          משקה דליל שלו בבקבוק עור,

          שנת הישרים בצל עץ רענן -

          כל אלה, שמהם הוא נהנה

          בְּביטחון, טובים לאין ערוך

          ממנעמי נסיך: המטעמים

          הנוצצים בתוך גביעי זהב,

          גופו אשר שרוע בְּמיטה

          מצועצעת, כשכל משרתיו

          הם דאגה, בגידה וחשדנות.

     (תרועה. נכנס בן שהרג את אביו, מדלת אחת, ואב שהרג את בנו מן הדלת השניה [נושאים את גופות המתים].)

בן:      רוח רעה נושבת בלי שום רווח.

          לָאיש הזה שהרגתי אחד-על-

          אחד בַּקרב אולי יש איזה צרור             

          של מטבעות, ואני שבמקרה

          אקח אותם עכשיו עלול למסור

          עוד עד הערב את חיי וגם

          אותם לאחֵר, כמו המת פה לי.

          מי זה? אאא אלוהים, אלה הפָּנים של

          אבי, שבַּהתנגשות הזאת אני

          הרגתי בשוגג. זמנים כבדים,

          שמולידים כאלה אירועים!           

          בלונדון גייסו אותי לִצבא

          המלך בכפייה. אבי, איש ווריק,

          גויס לִצְבא יורק בידי אדונו.

          ואני, שמיָדָיו קיבלתי את

          חיי, קיפחתי את חייו במו

          יָדַי. אח, סלח לי, אלוהים, כי לא

         ידעתי מה אני עושה. וסלח,

          אבי, כי לא ידעתי מי אתה.

          דמעות שלי תמחינה את הדם, 

          ואף מלה עד סוף השיטפון.

המלך הנרי: תמונה קורעת לב! זמנים של דם!

          כְּשֶאֲרָיות רָבִים על מאורה,

          שיות תמימים נושאים בְּעול הריב.

          בְּכה, איש אומלל, אתמוך בך דמעה

         תחת דמעה. לבבותינו גם

          עינינו, כמו המלחמה בתוך

          הארץ, יתעוורו מרוב דמעות

          ויישברו מרוב יגון.

אב:     אתה שהתנגדת לי בְּתוקף,

          תן לי את הזהב שלך - אם יש.

          קניתי אותו בִּמחיר מאה מכות.

          תן לי לראות: אלה פני האויב?

          הה, לא, לא, לא, לא, זה בני יחידי!

          הו ילד, אם נותרו בך חיים,

          הרם מבט! רְאה, תראה איזה

          מבול נושאת סופת הרוח של

          לבי על הפצעים שלך, והורג

          לי את העין והלב! רחם,

          אל אלוהים, על דור אומלל כזה!

          אֵילו שחיטות, קטל ותועבות

          חתרניות, פושעות, מפלצתיות

          מוליד ריב הדמים הזה יומיום!

          ילד, אבא נתן לך חיים

          מוקדם מדי, והוא לקח לך         [/ לראשונה, והוא לקח לך

           אותם מהר מדי!                       / אותם לאחרונה!]        

המלך הנרי: אסון על גב אסון! צער על צער!

          אם רק מותי ישים סוף לַשוֹאות.

          רחמו, תרחמו, שמיים! על

          פניו השושנה הלבנה

          והאדומה, צִבְעֵי גורל של שני

          בתינו היריבים: אחת דומה

          לדם האַרְגָמָן שלו, שניה

          נדמית לי כמו הלחי החיוורת.

          תיבול אחת והשנייה תפרח לה!

          כשאתן רָבוֹת - אלפי חיים יִבְּלו.

בן:      איך תתנפל עלי אמי על מות

          אבי ולא תמצא סליחה לָעַד.  

אב:     איך שתשפוך אשתי, על טֶבח בני,

         דמעות ולא תמצא סליחה לָעַד.

המלך הנרי: איך המדינה, על הפורענויות,   

          תבוז למלך בלי סליחה לָעַד!

בן:      היה בן שהתייסר כך ממות אב?

אב:     היה אב שקונן ככה על בנו?

המלך הנרי: היה מלך שכך ריחם על עם?

          גדול הוא צערכם, שלי כפול.

בן:      אשא אותך, עד מְלוא מְלאי הדמעות. 

          (יוצא עם הגופה)

אב:     זרועות שלי יהיו לך תכריך,

          לבי, ילד מתוק, יהיה בור קבר,

          כי מלבי דמותך לא תסתלק,

          חזִי הנאנח יהיה פעמון

          האשכבה שלך, ואדוּק יהיה

          אביך באבלו על אובדנך,

          כי אין לו עוד, כמו מלך טרויה על  

          בניו כולם. אשא אותך מכאן,

          ואם תרצו – המשיכו להתנצח.

          לא סירבתי להרוג, ואני רוצח.

           (יוצא עם הגופה).

המלך הנרי: שבורֵי לב ומוכים בלי נחמה,

          יושב פה מלך אומלל פי כמה.

           (תרועות. תקיפות ותקיפות נגד. נכנס הנסיך אדוורד)

הנסיך אדוורד: בְּרח, אבא, בְּרח, ברחו כל חבריך,

          וְ-ווריק משתולל כמו שור זועם!

          קדימה, כי רודף אחרינו מוות!        

          (נכנסת המלכה מרגרט)

מרגרט:  קח סוס, ודהר מהר אל העיר בֶּרְוּויק.

          אדוורד וריצ'רד, כמו זוג כַּלְבֵי צַיִד 

          בעקבות ארנבת שמבוהלת נסה,

          בעיניהם אש זעם מתנוצצת

          ובַידיים חרב קטלנית,

          נושפים כבר בעורפנו. אז לדרך!

          (נכנס אֶקְזֶסר)

אקזטר: לזוז, כי הנקמה באה איתם.

          לא, אל תתמהמה לדיון.

          צא כבר - או בוא אחר כך. אני זז.

המלך הנרי: לא, קח אותי, אקסטר טוב, יקר.

          לא שאני פוחד להישאר,

          אבל אשמח ללכת לַמקום

          שהמלכה מורה עליו. קדימה!

          יוצאים. 


מערכה 2, תמונה 6 -


תרועה רמה. נכנס קליפורד פצוע [חץ בצווארו].

קליפורד: הנר שלי נשרף; כן, כאן הוא מת,

          זה שנתן למלך הנרי אור.

          אח, ממפלתך, בית לנקסטר,   

          אני פוחד כפליים מפרידת

          גופי ונשמתי. האהבה

          אלי ופחד מפָּנַי הדביקו

          אליך חברים רבים, ועכשיו

          אני נופל, הדבק מתמוסס,

          מחליש את הנרי, מחזק את יורק

          ביהירות חינם. העם שורץ

          כמו זבובי קיץ. ולאן היבחושים

          עפים אם לא לשֶמש אור? ומי

          עכשיו זורח חוץ מאויביו של הנרי?

          הו פֶבּוּס אל השמש, אילו לא

          נתת לבנך לנהוג בְּסוסֵי

          האש שלך, המרכבה אז לא

          היתה חורכת את האדמה!

          והנרי, לוּ מָשַלְתָּ דֶרך מלך,

          או כמו אביך ואביו, מבלי

          לתת אף שַעַל לְבית יורק, הם לא

          היו כך מתרבּים כמו זבובי קיץ.

          אני ועוד אלפים בְַממלכה

          האומללה לא היינו משאירים

          כאן אלמנות בְּאֵבֶל על מותנו,

          ואתה היום היית עוד שומר

          על כיסאך בשלום. כי מה מֵזִין

          טוב עשב אם לא רוח רענן?

          ומה נותן לְשודדים עוז אם

          לא עודף סובלנות? אין לַקינות

          סיכוי ואין לִפְצעַי ריפּוי. ואין

          לאן לנוס או כוח לַמנוּסָה.

          האויב אכזר, ואין לו רחמים,

          גם לא הרווחתי רחמים מהם.

          חודר לי לַפְּצעים הָאָנוּשים

          אוויר, אני נחלש מאיבוד דם.

         בואו, ריצ'רד, ווריק, יורק, את אבותיכם 

          דקרתי – קחו, חזי הוא שלכם.   [/ דקרתי – את חזי חיתכו לכם.]

     (הוא מתעלף. תרועה ונסיגה. נכנסים אדוורד, ווריק, ריצ'רד וחיילים, מונטגיו וג'ורג'.)

אדוורד:  עכשיו ננשום קצת, לורדים. המזל

          אומר שנעצור להחליק פרצוף

          זועם של קרב במבט שָלֵו. כמה

          יחידות רודפות את המלכה צמאת

          הדם שהובילה את הנרי המיוּשב,

          למרות שהוא המלך, כמו שמִפְרש

          שמתנפח ממשב מציק

          פוקד על אונייה לחתוך גלים.   [/ לצאת לים.]

          לדעתכם קליפורד ברח איתם?

ווריק:  לא, הוא לא יכול לברוח, כי, גם אם

          אומַר שִבחו בפניו, אחיך ריצ'רד

          נתן בו סימנים לַקֶבר, אז

          היכן שלא יהיה הוא בטח מת.

          (קליפורד נאנק)

ריצ'רד:  איזו נשמה יוצאת לה שם, כְּבדה?

          גניחה כמו של פְּרֵידת חיים ממוות.

          נראה מי שם.

אדוורד:                           ועכשיו שהקרב נגמר,

          ננהג בו בכבוד, אויב או רֵע.

ריצ'רד:  בַּטֵּל פְּקודת חמלה, כי זהו קליפורד,       

          שלא היה לו דַי לגזום ענף

          כשהוא כרת את ראטלנד המלבלב,

          הוא גם תקע סכין רֶצח בַּשורש

          ממנו הענף הרך צָמח - 

          באבינו הגדול, דוכס של יורק.

ווריק:  מִשַעַר יורק הורידו את הראש,

          ראש אבא שלכם, שהִציב שם קליפורד.

          ובמקומו – שזה יהיה תחליף,

          יש להשיב מִדָּה תחת מִדָּה.

אדוורד: הביאו ת'ינשוף שצָוַוח על

          ביתנו מוות, לנו וּלשלנו.

          עכשיו יעצור המוות את הצליל

         מְאיֵים-האסונות, ולשונו

          המבשרת רַע לא תדבר עוד.

ווריק:  אני חושב שהכרתו אובדת. -

          דבּר, קליפורד, יודע מי מדבר

          אליך? - מוות מעונן כהה

          מאפיל כבר על קרני חייו, הוא לא

          שומע או רואה מה אנו אומרים.

ריצ'רד:  חבל שלא! אבל אולי הוא כן.

          זה רק תכסיס שלו להתחזוֹת,

           להימנע מהתעמרות כואבת

          כמו שהוא עשה לאבינו במותו.   

ג'ורג':  זְרוק בו מלים נושכות אם 'תה חושב כך.

ריצ'רד:  קליפורד, בקש חמלה, לא תקבל.

אדוורד: קליפורד, עשֵה תשובה בלי מחילה.

ווריק:  קליפורד, תמציא תירוץ טוב לפשעיך.

ג'ורג':  נמציא בינתיים עינויים קשים.

ריצ'רד:  אהבת את יורק ואני הבן של יורק.

אדוורד:  ריחמת על ראטלנד, ארחם עליך.

ג'ורג':  איפה היא קפטן מרגרט שתָגֵן?

ווריק:  לועגים לך, קַלֵּל כמו שאהבת.

ריצ'רד: מה, אף קללה? לא, העולם קשה

          אם קליפורד לא יכול לזרוק קללה

          לְחברים. מזה ברור לי כי 

          הוא מת. וחי נפשי, לו יד ימין

          הזאת יכלה לקנות שתי שְעות חיים,

           שאוּכל לשאוג נגדו בכל הבוז,

          יד זו היתה קוטעת אותה, ו -

          בדם שהיה פורץ – חונקת את

          המנוול שאת הצמָא שלו   

          לא הִרְוּו יורק וראטלנד הצעיר.

ווריק:  כן, רק שהוא מת. חיתכו לו לבוגד

          ת'ראש, ושיונף בִּמקום ראשו

          של אביכם. ועכשיו בִּצְעָדָה

          של ניצחון ללונדון, להיות

          מוכתר שם בתור מלך אנגליה.

          משם ווריק יחתוך ים לְצרפת

          כדי לבקש לך כרעיה

         את אחותו של המלך, ליידי בונה.

          כך תשלב גידֵי שתי ארצות,

          ועם צרפת כידידה כבר לא                

          תִפְחד מן האויב המפוזר

          שמקווה לצמוח שוב. כי גם

          אם לא יוכלו לפגוע שוב בְּעוקץ,

          הם כן יזיקו בּזְמזום לָאוזן.

        קודם אֶצְפּה בָּהכתרה, ואז

         אחצה ת'יָם אל בְּריטאני ליישם

         ת'חתונה, ברשות מעלתך.

אדוורד: מה שתרצה, ווריק טוב, יהיה,

          כי את הכס שלי אני בונה

          על כִּתְפךָ, ולא אעשה דבר

          בלי עצתך והסכמתך. ריצ'רד,

          אני עושה אותך דוכס של גלוסטר;

 ג'ורג', דוכס קלארנס; ווריק - הוא, כמונו,

          יגדיל וגם יפיל [/ יגביל] כרצונו.   

ריצ'רד: תן לי להיות דוכס של קלארנס, ג'ורג'

          של גלוסטר, כי לַדוּכּסוּת של גלוסטר

          יש שם רע שמהדהד רק רצח.  

ווריק:                                        נאא,

          זו אבחנה טפשית. ריצ'רד, תהיה

          דוכס של גלוסטר. ועכשיו ללונדון,

          לראות את כל הכיבודים בְּפועל.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים שני שומרים על אזור ציד, עם קשתות מוצלבות [רובי קשת].

 

שומר 1:  תחת הסבך הזה פה נסתתר,

          כי תיכף יעברו האַיָילים

          את הקרחת-יער, ואנחנו

          נתפוס תחת מסתור עמדה טובה

          לבחור את האַיָיל הכי מובחר.

שומר 2:  אני נשאר על הגבעה, ככה

          נוכל שנינו לירות.

שומר 1:                                  זה אי אפשר:

          הרעש של רובה-הקשת שְ'ךָ

          יפחיד ת'עדר והירייה

          שלי תהיה בזבוז. נעמוד פה שנינו,

          ונכוון להכי טוב. ובשביל

          שהזמן לא יימרח, אני אספר

         לך מה שקרה לי איזה יום

          בדיוק איפה שאנחנו מתמקמים.

שומר 2:  מגיע מיש'ו. נחכה שיילך.

          (נכנס המלך הנרי, במסווה, עם ספר תפילה)

המלך הנרי: חמקתי לי מסקוטלנד מאהבה

          צרופה לזרוק בארצי מבט ערגה.

          לא, הנרי, הנרי, זאת לא ארצך.

          את מקומך תפסו, את שרביטך

          עקרו, השמן בו משחו אותך

          נשטף. אף ברך לא תכרע לקרוא

          לך קיסר, לא יידָחֲקוּ עותרים

         לקרוא לְצדק, לא, אף איש כבר לא

         יבקש שתתקן עוולה. כי איך                   

          אוכל לעזור להם ולעצמי לא?

שומר 1: או, זה אַיָיל שהעור שלו שווה.

          זה המלך הקודם. נתפוס אותו.

המלך הנרי: תני לחבק אותךְ, צרה מרה.

         זו החוכמה, אומרים החכמים.

שומר 2:   לְמה מחכים? בוא ונשים עליו

          כבר יד.

שומר 1:                  חכה, נשמע אותו עוד קצת.

המלך הנרי: הבן והמלכה שלי יצאו

         לבקש סיוע בצרפת, ולפי

          מה ששמעתי ווריק הגדול

          נסע לשם כדי לבקש את יד

          אחות המלך כאשה לאדוורד.

          אם זה נכון, מלכה, בן, מסכנים

          שלי, כל עמלכם לשווא, כי ווריק

          נואם מלא תחכּוּם ולוּאי הוא

          שליט שמלים יפות שובות אותו.

          בזה היא, מרגרט, יכולה לקנות

          אותו, כי היא אשה שיש הרבה

          מה לרחם עליה. אנחות

          שלה יפציצו לו את החזה,

          ודמעותיה יחדרו [/ יִבְקעו] לב שיש.

         נמר בר יתרכך כשהיא מקוננת,

          גם נֵרון האכזר יוכתם חמלה

          מול היללות שלה, דִמעות המלח.    

          אך היא באה לבקש, ווריק – לתת.

          היא משמאלו תפציר עזרה להנרי,

          הוא מימינו יבקש אשה לאדוורד.

          היא תייבב, תאמר "הנרי הודח",

          הוא יחייך, יאמר "אדוורד הוכתר".

          וכאן היא משתתקת, אומללה,

          כשווריק מספר על זכות שלטון, 

          מחליק עוולות, מכביר בטיעונים,

          וכך קונה ממנה את המלך

          עם הבטחה של אחותו וכל

          מה שיחזק את כס המלך אדוורד.     

          איי מרגרט כך יקרה; ו, מסכנה,  

          תהיי ננטשת כשם שאת נואשת.

שומר 2: תגיד לי מה אתה שמדבר

          על מלכים, מְלַכוֹת?

המלך הנרי:                            פחות ממה

          שאני נראה, יותר ממה שאליו

          נולדתי; לפחות אדם, פחות

          שלא אהיה. בני-אדם מדברים

          על מלכים, למה אני לא?

שומר 2:                                          רק  

          שאתה מדבר כאילו אתה מלך.

המלך הנרי: אני כזה, בָּראש. וזה מספיק.

שומר 2:  אבל אם אתה מלך, איפה הכתר?

המלך הנרי: כִּתְרִי בַּלב, לא על הראש. הוא לא

          עטור יהלומים ואבני הודו,

          הוא לא נראֶה: כתרי נקרא סיפוק,

          זה כתר בו מעט מלכים זוכים.

שומר 2: טוב, אם 'תה מלך שמוכתר בסיפוק,

          אתה וכתר הסיפוק שלך

          תהיו מסופקים בלי צל ספק

          לבוא איתנו, כי לדעתנו

          אתה המלך שהמלך אדוורד

          הדיח, ואנחנו, נתינים

          שלו שנשבעו בנאמנות,

          נעצור אותך בתור אויב שלו.

המלך הנרי: ואף פעם לא הֵפַרְתָ אף שבועה?

שומר 2: אף פעם לא כזאת, וגם עכשיו לא.

המלך הנרי: היכן גרת כשהייתי מלך אנגליה?

שומר 2: פה בָּאזור שאנחנו נמצאים.

המלך הנרי: אותי בן תשעה חודשים המליכו,

          אבי וגם סבי היו מלכים,

          ואתם נשבעתם אמונים אלי.

          אמרו לי אם כך, לא הפרתם שבועה?

שומר 1:  לא, כי היינו נתינים כל זמן

          שמָלַכְתָּ.

המלך הנרי:            אני מת? מה, אני לא      [/ אני מת? זו לא נשימה

          נושם אדם? איי, אנשים בורים,   / של בן-אדם? איי, אנשים בורים,]

           אתם אינכם יודעים לְמה נשבעתם.

          הביטו: כשם שאני נושף מעל 

          פני את הנוצה פה, והאוויר

          נושף אותה אלי שוב, מציית

          רק לרוחי ומתמסר לְאחרת

          בָּרגע שהיא נושבת, ותמיד

         נשלט בידי משב גדול יותר,

          כזאת היא הקלוּת שיש לכם,

          ההמונים. אבל את שבועתכם

          שלא תפֵרו, לא, בחטא הזה

          לא אסבך אתכם בָּהפצרות

          שלי. פְּנו לאן שתפנו, רצון

          המלך ייעשה. ותהיו

         אתם מלכים: צַווּ, ואציית.

שומר 1:        אנחנו נתינים נאמנים

          לַמלך: אדוורד.

המלך הנרי:                 והייתם כך

          להנרי שוב, אִילו יָשַב כמו אדוורד.

שומר 1: בשם אלוהים והמלך, בפקודה,

          תבוא איתנו אל הרשויות.

המלך הנרי: בשם אלוהים, יַשְמוּ. שֵם מלכְּכם

          הוא חוק. ומה שאלוהים ירצה,

          יבצע מלככם; ומה שהוא

          ירצה, אני שלו בהכנעה.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים המלך אדוורד, ריצ'רד דוכס גלוסטר, ג'ורג' דוכס קלארנס וליידי אליזבת גריי.

המלך אדוורד: גלוסטר אחי, בְּסֵיינְט אוֹלְבָּנְז בַּקרב

          סר ריצ'רד גְרֵיי, בעלה של הגבירה

          הזאת, נקטל, ואת אדמותיו תפס

          המנצח. תביעתה כעת

          היא לאחוז שנית באדמות,

          ולא נוכל להתנגד על פי

          הצדק, כי במריבת בית יורק

          האיש המכובד איבד חיים.

ריצ'רד:   מעלתך יעשה טוב להיענות לה:

          יהיה חסר כבוד לומר לה "לא".

המלך אדוורד: נכון, אבל אקח לרגע פאוזה.

גלוסטר (הצידה לג'ורג'): אה, ככה?

          אני רואה שלַליידי יש דבר-מה

          להעניק לפני שיעניק

          המלך הסכמה לבקשתה.

ג'ורג': (לריצ'רד): צייד אלוף. תראה איך הוא נדבק.

ריצ'רד (לג'ורג'): שקט!

המלך אדוורד: כן, אלמנה, נשקול את פנייתך,         

          חזרי בהמשך לשמוע מה הֶחלטנו.

ליידי גריי: מעלתך, זה לא סובל דיחוי.

          יואיל כבודך לפתור את זה עכשיו,

          ומה שינעם לך יספק אותי.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): כן, אלמנה? אז האדמות שלך,

          אם מה שינעם לו ינעם גם לך.

          שמרי מרחק, שהחץ לא יינעץ.  

ג'ורג' (הצידה, לריצ'רד): אנ' לא דואג לה, אם היא לא תיפול.

ריצ'רד:  חס ושלום, הוא ינצל את זה.  

המלך אדוורד: כמה ילדים יש לך, האלמנה?

ג'ורג' (הצידה, לריצ'רד): נראֶה לי הוא יבקש ממנה ילד.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): לא, תאמין לי, הוא ייתן לה שניים.       

ליידי גריי:  שלושה, מעלתך.

ריצ'רד (הצידה לג'ורג'): יהיו גם ארבעה, אם הוא קובע.  

המלך אדוורד: חבל שהם יאבדו את אדְמות האבא.

ליידי גריי: תחמול, אדון גדול, ותן להם.

המלך אדוורד: צאו רגע, ואבחן אותה לבד.

ריצ'רד (הצידה): נצא והוֹצא מזה מה שייצא  

          עד שהמיץ יֵצא לך מזה.    

          (ריצ'רד וג'ורג' מתרחקים)

המלך אדוורד: אמרי לי, את אוהבת את ילדייך?

ליידי גריי:  כן, כמו שאני אוהבת את עצמי.

המלך אדוורד: לא תעשי הרבה לטובתם?

ליידי גריי:  לטובתם אסבול גם איזה נזק.

המלך אדוורד: השיגי להם את אדמות אישֵך. 

ליידי גריי:   לשם זה באתי אל מעלתךָ.

המלך אדוורד: אומַר לךְ איך תשיגי ת'אדמות.

ליידי גריי:  אז אהיה לשירותך לנצח.

המלך אדוורד: איזה שירות תתני לי אם אסכים?

ליידי גריי:  כל מה שתצווה שביכולתי.

המלך אדוורד: אבל את תסתייגי מההצעה.

ליידי גריי:  שום סייג, רק אם זה לא באפשרותי.   

המלך אדוורד: את לא תוכלי לעשות מה שאבקש.

ליידי גריי:  אז אעשה מה שכבודך יצווה.

ריצ'רד (בצד, לג'ורג'): לוחץ חזק, וגשם שוחק שַיִש.

ג'ורג' (בצד, לריצ'רד): הוא אש! השעווה שלה תימס.

ליידי גריי:  שותק, כבודו? לא אשמע את המשימה?

המלך אדוורד: המשימה קלה: רק לאהוב מלך.

ליידי גריי: קל לביצוע, כי אני נתינה.

המלך אדוורד: אז את אדְמות בעלך אתן בחשק.

לידיי גריי: אני נפרדת בְּאלפי תודות.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): זיווג! יש: היא חותמת בְּקידה.

          (ליידי גריי פונה לצאת)

המלך אדוורד: חכי – כַּוָונַתי פרי אהבה.

ליידי גריי:  פרי אהבה מסוּר, מלך אהוב.

המלך אדוורד: לא בדיוק. איזו אהבה נדמה לך

          אני טורח כל כך להשיג?

ליידי גריי: אהבָתי לעד, תודות, תפילות,   

          אהבה שתוֹם נכסף לה, תום נותן.  

                                      [/ אהבה שבתום נכספת, וניתנת.] 

המלך אדוורד: לא, לא לאהבה כזאת כיוונתי.

ליידי גריי:  אז לא כיוונת לְמה שחשבתי.

המלך אדוורד: עכשיו אולי תפשְת מה בדעתי.   

ליידי גריי:  דעתי לא מסכימה לתפוש לאן

          כבודו חותר, אם הניחוש חודר.                   

המלך אדוורד: במלה, אני חותר לשכב אתך.

ליידי גריי:  במלה, מעדיפה מושב בַּכּלא.

המלך אדוורד: טוב, אז אדמות בעלך לא יהיו שלך. 

ליידי גריי: טוב, אז צניעות תהיה לי נדוניה.

          לא אאבד אותה לקנות אותן.       

המלך אדוורד: בזה את עושה חטא לילדייך.

ליידי גריי: בזה כבודך חוטא להם גם לי.

          אבל, אדון גדול, הומור כזה -

          הוא לא הולם את כובד פנייתי.

          אנא תפטור אותי ב"כן" או "לא".

המלך אדוורד: "כן" אם תגידי "כן" לבקשתי,

          "לא" אם תגידי "לא" לדרישתי.

ליידי גריי:  אז לא, כבודך. זה סוף העתירה.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): האלמנה לא מרוצה ממנו;

          הגבות קודרות.  

ג'ורג' (הצידה, לריצ'רד):         הוא המחזר הכי

         גס רוח בעולם.  

המלך אדוורד (הצידה):         כל המראֶה

          שלה אומר צניעות, והמלים

          שלה חדות כתער, המכלול

          כולו מכריז גדלוּת: מהיכן שלא

          תביט - אשה לְמלך. היא תהיה

          אהבתי, או מלכתי. - נֹאמר

          שהמלך אדוורד יעשה אותך

          מלכה?

ליידי גריי:              זה, בטובךָ, קל להגיד.

          אני רק נתינה שקל להתל בה,

          ורחוקה מאד משַליטה.

המלך אדוורד: בעוצמתי נשבע לך, אלמנה

          מתוקה, אני אומֵר בדיוק את מה

          שבכוונתי: להנות ממך

         באהבה.

ליידי גריי:                    וזה יותר ממה

          שאֶתרצה לו. אני נחותה

          מדי להיות לך מלכה, אבל

          טובה מדי להיות לך פילגש.

המלך אדוורד: את מתקטננת, אלמנה. אני

          אומֵר: מלכה.

ליידי גריי:                     יכאיב למעלתך

          אילו בָּנַי יקראו לך אבא.

המלך אדוורד: לא, גם לא שבנותי יקראו לך אמא.

          את אלמנה עם כמה ילדים,

          ואני, שאלוהים יסלח, אמנם

          רווק, אבל גם יש לי כמה. נו,

          זה נהדר להיות אב להרבה

          צאצאים. אל תעני יותר

          כי את תהיי מלכה שלי.

ריצ'רד (הצידה, לג'ורג'): האב-קדוש נתן לה מחילה.

ג'ורג' (הצידה, לריצ'רד): מָחל וגם זָחל לה לַמְחילה. 

                                               [/ אמן, והסתנן לה לַשמלה.]

המלך אדוורד: אחים, אתם תוהים על מה פטפטנו.

ריצ'רד:   האלמנה לא מרוצה, נראית מוטרדת.

המלך אדוורד: יפליא אתכם אם אביא אותה בִּברית

          הנישואים. 

ג'ורג':                      עם מי?

המלך אדוורד:                                מה מי, אתי, ג'ורג'.

ריצ'רד:   זה יהיה הפלא השמיני. 

ג'ורג':  נס הבריאה ותחיית המתים.

ריצ'רד: על הנסים ועל הנפלאות.

המלך אדוורד: מצחיק. תקשיבו לי: בקשתה

          בעניין אדמות הבעל - התקבלה.

          (נכנס אציל)

אציל:  המלך! הנרי אויבך נתפס,

          והובא כאסיר אל שער הארמון.

המלך אדוורד: שיילקח לַמצודה של לונדון. -

          נלך, אחים, למי שהביא אותו

          לחקור איך הוא נתפס. - בואי, אלמנה. -

          נא לעשות לה את כל הכבוד.

          (יוצאים כולם חוץ מריצ'רד)

ריצ'רד:  כן, אדוורד בכבוד עושה נשים.

          שיירקב גופו עד מֵח עצם      [/ שיירקב עד מֵח עצם, שלד,]           

          ולא יצמח מחלציו ענף

          שוקק תקווה לחסום לי זמן מוזהב

         שאני שואף לו! ועדיין, בין

          תשוקת הנפש וביני, גם אם

          נמחק לאדוורד הזנאי ת'תואר,   

          יש גורג', הנרי, ובנו, אדוורד הילד,

          וכל פֵּרוֹת גופם הלא צפויים

          שיתייצבו לִפְנֵי שאתמקם.

          תחזית קרה לַמטרה שלי!

          אז אני סתם חולם לי על שלטון,

          כמו מישהו שעומד על צוק, משקיף

          אי-שם אל חוף בו הוא רוצה לפסוע,

          מייחל שהרגל תשתווה לַעין,

          גועֵר בַּים שמנתק אותו,

          נשבע לייבש אותו כדי להגיע.

          ככה אני שואף לַכּתר, אף

          שהוא רחוק, וכך אני גוער

          בכל מה שמרחיק אותי, וכך

          אני אומר אחתוך ת'מכשולים,

          מורח את עצמי באשליות.   [/ מחניף לעצמי בַּבִלתי אפשרי.]

          העין ערנית מדי, הלב

          להוט מדי, אלא אם כן יהיו

          לי יד וכוח שיִשְוו להם.

          אז אם נֹאמר שאין מלכות לריצ'רד,

          איזה עונג אחר העולם מציע?

          אקים גן-עדן בחיקה של גברת,  

          ואתגנדר בבגד מנצנץ,

          ואכשף גברות מתקתקות

          בָּהופעה ובַּדיבור שלי.  [/ בַּמבטים וּבַמלים שלי.]      

          אח רעיון עלוב! סביר פחות      

          מלהשיג עשרים כתרי זהב!

          הרי האהבה התכחשה

          לי עוד ברחם-אם, וכדי שלא

          אבחש לה בַּחוקים הענוגים,      

          שיחדה את הטבע חסר האופי

          שיְצמֵק לי את הזרוע כך

          כמו שיח שנבל, ושֶיָקים

          לי בְּזדון הר על הגב, שבו

          יושב עיוּות ללעוג לגוף שלי,  

          יעצב לי שתי רגליים לא שוות,

          ויעקם אותי בכל רמ"ח,

          כמו גוש לא מגובש או גור דובים

          לפני שליקקה אותו אִמו

          לִכְלל צורה. זה גבר לאהוב?

          חטא מפלצתי לחשוב על זה בכלל.

          אז אם האדמה לא מציעה

          לי הנאות חוץ מִלְצוֹות, לנזוף,

          ולהקטין את הטובים ממני,

          לי גן העדן יהיה לחלום

          על כתר, וכל עוד אחיה אחשיב

          את העולם הזה כגיהינום

          עד שיוקף הראש הזה בִּקְצה

          הגזע העקום בְּהוד הכתר.

          רק לא יודע איך להשיג ת'כתר,

          כי יש הרבה חיים ביני לבין

          היעד. ואני, כמו מישהו

          אבוד בְּיער קוצני, אשר

          חותך קוצים, נחתך ביד קוצים,

          מחפש נתיב, סוטה מהנתיב,   

          לא יודע איך למצוא אוויר פתוח

          אבל טורח נואשות למצוא,

          כך אני מְענה את עצמי לתפוס

          ת'כתר האנגלי. ומהעינוי

          הזה או אשתחרר או שאחצוב

          לי שביל החוצה בגרזן דמים.  

          אני הרי יודע לחייך,

          וגם לרצוח ולחייך, וגם

          לצווח "יופי!" על מה שמצער

          לי את הלב ולהרטיב לי את

          הלחי בדמעות מלאכותיות,

          ולהתקין פרצוף לכל מצב.

          אני יכול להטביע מלחים

          יותר מבתולות הים; לרצוח

          במבטִי פי שתיים מנחש

          קדמון; לנאום ולשכנע כמו

          פוליטיקאי; להוליך שולל יותר

          מכל נוכל, לכבוש את טרויה שוב

          עם סוס מעץ. אני אוסיף צבעים

          גם לזַיקית, ואהפוך לשם

          תועלת את עורי, ואעשה

          למקיאבל הרצחני בית ספר.

          כל זה אני יכול – וכתר לא?                   

          כמה שיהיה רחוק - אקטוף אותו.       

יוצא. 


מערכה 3, תמונה 3 -


תרועה. נכנסים לואי מלך צרפת, אחותו בּונָה, האדמירל שלו ששמו בּוּרְבּוֹן, הנסיך אדוורד, המלכה מרגרט, והרוזן מאוקספורד. לואי מתיישב וקם שוב.

המלך לואי: מלכה יפה של אנגליה, מרגרט

          הנכבדה, שבי-נא איתנו. לא

          הולם את מוצאך ומעמדך

          שתעמדי כאשר לואי יושב.

מרגרט:  לא-לא, מלך צרפת גדול. כעת

          על מרגרט להשפיל מפרש, ללמוד

          קצת לשרת כשמלכים גוזרים.  

           אני מודה, הייתי המלכה

          של אנגליה הגדולה בימֵי עָבַר

          זהוֹב, אבל עכשיו הפורענות

          רמסה לי את התואר ובְחרפּה

          הורידה אותי ארצה, שם אני

          צריכה, כמו מזלי, לתפּוס מושב,

          ולהסתגל למצבי הדל.

המלך לואי: לא, מהיכן, מלכה יפה, ייאוש   

         עמוק כזה נובע?

מרגרט:                                        מסיבּה

          שממלאת את שתי עינַי דמעות,

          ומשתיקה את הלשון, כשהלב

          טובע בִּדאגות.

המלך לואי:                    בכל מקרה,

          את תהיי כמו שאת, ושבי

         לידנו.

       (מושיב אותה לידו)           

                        אל תרכיני את צווארך

          לָעול של המזל, תני לנפשך

          האמיצה לדהור בניצחון

          מעל כל פורענות. דברי פשוט,

           מלכה, אמרי ממה לבך אומלל.

          מלך צרפת יקֵל, אם רק יוכל.

מרגרט:  הנדיבות של המלים האלה היא

          תרופה לִכְאב הנפש, ואישור

          לַצער האילם להתבטא.

          אז דע לך, לואי נכבד, שהנרי,

          בְּעָלֶיהָ היחידי של אהבתי,

          הפך ממלך למגורש, אנוס

          לחיות בסקוטלנד מנודה, בזמן

          שאדוורד דוכס יורק השאפתן

          גוזל גם תואר וגם כס מיְדֵי

          המלך החוקי של אנגליה.

          לכן אני, מרגרט האומללה,

         עם בני זה, אדוורד, נד, יורשו של הנרי,   

          באנו להתחנן שתעזור  

          כַּצדק. אם תכזיב אותנו, אין

         לנו תקווה עוד. סקוטלנד מוכנה

          לעזור, רק לא מסוגלת לעזור.

          העם והאצולה מוּלכים שולל,

          החיילים פוזרו, האוצר עוּקל,

          ומצבנו, אתה רואה, מושפל.

המלך לואי: הרגיעי את הסופה בסבלנות,

          מלכה מהוללת, בזמן שנחשוב 

          על דרך לנטרל אותה.  

מרגרט:                                      ככל

          שמחכים, אויבנו צובר כוח.    

המלך לואי: חכי ואז תראי, אני אתמוך בך.       

מרגרט:  אבל הצער אין לו סבלנות -

          (נכנס ווריק)

           והנה בא אבי הפורענות.

המלך לואי: מי בא אל המלכוּת בְּעוז כזה?

מרגרט:   רוזננו ווריק, אח בְּדם של אדוורד.

המלך לואי: ברוך הבא, לורד ווריק! מה מביא

          אותך לצרפת?

          (הוא יורד [מבימת הכס]. היא קמה)

מרגרט:  פה מתחילה לקום סופה שניה,

          כי הוא מזיז רוחות, גאות ושפל.

ווריק:  מאדוורד הנכבד, מלך של אנגליה,

          אדון שליט שלי, ידיד שלך,

          אני מגיע באהבת אמת,

          ראשית כדי לברך את מלכותך,

          ואז כדי לבקש ברית ידידות,

          ולבסוף לחתום את הידידות

         בְּקשר של כלולות, אם תיעתר

          לתת את ליידי בּוֹנָה, אחותך

          הטהורה, בתור כלה לַמלך.

מרגרט: אם זה קורה, להנרי אין תקווה.  

ווריק (מדבר אל בונה): וגברת יקרה, בשם מלכנו,

          צוּוֵיתי ברשותך ובטובך

          לנשוק לְכף ידך, ובִלשוני

          למסור את הרגשות בלב מלכִּי,

          שם השמועה הציבה לאחרונה

          את תהילת יופייך ותומתך.

מרגרט: כְּבוד לואי, ליידי בונה, תשמעו

          אותי לפני שתענו לווריק.

          בקשתו לא באה מאהבה  

          תמה וישרה של אדוורד אלא

          מתוך מִרְמָה שנולדה מהֶכְרֵחַ.

          כי איך ישלוט גזלן בְּביטחון

          בַּבּית בלי שישיג בריתות גדולות

          בַּחוץ? כְּהוכחה שהוא גזלן

          מספיק שהנרי חי עוד; אבל גם

          לוּ מת, עומד פה אדוורד, הנסיך,

          נד, בן המלך הנרי. אז שים לב

          טוב, לואי, שבנישואים והברית

          האלה לא תשקע בְּסכנה

          ובְחרפּה. כי גם אם גזלנים

          שולטים זמן מה בתוקף, בַּמְרוֹמים

         יש צדק והזמן כותש עוולות.

ווריק:  מרגרט גסה.

הנסיך אדוורד:              ולמה לא "מלכה"?

ווריק:  בגלל שהגזלן הוא אביך הנרי,

          ואתה נסיך כמו שהיא מלכה.

אוקספורד: אז ווריק מבטל את ג'ון מגוֹנְט,

          שהכניע את רוב ספרד, ואחריו

          הנרי הרביעי שחוכמתו

          היתה מַרְאָה לַחֲכָמים; ואחרי

          הוד חוכמתו הנרי החמישי,

          שבתנופה כבש את כל צרפת.

          לאלה הנרי הוא יורש ישיר.

ווריק:  אוקספורד, איך זה יצא שבַּנאום

          המהוקצע הזה רק לא סיפרת

          איך הנרי הששי הפסיד כל מה

          שהנרי החמישי השיג? נדמה

          לי שאצילי צרפת היו מחייכים

          מזה. ולגבי השאר: אתה

          מציג עץ יוחסין רק בן ששים

          ושתיים, זמן שולי כדי לבסס

          עליו תביעה לְממלכה.

אוקספורד:                              לא, ווריק,

          אתה יכול לדבר כך נגד מלך

          אשר נשמעתָ לו שלושים ושש

          שנה ולא לחשוף את הבגידה

          בְּהסמקה?

ווריק:                    ואוקספורד, שתמיד

          נלחם על צדק, מגונן עכשיו

          על שקר עם שושלת? תתבייש,

          עזוב את הנרי, קְרא לאדוורד מלך.

אוקספורד: לקרוא מלך לזה שבִּגְזר-דינו 

          המעוּות לורד אובְּרי וִויר, אחי,

הוצא להורג? יותר מזה - אבי,

          ממש בסתיו חייו, כשהוליך אותו

          הטבע עד סף מוות? לא, לא, ווריק,

          כל עוד בַּזרוע פה תומכים חיים,

          תתמוך הזרוע בבית לנקסטר.

ווריק:  ואני רק בבית יורק.

המלך לואי: מרגרט-מלכה, פְּרינס אדוורד ואוקספורד,

          בבקשה עמדו רגע בצד

          ותנו לי עוד לדון טיפה עם ווריק.

          (הם מתרחקים)

מרגרט:   אמֵן שווריק לא יכשף אותו.

המלך לואי: אמור לי, ווריק, במלוא המצפּון,

          אדוורד הוא מלכך האמיתי?

          לא מתחשק לי להתקשר עם מי

          שלא נבחר כחוק.

ווריק:                            אני אפקיד

          על זה את שמי הטוב ואת כבודי.

המלך לואי: אבל הוא מקובל בעיני העם?

ווריק:  כמו שהנרי שם נרדף לביש מזל.

המלך לואי: אז הלאה, בלי העמדות פנים:

          אמור לי באמת מהי דרגת

          אהבתו לאחותנו בונה.

ווריק:  כזו שיאָה, נדמה, לשליט כמותו.

          שמעתי אותו לא אחת אומר,

          נשבע, שאהבתו צֶמח נצחי,

          עם שורש שנעוץ באדמת הטוּב,

          פרי ועלים שניזונים מִיְפִי

          השמש, בלי זדון, רק אכזבה

          אם הליידי לא תשיב לו אהבה.

המלך לואי: עכשיו, אחות, נשמע את החלטתךְ.

ליידי בונה: ה"כן" או "לא" שלך הם גם שלי. 

         (לווריק): אבל אני מודה שלא אחת,

          כששמעתי את שבח מלכְּךָ,

          שיקול הדעת התפתה לְחשק.

המלך לואי: אז, ווריק - אחותנו היא של אדוורד.

          כעת יש לסכם מהר תנאים

          לְהתחייבות אדוורד על הון ושטח 

          שיהיו שווים לַנדוניה שלה. -

          בואי, מרגרט, תהיי עדה שבונה

          תהיה אשתו של מלך אנגליה.

הנסיך אדוורד: של אדוורד, לא של מלך אנגליה.

מרגרט: ווריק נוכל, זה היה טכסיס שלך

          למחוק בַּברית הזאת את הפנייה

          שלי. לפני שבאת לואי כאן

          היה חבר של הנרי.

המלך לואי:                           ועדיין,

          שלו וגם של מרגרט. אבל אם  

          זכותכם לַכּתר חלשה – וכך

          נראֶה על פי הצלחתו של אדוורד –

          רק הגיוני שאשתחרר מכל

          מתן עזרה שהבטחתי רק עכשיו.

          אבל תקבלי ממני נדיבות

          ככל שמגיע לך וביכולתי.

ווריק:  הנרי בסקוטלנד חי עכשיו בנחת,

          ולא יפסיד שם כלום כי אין לו כלום.

          בקשר לך, האֶקְס-מלכה שלנו,

          אַת יש לך אבא שיכול לתמוך בך,

          אותו תטרידי ולא את צרפת.

מרגרט:  שתוק, ווריק, איש חצוף, חסר בושה,

          שחצן, מניף מלכים מעיף מלכים.

          אני לא הולכת עד שבדיבור

          וּבְכי - שניהם אמיתיים - אַראה      

          לַמלך לואי ת'נכלוליות שלך

          ואהבת השקר של אדונך,

          (תרועת שליח בחוץ)

          כי אתם שניכם עופות מאותו הסוג.

  המלך לואי: שליח או אלַי או אליך, ווריק.

          (נכנס השליח)

שליח (מדבר אל ווריק): כבוד שגרירנו, המכתב הזה

          אליך מאחיך, מונטגיו.

          (ללואי): זה ממלכֵּנו לרוממותך.

          (למרגרט): זה, גברת, לך, ממי אני לא יודע.

          (כולם קוראים את מכתביהם)

אוקספורד: מוצא חן בעיני שמהחדשות

          גבירתנו מחייכת, ווריק לא.

הנסיך אדוורד: תראו, לואי רוקע, מתעצבן.

          אני מקווה שהכל בסדר.

המלך לואי: מה החדשות שלך, ווריק? שלךְ,

          מלכה?

מרגרט:                      שלי כאלה שמציפות

          לי את הלב שמחה בלתי צפויה.

ווריק:  שלי מלאות בצער וברוגז.

המלך לואי: מה, מלכְּךָ התחתן עם הליידי גריי?

          ועכשיו, כדי להחליק את הזיוף

          שלך וגם שלו שולח לי

          נייר עם שכנועים לְהבלגה?

          זו הברית שהוא מחפש לו עם צרפת?

          כן, ככה הוא מעז לבוז לנו?

מרגרט:  אמרתי לך קודם. זה מוכיח

          את אהבת אדוורד ויושר ווריק.

ווריק:  כבוד לואי, אני נשבע בפני שמיים

          ובתקוותי לָאושר הנצחי,

          אני נקי מן העוולה של אדוורד –

          לא עוד מלכּי כי הוא מבזה אותי

          ובעיקר את עצמו אִילו ראה זאת.

          אני שכחתי שבאשמת בית יורק

          אבי מצא את מותו בטרם עת?

          מחקתי את חילול אחייניתי?

          אני הקפתי את ראשו בַּכּתר?

          אני שללתי את זכותו של הנרי?

          ולסיום גומלים לי בחרפּה?

          חרפה עליו! כבוד מגיע לי!            

          וכדי לשקם כבוד שאיבדתי

          בשמו, הריני מתכחש אליו

          פה וחוזר אל הנרי - מלכתי

          האצילה, נשכח טינות קודמות,

          מכאן אני משרתך הנאמן.

          אנקום על העוולה לליידי בונה

          ואשתול את הנרי שוב על כס מלכות.

מרגרט: ווריק, הפכת במלים האלה

          את שנאתי לאהבה, אני

          שוכחת וסולחת, מאושרת

          שהפכת לִיְדיד המלך הנרי.

ווריק:  ידיד כזה, בלי שום זיוף, שאם

          יואיל המלך לואי לספּק

          לנו כמה פלוגות של חיילים

          משובחים, אני לוקח על

          עצמי לנחות איתם בַּחוף שלנו

          ולהעיף את הגזלן מהכס

          שלו בְּמלחמה. לא הכּלה

          החדשה שלו תציל אותו,

          וג'ורג' אחיו, כתוב פה, כבר עומד

          לנטוש אותו על כך שהשתדך

         יותר בשל זימה מאשר כבוד

          או ביטחון וכוח למדינה.

בונה:   איך, אח יקר, תנקום הליידי בונה

          אם לא תסייע לַמלכה הזאת

          המיוסרת? 

מרגרט:                       איך, שליט כביר,

          יחיה עוד הנרי המסכן אם לא

          תציל אותו מציפורני ייאוש?

בונה:   המטרה שלי ושל המלכה

          האנגלית הזאת – אחת היא.

ווריק:                                         גם

          שלי, הליידי בונה, כמו שלך.

המלך לואי: שלי איתה, איתךָ ועם מרגרט.

          לכן בסופו של דבר אני מחליט

          שתקבלו סיוע.

מרגרט:  תן לי להודות הרגע על הכל.

המלך לואי: אז, שְליח אנגליה, תחזור מהר

          ומסוֹר לאדוורד המזויף שלך,

          המלך לכאורה, שלואי איש

          צרפת שולח רקדנים לחגוג

          איתו ועם הכלה-טריה שלו.

          ראית פה הכל, תפחיד בזה

          את מלכך.

בונה:                        תמסור לו, בתקווה

          שיתאלמן מהר, אני עונדת

          זר אהובה זנוחה למענו.        

מרגרט: מְסור שנפטרתי מבגדי האבל

          ואני מוכנה ללבוש שריון.

ווריק:  תמסור שהוא עשה לי חטא נורא

          ואפיל אותו מכס במהרה.

          קח גמול – וצא לדרך.

          (השליח יוצא)

המלך לואי:                        אבל, ווריק,

          אוקספורד, אתה וחמשת-אלפים

          תפליגו ותכריזו מלחמה

          על אדוורד השקרן, ואם הכל

           יילך טוב המלכה האצילה

          והנסיך יגיעו עם תגבורת.

          רק תענה לי על חשש אחד

          לפני שאתה יוצא: איזה ערבון

           יש לנו על הנאמנות שלך?

ווריק:  הנה ערבות לנאמנות תמידית:

          אם המלכה והנסיך יסכימו,

          אתן לו את בתי הבכורה

          שמחת חיי בנישואים קדושים.

מרגרט:  כן, אני מסכימה, ואני מודה

          לך על ההצעה. – נֵד בן שלי,

          היא הגונה והיא יפה, לכן

          אל תשתהה: תן לווריק יד, ועם

          היד שבועה לא הפיכה שרק

          בתו של ווריק תהיה שלך.

הנסיך אדוורד: כן, אקבל אותה, היא ראויה,

          וכאישור לַנדר, הנה יד.

          (הוא נותן יד לווריק)

המלך לואי: מה מתעכבים עכשיו? יש לגייס

          את החיילים האלה. - אדמירל

          בּוּרְבּוֹן, אתה תוביל אותם בַּצי

          המלכותי שלנו. – איך אני

          כבר משתוקק את אדוורד להפיל,

          הוא שכּלה צרפתיה השפיל. 

          (יוצאים כולם חוץ מווריק)

ווריק:  הגעתי הנה כשגריר של אדוורד,

          ואני יוצא אויב מושבע שלו.

          הטיל עלי שאלה של נישואים

          וכתשובה יקבל מלחמת דם.

          לא היה לו על מי לצחוק חוץ מעלי?

          אז ת'בדיחה אני אהפוך לעצב.

          הייתי בְּכיר מְרוממיו לַכּתר

          ואהיה בכיר מפיליו לַשפל.

          לא שלכאב הנרי אני דואג,     

          אבל אנקום באדוורד הלועג.  

          יוצא.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים ריצ'רד דוכס גלוסטר, ג'ורג' דוכס קלארנס, סומרסט ומונטגיו.

ריצ'רד:  עכשיו תגיד, ג'ורג' אח, מה דעתך

          על החתונה הזאת עם ליידי גריי?

          אחִינו לא עשה בחירה שווה?

ג'ורג':  איי, מה לעשות, מכאן עד לצרפת

          רחוק, איך הוא יכול היה לחכות

          עד שיחזור לורד ווריק?

סומרסט:                                      רבותי,

          די לדבר, הנה המלך בא.

(תרועה. נכנסים המלך אדוורד, ליידי גריי [כעת המלכה אליזבת], פֶּמְבְּרוֹק, סטאפורד, הייסטינגז, ומלווים. ארבעה נעמדים מצד אחד, וארבעה מן הצד השני.)

ריצ'רד: והכלה שהֵיטיב לבחור.   

ג'ורג':  אגיד לו בדיוק מה אני חושב.

המלך אדוורד: תגיד לי, ג'ורג' אחי, איך מוצאת חן

          בעיניך בחירתנו שאתה

          עומד עגום כמו חֲצי מר-נפש?

ג'ורג':  בערך כמו בְּעינֵי לואי ו-ווריק,

          החלשים כל כך בְּהחלטה

          או אומץ שיבלעו ללא עלבון

          את הפגיעה שלנו.

המלך אדוורד:                       ואם נֹאמר

          לא יִבלעו, בלי שום סיבה, הם רק

          לואי ו-ווריק, אני הנרי, מלך

         שלכם ו-ווריק, ומגיע לי

          מה שמתחשק לי.

ריצ'רד:                              ותקבל כל חשק

          כי אתה מלכנו, רק שנישואֵי

          בזק לָרוב לא הצלחה גדולה.  

המלך אדוורד: אה כן, אח ריצ'רד, גם אתה פגוע?

ריצ'רד: אני? לא.

          חלילה שארצה לנתק את מי

          שאלוהים חיבר. חבל להפריד

          מי שרתום כל כך יפה ביחד.

המלך אדוורד: לשים בצד ת'לעג שלכם

          ועיקום האף, תנו לי סיבה מדוע 

          הליידי גריי לא יכולה להיות

          אשתי ומלכת אנגליה. - וגם

          אתם, מונטגיו, סומרסט, אִמרו

          חופשי מה דעתכם.

ג'ורג':  אז דעתי היא זו: שהמלך לואי

          הופך אויב שלך כשאתה לועג לו

          בעניין הנישואים עם ליידי בונה.

ריצ'רד:  ו-ווריק, שביצע את פקודתך,

          מושפל עכשיו בנישואים האלה.      

המלך אדוורד: ואם אמציא משהו שיפייס

          את לואי ואת ווריק?

מונטגיו:                              ובכל

          זאת לשלב יד עם צרפת בִּברית

          כזאת היה מחזק ת'ממלכה

          נגד סופות זרות יותר מכל

          נישואי פְּנים.

הייסטינגז:             מה, מונטגיו שכח

          שאנגליה בטוחה בפני עצמה

          אם היא נאמנה בתוך עצמה?

מונטגיו:  אבל בטוחה יותר כשמגבָּה

          אותה צרפת.

הייסטינגז:                     עדיף לאבד כבר את

          צרפת מאשר לבטוח בצרפת.

          שיגבה אותנו אלוהים,

          והים שהוא נתן לנו בתור

          חומה בצורה. בעזרתם בלבד

          נגן טוב על עצמנו, ובהם

          ובנו ביטחוננו.

ג'ורג':                       על הנאום

          הזה בלבד הגיע ללורד הייסטינגז

          לשאת את היורשת של לורד הַאנְגֶרְפוֹרְד.

אדוורד:  מה יש? ככה רציתי והענקתי,

          ולפחות הפעם רצוני

          יהיה החוק.  

ריצ'רד:                      עדיין, לי נדמה,

          כבודך עשה טעות כשהעניק

          את היורשת בת לורד סְקֵיילְז לָאח

         של אשתך האוהבת. היא היתה

          כפליים מתאימה לי או לג'ורג',  

          אבל אתה עם הכלה שלך

         קובר אחים.

ג'ורג':                     אחרת לא היית

          נותן את היורשת של לורד בּוֹנְוויל

          לַבּן של אשתך ושולח את

         אחֵיך לחפש את מזלם.

המלך אדוורד: אוי ג'ורג' מסכן! בגלל אשה אתה

          כל כך מריר! אני אדאג לך.

ג'ורג':  הרְאֵית כשבחרת לעצמך

          את השיפוט שלך, שהוא קלוש,

          אז תן לי להיות שדכן בשם

          עצמי, ולכבוד זה כּוָונָתי

          לעזוב אותך בקרוב.

אדוורד:                              עזוב אותי

          או תישאר, אדוורד יהיה מלך

        ולא יכבול אותו רצון אחִיו.

ליידי גריי: מכובדַי, לפני שרוממותו

          הואיל להאציל עלי מלכוּת,

          עשו לי צדק ותודו שלא  

          הייתי נחוּתַת מוצָא, היו

          פחותות ממני עם מזל זהה.

          אבל כיוון שהתואר הוא כבוד

          לי ולמשפחתי, כך גם מורת

         הרוח שלכם, שלחיבתכם

         אשאף, רק מעיבה על השמחה

          בצער וחשש.

אדוורד:                           יקירתי,

          די לְכַרְכֵּר סביב המְכוּרכּמים.

          איזה צער, איזה חשש יפלו

          עלייך כל עוד אדוורד הוא ידיד

          צמוד לך, ושליט שעליהם

          להישמע לו? והם יִשָמְעו

          לו, וגם יאהבו אותך אם הם

          לא מחפשים את שנאתי. ואם

          הם כן, תישארי בטוחה אצלי

          והם ירגישו טוב את הנקמה

          של זעמי.

ריצ'רד (הצידה):           אני שומע, לא

          אומר הרבה אבל חושב יותר.

          (נכנס שליח)

המלך אדוורד: עכשיו, שליח, אֵילו מכתבים

          או חדשות יש מצרפת?

שליח:  מלך שליט, שום מכתבים ומעט

          מלים, אבל כאלה שאני,

          בלי רשותך המיוחדת, לא

          מעז למסור.

המלך אדוורד: קדימה, אנו מוחלים לך.

          אז בקיצור אמוֹר את המלים

          כשם שאתה זוכר. מה תשובתו

          של המלך לואי לְמה שכתבנו?

שליח:  כך בדיוק אמר כשיצאתי:

          "מסוֹר לאדוורד המזויף שלך,

          המלך לכאורה, שלואי איש

          צרפת שולח רקדנים לחגוג

          איתו ועם הכלה-טריה שלו."

המלך אדוורד: לואי כזה אמיץ? הוא בוודאי

          חושב אותי להנרי. אבל מה

          אמרה הליידי בונה על נישואַי?

שליח:  כך היא אמרה, בטון מהול בבוז:

          "תמסור לו, בתקווה שיתאלמן

          מהר, אני עונדת זר אהובה

          זנוחה למענו."

המלך אדוורד:                  לא מאשים

          אותה. מה עוד יכלה לומר. היא זו

          שנפגעה. ומה אמרה המלכה

          של הנרי, כי שמעתי שגם היא

          היתה שם באזור?

שליח:                             "תמסור לו", היא

          אמרה, "נפטרתי מבגדי האבל

          ואני מוכנה ללבוש שריון."

המלך אדוורד: כבר מתכוננת בטח לשחק

          ת'אמזונה. אבל ווריק, מה

          אמר על העלבון?

שליח:                            הוא, שרתח

          יותר מכל על הוד רוממותך,

          נפטר ממני במלים האלה:

          "תמסור שהוא עשה לי חטא נורא

          ואפּיל אותו מכס במהרה."

המלך אדוורד: הה? הבוגד מעז להשתחצן?

          טוב, אני אתחמש מול אזהרות

         כאלה. מלחמות הם יקבלו

         ועל חוצפתם הם ישלמו. - אבל

          תגיד, ווריק ידיד של מרגרט?

שליח:  כן, מלך, בטובך, והם קשורים

          בידידות כזאת שהנסיך

          אדוורד נושא לאשה ת'בת של ווריק.

ג'ורג':  ודאי את הבכורה. וג'ורג' ייקח

          את הצעירה. – עכשיו, אחי המלך,

          שלום ותיצמד טוב לַכּסא,

          כי אני בדרך לבת השנייה

          של ווריק. גם אם אין לי שום מלכוּת,   

          בְּנישואים בטוח לא אהיה

          נחות ממך. מי שאוהב אותי

          ואת ווריק, שיבוא בעקבותי. 

          (יוצא ג'ורג', וסומרסט אחריו)

ריצ'רד (הצידה): אני לא. אני מכוון רחוק

          יותר. אנ' לא נשאר מאהבה

          לאדוורד, רק לַכּתר.

המלך אדוורד:                             סומרסט

          וג'ורג' עורקים לווריק? טוב, אני

          ערוּך לָרע מכל, ובמצב

          חירום כזה זריזות היא חיונית.

          פֶּמְבְּרוֹק וסטאפורד, צאו כדי לגייס

          בשמנו חיילים ולהתכונן

          לְמלחמה. הם כבר, או שמִיָד

          יהיו, על אדמתנו. בהקדם

          אבוא ואצטרף אישית.

          (יוצאים פמברוק וסטאפורד)

           אבל, הייסטינגז ומונטגיו, לפני

          שאזוז, למען הָסֵר סָפֵק: אתם

          קרובים מכל לווריק בקשרים

          ודם; אִמרו אם אתם אוהבים

          אותו יותר ממני. אם זה כך,

          עִברו אליו: מוטב לי שתהיו

          אויבים, לא חברים כוזבים. אבל

          אם אתם מתכוונים להישאר

          נאמנים, סַפְּקו לי ביטחון

          בְּנדר חברי שלעולם

          לא אצטרך להטיל בכם חשד.

מונטגיו:   שאלוהים ישמור על מונטגיו

          כמו שהוא נאמן.

הייסטינגז:                         ועל הייסטינגז, כמו

          שהוא תומך בדגל אדוורד.

המלך אדוורד:                            ריצ'רד

          אחי, אתה עומד איתנו?

ריצ'רד:                                            כן,

          למרות כל מה שעומד כנגדך.

המלך אדוורד: אז אני משוכנע בניצחון!

          בואו נזוז מהר – הזמן קצר –

          לפגוש את ווריק עם צְבָאו הזר.

          יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים ווריק ואוקספורד באנגליה, עם חיילים צרפתיים.

ווריק:  האמן לי, לורד, עד כה הולך יפה.

          המון העם נוהר לצד שלנו.

          (נכנסים ג'ורג' וסומרסט)

           אבל תראה, זה סומרסט וג'ורג'. –

          אִמרו מיד: כולנו חברים פה?

ג'ורג':  אין מה לדאוג, כבודך.

ווריק:  אז ג'ורג' אציל, ברוך הבא לווריק.

          ברוך הבא, לורד סומרסט. בעינַי

          זו פחדנות להישאר חשדן

          כשלב אציל מושיט ביד פתוחה

         אות אהבה; אחרת עוד אחשוב

          שג'ורג', אחיו של אדוורד, רק מציג

          פְּנֵי חברוּת לְעניינינו. בוא,

          ג'ורג' היקר, בתי תהיה שלך.

          ועכשיו, כשחונה אחיך בלי    [/ עכשיו, כשאחיך נח בָּאוהל בלי]

          חשש, חייליו יצאו להתבטל

          בערים סביב כשהוא מוקף משמר

          דליל, מה עוד נותר? רק בחסות

          החשכה להפתיע ולתפוס    

          אותו בָּרגע שמתאים לנו.

          הסיירים אומרים, סיכון אפסי.  [/ מבצע קליל.]

          אז כמו שהתגנבו בערמומיות

          ואומץ יוליסס ודיומדס

          לָאוהלים של רֶסוּס וגנבו

          את הסוסים, אנחנו, מכוסים

          גלימה שחורה של לילה, יכולים

         להכות בהפתעה את המשמר

         של אדוורד וללכוד אותו –

          אני אומר שלא נשחט אותו

         ורק ניקח בַּשֶבי. ואתם

         שתתלוו אלי, הריעו את

          השם "הנרי" עם מנהיגכם.  

          (כולם קוראים "הנרי!")

           קדימה ולדרך בחשאי.

          לווריק, ידידיו, האל ואנגליה!

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסים שלושה שומרים לשמור על אוהל המלך.

שומר 1:  בואו, שכל אחד יתפוס עמדה.

          המלך התארגן כבר לשינה.

שומר 2:   מה-זה, לא במיטה?

שומר 1:  לא, הוא נשבע בהן צדקו שלא

          ישכב ולא ינוח עד שהוא

          או ווריק ינוצחו.

שומר 3:                          אבל תגיד

          בבקשה, מי האציל הזה

          שעם המלך נח באוהל?

שומר 2:                                     זה

          לורד הֵייסטינגז, ידידו מספר אחת.

שומר 3:   אה ככה? אבל למה מצווה

          המלך שהתומכים שלו ילונו

          בערים סביבו והוא נשאר בִּשדה

          הקרב בַּקור פה?

שומר 2:                        זה מוסיף כבוד

          כי מסוכן יותר.

שומר 3:                           טוב, לי תיתן

          יוקרה שקטה. מעדיף את זה יותר

          מהכבוד המסוכן. אם ווריק

          היה יודע באיזה מצב הוא, יש

          חשש שהיה בא להעיר אותו.

שומר 1:   לא אם נחסום ת'דרך בַּרְמחים

          שלנו. 

שומר 2:             כן, למה לנו לשמור  

          על אוהל המלכות בכלל אם לא     

          כדי להגן עליו מאויבי לילה?

          (נכנסים ווריק, ג'ורג', אוקספורד, סומרסט וחיילים צרפתיים, שקטים כולם)

ווריק:  האוהל שם, ואלה השומרים.

          באומץ, רבותי! כבוד עכשיו

          או לְעולם! רק בואו אחרי

          ואדוורד בידינו.

שומר 1:  מי הולך שם?

שומר 2:  עצור או שאתה מת.

          (ווריק והשאר קוראים "ווריק! ווריק!" ומתנפלים על המשמר, שבורח בקריאות "נשק,נשק!" בעוד ווריק והאחרים רודפים אחריהם. לקול התוף המכה והחצוצרה שנשמעת, נכנסים ווריק, סומרסט והשאר, מביאים את המלך בחלוק שינה, יושב על כסא. ריצ'רד והייסטינגז רצים לאורך הבמה ובורחים.)

סומרסט:   מי אלה שבורחים שם?

ווריק:  ריצ'רד והייסטינגז. תן להם. הנה  

          הוא הדוכס.

המלך אדוורד:             דוכס? כשנפרדנו,

         ווריק,  קראת לי המלך.

ווריק:                                  כן,

          רק חלו שינויים. כשאתה

          ביזית את כבודי בתור שליח,

          השפלתי את כבודך מתואר מלך  [/ הורדתי אותך מדרגת מלך]

           ובאתי למנות אותך עכשיו

          כדוכס יורק. איי איך תוכל למשול

          באיזו ממלכה כשאתה לא

         יודע איך לנהוג בְּשגרירים,

          או איך להסתפק באשה אחת,

          או איך לנהוג באחֵיךָ באחווה,

          או איך להשקיע בְּרַוְוחת העם,

         או איך להסתתר מפני אויבים?

המלך אדוורד: אה, ג'ורג' אח, גם אתה פה? אז אני

          רואה שאדוורד, כן, חייב ליפול.

          אבל, ווריק, למרות כל ביש מזל,

          מולך וכל השותפים שלך

          אדוורד ינהג תמיד כמלך. גם

          אם המזל הרע משליך אותי

         מכּס, רוחי חורגת מן התחום

         של הגלגל שלו.

ווריק:                        אז תהיה

          בָּרוּח אדוורד מלך אנגליה,

          (מסיר את כתרו)

          אבל הנרי יחבוש עכשיו ת'כתר

          ויהיה מלך אמת. אתה

          רק צל. – לורד סומרסט, לבקשתי

          תדאג שהדוכס אדוורד יובל

          לידי אחי, הארכיבישוף מיורק.

          אחרי שאלְחם עם פֶּמְבְּרוק ותומכיו

          אחבור אליך ואומַר איזו

          תשובה שולחים לו לואי וליידי בונה. –

          שלום בינתיים, דוכס יורק יקר.

          (הם מובילים אותו בכוח)

המלך אדוורד: מול צו גורל אין לאדם ויכוח.

          אין טעם להיאבק נגד הרוח.

          (יוצא תחת משמר, עם סומרסט)

אוקספורד: אז מה נותר עכשיו חוץ מלצעוד

          ללונדון עם החיילים שלנו?

ווריק:  כן, קודם כל יש לעשות את זה,

          להוציא את הנרי מן המאסר,

          לדאוג ששוב יישב על כס מלכות.

          יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 4 -


 נכנסים ריבֶרְס והמלכה אליזבת (ליידי גריי).

ריברס: גברתי, מה השינוי הפתאומי בך?

המלכה אליזבת: איך, אחי ריברס, לא שמעת עוד

          איזה אסון בא על המלך אדוורד?

ריברס: מה, הוא הפסיד באיזה קרב מול ווריק?

המלכה אליזבת: לא, את עצמו הפסיד בתור המלך.

ריברס: אז שליטי חוסל?

המלכה אליזבת: כמעט חוסל, כי הוא נלקח בַּשֶבי.

          או שנבגד בידי משמר מושחת

          או שנתפס פתאום בידי אויביו.

          ולפי מה ששמעתי הוא הופקד

          ביד הארכיבישוף מיורק, אח בן

          שטן של ווריק, ולכן אויבנו.

ריברס: זו באת בשורה מרה, אבל

          נסי לשאת אותה בלב עמיד. 

          ווריק ניצֵח אך אולי יפסיד.

המלכה אליזבת: עד אז תקווה חייבת לעכב

          שקיעת חיים, ואני - להתנתק

          מן הייאוש למען הצאצא

          של אדוורד שברחם. זה כל מה

          שמרסן אותי מפרץ רגש,

          ועוזר לי להבליג על האסון.

          כן, בשביל זה אני בולמת ים

          דמעות, ואנחות שימצצו

          לי את הדם. שלא אטביע עם 

          דמעות ובאנחות לא אייבש

          ת'פרי הרך של אדוורד, היורש.

ריברס: אבל, אחות, לאן פנה לורד ווריק?

המלכה אליזבת: דוּוח לי שהוא מתקדם ללונדון,

          להציב שוב את הכתר על ראש הנרי.

          נחש ת'יתר: זה סוף חַבְרֵי אדוורד.

          אך כדי למנוע את האלימות

          של הגזלן – כי אין לסמוך על זה

          שכבר הפר אמוּן – אני אצא

          אל כנסיית ווסטמינסטר כמקלט,

          להושיע לפחות את היורש

          לַזכוּת של אדוורד. שם אהיה מוגנת

          מכוח יד ושקר לב. אז בוא,

          כל עוד זה אפשרי, אז נמלטים.   

          תופס אותנו ווריק – די, מתים.

          יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 5 -


נכנסים ריצ'רד, לורד הייסטינגז וסר וויליאם סטנלי [עם חיילים].

ריצ'רד:  עכשיו, לורד הייסטינגז וסר וויליאם סטנלי,

          די להתפלא למה משכתי אתכם 

          הנה, לַסבך הכי עבה בַּשטח.

          אז כך: אתם יודעים שאחִי, מלכּנו,

          אסיר של הבישוף פה, שמידיו

          הוא מקבל מרחב, חרות ויחס.

         לא פעם, בליווי משמר דליל,

         הוא בא לצוד פה קצת להנאתו.

         הודעתי לו באופן חשאי

         שאם יגיע בשעה הזאת

         בְּאֲמַתְלה של צַיִד, כרגיל,

          ימצא פה ידידים, סוסים, עוזרים,

          שיוציאו אותו משֶבי לַחופשי.

          (נכנס המלך אדוורד עם צייד)

צייד:   הנה, כבודך, הצַיִד הוא מפה.

המלך אדוורד: לא, גבר, שם, תראה ת'ציידים. –

          אח ריצ'רד, הייסטינגז וכולכם, אתם

          עומדים כך במסתור בכדי לגנוב

          לָארכיבישוף אַיָיל?

ריצ'רד:                               אחי, הזמן

          והמצב דורשים דחיפוּת. הסוס

          שלך עומד מוכן בקצה הפארק.

המלך אדוורד: אבל לאן?

הייסטינגז:                           אל הנמל בְּלין,

          משם תפליג לפְלַאנְדריה.

ריצ'רד: ניחוש טוב, באמת, כך התכוונתי.

המלך אדוורד: סטנלי, אגמול לך על ההתגייסות.

ריצ'רד: מה מתעכבים? אין זמן לדיבורים.

המלך אדוורד: צַיָיד, מה 'תה אומר? תבוא איתנו?

צייד:   עדיף מלהישאר ולהיתלות.

ריצ'רד:  נצא לדרך! בלי מלה נוספת.

המלך אדוורד: בישוף, מזעם ווריק בְּרח, כל טוב,

          והתפלל שאזכה בַּכֶּתר שוב.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 6 -


תרועה. נכנסים ווריק וג'ורג', המלך הנרי הששי, סומרסט, הנרי הצעיר מריצ'מונד, אוקספורד, מונטגיו והסַמָל של המצודה.

המלך הנרי: סַמָל, עכשיו כשהאל וידידים

          זָרקו את אדוורד מן הכס, הָפכו

          את הכבלים שלי לחופש, את

          הפחד לְתקווה, יגון לְאושר,

          מה הם דמי השחרור שיש עלי

          לפרוע לַסוהר כמקובל?

סמל:   נתין לא גובה כלום מן השליט,

          אבל אם לתפילה צנועה יש כוח,

          אז אבקש, הוד רוממות, סליחה.

המלך הנרי: על מה, סמל? על יחס טוב אלי?

          לא, אל תדאג, אגמול על הנדיבות.

          עשית לי משֶבי עונג, כן,

         עונג שיש לציפורים בִּכלוב

         אחרי שעות של מחשבות נוגות,   

          כשהן שומעות לפתע צליל של בית  [/ צליל מוכר]    

          ושוכחות אז את אובדן החופש. –

          ווריק, אתה המשחרר שלי,

          אחרי האל, אז תודתי לאל

          וּלך. כי הוא זה שהמציא, ואתה

          היית המכשיר. לכן, בכדי

          להביס את רֶשע המזל בכך

          שאחיֶה בשפל, שם הוא לא יפגע בי,

         ועל מנת שעַמֵנוּ המבורך   [/ ועל מנת שמההורוסקופ הרע שלי

         לא ייענש ממזלִי הרע,       / לא ייענש עַמֵנו האומלל.]

          ווריק, גם אם ראשי חובש עוד כתר,

         אני מוסר את השלטון לך,

          כי המזל אתך בכל מעשיך.     [/ כי אתה בכל מעשיך בר-מזל.]

ווריק:  כבודך נודע תמיד בתור צדיק,

          עכשיו תצא צדיק וגם חכם

          שאתה קולט את רֶשע המזל

          וזז הצידה. לא רבים יודעים

          להתאים עצמם לַכּוכבים. אבל    [/ להסתגל לְכּוכבַם. אבל]

          צעד אחד שלך דורש גינוי:

           לבחור בי כשאחיך ג'ורג' פנוי.

ג'ורג':  לא-לא, אתה, ווריק, ראוי לשלוט,

          אתה שהכוכבים בלידתך

          גזרו לך ענף של זית, זר

          דפנה, שתבורך בְּמלחמה

          ובשלום, לכן אני מוסר

          לך מרצוני את התפקיד.

ווריק:  ואני בוחר בג'ורג' בתור עוצר.

המלך הנרי: ווריק וג'ורג', תנו לי את ידיכם.

          עכשיו שַלְבו ידיים, ואִיתן

         את הלבבות, שלא תפריע שום

          מחלוקת לַממשל. שניכם תהיו

          עוצרים למדינה הזאת, בזמן

          שאני עצמי אחיה בפרטיות,

         ואבלה את שארית ימי

          באדיקות, מטיף מוסר לַחטא

         ומהלל את הבורא.

ווריק:                              איזו

          תשובה נותן ג'ורג' לַשליט שלו?

ג'ורג':  שהוא מסכים, אם ווריק מאשר.

          אני סומך על המזל שלך.

ווריק:  טוב, בעל כרחי עלי להתרצות.

          נמשוך יחדיו, כמו צל כפול לַגוף

         של הנרי, ונמלא את מקומו –

          כלומר בנשיאת עול השלטון

         בזמן שהוא ירווה כבוד ושקט.

          וג'ורג', כעת זה הכרחי שאדוורד

          יוכרז בתור בוגד, ואדמותיו

         וכל רכוש שיש לו יוחרמו.

ג'ורג':  ברור. ושתוכרע הירושה.

ווריק:  כן, בעניין זה ג'ורג' לא יקופח.

המלך הנרי: אבל בראש סדר יומכם – הרשו

          לי להפציר – כי לצוֹות איני

          יכול עוד – תדאגו שמלכּתְכֶם

          מרגרט ובני ישובו מצרפת

          מהר. עד שאראה שהם פה, יעיב

          חשד של פחד על שמחת החופש.

ג'ורג':  זה  יבוצע, מלכי, במהירות.

המלך הנרי: לורד סומרסט יקר, מי הוא העלם

          שאתה מראה לו אהבה כזאת?

סומרסט:  מלכי, זה הנרי הצעיר מריצ'מונד.           

המלך הנרי: בוא הנה, תקוַות אנגליה.

          (מניח את ידו על ראשו)

                                                     אִילו

          כוחות הסוד רומזים לניחושַי

         אמת, הנער היפה יהיה

         שמחת מדינתנו. מבטיו

          מלאים מלכות שְלווה, ראשו עוצב

         מטֶבע לחבוש כתר, וידו

          לשאת שרביט, והוא נועד בבוא

          הרגע לברך כס מלכותי.

          כַּבּדו אותו, הוא שיביא עזרה

          כשם שאני הבאתי רק צרה.

          (נכנס שליח)

ווריק:  מה החדשות, חבר?

שליח:  שאדוורד התחמק מידי אחִיך

          ונָס, כפי שנודע לו, לבּוּרְגוּנְדיה.

ווריק:  בשורות קשות! אבל איך הוא נמלט?

שליח:  הוברח בעזרת ריצ'רד דוכס גלוסטר

          והלורד הייסטינגז שהמתינו לו

         במארב סודי בצד היער

          ומציידי הארכיבישוף חטפו

          אותו – כי הוא יצא יום יום לצוד.

ווריק:  אחי נרדם שם בשמירה. אבל

          בוא נסתלק, שליט, כדי לתכנן

          תרופה לכל מכה שתיתכן.

          (יוצאים כולם חוץ מסומרסט, ריצ'מונד ואוקספורד)

סומרסט:  אני, כבודך, מודאג מהבריחה

          הזאת של אדוורד, כי ללא ספק

          רוזן בורגונדיה יעזור לו ועוד

          מעט יהיו לנו עוד מלחמות.

          כשם ששימחה אותי הנבואה

         של הנרי רק הרגע בְּתקווה

          לריצ'מונד הצעיר פה, כך הלב

          שלי חושש שהעימות הזה

          יפגע בו וגם בנו. ולכן,

         כנגד כל צרה, לורד אוקספורד, בוא

         נשלח אותו מיד אל חוף בְּרֵטאן,

         עד שסופת סכסוך תחלוף מכאן.

אוקספורד: צדקת, כי אם אדוורד שוב ימשול

          ריצ'מונד וכל השאר צפויים ליפול.

סומרסט: אז בוא, נשלח את ריצ'מנוד לבְּרֵטאן

          במהירות ככל שרק ניתָן.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 7 -


תרועה. נכנסים המלך אדוורד, ריצ'רד, הייסטינגז וחיילים.

המלך אדוורד: ריצ'רד אחי, לורד הייסטינגז וכולכם,

          הנה בא המזל לתת פיצוי,

          לומר ששוב אחליף את מצבי

          המעורער בכתר המלכות

          של הנרי. טוב חצינו ועכשיו

          חצינו עוד פעם את הים והבאנו

          עזרה נדרשת מבורגונדיה. מה

          נותר לנו עכשיו כשהגענו

          מן הנמל אל שער יורק מלבד

          להיכנס כמו אל הדוכסות שלנו?

           (הייסטינגז דופק על השערים)

ריצ'רד:  נעול? אחי, אנ' לא אוהב את זה.

          למעוד על סף הבית זה כמו רמז

          שסכנה אורבת מבפנים.

המלך אדוורד: עזוב, אסור לפחוד מהרגשות.

          צריך, בטוב או רע, להיכנס,   

          כי חברינו ייאספו לכאן.

הייסטינגז:      כבודך, אדפוק שוב להזמין אותם.

          (דופק. המתופף מכה בתוף. נכנסים על החומות ראש העיר של יורק עם חברי המועצה.)

ראש העיר: כבודכם, הוזהרנו שאתם באים;

          סגרנו להגנתנו את

          השער, כי כעת אנו חבים

          נאמנות להנרי.

המלך אדוורד:              אבל, ראש

          העיר, אם הנרי מלככם, עדיין

          אדוורד הוא לפחות דוכס של יורק.

ראש העיר: אמת, על זה אני לא מערער.  

המלך אדוורד: ואני לא תובע כלום מלבד

          הדוּכּסות, ומסתפק רק בה.

ריצ'רד (הצידה):  אבל כשהשועל מכניס כבר אף,

          הוא כבר ימצא איך להגניב ת'גוף.

הייסטינגז: מה, ראש העיר, מה ההיסוס? תפתח,

          אנחנו ידידי המלך הנרי.

ראש העיר: זה ככה? אז השער ייפתח.

          (הוא יורד [עם חברי המועצה])

ריצ'רד:  מפקד חכם ומשוכנע בקלות!

הייסטינגז: הוא היה שמח, הזקן הטוב,

          שהכל יילך בשקט, רק שלא

          יאשימו אותו. אבל, כשניכנס כבר,

          אין לי ספק שנשכנע גם

          אותו וגם את כל אֶחָיו מהר.

          (נכנסים ראש העיר [עם מפתחות העיר] ושני חברי מועצה.)

המלך אדוורד: ובכן, כבוד ראש העיר, אסור לסגור

          את השערים אלא בלילה או

          בזמן של מלחמה. מה, אל תפחד,

          איש, תן לי את המפתחות,

          (לוקח את המפתחות)

           אדוורד יגן עליך, על העיר,

          על כל חבר שירצה לבוא אחרי.

          (מארש. נכנס מונטגומרי עם מתופף וחיילים)

ריצ'רד:   אחי, זה, אם איני טועה, סר ג'ון

          מונטגומרי, חבר שאפשר לסמוך

          עליו.

המלך אדוורד:     ברוך הבא, סר ג'ון. אבל

          למה באת עם נשק?

מונטגומרי:                       לעזור

          לַמלך אדוורד בזמן סערה,

          כמו שנתין אמת חייב לנהוג.

המלך אדוורד: תודה, מונטגומרי הטוב. אבל

          אנחנו שוכחים מהתביעה

          לכתר ודורשים עכשיו רק את

          הדוכסות שלנו עד שהאל

          יואיל לשלוח לנו את היתר.

מונטגומרי: אז כל טוב, כי אני אפנה לחזור שוב. 

          באתי לשרת מלך, לא דוכס. –

          הכה בתוף ובוא נצעד מכאן.

          (המתופף מתחיל לצעוד)

המלך אדוורד: חכה, סר ג'ון, לרגע, ונדון

          באיזו דרך בטוחה אפשר

          לזכות בַּכּתר שוב.

מונטגומרי:                          מה יש לדון?

          בשתי מלים, אם לא תכריז מייד

         שאתה מלכּנו, אעזוב אותך

          למזלך ואסתלק לבלום

          את אלה שבאים להגנתך.

          למה שנילחם אם אתה לא

          דורש אף תואר?

ריצ'רד:                                  מה, אחי,

          מה אתה מתעסק בדקויות?

          קח החלטה ובוא נתבע ת'כתר.

המלך אדוורד: כשנתחזק, נתבע. עד אז יהיה

          חכם להסתיר את הכוונה שלנו.

הייסטינגז: די להתפּלפּל! עכשיו צריך בְּכוח.

ריצ'רד:  רק ראש בלי פחד יטפס אל כתר.

          אחי, נכריז עליך בלי דיחוי.

          החדשות יביאו חברים

          רבים.

המלך אדוורד:     אז שיהיה כרצונכם.

          כי זו זכותי, והנרי רק שודד

          של כתר. 

מונטגומרי:             או, עכשיו כבוד השליט

          שלי נשמע כמו שהוא. עכשיו

          אהיה מֵגן של אדוורד.

הייסטינגז:                                חצוצרה!

          אדוורד יוכרז עכשיו כמלך. בוא,

          חבר חייל, קרא את ההכרזה.

          (תרועה)

חייל (קורא): אדוורד הרביעי, בחסד אלוהים, מלך אנגליה וצרפת, ושליט אירלנד וכו'.

מונטגומרי: ומי שיערער על תאריו

          בזה אני אקרא לו לדו-קרב.

          (משליך את הכפפה שלו)

          יחי אדוורד הרביעי!

כולם:  יחי אדוורד הרביעי!

המלך אדוורד: תודה, מונטגומרי, תודה, כולכם.

          אם המזל יהיה אתי, אגמול

          על הנדיבות. הלילה נתמקם

          ביורק, וכשבבוקר תעלה

          השמש על האופק שם, נצעד

          לעבר ווריק ומרעיו, כי אני

          יודע טוב שהנרי לא חייל.

          הה, ג'ורג', איזו סטיה זו מצדך

          להחניף להנרי ולזנוח את

          אחִיך! אבל עוד ניפגש

          אתך ועם ווריק. – חיילים, קדימה.

          בַּתוצאה שלא תפקפקו,

          וגם לא בַּתשלום שבו תזכו.

יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 8 -


תרועה. נכנסים המלך הנרי, ווריק, מונטגיו, ג'ורג', אוקספורד ואקזטר.

ווריק:  מה העצה, כבודכם? אדוורד חצה

          בביטחון את התעלה מבלגיה

          עם גרמנים חמים ובריונים

          הולנדים, וצועד במהירות

          עם חייליו ללונדון. והרבה

          בני-עם הפכפכים נוהרים אליו.

המלך הנרי: בואו נגייס ושוב נביס אותו.

ג'ורג':  ניצוץ קטן אפשר לרמוס, אבל

          אם נתעלם – נהר לא יְכבּה.

ווריק:  יש לי בווריקשיר בני ברית, אנשי

          אמת, לא מרדנים בִּזמן שלום

          אך אמיצים בְּמלחמה. להם

          אני אקרא. אתה, ג'ורג', לך תתסיס

          בְּקֶנְט, סאפוק ונורפוק אבירים

          ואצילים לבוא אתך. – אתה,

          אח מונטגיו, תמצא בבאקינגם,

          נורת'האמפטון ובלֶסְטֶרְשיר גברים

          שישמעו למה שתצווה. –

          אתה, אוקספורד אלוף, אהוב כל כך

         באוקספורדשיר, גייס שם ידידים.

          מלכּי עם אזרחיו האוהבים

          כמו האי שלוֹ, מוקף אוקיינוס,

          או אלת הבתולין מוקפת נימפות,

          ישהה בלונדון עד שנצטרף.

          כבודכם, להיפרד בלי להתעכב.

          שלום, שליט שלי.

המלך הנרי: שלום, הקטור שלי, תקווה של טרויה.

ג'ורג': כאות אמת, נושק לְיד כבודך.  

המלך הנרי: ג'ורג' המסוּר לַטוֹב, בהצלחה.

מונטגיו:  עידוד, אדון. וכך אני נפרד.

אוקספורד: וכך אני חותם אמת. שלום.

          (נושק לידו של הנרי)

המלך הנרי: אוקספורד יקר ומונטגיו אוהב,

          כולכם יחדיו, שלום שוב בשמחה.

ווריק:  שלום, וניפגש בקוֹבֶנְטְרי.

          (יוצאים מדלתות שונות כולם חוץ מהמלך הנרי ואֶקְזֶטֶר)

המלך הנרי: אני אשהה פה בָּארמון בינתיים.

          כבוד אקזטר, מה דעתך? אני

          חושב שלצבא של אדוורד אין

          סיכוי מול זה שלי.

אקזטר:                                הפחד הוא

          שהוא יסית את כל השאר.

המלך הנרי:                            זה לא

          חשש שלי. ערכִּי עשה לי שם טוב:

          לא סתמתי את אוזנַי לתחינתם,

         לא דחיתי בְּסחבת עתירות;

          חֶמְלתי היתה תרופה לפצעיהם,        ,

          מתינותי שיככה כאבים תופחים,

          רחמַי ייבשו להם דמעות קולחות;

          לא חמדתי מעולם את רכושם,  

          ולא הקשיתי במיסים כבדים,

          לא שַשְתי לִנקמה – גם כשחטאו

         הרבה. אז למה שיאהבו את אדוורד

          יותר ממני? לא, על חסדים

          כאלה, אקזטר, מגיע חסד.

          כשהאריה מסביר פנים לַכּבש,

          הכבש עד עולם יילך אחריו.

          (צעקות מבחוץ: "ללאנקסטר! ללאנקסטר!")

אקזטר:  תקשיב, תקשיב! מה הצעקות האלה?

         (נכנס המלך אדוורד עם חייליו, עם ריצ'רד דוכס גלוסטר ואחרים)

אדוורד: תִפסו את הנרי הפרצוף-בושה,

          סלקו אותו מכאן – והַכריזו שוב

          עלינו כמלך אנגליה. – אתה

         מקור מים לנחלים קטנים.

          עכשיו נסתם המעיין שלך

          והים שלי יבלע אותם כליל

          ויגאה אל על בַּשפל שלהם. –

          קחו אותו למצודה; שלא ידבר.

           (יוצאים אקזטר והמלך הנרי תחת משמר)

         ואנחנו, רבותי, לקובנטרי,

          שם ווריק הזחוח התנחל.  

          עכשיו עוד חם, קדימה, אם נזחל          

          ישחית קור ת'יבול המיוחל.            

ריצ'רד:  זריזות! לפני שיאסוף כוחות,

          נתפוס את הבוגד בהפתעה.  

          לדרך, גיבורים, לקובנטרי.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים ווריק, ראש העיר של קובנטרי, שני שליחים ואחרים על החומות.

ווריק:  איפה שְליח לורד אוקספורד הנועז?

          כמה רחוק האדון שלך, חבר?

שליח 1: הוא כבר בְּדָאנְסְמוֹר, וצועד לכאן.

ווריק:  ואחינו מונטגיו, כמה רחוק?

          איפה השליח של לורד מונטגיו?

שליח 2:  הוא כבר בְּדֵיינְטְרי, עם צבא איתן.

          (נכנס [סר תומס] סומרוויל)

ווריק:  כן, סומרוויל, מה ג'ורג' גיסי מוסר,

          וכמה הוא קרוב להערכתך?

סומרוויל: עזבתי אותו בְּסָאוּתְ'הֶם עם גדודיו,

          הוא יהיה פה עוד כשעתיים.

          (מארש מרחוק)

ווריק:  אז ג'ורג' קרוב כבר – זה התוף שלו.

סומרוויל: זה לא שלו, כבודך, כי סאות'הם שם;

          אתה שמעת מארש צועד מווריק.

ווריק:  אז מי זה? חברים בלתי צפויים.

סומרוויל:  הם כבר קרובים, מהר מאד תדע.

          (מארש. תרועה. נכנסים המלך אדוורד, ריצ'רד דוכס גלוסטר וחיילים)

המלך אדוורד: לך, חצוצרן, אל החומות, וקרא

          להם לְהידָבְרוּת.

ריצ'רד:                                תראה איך ווריק

          היהיר מאייש את החומה.

ווריק:                                     מטרד    

         בלתי קרוא! אדוורד-הולל הגיע!        

          איפה יָשְנוּ הגששים שלנו,

          או איך הִטעו אותם שלא שמענו

          שהוא בא לכאן?

המלך אדוורד:                  עכשיו, ווריק, אתה

          תפתח את שער העיר, דבּר בְּרוֹך,

          תכרע בהכנעה על ברך, קְרא

          לאדוורד מלך ובקש מידיו    

          חמלה, והוא יסלח לך על כל

         התועבות.

ווריק:                    הפוּך: אתה תסיג [/ תשלח]

          מכאן את הכוחות שלך, תודֶה

          מי שֹם אותך על כס ומי תלש,

          תקרא לווריק "הפטרון", תכה

          על חטא ותישאר דוכס של יורק.

ריצ'רד:  חשבתי הוא לפחות יגיד "המלך",

          או שהוא עשה צחוק לא בכוונה?

ווריק:  מה, דוכּסוּת לא מתנה יפה?

ריצ'רד:   ועוד מידי רוזן זוטר. אקפוץ

          לשירותך על שי כל כך יפה.

ווריק:  אני נתתי ת'מלכות לאחיך.

המלך אדוורד: אז היא שלי, ולוּ רק בִּזכות ווריק.

ווריק:  אתה לא יכול לשאת משקל כזה;

          אז ווריק, חלשלוש, לוקח את

          השי בחזרה. הנרי מלכּי,

          ווריק נתין שלו.

המלך אדוורד:                       אבל מלכו

          של ווריק הוא אסיר של אדוורד. ו –

          ווריק חביב, ענה לי רק על זה:

          מה הוא הגוף כשחסר לו ראש?

ריצ'רד: אוי, איך ווריק טועה בטקטיקה!

          כשהוא חשב לגנוב את הקלף עשר, 

          נשלף המלך מהחפיסה!

          השארת את הנרי המסכן בָּארמון

          של הבישוף, ועשר לאחת

          תפגוש אותו בַּמצודה.

המלך אדוורד:                       נכון.

          אבל אתה עדיין ווריק.

ריצ'רד:                                  בוא,

          ווריק, נצל ת'הזדמנות, כרע ברך,

          כרע. נו? הכה עכשיו, שהברזל

          לא יתקרר.

ווריק:                   אני מעדיף לכרות

          ת'יד הזאת ובַשנייה להשליך

          אותה בפרצופך מאשר להשפיל

          מולך מפרש.

המלך אדוורד:           שוט איך שרק תוכל,

          שיעזרו לך גלים ורוח –

          היד הזאת, כאשר היא תלפף

          את שיער הפחם שלך, כשעוד

          ראשך יהיה חם, רק עכשיו קוּצץ,

          תכתוב בַּחול את המשפט הזה        

          בַּדם שלך: "ווריק שמתחלף

          לו עם כל רוח לא יחלוף יותר."  [/ לו עם כל רוח שוב לא יתחלף".]

           (נכנס אוקספורד עם מתופף ודגלן)

ווריק:  דגלים שמחים! תראו, אוקספורד מגיע!

אוקספורד: אוקספורד, אוקספורד, ללנקסטר!

          (הוא וכוחותיו נכנסים לעיר)

ריצ'רד:השער פתוח. ניכנס גם אנו.

המלך אדוורד: ואז יאגפו אותנו אחרים.

          נפרוס פה את הכוחות יפה, כי הם

          ייצאו שוב בלי ספק לקרוא לנו

          לקרב; אם לא, נזמין אותם אנחנו,

          העיר היא חלשה בהגנה.  

           (אוקספורד מופיע על החומות)

ווריק:  אוקספורד, ברוך הבא. אתה נחוץ.

          (נכנס מונטגיו עם מתופף ודגלן)

מונטגיו:  מונטגיו, מונטגיו, ללנקסטר!

          (הוא וכוחותיו נכנסים לעיר)

ריצ'רד: על הבגידה הזאת אתה ואחיך

          תשלמו בְּדם גופכם הכי יקר.

         (מונטגיו מופיע על החומות)

המלך אדוורד: מעטים אל מול רבים זה ניצחון

          ענק. נפשי מנבאת לי הצלחה.  

          (נכנס סומרסט עם מתופף ודגלן)

סומרסט:  סומרסט, סומרסט, ללנקסטר!

          (הוא וכוחותיו נכנסים לעיר)

ריצ'רד:  שני דוכסים של סומרסט שילמו

          בחייהם כבר לבית יורק, ואתה תהיה

          שלישי, אם זה תלוי בְּחרב זו.  

          (נכנס ג'ורג' דוכס קלארנס עם מתופף ודגלן)

ווריק:  וּראו איך ג'ורג' מקלארנס בא בְּאון,

          עם כוח להכריז קרב על אחיו;

          אצלו גוברת הלהיטות לְצדק

          על אהבה טבעית לאח. בוא, ג'ורג',   

          בוא, קלארנס, כשווריק קורא – תבוא.

ג'ורג' (שולף את השושנה האדומה מכובעו ומשליך אותה מול ווריק):

          ווריק חותן, יודע מה זה? הנה

          אני משליך מולך את חרפּתי;

          לא אהרוס את בית אבי אשר

          דמו היה המֶלט לַלבֵנים

          שיְיַצְבוּ את לנקסטר. מה, ווריק,

          אתה חושב שקלארנס הוא אטום,

          גס, מנוגד לטבע, שיפְנה

         את כלי המלחמה הממיתים

         נגד אחיו, מלכו על פי החוק?

         אולי תציב נגדי את שבועתי

         המקודשת: לקיימה יהיה

         חילול קודש יותר מזה של יפתח  

         כשהקריב את ילדתו. יש לי  

         כאלה חרטות על המעידה

         שלי שכדי לזכות באהדת

         אחי אני מכריז פה שאהיה 

         אויב שלך עד מוות, בנחישות,

         איפה שאפגוש אותך – ואני אפגוש

         אם רק תצא החוצה – לייסר 

         אותך שהובלת אותי בְּתועבה

         לסטות. וכך, ווריק גאה, אני

         כופר בך ואל אחַי מפנה

         את לחיי המסמיקות.  – תסלח

         לי, אדוורד, אני אכפר. וריצ'רד,

         בוא, אל תכעס על חטאַי, מכאן

         והלאה לא אפר אמון יותר.

המלך אדוורד: עכשיו ברוך יותר, אהוב כפליים

          מאז, כשלא הרווחת את שנאתנו.

ריצ'רד:  ברוך הבא, ג'ורג', ככה נראה אח.

ווריק:  איי בוגד-על, מפר שבועה בלי יושר!

המלך אדוורד: אז מה, ווריק, תצא מהעיר ללחום?

          או שנפציץ אותך בָּאבנים

          עד האוזניים?

ווריק:                      אוי לי, אני פה

          לא מבוצר להגנה. אני אצא

          אל בַּארְנֵט ואזמין אותך ללחום

          שם, אדוורד, אם תעז.

המלך אדוורד:                          כן, ווריק, אדוורד

          מעז, ויוביל את הדרך.  – רבותי,

          לַקרב! לדגל, ולניצחון!

          יוצאים. מארש. ווריק וחבורתו יוצאים בעקבות המלך.  


מערכה 5, תמונה 2 -


תרועה, תקיפות ונסיגות. נכנס המלך אדוורד, מביא את ווריק הפצוע.

המלך אדוורד: ככה, שכב כאן. מות, ויָמוּת הפחד,

          כי ווריק הוא השד שהפחיד את

          כולנו. מונטגיו, שמור נפשך,

         אני מחפש אותך, שהעצמות

         של ווריק יהיו לך חברה.

        (יוצא)

ווריק:  הה, מי קרוב? בוא, רֵע או אויב,   [/ הה, מי קרוב? חבר, אויב, בוא הנה,]

          ספר לי מי ניצח, יורק או ווריק?

          למה אני שואל את זה? גופי

          המרוטש מעיד, הדם, אובדן

          הכוח, והלב, חולה אנוש,  

          מעיד שעלי למסור לאדמה

         את גופתי, ובנפילתי

         את הכיבוש לידי אויבִי. ככה

         נכנע הארז לחוד הגרזן,

        הוא שנתן בזרועותיו מקלט

        לְנשר מלכותי, שבצילו

        אריה תקיף יָשַן, שהתנשא

        מעל העץ של זאוס, האלון,

        והגֵן מסופת חורף על שיחים.

        עיניים אלה שמעמעם עכשיו

        כיסוי המוות, הן היו חודרות [/ נוקבות]  

        כמו שמש צהריים לגלות

        בגידות סתרים שבעולם. קִמְטֵי

        גבות, שמלאים עכשיו בדם,

        הושוו לא פעם לקברי מלכים:

        כי מי מָלך בלי שאוכל לכרות

        לו קבר, מי העז כלל לחייך

       כשגבות ווריק זעפו? הנה,

       עכשיו תהילתי מוכתמת דם

        ואפר. הגנים שלי, שבילי

       היער, אחוזות - ברגע זה            

       נוטשים אותי. ומאדמותי כולן

       נותר לי רק שטח הגוף. לבד                                   

       מאבק ואפר מה זה הוד, הדר?                 

       חיים איך שחיים – הסוף נגזר.            

         (נכנסים אוקספורד וסומרסט)

סומרסט:  אח ווריק, ווריק! אילו אתה כמונו,

          יכולנו לשקם את ההפסד.

          הוד מלכותה הביאה מצרפת

          צבא חזק, נודע לנו עכשיו.  

          אח לו יכולת רק לנוס!

ווריק:                                  אז לא

         הייתי נס. אה, מונטגיו, אם זה

          אתה שם, אח יקר, קח את ידי

          ובשפתיך שמור על נשמתי

          עוד רגע. אתה לא אוהב אותי,

          אחי, כי לו אהבת, הדמעות

          שלך היו שוטפות ת'דם הקר

          והקרוש שמדביק את שתי שפתי

          ולא נותן לי לדבר. מהר,

          בוא, מונטגיו, או שאני מת.

סומרסט:                                     אח, ווריק,

          מונטגיו לא נושם יותר, ועד

          להשתנקות האחרונה קרא

          לווריק ואמר "דברו עלי

          טובות באוזני אחי אמיץ הלב."

          והיה אומר יותר, וגם אמר,  

          זה רק נשמע כמו הדהודי קנון      

          בכּוּך, מתערבלים בערבוביה.

          אבל בסוף שמעתי בבירור,

          מן החרחור, "ווריק, שלום."

ווריק:  תנוח נשמתו. ברחו, רוזנים,

          הצילו את עצמכם, ווריק אומר

          שלום – וניפגש שוב בשמיים.

          (הוא מת)

אוקספורד: נלך, לפגוש את כוח המלכה.

          כאן הם נושאים החוצה את גופתו. יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 3 -


תרועה. נכנס המלך אדוורד בנצחון, עם ריצ'רד מגלוסטר, ג'ורג' מקלארנס [חיילים].

המלך אדוורד: עד הנה מזלנו רק נוסֵק,

          בורכנו בזרים של ניצחון.

          אבל בְּלב הזוהַר של היום

          אני קולט ענן שחור חשוד

          ומאיים שיפגוש את החמה

          הנפלאה שלנו טרם שהיא

          תנוח במיטת המערב –

          דהיינו: הצבא שהמלכה

          גייסה לה בצרפת הגיע אל

          חופנו, וצועד, ככה אומרים,

          ללחום נגדנו.

ג'ורג':                    רק משב קטן

          כבר יפזר את הענן, יעיף

          אותו אל המקור משם יצא.

          קרניך יְיבְּשו את האדים,

          הרי לא כל ענן מוליד סופה.

ריצ'רד: מעריכים שיש לה שלושים-אלף,

          וסומרסט עם אוקספורד כבר ברחו

          אליה; אם יהיה לה זמן לנשום,

          תהיו בטוחים שהסיעה שלה

          תהיה ממש שווה לנו בכוח.

המלך אדוורד: מידידינו האוהבים דוּוח

          שהם עושים דרכם אל טְיוּקְסְבֶּרי.

          אנחנו, מהניצחון בבארנט,

          נצא לשם ישר, כי להיטות

          פותחת דרך, וכשנצעד יוכפל

          כוחנו בכל מחוז שנעבור.

          הכו בתוף, קראו "אומץ!" – לדרך.

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 4 -


תרועה. מארש. נכנסים המלכה, הנסיך הצעיר אדוורד, סומרסט, אוקספורד, וחיילים.

מרגרט: החכמים, כבוד לורדים, לא יושבים

          ומקוננים על הפסדים, אלא

          מחפשים בלב צוהל איך לתקן

          את הפגיעה. גם אם התורן עף

          מהסיפון כרגע, הכבלים

          ניתקו, אבד העוגן ומחצית

          המלחים שלנו נבלעה

          בַּזרם, הקְברניט שלנו חי.

          מה, זה יאה שהוא יפקיר עמדה,

          יוסיף, כמו נער מפוחד, מַיִם

          לַים בדמעותיו, כדי לחזק

          את מה שכבר חזק מדי, בזמן

          שעוד הוא מיילל שם, תתנפץ

          על סלע הספינה אשר יכלה       

          להינצל בתושייה ואומץ?  

          איזו בושה היתה זו, וחרפה!

          ווריק היה העוגן – טוב, אז מה?

          ומונטגיו התורן – טוב, מה יש?

          מתינו החבלים – אז מה קרה?

          הנה לורד אוקספורד פה - הוא לא עוד עוגן?

         וסומרסט לא תורן משובח?

          ידידינו מצרפת החבלים?

          ונד ואני, גם בלי מיומנות,

          לא יכולים לתפוס עמדת פיקוד?

          לא נעזוב ת'הגה לייבב,

          נחתור נגד כל רוח, נתרחק

          מכל שרטון שמאיים בְּשֶבר.  

          נצעק בוז לַגלים, לא בנימוס.     

          ומהו אדוורד אם לא ים פרוע?

         וקלארנס - לא חול טובעני של שקר?

          וריצ'רד סלע משונן של מוות?

          הם אויבי סירתנו, מסכנה.

          תאמרו "נשחה" – זה רק יחזיק לרגע,

         "נצעד על החול" – תטבעו מהר,

         "נֹאחז בַּסלע" – תישָטְפו בְּגל

         או תרעבו – זה מוות משולש.

         אני אומרת זאת כדי שתבינו,

          אם מישהו מכם יברח מאיתנו,

          תִקווה לְרחמים מן האחים

          תהיה לו כמו מִיָם סוער, חולות

          טובעניים וצוקי סלע. אז

         באומץ! מה שאי אפשר למנוע

         חולשה טפשית לבכות עליו, לפחוד.

הנסיך אדוורד: נדמה לי שאשה עזת-רוח

          כזאת תפיח בחזה פחדן

          גדלוּת, תדחוף אותו למחוץ, עירום

          מנשק, כל איש קרב חמוש. אני

         אומר זאת לא כי אני מפקפק באחד

          מכם, כי לו חשדתי שכאן יש

          אדם פחדן, מוטב שיסתלק

          מיד, שלא ידביק אחר בשעת

          הצורך ברוחו. אם יש כזה

          כאן, אלוהים ישמור, שיעזוב

         לפני שנזדקק לעזרתו.

אוקספורד: אומץ כזה בנשים וילדים,

          ולוחמים רפים! בושה לנצח.

          נסיך אמיץ, סבך המהולל

          חי שוב בך. הלוואי תחיה לשאת

          דמותו ולחדש את תהילותיו.

סומרסט:  ומי שלא ילְחם בעד תקווה

          כזאת, הביתה למיטה, וכמו

          ינשוף ביום, יהיה – אם הוא יקום –

          ללעג וּלמשל.

מרגרט:                       תודה רבה,

          לורד סומרסט. לורד אוקספורד, רוב תודות.

הנסיך אדוורד: תודה ממי שזה כל מה שיש לו.

          (נכנס שליח)

שליח: התכוננו, כי אדוורד כבר קרוב,

          מוכן להילחם; אז נחישות.

אוקספורד: תיארתי לי; זו התוכנית שלו:

          לתפוס אותנו בהפתעה, מהר.

סומרסט: רק שהוא טועה: אנחנו מוכנים.

מרגרט: לבי צוהל מהלהט שלכם.

אוקספורד: נפרוס פה את הגדודים, ולא נזוז.

          (תרועה, ומארש. נכנסים המלך אדוורד, ריצ'רד מגלוסטר, ג'ורג' מקלארנס וחיילים)

המלך אדוורד: תומכינו האמיצים, הנה ניצב

          היער הקוצני שבעזרת

          שמיים ובכוחכם צריך

          לכרות אותו משורש עד הלילה.

          לא לי להוסיף ללהבתכם עוד דלק,

          אני יודע: אתם בוערים

          לשרוף אותם. תנו את האות לַקרב, 

          והסתערו קדימה, אנשים!

מרגרט:  לורדים ואבירים, מה שעלי

          לומר אוסרות עלי דמעות. על כל

          מלה שלי, אתם רואים, אני

          שותה טיפות מהעיניים. אז

          רק זה, וזהו: הנרי שליטכם

          הוא האסיר של האויב הזה,      

          כס שלטונו נגזל וממלכתו

          בית מטבחיים, נתיניו נספו,

          חוקיו בוטלו ואוצרו בוזבז.

          זה הזאב אשר בזז הכל.

          אתם לוחמים למען צדק. אז,

         בשם האלוהים, באומץ, לורדים,

          ותנו את הסימן לַקרב.

תרועות לקרב. היורקיסטים נסוגים, ואז תותחים. אז נכנסים המלך אדוורד, קלארנס והשאר, בצעקה גדולה "ליורק! ליורק!" ואז המלכה נתפסת, ואחריה הנסיך, אוקספורד וסומרסט. יוצאים.


מערכה 5, תמונה 5 -


תרועה. נכנסים המלך אדוורד, ריצ'רד מגלוסטר, ג'ורג' מקלארנס וחיילים; המלכה מרגרט, אוקספורד וסומרסט כשבויים.

המלך אדוורד: עכשיו סוף לִקטטות פרועות. סלקו

          את אוקספורד לַטירה של הַמְס מיד.

          לסומרסט כִּרתו ת'ראש אכוּל

          הפשע. קחו אותם כבר. אני לא

          רוצה לשמוע אותם מדברים.

אוקספורד: אני לא אטריד אותך באף מלה.

          (יוצא תחת משמר)

סומרסט:  וגם אני נכנע לגורלי.

          (יוצא תחת משמר)

מרגרט:  כך אנו נפרדים בָּעולם המר

          הזה בְּעצב עד שניפגש 

          שמחים בִּירושלים השמיימית.

המלך אדוורד: הוכרז שהמוצֵא את נֵד יזכה

          בפרס כספי, והילד בחייו?

גלוסטר: הוכרז, והנה הוא העלם נד.

          (נכנסים חיילים עם הנסיך אדוורד)

המלך אדוורד: הביאו את הבחור. נשמע אותו.

          (הנסיך נאבק בשוביו)

          מה, קוץ כל כך צעיר מתחיל לדקור?

          איך תכפר על נשיאת כְּלֵי נשק,

          על הסתה של נתינַי, ועל

          כל הַטִרדה אשר גרמת לי?

הנסיך אדוורד: דבֵּר כמו נתין, יורק שאפתן.

          דמיין שאני עכשיו פיו של אבי.

          פנה את כיסאך והיכן שאני

          עומד  כְּרע ברך בשעה שאני

          מציב מולך, בוגד, אותן מלים

          שרצית כי אשיב להן.

מרגרט:                                 איי, לוּ

          היתה לאביך נחישות כזאת!

ריצ'רד:  כי אז היית לובשת תחתונית

          ולא גונבת לו ת'מכנסיים.

הנסיך אדוורד: שאֵזוֹפּוּס יחבר לו משלים

          בליל חורף. לַחידות הכַּלבּיוֹת

          שלו פה אין מקום.

ריצ'רד:                              כלבלב, על זה

           אני עוד אעניש אותך.

מרגרט:                                 באמת

          נולדת בתור עונש לעולם.

ריצ'רד:    באלוהים, סלקו את הקללה

          פה הכבולה.  

הנסיך אדוורד:             קודם סלקו ת'גב-

          עקום המקלל.

המלך אדוורד:                שתוק, ילד רע,   

          או שאשתק לך את הלשון.

ג'ורג':      ילדון פרחח, אתה חצוף מדי.   

הנסיך אדוורד: אני יודע את חובתי; לכם     

         אין חוש חובה. אדוורד חשקן, ואתה,

          ג'ורג' הנשבע לשקר, ואתה,

          עקום צורה, אני אומר לכם,

          אני גדול מכם, בוגדים, ואתם

          גוזלים את זכות אבי ואת שלי.

המלך אדוורד: קבל, כָּפיל של המשתלחת שם.

          (דוקר אותו)

ריצ'רד:   'תה מתפתל? קבל, לגמור ת'סבל.

          (דוקר אותו)

ג'ורג':  וזה כי הוצאת לי שם של שקרן.

          (דוקר אותו)

מרגרט: תהרגו גם אותי!

ריצ'רד:  בבקשה.

          (עומד להרוג אותה)

המלך אדוורד: עצור, ריצ'רד. יותר מדי עשינו.

ריצ'רד:  למה שתחיה למלא ת'עולם מלים?

המלך אדוורד: מה, מתעלפת? תאוששו אותה.

ריצ'רד (מושך את ג'ורג' הצידה): ג'ורג', תתנצל בפני אחי המלך.

          אני ללונדון בעניין חשוב.  

          תשמע כבר חדשות עד שתבוא

          לשם.

ג'ורג':               מה? 

ריצ'רד:                         מצודה.

ג'ורג':                                      מה?

ריצ'רד:                                                המצודה.

          (יוצא)

מרגרט:  אאא נד מתוק, דבר אל אמא, בן!

          מה, לא יכול לדבר? בוגדים! רוצחים!

          הם, שדקרו את יוליוס קיסר, לא

          שפכו שום דם ולא פשעו והם

          לא אשמים בכלום בהשוואה

          לַמעשה המתועב הזה.

          הוא היה גבר; זה, לעומת זאת, ילד;

          גברים לא מכלים את זעמם

          בילדים. יש שֵם גרוע מרוצח,

          שאוכל לומר? לא, יתרסק הלב  

          שלי אם אדבר – ואדבר

          בכדי שיתרסק. הה קצבים

          מנוולים, פראים טורפים, איזה

          שָתיל מתוק קיצצתם בטרם עת!

          לכם הקצבים אין ילדים!

          אילו היו, המחשבה עליהם

           היתה מעוררת חרטה; אבל

           אם יהיה לכם אי פעם ילד,

          תדאגו שייגדע בעלומיו 

          כמו שקטלתם פה נסיך מתוק,  

          רוצחים.

המלך אדוורד:         סַלקו אותה מכאן בכוח.

מרגרט:  לא, אל תקחו אותי; חַסלו אותי 

          פה בַּמקום, פה תנעצו לי חרב.

          מה, אתה לא? אז בוא, ג'ורג', בוא אתה.

ג'ורג':  נשבע, לא אעשה לך כל כך קל.

מרגרט:  עשה, ג'ורג' טוב, ג'ורג' המתוק, עשה זאת.

ג'ורג':   מה, לא שמעת אותי נשבע שלא?

מרגרט:  אבל אתה רגיל להפר שבועות.

          זה היה פעם חֵטא, אבל עכשיו זה חסד.

          מה, לא מוכן? איפה הוא הקצב

          של השטן, הריצ'רד? ריצ'רד ביש

          הגוף? אה, ריצ'רד, איפה אתה שאתה  

          לא כאן? רצח הוא אצלך מִצווה.

          למגישי בקשות דם אתה

          אף פעם לא מסרב.

המלך אדוורד:                      שתסתלק,

          אמרתי! קחו אותה וזו פקודה.

מרגרט:  שתגמור כמו הנסיך, עם יקיריך.   

          (מוציאים אותה ואת גופת הנסיך) 

המלך אדוורד: לאן ריצ'רד הלך?

ג'ורג':  ללונדון בדחיפות – ואני מנחש,

          לזלול סעודה של דם בַּמצודה.

המלך אדוורד: כשצץ לו משהו בראש, הוא רץ.

נצעד מכאן. נפטור את החילות

          בכסף ותודות, והופ ללונדון  

          לראות שם מה שלום מלכתנו. יש

          לה כבר, אני מקווה, בן בשבילי.

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 6 -


נכנסים הנרי הששי וריצ'רד מגלוסטר, עם הסֶגן על חומות המצודה.

ריצ'רד:  יום טוב, כבודך. כל כך עמוק

          בספר התפילות?

המלך הנרי:                    כן, אדוני

         הטוב, או "אדוני" למעשה.

          "ריצ'רד הטוב" או "שד טוב" זה

          אותו דבר, שניהם עיוּות, לכן

           לא "אדוני הטוב".

ריצ'רד:                             אתה, תשאיר

          אותנו. יש לנו איזה דיון.

          (יוצא הסגן)

המלך הנרי: כך נָס רועה פזיז מן הזאב;

          ככה מוֹסר הכבש צמר קודם,

          צוואר אחר כך לַסכין

          של השוחט. איזו תמונה של מוות 

          על השחקן הטראגי לשחק פה?

ריצ'רד: מוח אשם תמיד רָדוף חשד.

          גנב פוחד שכל שיח – שוטר.

המלך הנרי: ציפור שנלכדה בשיח - כבר

          חושדת בכנפיים רועדות

          בכל שיח. ואני, אבא אומלל

          של בן-כנף מתוק, רואה בעינֵי

          רוחי את התמונה האיומה

          כשגוזלי נלכד, נתפס, נקטל.

ריצ'רד:  טיפש היה ההוא מהסיפור,

          שלימד את בנו תפקיד של עוף! אבל -

          עם הכנפיים - הטיפש טבע.

המלך הנרי: אני הוא דֶדָאלוּס, בני המסכן

          הוא איקָארוּס, אביך - השליט

          אשר חסם לנו את הנתיב,

          השמש שצרבה את הכנפיים

          לַילד המתוק – אחיך אדוורד,

          ואתה הים אשר בלע אותו

          חיים בְּמערבולת מרושעת.

          הרוג אותי עם נשק, לא מלים.

          כן, החזה שלי יספוג כל חוד

          פגיון שלך יותר משיוכלו

          אזנַי לסבול את הסיפור הטראגי.

          אבל באת לְמה? לקחַת את חיי?

ריצ'רד:  אתה חושב שאני מוציא-להורג?

המלך הנרי: שאתה רודף אני בטוח. אם

          רצח חפים מפשע הוא הוצאה

          להורג, אז אתה איש מקצוע.                       

ריצ'רד:                                          את

          בנך הרגתי על היומרה שלו.

המלך הנרי: לו היו הורגים אותך ביום שהתחלת

          להתיימר, אז לא היית חי

          לרצוח בן שלי. וכך אני

          מנבא: שאלפים שלא חושדים

          כעת בִּפְסיק ממה שאני פוחד,

          ואינסוף אנְחות זקנים, ואלמנוֹת,

          ועיניים מוצפות של שַכּוּלים,

          גבר על בנו, אשה על בעלה,

          יתום על מות הוריו בטרם עת,

          יְבַכּו את השעה שבה נולדת.

          ינשוף קרא בלידתך; אות רע.

          לילית צווחה, בישרה זמן פורענות.

          כלבים נבחו, סופות הִכּוּ עצים.

          עורב רבץ על קצה האּרובה,

          ועקעקים זימרו צלילים צורמים.

          אִמְךָ חשה יותר מכאב של אם,

          אבל ילדה פחות מתִקוַות אם,  

           מין גוש לא מעובד ומעוּות,

          לא כמו הפרי של עץ כה משובח.

           היו לך שיניים כשנולדת,

          כי באת כדי לנשוך את העולם,

          ואם אמת כל מה שעוד שמעתי,

          הגעת –

ריצ'רד:  לא אשמע עוד. מוּת, נביא, תוך כדי נאום.

          (דוקר אותו)

           לזה מבּין כולם נועדתי.  

המלך הנרי:                            כן,

          ולעוד הרבה הרבה שחיטות. יסלח

          האל על חטאַי, וימחל לך!

          (מת)

ריצ'רד:  מה, דם שואף גדוֹלות של לאנקסטר

          שוקע בָּאדמה? חשבתי הוא

          יזנק. תראו איך שחרבי בוכה

          על מות המלך המסכן! הלוואי

          דמעות אודם כאלה יישפכו

          תמיד מהמבקשים את נפילת

          ביתנו! אם נותר עדיין איזה

          ניצוץ חיים, רד, רד לגיהינום,

          תגיד שאני שלחתי אותך לשם - (דוקר אותו שוב)

          אני שאין בי אהבה, חמלה

          או פחד. מה שהנרי אמר עלי

          באמת נכון; שמעתי את אמי

          אומרת שיצאתי לעולם

          עם שתי רגלי קדימה. לא צדקתי,

          אתם חושבים, להזדרז להשמיד

          את אלה שגזלו את זכויותינו?

          המיילדת נדהמה, נשים

          קראו "ישו תושיע, הוא נולד עם

          שיניים!" וכזה הייתי, מה

          שהצביע בבירור שאני צריך

          לנהום, לנשוך, ולשחק ת'כלב.

          אז אם המרומים עיצבו לי גוף

          כזה, שיעקם לי גיהינום

          את הנשמה בהתאם. לי אין אף אח;

          אני לא כמו שום אח, והמלה

          הזאת "אהבה" שהזקנים קוראים

          לה אלוהית, שהיא תשכון במי

          שהוא אדם לאדם, לא בי. אני

          עצמי בלבד. ג'ורג', קלארנס, היזהר,

          אתה חוסם לי את האור, אבל

          אני אדאג לך לְיום של זפת,

         כי אני אפיץ כאלה נבואות

          שאדוורד יְפַחד טוב על חייו,

          ואז, כדי לטהר לו את הפחד,

          אני אהיה מותך. הנרי ובנו

          הלכו. אתה הבא בתור, ג'ורג-קלארנס.   

          אחד אחד, אגמור את כל היתר,

          ועד שאהיה הכי טוב  - אני רע.

         לאיזה חדר את גופך אטיל.

          קבל, הנרי, את יום דינְךְָ בגיל. 

      יוצא.


מערכה 5, תמונה 7 -


תרועה. נכנסים המלך אדוורד, המלכה אליזבת, ג'ורג' דוכס קלארנס, ריצ'רד דוכס גלוסטר, הייסטינגז, אומנת עם הנסיך התינוק, ובני לוויה.

המלך אדוורד: ושוב אנחנו על כס אנגליה,

          שנרכש מחדש בְּדם אויבים.

           אֵילו יריבים עזים, כמו חיטה

          של סתיו, קצרנו בשיא גאוותם: 

          שלושה מהדוכסים של סומרסט,

          מהוללים כפול שלוש על עוז

          ואומץ; שני בני קליפורד, אב ובן;

          שני בני נורת'אמברלנד – שגיבורים

          מהם לא דרבנו אי פעם סוס

          לצליל של חצוצרה; איתם, עוד זוג

          דובים בני חַיִל, מונטגיו ו-ווריק,

          אשר כבלו בשלשלותיהם

          את האריה המלכותי, גרמו

          לַיער לרעוד כשהם שאגו.

          ככה הדפנו מכיסאנו כל

          איוּם, ועשינו את הביטחון

          הדום רגלינו. – בואי, אליזבת,

          ותני לי לנשק את בני. –

          ילדון קטן, למענך אני

          ודודיך לא יָשַנוּ בליל חורף,

          צעדנו בשריון בְּחום צורב

          של קיץ, כדי שאתה תתפוס שוב את

          הכתר בשלווה, ואת הרווחים   

          על עמלנו אתה תקצור.

ריצ'רד (הצידה):                          אני

          אשדוף לו את היבול אם ייקטף

          ראשך, כי העולם עוד לא סוֹפֵר

          אותי. כתף זו נועדה להניף

          אל על, והיא עוד תניף איזה משקל,

          או שתשבור לי את הגב. אתה

          תמצא ת'דרך, זה כבר יבצע. 

המלך אדוורד: ג'ורג', ריצ'רד, תאהבו את מלכתי

          האהובה, נשקו את אחיינכם

          המלכותי, אחַי.

ג'ורג':                      את חובתי

          להוד רוממותך אני חותם

          על שפתותיו של המותק התינוק.

אליזבת: תודה לך, ג'ורג', אח אציל, תודה.

ריצ'רד:   מאהבה לָעץ שעליו צמחת

          אני נושק באהבה לַפְּרי.

          (הצידה): לומר אמת, ככה נישק יהודה

          את אדונו, סגד לו ובגד בו.

המלך אדוורד: כעת אני יושב בְּעונג נפש,

          בשלום ארצי ואהבת אחַי.

ג'ורג':  מה ירצה כבודו לעשות במרגרט?

          רֶנְיֶיה אביה לְמלך צרפת

          מִשכֵּן את נאפולי, סיציליה ואת

          ירושלים, והם שלחו לכאן

          את דְמֵי הכופר כדי לפדות אותה.

המלך אדוורד: שהיא תעוף, תשוט לה לצרפת!

          כעת נותר שנבלה את הזמן

          בחגיגות, טקסים והצגות

          בידור, להנאתה של החצר  

          שלנו. אז שלום לַמרורים!   

          נַגנו בחצוצרות, הַכּו בתוף!

          פה, נקווה, מתחיל אושר בלי סוף.            

          תרועה. יוצאים כולם.




אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי 6 חלק ג' - מערכה 5, תמונה 7